פרופורציות
במקום פתיח – 500 מילים על כלום. כלומר, על משמעות החיים סביבנו כאן ועכשיו. אז אם יש לכם בחיים משהו יותר חשוב לעשות, לבד מלקרוא טקסט על כלום, לכו על זה. כי טקסט על כלום לא ממש חשוב בחיים. כמו בסיינפלד למשל...
לאחרונה אנחנו נוטים להתרגש. לתת לרגש לדבר ופחות לפוזה. לקחת ללב. להתרגז, לדמוע, לצחוק, להגיב כמו שצריך. עם הרגשה ופחות תבונה. בקול רם, עם עומק, עם לחלוחית בעיניים ויובש בגרון, עם פחד שמאיץ לנו את הדופק ומצמית אותנו למקום. להיות ילדים. אמיתיים.
לפחד. מהאי וודאות. מהצורך להתמודד לבדך, בחלוק כחלחל חושף גב ואגו, יושב מול הרופא ומחכה לשמוע את הממצאים. האם בחודש הבא אתה בכרתים או בשיבא. האם יש תרופת פלא שבזריקה אחת מחזירה אותנו לחדר הכושר לקרוע את ההליכון, או שצריך לעבור פרוצדורה מדממת שתסתיים בצלקת לא סימפטית שאף בגד לים לא יוכל לטשטש.
אתם בגיל שכבר עברתם בחייכם בוודאי מספיק מצבי אי וודאות מאוד מפחידים, קיבלנו בשורות קשות, זיהיתי גופות, נפרדתי מחולים קשה, ראיתי מה קורה לאופנוענים שהתרסקו ורוכבים מעכשיו על כיסא גלגלים, הבטתי ישר לרופא בעיניים כשאמר לי דברים שלא אומרים בטלפון; בעצם מזמן הפנמתי שאני, אתם, כולנו – נמצאים פה עכשיו על זמן שאול, זמן פציעות, הארכת משחק, שעות חסד, רגע לפני הפנדלים, מועד ב' ואחרון, בעיצומה של תפילת נעילה, בפרולוג חיינו.
לפני כמאה שנה, בתחילת המאה העשרים, אנשים כמונו שרדו בממוצע כחמישים שנה. מגיפות, מלחמות, רעב, מחלות ואסונות טבע דאגו לקצר לאבותינו את משחק חייהם. מתבגרים, נלחמים, בורחים לארץ ציון מצוו גיוס של הצאר, חולים בקדחת, מסתכסכים עם השכנים הערבים, משיגים סרטיפיקט ועולים לפלשתינה, נמלטים מהנאצים, שורדים את המלחמות להקמת המדינה, מתחמקים ממערכת הבריאות הקטלנית שיותר ממצילת חיים – קוטלת אותנו באהבה וחמלה, ובמשך כמאה שנים הגיל הממוצע של הישראלי הארץ ישראלי המצוי עוד מעט יגיע ל-85 שנים. כיום, מי שנפטר בגיל 70, נחשב כמי שמת בדמי ימיו. צעיר וחבל כי עזב אותנו לפתע. יכול היה לחיות לפחות עוד 15 שנים ויותר.
התרגלנו לחשוב שהכול פתיר. ניתוחים קטנים שמצילים לנו את הראיה, צינתורי בזק שפותחים לנו את כלי הדם, רובוטיקה שמנתחת לנו את הבטן בלי רעידה אחת של האזמל האלקטרוני, ניתוחי מח עם קרן אולטרה סאונד ממוקדת ללא טיפת דם אחת שמחסלת גידולים סרטניים במח. רפואה בדיונית מדהימה בה הרופאים כמלאכים נותנים לנו לחשוב כי הכול נתיח ובר תיקון, לפחות עד הווירוס הבא.
אם הסבא שלי בקושי הגיע לגיל חמישים, אני השגתי אותו. אבא שלי עבר את השמונים, ואני מתכנן לשבור לו את השיא; הנכדים שלי באמת יחיו כבר עד גיל 120 ויותר. אז כשאני הולך לבדיקות רפואיות שנתיות ומחכה לשמוע את שיחת הסיכום, צריך קצת פרופורציות – כן, אני קצת שמנמן, חייב לעשות יותר כושר ולהפחית סוכרים ולצמצם באלכוהול וקמח לבן, כמו כל הדור שלנו, אבל תראו לאן הגענו.
כבר לא מתים בגיל חמישים או ששים. במסלולי ההליכה בבקרים אני רואה מולי הרבה צעירים בני שבעים פלוס שפוסעים בנמרצות בריאה לעשור השמיני בחייהם, ולמרות שהקרדיולוגים שלהם מדאיגים אותם מדי פעם בנבואות זעם, הלב שלהם עדיין פועם בעוז, בום בום בום, עם עורקים מתוקנים, שסתומים מחוזקים, כלי דם אחרי שיפוץ דרמטי כמיטב קסמי אמנות אחזקת הלב של קוסמי מערכת הבריאות של המאה ה-21.
חברים, אם מפנימים את ההבנה שלא באנו לפה לחיי נצח, וכבר היום זכינו בעשרים שנים נוספות בונוס, אין מה להיות עצובים, גם כשהכול אינו מושלם. בורסות נופלות וקמות, ממשלות קורסות, אחרי 140 שנות טרור סביבנו כנראה לא זה מה שיחסל את החלום הציוני, ובגדול – חיינו טובים וימשיכו כך.
אולי למעט הקורקינטים שחולפים אותנו במהירות בשבילי חיינו ומסכנים אותנו יותר מהאירנים בטורקיה.
בתמונות:
"השורד האחרון"- מיצג עכשווי בתערוכת העיצוב בבית הנסן שבירושלים, יוני 2022.
חדר שירותים בתערוכת הפופ ברחוב פינקס 12 , רגע לפני שנהרס הבניין לטובת עוד פרויקט פינוי בינוי נוסף ב-TLV יפו.
צילמה - כבוד הרבנית דליה.
