יום שלישי, 4 באוקטובר 2022

הקמנ"קים


 

טייס קרב לא יצא ממני. בצדק. מיטב מדריכי בית הספר לטיסה של חיל האוויר המהולל של שנות ה-70 הרימו ידים. כלומר, הם החזיקו חזק את הסטיק וביקשו ממני להרים ידים ולראות איך הם מנחיתים את המטוס. בעצמם.

תודה רבה לכם. בזכותכם חיי ניצלו. בטוח שהייתי מתרסק , במקרה הטוב רק מודח מהחיים בעצמי מבלי לגרום נזק לעוד אנשים סביבי. ומה שיותר חשוב הוא – אחרי ההדחה עברתי למסלול חלופי בחיל האוויר במערך הבקרה, שם זכיתי לחוויות מדהימות בחוג אנשים איכותיים שחלקו איתי מסלול מיוחד בו הוסמכנו לתואר – קמנ"ק.

זר לא יבין זאת. יושב קצין צעיר יחסית בחיל האוויר, ואחראי לבדו על הגנת שמי המדינה. נכון. יש מערכות רבות מסביב, יועצים, שותפים, יחידות גילוי, מטוסי קרב, מעגלים טלפוניים חובקי מטה וגורמי מודיעין, מפקד חיל האוויר ולפעמים אפילו בכירים ממנו נמצאים על קו הטלפון – אבל בסופו של דבר, יושב קצין צעיר עם תחושת אחריות רבה שכאילו האצבע שלו על "הכפתור האדום" , מגן בעצמו על שמי המדינה, כשהוא בסוף אחראי על ההחלטה. רשאים לפתוח באש או לא!

אצל הטייסים זה אחרת. קל להם. אין להם את התמונה הכוללת. הם ממריאים, עם כמה טילים מתחת לכנפיים, לוקחים כיוון למטרה, ומחכים להוראות פתיחה באש. בסוללות טילי הקרקע אוויר או תותחי הנ"מ הישנים, רק מחכים לקבל הוראת "אש חופשית" ואז - אללה ירחמו על כל מי שנקלע למרחב האווירי עליו מופקדת הסוללה או במטרה במרכז הכוונת של טייס הקרב השפיץ שנעול, מחכה לשמוע בקשר – רשאי להפיל!

אותו קמנ"ק, קצין מערכות נשק ביחידת הבקרה, הוא זה שמחליט ועליו האחריות. צל"ש או טר"ש. לא משנה כי ברוב המקרים מפקד חיל האוויר יושב מולו על הקו הטלפון ומנחה אותו – בסוף הוא אחראי על כל מה שקורה, בעיקר בדקות הראשונות של כל אירוע הגנה אווירית. דקות של מהומה, צעקות, סירנות והתארגנות חפוזה, הדורשת החלטות מיידיות מקצין צעיר, כשבליבו הוא מחכה שבמטה חיל האוויר יתעורר כבר אותו מפקד בכיר וייקח ממנו כבר את האחריות, ויחליט במקומו האם מפילים את המטרה הזאת או שמחכים...

כל מי שעבר בשרותו הצבאי במערך הבקרה מכיר את הקצינים האלה. החיוך הממזרי שלהם מתחלף עם ארשת דרוכה, האזנה לכל צלצול טלפון או הערה במרחב עבודתו, ובעיקר - אחריות דרוכה על הכול. מצפים מהם לתשובות מידיות, גם לנושאים שלא ממש נוגעים להגנת שמי המדינה. הם הכתובת המקובלת לכל מי שרוצה תשובה. השאלות יכולות להיות כלליות כמו, מי המריא עכשיו משדה התעופה הבינלאומי של ביירות ולמה הוא טס דרומה ולא מערבה? דרך התעניינות מתי יהיה אור אחרון ועד - מתי סוגרים את השק"ם הערב?

להיות קמנ"ק.ית זה לא חלום של אף נער.ה. נערים.ות פשוט לא מכירים המקצוע. (יש הרבה קמנ"קיות בשנים האחרונות, וטוב שכך) להיות קמנ"ק לא מתואר בשום מקום, ולא נרשם בספרי הגבורה של צה"ל. גם בחיל האוויר רוב האנשים לא ממש מכירים את התפקיד שעד לפני מספר שנים לא נחשף והסתתר מאחורי עננת בטחון שדה סמיכה. רק לאחרונה ראיתי סרטון קצר המזמין צעירים להתגייס למערך יחידות הבקרה. צילומים בהם רב הטשטוש על הגלוי והעמימות ממש חדה בסגנון הישראלי, של - סמוך, יהיה לך מאוד מעניין אצלנו!

בזמנו, מי שעבד בתפקיד ה"קמנ"ק" ביחידה, נחשב כבכיר והתפקיד היה יוקרתי. כולם רצו לקבל הסמכה שכזאת, ביחוד לעבוד בתפקיד הקמנ"ק בשעות היום, כשהשמים עמוסים ויש צורך באדם סמכותי לנהל את המערכת.

למה אני מספר לכם על קמנ"קים ולא על החיילות היפות שהיו ביחידות מערך הבקרה? עד היום, החברים יחידים שאני יכול לחלוק איתם את סיפורי משמרות השמירה על שמי המולדת הם רק עוד קמנ"קים אחרים לשעבר. חברים שלי איתם אני נפגש פעם בחודש באדיקות למעלה מעשרים שנה, כולם שומרי סוד ולא תוציאו מהם בפומבי אף סיפור, כי אולי עדיין לא מתאים לחשוף זאת, למרות שמדובר באירועים ממלחמת יום הכיפורים וקודם לכך. והחיילות – כמעט כל אחד מהחברים שלי נשוי (או היה נשוי) לחיילת הכי יפה שפגש, איך לא, בעמדת הבקרה או במכלול הקמנ"ק, במסגרת עבודתו הציונית להגנת שמי המדינה.

בכלל, אם תשאלו את נשות מערך הבקרה – היו בזמנו הרבה חיילות שעצם זה שהבחור היה בעל תואר קמנ"ק, כבר שידרג אותו למעמד מחזר ראוי ביותר בין כל המחזרים ביחידה שסבבו אותה. METOO ללא ספק.

היום, לו יזמינו אותי לשבת ליד קמנ"ק צעיר מודל 2020, בטוח שלא אבין את השפה, האמצעים, האופוזיציה והטקטיקות. מה שהיה לפני כחמישים שנה, מתאים אולי לאיומי מיג 21 כנגד מטוסי אורגן ומיראז' 3. הצעירים היום ממוחשבים, זריזי מקלדת וחדי מחשבה. אין להם עדין אפליקציה להגנה אווירית ולמיטב הבנתי כשנכנסים למתקנים מסווגים שכאלו, בכלל אין שם מקום למכשירים סלולאריים – אבל, כשם שבעבר הכלי כי אפקטיבי בעבודת הקמנ"ק היה ההיגיון הפשוט, כך גם היום – החבר'ה האלה פשוט נבונים.

על צג המכ"מ להקת חסידות נודדות יכולה להחזיר הד מכ"מ הדומה לכלי טייס זעיר בלתי מאויש אבל אלים. אילו היו מזניקים מטוסי ירוט בכל פעם שיש הד מכ"מ חשוד על המסך – טייסנו היו מותשים אחרי התראת השווא השלישית באותו היום. כך גם לגבי דיווחים על אורות של עב"מים המדווחים כל ערב מבעלי דמיון מפותח או קרני לייזר המציקות לטייסים נוחתים בנתב"ג ועד רחפנים המפריעים למנוחת השכנים – על כולם שומע הקמנ"ק הצעיר ועליו להחליט מה עושים עם זה. עמית או טורף? מיג או ציפור? עב"מ או דמיון? ובשביל זה לא ממש צריך טכנולוגיה או אוויראות. רק ניסיון, קור רוח והגיון בריא.

טייס קרב לא הייתי, לא הפלתי אף מיג. לעומת זאת, תרומתי העיקרית לצה"ל הייתה דווקא במטוס שלא הפלתי. (כן – מערך הבקרה מפיל מטוסים, בדיבור בלבד...) ומעשה שהיה – במסגרת עכשיו כבר מותר לספר; בלילה חשוך וסוער, בשמי סיני בסוף שנות השבעים, התברבר מטוס תובלה שחדר מהמרחב האווירי המצרי עמוק לכיוון אזור שדה התעופה רפידים. היה זה מספר שנים אחרי הפלת המטוס הלובי. הוראות הפתיחה באש כלפי מטוס חודר היו ברורות לחלוטין. מטוס פנטום שהוזנק מול המטרה – הגיע לטווח טילים מתאים והיה מוכן להפיל גם את המטוס הזה. רק קור הרוח של הקמנ"ק הצעיר שהיה בתפקיד באותו הערב מנע מכולנו השתתפות בוועדת חקירה מיותרת. במטוס המתברבר היו נוסעים רמי דרג מצריים/רוסים ורק זה היה חסר לנו. מטוס הפנטום חזר נחיתה ברפידים עם כל הטילים שלו, המטוס המצרי פנה חזרה לנחיתה בקהיר עם כל האח"מים שלו, ואני (בקר הירוט הצעיר באירוע) עליתי לברך את הקמנ"ק שניהל את האירוע, וביחד הבנו עד כמה היינו קרובים להיות טר"שים באותו הערב...

קרדיט לצילומים - אתר חיל האוויר הישראלי


חברי מחיל האוויר - אנא שתפו הסיפור הזה ברשתות החברתיות שלכם, לתפארת מערך הבקרה שאני כל כך גאה להיות בחבורה הזאת בכלל ובקבוצת החגבים בפרט...

https://avidar.wixsite.com/avi-dar/post/6124f12785226b001639634e/edit

דיכאון לכאורה

 

על הפנים. המצב לא משהו. לא רואה סיבה לשמוח. תעזבי אותי כמה דקות בשקט. מאמי, אני חושב שאני בדיכאון...

עוד אחד מהרגעים האפלים שבחיינו. הכל נראה מעונן חלקית עד גבה גלים. רב המפחיד על הגלוי. אין באמת תשובה לשאלה. נו, מה יהיה?

השמש זורחת, הירח מלא, הכוכבים נוצצים, הנכדים מתרוצצים בצהלותיהם, ואנחנו ממשיכים לשבת בפינתנו עם פרצוף תחת.

דיכאון? נו, באמת. לא צריך להיסחף. לא כל פיפס של עגמומיות מצדיק טיפול תרופתי או תמיכה של עובדת סוציאלית שעברה הסבה בעת הקורונה ליעני פסיכולוגית טיפולית אנטי דיכאונית בשש מאות שקל עבור 45 דקות של מבוכה, דמעות וזhכרונות ממש לא מעצימים מבית סבתא.

שנה וחצי של חיים בחצי קלאץ, תקופה ארוכה של הימנעות מטרמינלים מחשש שמישהו יתעטש עלי וריאנט בלתי מוכר, וגם דיונים מתישים ביותר בקבוצות וואטסאפ שפעם רק דנו בהם בסקס אחרי גיל חמישים והיום - מתקשקשים בזכות לבחור שלא להתחסן מהרבה סיבות מוצדקות שגם החזירו הביתה את מיטב חברי קבוצות התמיכה שלי, חברים שעד עכשיו שיתפו אותי בבשורה. יש חיים אחרי גיל חמישים, לפחות פעמיים בשבוע, שלוש פעמים בכל פעם. אולה!


אפשר רק לדמיין איך היינו עוברים את הקיץ המתיש הזה בטמפרטורה של 7 מעלות פחות. המטוש כואב פחות, הנכדים פחות מעיקים, התור בכניסה למסעדה לבדיקת תו ירוק קצר יותר, והחיוכים רחבים יותר.

בימי אוגוסט הקשים, כשהמצב באמת קשה, אני רק יכול להמליץ את מה שהמליץ לי השותף שלי, לרדת לשפת הים, ולשחק מטקות. אין מטפל או כדור הרגעה שעושה את העבודה יותר טוב מחצי שעה של מטקות בחוף הצוק. העצבים מתאדים, הגוף מתפוקק ונברא מחדש עם שרירים בלתי מוכרים שמודיעים על קיומם בכאב נעים, החברה והנוף הצעיר על קו הגלים בואך חול החוף הצפוף באנשים דיכאוניים , בלי מטקה בידם אבל עם הרבה עצב בעיניים. כדור טינג-טונג עם שתי נקודות צהובות יעיל יותר מכדור ציפרלקס שתקבלו מרופא המשפחה בשלושים שקל לביקור.

אז אל תדברו איתי על דיכאון. אנחנו בהחלט נורמליים. חם, מתיש, העתיד לוט באדי לחות בלתי נגמרת, וכולנו עצבניים. האם יפתחו את בתי הספר השבוע או שהנכדה שלי תעשה שלום כיתה א׳, בזום!

הסבא שלי היה סוציאליסט חלוץ שהרכיב במו ידיו את רכבת ישראל. לא מ״לגו״ אלא קרון, קרון וגם קטר בסוף. סבא אפרים העביר ימים שלמים בלי דקה זמן לנשום או להיות בדיכאון.

אמא שלי הייתה חלוצה בתחום הדיכאון שהרכיבה לעצמה סדר יום קסום במו ידיה. פרוזק כל יומיים וחצי כדור וואליום על פי הצורך. והיה צורך.

אני, הכי לא חלוץ שיש, בחרתי באופציה הטבעית. לא גראס טבעי. כוסית ויסקי, כך שהרוב מתפוגג עד כדי שרואים את הצד השני של הירקון. בימים טובים אפשר, אם עוצמים את העיניים טוב טוב, לראות גם את החבר שלי משחק מטקות על החוף בקפריסין ….


קפה תמר


כשהגעתי לכיתה א' לקחה אותי אמי לביקור בדפוס של עיתון דבר. מקום רועש, צפוף, חם כסאונה ותמיד יצאת משם עם כתמי דיו על הידיים והבגדים.

הרבה לפני כניסת המחשבים לעולם הדפוס, נוצר העיתון ממטילי מתכת שהותכו לאותיות בולטות עליהם נמרח הדיו ונוצר העיתון. שורות שורות של אותיות לוהטות שיצרו מילים, קטעים, מאמרים ובסוף גם את העיתון המוגמר.

כילד, הוקסמתי תמיד מהדפס, שידע להפיק כותרות, אותיות בגדלים שונים, ובסוף גם נתן לי כשנפרדנו את השם שלי יצוק בבדיל אתו הייתי חותם את שמי על המחברות – עוד בכיתה א'. לא פלא שאחרי מספר שנים הסכימו לפרסם ב"דבר לילדים" מאמר בכורה שלי בנושא גידול דגים באקווריום.

מאז קשה לעצור אותי על המקלדת. מכונות הדפוס כבר ממוחשבות לגמרי, העריכה לא בבדיל אלא בתוכנה והתכנים – במקום לכתוב על דגים אני כותב על רגשות. לדגים כנראה אין דמעות, והמחמאה הכי גדולה שאוכל לקבל מאחד מעשרת קוראי הקבועים היא – ריגשת אותי עד דמעות.

בחזרה לביקור בעתון דבר, אי שם ברחוב שינקין, בבניין שכבר לא קיים, בסמוך לו היה "קפה תמר" שגם הוא כבר איננו. לשם הייתה לוקחת אותי אמי לשתיית שוקו בחדר מלא עשן סיגריות ומיטב הפובליציסטים של העיתון הסוציאליסטי הראשון לציון.

עברו שנים. העיתון דבר, קפה תמר וגם אמי תמי – כבר לא אתנו. רק הזיכרונות.

לאחרונה ארזנו את עצמנו ועברנו לגור במרומי מגדלי רמת אביב ג'. שכונה שהיא הכי לא האימא שלי אשר על המצבה שלה נכתב: "חיפאית, פלמ"חניקית, סופרת ועיתונאית... " לדירה שלה יש מספר יתרונות. קודם כל, זה מה שנותר. הקירות ספוגי סיפורים וזיכרונות תל אביביים של נסיכת הבוהמה בין כסית לקליפורניה. בתי הקפה כמובן. הדירה נצבעה והותאמה למאה ה-21, הנכדים שלה מרוצים שסוף סוף יש לנו דירה משלנו לארח אותם, ואני כל בוקר מחדש מחפש ומצפה לראות אותה יוצאת מאחד החדרים ומפתיעה אותי בסיפור חדש על חבריה מהוליווד.

לדירתה נוספה, באחד מגלגולי השיפוצים של ועד הבית, מרפסת שטופת אור שעדיין לא החלטנו מה עושים בה. BBQ בשבתות או שולחן לפוקר באמצע השבוע, פינת קפה או ערוגת עציצים.

ברור שכל אחד מושך לכיוון נטיית ליבו – ועד אז, פתחתי שם פינת קפה. קפה תמר. על שמה כמובן.