מ-פ-ח-דים

 

מה הקטע עם הקורונה הזאת? הרי יש מחלות יותר מסוכנות, אחוז המתים בקבוצת הגיל שלנו מסרטן, אירועי לב או סתם דלקת ראות הרבה יותר משמעותי, ובכל זאת – אנחנו מפחדים. גם אם שמים בצד את ההיסטריה הציבורית, הסגר, המשבר הכלכלי ודחיית המשפט של ביבי, אין אחד שלא מקדיש למגיפה הזאת מספר דקות של פחד לפחות פעם אחת ביממה.

הסיפורים אודות אנשים צעירים, לפחות צעירים מאיתנו, שמגיעים לבית החולים בהליכה עם חיוך ושיעול קל ולא יוצאים משם בחיים, ממש מפחידים. הצילומים של אנשים המחוברים למכונות הנשמה, עם עשרות צינורות ומוניטורים בטיפול נמרץ, לא מקטינים את החשש, שאולי, בסבירות ממש נמוכה, הווירוס הזה ייפול עלינו, וכל חיינו ישתנו לגמרי. כלומר – כנראה שנמות.

אני ממש לא מהמפחדים. יעיד על הזה הקטנוע שלי. שמתפתל בנתיבי איילון בין טורי המכוניות, תוך שמירת מרווחי בטיחות מינימליים, ורק שרירי הגב התפוסים אצלי בתום כל נסיעה למרכז תל אביב יעידו כמה אני במתח בכל נהיגה שכזאת. מתח, ריכוז, דריכות – לא חרדה.

הילדות שלי צוחקות עלי, אבא פחדן גדול, ששומר על כל הוראת שלטונות, הולך עם מסיכה גם כשעולה במעלית לבדו... אבל לקשר בין זה לפחד – זה רק דור ה-Y/Z /X שחושבים שסרבנות היא התשובה לכל, והתחשבות בשכן המבוגר ממול שרואה בכל מי שהולך בלי מסיכה כמתנקש פוטנציאלי בחייו ; זאת התנהגות ראויה ונדרשת בעולם אנרכיסטי בו הבנות שלי גדלות.

אז למה אני בכל זאת מרגיש בפרפרי פחד באשמורת שלישית אחרי הנטפליקס ולפני שנת הישרים – כי אנחנו דור ששונא אי וודאות. הסבירות למות בהתרסקות מטוס ממש שואפת לאפס – אבל עדיין יש לנו פרפרים בבטן בכל המראה. הסיכוי שיתפוס אותנו חיידק נדיר בטיול במזרח הרחוק כל כך שולי, ועדיין אין אחד שמדלג על סידרת חיסונים מורכבת ויקרה לפני המסע בין דוכני הנודלס במזרח הרחוק או מסעדות הגריל בדרום אמריקה. זבוב הזיקה הצליח להפחיד את התיירות הצעירות בברזיל והצהבת הנגיפית באמת מכניסה אותנו לאכול במסעדות "נקיות" בתאילנד. אנחנו מנהלי סיכונים, ואת הסיכון מהקורונה עדיין קשה לנו לנהל.

אני יכול להצהיר עד מחר שאינני מפחד – ועדיין, ביום בו יודיעו לי שאני חיובי, אני משער כי יתחילו לרוץ לי בראש סרטים. מכונות הנשמה, מורדם מונשם, חלוש, משתעל, מתקשה לנשום, שיחות אחרונות, סידורים אחרונים למקרה ש... ואוו – סרט אימה.

אז אני בוחר לא להתכחש. מדבר על זה עם חבר. רושם במקום גלוי את הסיסמאות שלי לענן/מחשב/טלפון נייד, מוכן להעביר פיקוד מיידית, אם מד החום בכניסה לסופרמרקט השכונתי שלו יהבהב באדום עם חום מעל 38 מעלות כשאגיע לשם בשליחות הוד מלכותה.

אני כמובן מוכן להתחסן. פייזר או מודרנה או השלישי מאוקספורד, שאת שמו קשה לבטא או לזכור; כל ויטמין שאומרים כי יחזק את המערכת החיסונית שלי – מתקבל בברכה; כל חיסון ראשון או שני, יבורך; מסיכה וריחוק מסוים כשצריך נגיד מלהקת צועדים מתנשפים שמגיחים מולי בספורט היחידני בחוף תל ברוך המבורך, חובה.

גם אתם מפחדים?

אתם ממש לא לבד.

כי לפחד זה אנושי, טבעי ובעיקר בריא.

מר פנסיונר

 

אהבתי את הפרק הראשון של התוכנית "למי קראת פנסיונר", שתפסה אותי בול בשנה הראשונה של פרוץ הפנסיה לביתנו (ערוץ 13 למעוניינים) . גברי בנאי, הפנסיונר האולטימטיבי, מנחה את הגמלאים המאושרים, בין הנגרייה של שלושת המוסקטרים משקמי הפסנתר, ליקב בו הייננים המבוגרים שותים את רוב המלאי מחוסר לקוחות ולא ממש מודאגים מההפסדים, או הסטנדאפיסטית שצוחקת כל הדרך אל סוף הפנסיה, בגיל 120 כמובן.

התוכנית תפסה אותי בנקודה אישית – האם העבודה אותה עשיתי למעלה מ-45 שנים חסרה לי? שאלה אותה אני שומע תדיר מחברים. האם המתח, האדרנלין, הנסיעות בדרך לאי שם, והשעות הארוכות מול מסך המכ"מ לא חסרות.

לא. ממש לא. שום דבר ממה שהיה – לא חסר, לבד מהאנשים הנפלאים איתם עבדתי במרוצת השנים, שעם חלקם אני מנסה די בהצלחה לשמור על קשר , כאשר הם ואני לא עסוקים עם הנכדים.

עם כל הכבוד לניסיון ולבגרות אותה תמיד מייחסים לעובדים הוותיקים – בגיל 67 בהחלט ראוי לשים נקודה ולפרוש בכבוד. כולנו חכמים ומנוסים, אבל עם הגיל אנחנו חושבים יותר, מגיבים לאט, זוכרים המון אבל דווקא דברים שקרו לפני עשרות שנים ולא את מה שבדיוק אמרו לנו בתדריך בוקר. בקיצור – אני מצדיע לדור הצעיר ומעביר אליו את האחריות, בביטחון מלא, שזה מה שצריך להיעשות.

ועכשיו – מה עושים עכשיו, בעשרות השנים הבאות עלינו לטובה?

הרי לא אפתח חנות לפיצוחים או דוכן לגלידה פה בשכונה, למרות שזה חסר ובטח יהיו לי הרבה לקוחות. לא אשב לכתוב את הספר שדחיתי כל השנים, כי מזמן הבנתי שאת הספרים היום קונים בעיקר בני משפחת הסופר, שמימן בעצמו את הוצאתו לאור.

אבל – יש לכל אחד מאתנו רשימת משאלות גנוזה עמוק בלב, אותה אשמח לממש. כמו לגור שלושה חודשים בעיירת סקי קטנה, לגור מחוץ לעונת התיירות בחוף יווני של אי הצבוע בלבן, לקרוא שם את כל הספרים שלא קראתי עד היום, עם בקבוק יין לבן כל ערב, ולא ללכת לקופת חולים חורף שלם; לנסוע ולהיות, פשוט להיות עם הבת שלי שגרה מעבר לים, להיות עד שיגידו לי, די, מספיק, סע הביתה; להצטרף פעם אחת לחבר שלי שכל שנה מזמין אותי לטיול אופנועים כבדים בכבישי מערב ארה"ב ואני ברוב טיפשותי מתחמק מזה כי אני חושש מתאונת דרכים מטופשת, ובינתיים ממשיך להסתובב על דו-גלגלי בפקקי תל אביב; להטיס אולטרה לייט בעצמי, לא בשביל להוציא רישיון אלא בשביל האגו – תראו, עשיתי גם את זה!

זאת רשימה ממש מקוצרת שלא כוללת אתגרים קולינריים, פנטזיה לנגן על כלי מוזיקלי – דבר שלא הצלחתי לעשות עד היום, אתגר אישי בסיסי – להסיר מעלי את המטען העודף שמקדים להגיע לפני בכמה ס"מ לכל אירוע, להיות כשיר וחזק בכדי לשוב לשחק מטקות כמו פעם, ולהמשיך לחייך בכל פעם שחברים ישאלו אותי מה התוכניות שלי לגיל הפנסיה...

כבר לא משחק מטקות על החוף

 

תסכימו איתי שיש הרבה דרכים להכיר בחורה. נכון שזה לא עובד תמיד, אבל האפשרויות הן בלתי מוגבלות. אתה יכול להיות הבחור הכי תמוה, מחוטט, נמוך, קרח ושמן , ובכל אופן מאחורי הפינה הקרובה מחכה לך מישהי. רק לך. והיא שלך.

רק ללכת קדימה ולחייך כי בטוח שהיא עומד שם, מחכה שתצית לה את הסיגריה, תשאל אותה האם או אולי ומה דעתה, "אני אף פעם לא, אבל את נראית ממש יוצאת מהכלל". החלטות של כאן ועכשיו.

אופטימיות. זה כל הסיפור. אם תאמין שהיא עומדת שם, היא תהיה שם. האמינו לי. זה הכול בראש לנו. תלוי איך התעוררת על הבוקר. כמה מיתרים היו במנדולינה שניגנה לך בחלומות האשמורת האחרונה; עד כמה נלחצת בדרך לעבודה; אם שמעת את ציוץ הציפורים בדרך למכונית וכמה אתה שם על מה שהאחרים חושבים עליך.

אז שיכנסו לי כולם בתחת. מה אכפת לי. עשר שנים חשבתי, שקלתי, התאפקתי, הלכתי בזהירות והתחשבתי. נו, זה לא כל כך עזר לי. את מה שחשבתי שמצאתי, החזרתי למדף לשימוש חוזר. משומש במצב טוב מאוד. הרבה יותר טוב מאז שמצאתי אותה בחוף הצוק בתל-אביב, גבוהה, עם הרבה נמשים והמון ציצים , וכמובן בתוך מעט בגד ים. מטקות היא עדיין משחקת כמו גבר, עם כתפיים רחבות ומכות יעף שמהדהדות בעמימות הראויה לשורצת חופים בת 16 ולא לאימא לשלוש בנות.

לחוף הים באמת אין לי יותר מה ללכת. האוזון מחורר את האטמוספירה, הקרינה מסרטנת לי את הגב, הזיעה מעצבנת אותי וכתמי זפת על הרגלים יכולים להטריף את שלוות נפשי ולהכתים את שטיחוני המכונית. מה גם שאני עוד עלול לפגוש אותה, להלן תכונה אקסתי, והופ - מצב הרוח משנה כיוון. חוץ מזה, אתה הרי לא חושב שבגלגולי הנוכחי אני עוד מסוגל לשחק עם מישהי שעתיים מטקות בכדי שאחר כך נמשיך לחבוט אחד בשני בחדר השינה שלי בדירת הסטודיו במגדל הדירות שבשכונת בבלי. לי לפחות הקטע הזה כבר לא כל כך מתאים.

שיער בלונדי, גוונים צבועים בטעם של דבש וחיטה, גבוהה, ומתלבטת מול מדף היינות בסופרמרקט בקניון השכונתי בשעה אחת עשרה בלילה . זאת הטיפוס שלי הערב. עם אניץ בלונדיני עקשן המוסט בעקביות למקומו ונשמט באיטיות ובחן קדימה. מאחורי עגלה עמוסה בקניה שבועית למשפחה בהרכב חסר. הרבה דאייט, בלי בירות, עם נקניקיות, פסטה, קורנפלקס, מעדני חלב, קרטונים של חלב עמיד, חצי אבטיח ולא יודעת איזה יין לקנות.

לפנות בוקר, אצלה במיטה, כשרגלה הארוכה משורבבת בין בירכיי, סיפרה לי שמאוחר בערב, אחרי שהילדים נרדמים, בשעה שלה, לעצמה, הכי כיף לה זה לעשן סיגריה וללגום כוסית יין לבן מכוס שקופה ומוארכת, עם רגל ארוכה מסט כוסות שהשאיר לה בעלה.

אחרי הפרידה, אחרי הסערה, למרות שהגלים נרגעו ואין כבר על מה לריב. כשהכסף נכנס לה לחשבון הבנק מדי חודש בחודשו, כמה שכבר הסכימה להתפשר כשרצתה לגמור עם זה וללכת כבר - הכי קשה לה זה הקטע של ללכת לקניות השבועיות. לבדה.

לבד עם הילדים, לבד במיטה, לבדה באירועים משפחתיים, מתמודדת בעצמה עם כל הלכאורה חברים, משכבר והחדשים, שמתגלים בעצם כסתם מניאקים שבעצם רק רוצים לזיין אותה. עם כל הלבד היא יודעת להתמודד, להסביר, להציג, לחרוק שן, לחסוך כשצריך, להתאפר בעוד שיכבה ולצאת למלחמה, רק שם בקניון זה מציק לה. כמעט רצה עם העגלה לקצר את העינוי. לא יכולה לראות אותם, הזוגות הבודדים שהגיעו בשלהי הערב ביחד למרכול. לא רוצה ולא בעניין של לפרגן. היא רק זוכרת איך היה פעם.

עכשיו היא לבד. ובגלל זה היה לי מאוד קל להתחבר אליה מול מדפי שורת הריזלינג. לא יודע מהיכן זה בא לי, אבל התחלתי בשיחה קולחת על יתרונות יין המארלו. כמה שהבציר מלפני שלוש שנים היה מעולה, איך היין ממש מהמם את החושים, מרגש את בלוטות הטעם, מחרמן את הלשון ומטמטם את היצרים. ממש כך. עוד לפני שאמרה כי קוראים לה מיקי. שעתיים לפני שמזגנו לנו את הבקבוק הראשון לכוסות במטבח. הילדים ישנו באותו הערב אצלו. האיש שפעם היה במקומי. חשב שהגיע הזמן לפתוח פרק חדש בחיים. האיש שאני עתיד לזיין את גרושתו בעוד מספר דקות. מה שאגב לא היה לי מושג שעומד להתרחש, יותר מוקדם ממה שציפיתי בחלומותי הרטובים ביותר.

בשלב מסויים במצב הצבירה האישי החדש שלי, לא הבנתי למה אני צריך לצאת איתן קודם למסעדת סושי; לדבר על האקס שלה ושלי, לדון בבעיות הנפשיות של הבנים שלה, לפתוח את הפצעים שממש לא הגלידו למרות שעברו כמעט חמש שנים; לשתות קפה ולאתר מכרים משותפים מתקופת התיכון. אנשים שלו פגשתי אתמול ברחוב לא הייתי מזהה אותם, הופכים לנושא העיקרי בשיחת הכרות בין שני אנשים שרוצים נואשות למצוא שותף נעים לעתיד הקרוב רחוק. אדם שיהיה כיף לחלוק איתו מספר סודות, כתף להניח את הלחי ולשתוק. לחלוק את השתיקה עם מישהו שיודע למה. חבר שלא מנסה לשפץ לך את החיים אלא מחכה שזה יעבור ותחזרי להיות את. איש שלא תתביישי לומר לו מה את באמת רוצה. איש שלא ייעלב לך אם תאמרי "לא עכשיו", ולא יביט בך אלא מגובה העיניים.

לפנות בוקר התברר לי שהכי קל לה לגמור כשהיא שוכבת על הבטן. חושבת על זיונים אחרים עם אהבות ישנות, במלונות שבחיים לא הייתי. מתכרבלת בתוכי, מתקמרת, מושכת את ידי שיעטפו את שדיה, ונהנית בשקט שאינו מוכר לי. כאילו מתוך נימוס אני מכבד את האווירה השקטה, ומסיים את חלקי בנשימה כבדה של עונג ומשתרע לצידה.

כשאתה בענייני פנויים ופנויות, האינסטינקט הבסיסי עובד שעות נוספות. קל מאוד לזהות את זו שלא תראה יותר אחרי הזיון הנוכחי. סף הציפיות מאוד נמוך בכדי להוריד את גובה האכזבות. אז לא קרה שום דבר. החלפתי את המצעים, זרקתי את הפתק עם מספר הטלפון - הבא התור!

שלוש שנים מהחיים השקעתי בפסיכותרפיה. שלוש שנים של פגישות שבועיות עם החבר הכי טוב שהיה לי. בתשלום כמובן. האיש שהבין אותי כשהייתי צריך; הסביר לי, אם לא הבנתי לבד את הפלונטרים בילדות המסובכת שלי; כיוון את נפשי המבולבלת והיה הרמזור החשוב בחיי. עצר אותי בתחנות החשובות למחשבות נוספות על מהיכן ולאן ולמה - עד שלמדתי שמי שאחראי על חיי הוא בעצם אני. נכון שקשה להתעלם מההשוואה בין סקס לתרפיה, ואין תחליף לחברות ואהבה אמיתית, אבל היו לנו פגישות שמאוד נהניתי מזיוני השכל אתו. אז תארו לעצמכם מה הייתה התגובה שלי כאשר גיליתי שהבלונדינית הגרושה עם הציצים הקטנים ממחלקת היינות, שמה אגב מיקי, היא פסיכולוגית בכירה ומנוסה העוסקת בתרפיה ויעוץ למשברים משפחתיים. כמו שכל הסנדלרים שהולכים יחפים.

השיחות איתה, למרות שהיא כל הזמן הכחישה, היו באוזני כמו שיחה עם מטפל - תרפיסט, כאשר אנחנו כל הזמן מדברים על בעיות ומשברים במקום לנדוד לנושאים נעימים יותר. הצד המואר של הירח, חצי הכוס המלאה בקוקטיל טעים, הדבש שעל פרוסת הלחם. הבנתם. זה היה מביך אותי לשמוע בסוף יום העבודה איך אנחנו ממשיכים ביחד את שעבר עליה בקליניקה. כשנסחבנו בהמשך לחדר השינה, אחרי שלגמה כבשגרה כוס קולה עם שליש וויסקי לשחרור המתח ומחיקת זיכרונות לא נעימים ממהלך היום, כאילו עברנו למערכת יחסים אחרת. שני אנשים זרים, שצריכים לעבור מטלה נוספת בסוף הערב לפני שישוחררו מחובותיהם ויוכלו ללכת לישון.

אחרי מספר שבועות התקשרתי אליה לשאול לשלומה. נימוס, דאגה התעניינות, אולי גם הייתי מוכן להיכנס איתה למיטה לעוד ערב לראות אם השתנה משהו. נכון שלא נעלמתי וערכנו לנו שיחת סיכום בפאב חביב ליד הבית. לא נפרדנו בכעס או עם אכזבה גדולה, אך בכל זאת היה לי חבל. זה יהיה מאוד בנאלי לומר שהיא אישה יפה, או בעלת עור במרקם הכי חלק שאני מכיר, לא כולל את החוויות התאילנדיות שעברתי, אבל מה שהיה הכי מושך בעיני היה שהיא צחקה במקומות הנכונים. במקומות שהצחיקו גם אותי....

אז עכשיו מאוד מעניין אותי איפה היא היום, 25 שנים אחרי, כשאני מעלעל בטקסטים דמיוניים שנכתבו אז, בימי העליזים בשוק הפנויים/פנויות, לפני המצאת הטינדר...

אבן הניצחון

 משחקי הליגה העליונה חזרו. לי זה ממש לא אומר דבר, אבל השותף שלי לצעדות הבוקר, יעני ספורט יחידני לאורך חוף הים תחת מגבלות הקוד הסגול, ממש מתרגש. אילו ידעו שחקני מכבי תל אביב כמה זה חשוב לו – אולי היו מתאמצים יותר ומתבססים בצמרת הליגה.

פ. – אוהד וותיק של הצהובים, פיתח אחרי למעלה מעשרים שנות הליכות בוקר אמונה. לא טפלה כי זאת עובדה – אם הוא מהדק את השרוכים באמצע ההליכה על גוש אבן שאמצע המסלול שלנו, המכבים מנצחים. ולהיפך.

בספורט, יש חשיבות רבה לאמונות. יש כדורגלנים ששיחקו בעבר עם ראש שום בנעל, אחרים מקפידים לעלות על המגרש ברגל ימין, ובשנים האחרונות ראיתי גם כאלה שעולים עם תפילה על השפתיים וכף יד על הראש, כאילו כיפה, גם כשהמשחק בשבת..

הבוקר גם ראינו על חוף הים בתל ברוך את מוטלה שפיגלר, צועד בכיף עם חברים , בספורט יחידני, אבל מרובה משתתפים.

פ. הוא חבר. איש עם זיכרון אין סופי שלא שכח דבר מבית הספר היסודי ברמלה ועד עצם היום הזה, בבחירות הנוכחיות; כי למרות החינוך הבית"רי שקיבל בבית, היה מאנשי רבין, ובהמשך מאנשי מפלגת העבודה הוותיקים שראו איך דור ההמשך לוקח את המפלגה לדרך ללא מוצא אל מתחת לאחוז החסימה.

בהליכות הבוקר אתו לא צריך לקחת אוזניות. שעתיים של צעידה ודיונים, ויכוחים ותובנות, נוסטלגיה ועתידנות, שיחה אינטנסיבית שעוזרת לשנינו להעביר את המאמץ היומי לטובת שמירת משקלנו וחיוניותנו ההכרחית בעשורים הפנסיוניים של חיינו.

שיחות אינטנסיביות, הליכה נמרצת אך זהירת קורונה, בין מאות מתושבי שכונות צפון תל אביב שבאדיקות רצים או הולכים מדי בוקר בשביל המקביל למסלול החרוש של שדה התעופה לשעבר; אנשים קבועים שכבר מכירים האחד את השני, מזהים על פי ההליכה/ריצה את סף האנרגיה היומית שלך, מהנהנים לשלום לרץ מולך, כי למרות שאין לי מושג מה שמו – אני פוגש אותו 7 ימים בשבוע, בריצת הבוקר שלו כבר למעלה משנה, מאז התחיל הסגר המשונה הזה.

ואז, כשאנו עסוקים בדיון החשוב – מי יהיה הנשיא הבא של מדינתו, חלפנו על פני אבן הניצחון ו-פ. שכח ולא עצר להדק את שרוכי נעליו עליה השבוע....

לדעתי, למכבי תל אביב אין השבוע סיכוי במשחק מול מכבי חיפה. חבל על המשחק.

כי בכדורגל משחקים 90 דקות ובסוף צריך קצת מזל.

והשבוע – לא יהיה להם מזל.

בגלל "אבן הניצחון" הנשכחת.