יום שבת, 3 בספטמבר 2022

פרופורציות


פרופורציות


במקום פתיח – 500 מילים על כלום. כלומר, על משמעות החיים סביבנו כאן ועכשיו. אז אם יש לכם בחיים משהו יותר חשוב לעשות, לבד מלקרוא טקסט על כלום, לכו על זה. כי טקסט על כלום לא ממש חשוב בחיים. כמו בסיינפלד למשל...



לאחרונה אנחנו נוטים להתרגש. לתת לרגש לדבר ופחות לפוזה. לקחת ללב. להתרגז, לדמוע, לצחוק, להגיב כמו שצריך. עם הרגשה ופחות תבונה. בקול רם, עם עומק, עם לחלוחית בעיניים ויובש בגרון, עם פחד שמאיץ לנו את הדופק ומצמית אותנו למקום. להיות ילדים. אמיתיים.

לפחד. מהאי וודאות. מהצורך להתמודד לבדך, בחלוק כחלחל חושף גב ואגו, יושב מול הרופא ומחכה לשמוע את הממצאים. האם בחודש הבא אתה בכרתים או בשיבא. האם יש תרופת פלא שבזריקה אחת מחזירה אותנו לחדר הכושר לקרוע את ההליכון, או שצריך לעבור פרוצדורה מדממת שתסתיים בצלקת לא סימפטית שאף בגד לים לא יוכל לטשטש.

אתם בגיל שכבר עברתם בחייכם בוודאי מספיק מצבי אי וודאות מאוד מפחידים, קיבלנו בשורות קשות, זיהיתי גופות, נפרדתי מחולים קשה, ראיתי מה קורה לאופנוענים שהתרסקו ורוכבים מעכשיו על כיסא גלגלים, הבטתי ישר לרופא בעיניים כשאמר לי דברים שלא אומרים בטלפון; בעצם מזמן הפנמתי שאני, אתם, כולנו – נמצאים פה עכשיו על זמן שאול, זמן פציעות, הארכת משחק, שעות חסד, רגע לפני הפנדלים, מועד ב' ואחרון, בעיצומה של תפילת נעילה, בפרולוג חיינו.

לפני כמאה שנה, בתחילת המאה העשרים, אנשים כמונו שרדו בממוצע כחמישים שנה. מגיפות, מלחמות, רעב, מחלות ואסונות טבע דאגו לקצר לאבותינו את משחק חייהם. מתבגרים, נלחמים, בורחים לארץ ציון מצוו גיוס של הצאר, חולים בקדחת, מסתכסכים עם השכנים הערבים, משיגים סרטיפיקט ועולים לפלשתינה, נמלטים מהנאצים, שורדים את המלחמות להקמת המדינה, מתחמקים ממערכת הבריאות הקטלנית שיותר ממצילת חיים – קוטלת אותנו באהבה וחמלה, ובמשך כמאה שנים הגיל הממוצע של הישראלי הארץ ישראלי המצוי עוד מעט יגיע ל-85 שנים. כיום, מי שנפטר בגיל 70, נחשב כמי שמת בדמי ימיו. צעיר וחבל כי עזב אותנו לפתע. יכול היה לחיות לפחות עוד 15 שנים ויותר.

התרגלנו לחשוב שהכול פתיר. ניתוחים קטנים שמצילים לנו את הראיה, צינתורי בזק שפותחים לנו את כלי הדם, רובוטיקה שמנתחת לנו את הבטן בלי רעידה אחת של האזמל האלקטרוני, ניתוחי מח עם קרן אולטרה סאונד ממוקדת ללא טיפת דם אחת שמחסלת גידולים סרטניים במח. רפואה בדיונית מדהימה בה הרופאים כמלאכים נותנים לנו לחשוב כי הכול נתיח ובר תיקון, לפחות עד הווירוס הבא.

אם הסבא שלי בקושי הגיע לגיל חמישים, אני השגתי אותו. אבא שלי עבר את השמונים, ואני מתכנן לשבור לו את השיא; הנכדים שלי באמת יחיו כבר עד גיל 120 ויותר. אז כשאני הולך לבדיקות רפואיות שנתיות ומחכה לשמוע את שיחת הסיכום, צריך קצת פרופורציות – כן, אני קצת שמנמן, חייב לעשות יותר כושר ולהפחית סוכרים ולצמצם באלכוהול וקמח לבן, כמו כל הדור שלנו, אבל תראו לאן הגענו.

כבר לא מתים בגיל חמישים או ששים. במסלולי ההליכה בבקרים אני רואה מולי הרבה צעירים בני שבעים פלוס שפוסעים בנמרצות בריאה לעשור השמיני בחייהם, ולמרות שהקרדיולוגים שלהם מדאיגים אותם מדי פעם בנבואות זעם, הלב שלהם עדיין פועם בעוז, בום בום בום, עם עורקים מתוקנים, שסתומים מחוזקים, כלי דם אחרי שיפוץ דרמטי כמיטב קסמי אמנות אחזקת הלב של קוסמי מערכת הבריאות של המאה ה-21.

חברים, אם מפנימים את ההבנה שלא באנו לפה לחיי נצח, וכבר היום זכינו בעשרים שנים נוספות בונוס, אין מה להיות עצובים, גם כשהכול אינו מושלם. בורסות נופלות וקמות, ממשלות קורסות, אחרי 140 שנות טרור סביבנו כנראה לא זה מה שיחסל את החלום הציוני, ובגדול – חיינו טובים וימשיכו כך.

אולי למעט הקורקינטים שחולפים אותנו במהירות בשבילי חיינו ומסכנים אותנו יותר מהאירנים בטורקיה.


בתמונות:

"השורד האחרון"- מיצג עכשווי בתערוכת העיצוב בבית הנסן שבירושלים, יוני 2022.

חדר שירותים בתערוכת הפופ ברחוב פינקס 12 , רגע לפני שנהרס הבניין לטובת עוד פרויקט פינוי בינוי נוסף ב-TLV יפו.


צילמה - כבוד הרבנית דליה.

 

מוצק זה הרזה החדש

 

מוצק זה הרזה החדש


לכל אדם יש כוכב, לכול אחד יש נפש תאומה, לכל יש את האחת והאחד, הכול ידוע מראש וצרוב בין ה-DNA שלנו לגלגל המזלות, כתוב למעלה ונתון בידי פיית המזל האישית, כל אחד – על פי אמונתו, בחירתו, ואלוהיו.

רגע, סבלנות, אני מיד מגיע לעיקר. לא סתם החברים הקרובים שלי נתנו לי תואר "כבוד הרב"*. יש לי את האלוהים שלי. האמת.

יש סיבה לכך שאנחנו לא ממש דומים.

בפגישה האחרונה עם חברים למחזור בתיכון – ראיתי שונות רבה במשקל גופם של החברים. כולם חכמים, אחראיים, שואפים להגיע לגיל 120 על רגליהם, אוהבי חיים וממש לא סגפנים. כולם שומרים על עצמם, ואף אחד לא שואל את עצמו ברצינות – למה אני שמנמן והחבר שלי עם בטן כמעט שטוחה.

הם יעדיפו לייסר עצמם בהימנעות, צומות, חרם על קינוחים, שריפת קמח לבן, רק בשר, אכילה מוגבלת לשעות בודדות ביממה אם בכלל; תפריטים הזויים של רק חמישה תפוחים ביממה, או אבטיח אחד ביום, אכילת עוף בגריל שלם לארוחת צהרים ואחרי זה תשמעו רק קרקורי בטן עד למחרת בצהרים. אין תפריט קסם שלא שמעתי עליו. בעוונותיי בעבר כתבתי בירחון של אנשי "שומרי משקל" ובכל גיליון היה ראיון אישי עם מרזי החודש, מאושרים ששיתפו את כולם בסודות ניצחונם על עצמם ויצר הגרגרנות האישי שלהם. ראיינתי אותם וידעתי, כל הכבוד על הניצחון הזה, אך כמעט כולם יחזרו לעצמם בתוך פחות משנה...

השבוע שמעתי את האמת. בכתבה צדדית במהדורת החדשות ראיינו רופא מומחה בנושא זריקת פלא נגד סכרת שעוזרת לאנשים להשיל הרבה ממשקלם ללא מאמץ. לדבריו – לכל אחד מאיתנו יש משקל יעד. תכונה מולדת. כמו גובה. כל התמודדות מול זה היא קרב נואש, קשה, הנוגד את מערכת ההפעלה שלנו איתה נולדנו. הייתי משווה את זה לטיפולי המרה, אבל בגלל ה-PC וחברים שלי שמשגיחים על כך שלא אתלוצץ בנושאים כואבים רציניים, אוותר. מקסימום אפשר לבלות עוד כמה שעות שבועיות בחדר הכושר מול המראה ולראות איך בדמיוננו השומנים הופכים למוצקים והכתפיים מתרחבות.

חברים, אנחנו לא שמנים כי אנחנו אוכלים יותר מדי, אנחנו אוכלים בגלל אנחנו שמנים, בראש....

מאמי, תקשיבי לרופא. הוא למד וחקר את הנושא. כפי שהעיניים שלי ירקרקות, כך המותן שלי צמיגית...

חבל לנו להתקוטט עם עצמנו. אין סיכוי שננצח. לכך נועדנו, ועם התאבון שלנו ננצח. במקום להיות עצובים ומדוכאים שלוש פעמים ביום מסביב לשולחן, נרגיע קצת את המלחמה המיותרת הזאת במי שאנחנו. הגזמה, מכל סוג, מיותרת וחייבת טיפול. אבל אולי ההגזמה לפעמים היא פיצוי על דיכוי התאבון בניסיונות הסרק שלנו להיות "יפים" יותר?

אחי, הבנת אותי? אתה לא בעודף משקל – אתה צריך רק להירגע ולאהוב את עצמך, כך שתגיע למשקלך הנכון. משקל, מראה חיצוני וחוכמה פנימית שהטבע תכנן עבורך. זה מי שאנחנו, ואף צום לא ישנה את זה.

תעביר לי בבקשה את הלאפה!



* פרט ביוגרפי קטן - את התואר - "כבוד הרב" קבלתי לא בגלל הסמכה לרבנות באולפנה ליטאית איכותית אלא בגלל חתימתי בימי ה-IM הראשונים ,(זוכרים את ICQ?) בכינוי "הרב אשי" על שם הרחוב בו גרתי בנווה אביבים...





הצייר - פרננדו בוטרו


נזם נזם

 

נזם נזם

כמתנה לעצמי בגיל 40 נוקב תנוך אוזני השמאלית וננעץ בחור הזעיר, עגיל. נקודת זהב שבזכותה קיבלתי הרבה נקודות בחברתי הקרובה. החנון מרחוב דובנוב שודרג לגבר COOL, עם קריצה נוצצת באוזן.

מרוב גאווה שדרגתי את עצמי בעגיל עם אבן טורקיזית מדליקה, ויצאתי לחגוג את יום הולדתי העגול במסע אל האושר, רווי דמעות, מזונות, עורכי דין, געגועים והגשמות.

עגיל באוזן. הכי לא אני. שבועות הייתי בחרדות שבטעות בחרתי לנקב את התנוך בצד הלא נכון וסימנתי את עצמי כמשחק בחלק המגרש הלא נכון של החוגגים. לשמחתי לא טעיתי. להעביר העגיל לצד השני היה כרוך בכאב נעיצה חוזר שלא הייתי מוכן לעבור שוב.

במסגרת מסעותיי לשדרוג יכולותיי החברתיות ושיקום האגו הגברי שלי לקראת פרק ב' בחיי, חיים זוגיים עם פחות טעויות, בשאיפה שלא לחזור על טעויות העבר - חיים שאפשר היה לחלק לשניים : לפני העגיל ואחריו. כן, גם עברתי הרבה סדנאות ושיחות, קראתי הרבה ספרים ולמדתי להקשיב שלא דרך פילטרים, עבדתי על יכולת השיתוף והחלטתי שלהיעלב - זה בזבוז זמן ואנרגיה, אלא אם ממש מעליבים אותי.

אבל העגיל היה עבורי לסמל. לאחרונה הבחנתי בהתגברות אופנת נזמי-אף אצל נשים. לא עגיל. לא פירסינג. לא נקודה נוצצת על הנחיר - אלא ממש נזם בקצה הנחיריים, קשה שלא להשוות אותו לנזם אותו נועצים באף בעלי החיים הביתיים שהס לי מלהזכיר אותם מחשש להעליב אף מנוזמת ממכרותיי הקרובות.

לטעמי, זה נורא. לא לעניין, משנמך רושם ראשוני, מיותר - אלא אם המנוזמים מעוניינים שימשכו אותם באף לאן שהוא. איזה מסר בא הנזם להעביר? אבל שוב - זה עניין של טעם. אחדים לא אוהבים עגילים, אחרים נגעלים מפירסינג בפטמות או בשפתיים או ב - , ואני נתקעתי עם הנזם.

ראיתי כלה נאה ב"חתונמי" האחרון שבהחלט הרשימה אותי, עד לצילום תקריב אחד בו כיכב הנזם האפי הישראלי המוזהב, המצויץ והמיותר. ברגע זה נפרדתי ממנה. שבוע לאחר מכן גם "בעלה" הדיח את עצמו מהמשחק ומהנזם. מאחל לה בהצלחה עם בן זוגה החדש שכנראה מחובבי אופנת הנזם.

הבוקר, בשנתי האחרונה לעשור השביעי בחיי, חשתי געגוע לעגיל. הסרתי אותו כשהחלו להצטרף לחיי נכדים, כי חשבתי שזהו. התבגרתי. מסתבר שלא.

געגוע לטורקיזצ'יק בתנוך.

עכשיו יש רק בעיה קטנה.

הזיכרון שלי כבר לא משהו - ולך תזכור איפה הטמנתי אותו...