ורק יהונתן גפן ישב למעלה וחייך

 

מחר מזמינים טכנאי

 

הטלפון הלך

 

הפציעה, ההפתעה והתודה שאחרי

 

מלחמות פורצות בקיץ

 

מה באמת חשוב לנו בחיים? אהבה, תזונה, וויי-פיי ושליטה על המזגן. כל השאר זה בונוס. בואו נודה באמת – אין דבר שמעורר יצרים ומלחמות כמו קרב שליטה על טמפרטורת המרחב.

חם מדי, קר מדי, נושב חזק, לא מרגישים כלום, רועש, לח, ותגידי – המזגן הזה בכלל עובד? הוויכוח הזה חוצה משפחות, מקומות עבודה ואפילו אולמות קולנוע. הולכים לסרט? נראה אתכם לא מתעטפים בכירבולית בכניסה לאולם. הולכים לחתונה? מרוב צינון, מבקשים מפות מהמלצר רק כדי להתכסות מפני הרוח הנושבת מעלינו בעוצמה של סופת הוריקן.

כמו אצבעות בכף יד – לא כל האנשים זהים. אין טמפרטורה אחת שתתאים לכולם. לשמנים ולרזים, לגברים ולנשים, לצעירים ולמבוגרים, לרוקדים או לסועדים, לחרדים עטופים בבגדים שחורים או לחילוניים עם גופייה וקצר. השונות האנושית היא שהופכת את הדיון סביב השלט למלחמת עולם של ממש. האם נכוון ל-16 מעלות או ל-24? להזיע או לקפוא? סלסה או וואלס? סליחה, אפשר רגע את שלט המזגן בבקשה?

יוגה, זיעה ואדי מלחמה - בקאנטרי אצלנו, שיעור יוגה הוא חוויה חוצת יבשות. מלחמת שליטה אגרסיבית בין מורה שחזרה מטיול רוחני בהודו והחליטה שהתלמידים חייבים להזיע בשיעור, לבין נשות השכונה. קשה? תתמודדו. יש משבר אקלים שהמורה עדין לא שמעה עליו. נשים מזיעות שבאו לקבל רגע פרטי משלהן, מנבחרת הכדורגל הפרטית בביתן שבדיוק נמצאת בחופש הגדול, וכל מה שהן רוצות זה מזרן, חדר ממוזג ונעים, ומוזיקת רקע מרגיעה. המורה רוצה שנתכופף לתנוחת המשולש, ההר והעץ המותחים את כל הגוף המותש, והן רק רוצות להירגע ולחלץ את השרירים בחדר ממוזג ונעים. אבל למה 25 מעלות עם לחות מוגברת? לא חבל על הסט החדש של לולו למון?

מלחמות המזגן מגיעות לכל מרחבי חיינו -  בחדר הרצאות עם קהל מעורב מגדרית, לוקח פחות משבע דקות עד שמישהו מבקש לשנות את עוצמת המיזוג. בטיסות של מעל לשעה - הביקוש לשמיכות מהדיילים גדול ואסרטיבי יותר מהבקשות לקנות שוקולד מעגלת הדיוטי פרי. והעיקר - במרחב הזוגי ברכב. לפי מה קובעים את עוצמת המזגן בו, כשאין בו פיצול בין הצדדים שם צד א' יכול להקפיא את האגף שלו עד לרמת מרגריטה קפואה ולהלן צד ב' בנסיעה יכולה להפעיל את חימום המושב בצד ימין בעוצמה של סיר חמין מהביל. או להיפך כמובן. מאבק שליטה מתמשך על כפתור השליטה כל הדרך עד החניון בו כבר מתפתח ויכוח אחר. איפה אוכלים בששי בערב?

כשזוגיות ומיזוג נפגשים - אין ספור זוגות כבר לא ישנים כפיות בגלל מחלוקת מטאורולוגית. היא רוצה חדר שינה קר עם שמיכת פוך עבה, הוא מעדיף חלון פתוח. הוא היה מעדיף אוהל והיא איגלו. ולהיפך כמובן.  מאז שהילדים עזבו את הבית, מישהו עבר לישון בחדר נפרד.

ואחרים? היא פותחת במרפסת ספה נוחה עד אחרי החגים והוא נשאר עם המאוורר שמעל למיטה. זוגיות מושלמת עם מינימום חיכוך והרבה שינה טובה. כמי שכל חייו עבד במשמרות ארוכות הבנתי מזמן - לילה בנפרד מוליד געגועים, ושומר על השלום בבית.

ומה על הזוג הצעיר שנפגש מחוץ לעולם הממוזג? אם יליד תל אביב הלוהטת יתאהב בירושלמית קרירה, לא יהיה להם מנוס אלא לקנות דירה במודיעין. בדיוק באמצע הדרך: 300 מטר מעל החום התל אביבי, 400 מטר מתחת לקור הירושלמי. פשרה נעימה, ובלי ויכוחים על המזגן. בסוף, כולנו רוצים דבר אחד: להיות צודקים. ואם אפשר, שהחדר יהיה בטמפרטורה המושלמת, כמובן.

וויווה איכילוב

ישראלית יקרה

 

הבוקר שאחרי – כשגם ארוחת הבוקר הפכה למותרות

ארוחת בוקר ישראלית. אף מדינה לא תיקח מאיתנו את הגורמה הישראלי - ארוחת הבוקר הישראלית. יצירת מופת קולינרית המפארת מדי בוקר את בתי המלון הישראלים, וחלק מהמסעדות שרוצות למשוך קהל ברווחיות מינימלית אבל עם יוקרה בתפריט. אין כמו ארוחת בוקר ישראלית. תפריט חלומי ל"אבא/אמא לא חטובים בעליל" - משקשוקה ועד קומבינציות ביצים הזויות: מקושקשות, הפוכות, אומלטיות ואפילו זבות חלבון נא. קערות סלטים, דגים מלוחים, מג'חנון עד קיגל, וקינוחים למי שעדיין מסוגל, מאפרול שפריץ ועד סלט פירות בקצפות, יוגורטים או פירות יער. רגע, עוד לא הגענו למאפים ולחמים מיוחדים, רוגלך וגביניות או קרקרים עם קונפיטורות שנרקחו הבוקר על ידי האמא של בעל המקום. חגיגה מלונאית שהוציאה שם רע לפראסר התל אביבי.

תושבי העיר הלבנה והיקרה להחריד. עוד שבוע עבר, פקקים, דו"חות, ובפתח השישי מחכה נחמה קטנה של בוקר שבת רגוע. אבל רגע, ניסיתם לאחרונה ארוחת בוקר בבית קפה תל אביבי? זה כבר לא פינוק, אלא מחיר של ארוחת צהרים מלאה.

כשמנסים לשכפל את הפאר הזה לבתי הקפה השכונתיים, הארוחה מגיעה כדגימה מיניאטורית במחיר מופקע. ברור שיש סיבות - חשמל, ארנונה, לולנים, תנובה, מלצרים - אבל רבאק, יש גבול. 92 ₪ לארוחת בוקר ישראלית רגילה. זה מה ששילמתי לאחרונה וזה לא חריג. שתי בייצים, סלט, לחמניה קטנה, כמה מטבלים, וקפה. לא כולל שרות כמובן...

בואו נודה, אנחנו לא משלמים רק על מלפפון, עגבנייה, חסה, לחמנייה וקפה - זה לא מצדיק סכומים כאלה. אנחנו משלמים על החוויה, על הנוף לים (אם יש מקום ליד החלון), על התחושה של "להיות שייך". על הפינוק. ואנחנו גם מממנים את הסטודנט בשולחן ליד עם הלפטופ והאספרסו הקצר. אני עוד זוכר את ימי "קופיקס", שנעלמה בענני הקפה, שם קפוצ'ינו עלה 5 שקלים. כנראה שזה היה טוב מדי. להיות תל אביבי זה לא בחינם, ומישהו מממן את זה.

זוכרים את הימים שארוחת בוקר ישראלית מפנקת עלתה כמו שתי כוסות קפה? היום, שתי ביצים עלומות ושלושה זיתים משיקים לכף גבינה לבנה וסלט טונה עולות כמו כרטיס להצגה סבירה (טוב, אולי לא סבירה). בתי הקפה  מתומחרים כמו כל המוצרים. בלי הגיון לבד מזה שהכל מתייקר סביבנו כל הזמן. האם התרנגולות מטילות ביצי זהב? האם עגבניות השרי גדלות על יהלומים? כנראה שכן.

אז מה נשאר? להכין בבית? רעיון מפתה, אבל התורים בסופר, החניה והילדים המעדיפים הקורנפלקס כשהם תקועים מול המסכים האישיים... לא פשוט.

הגיע הזמן לומר די! אנחנו רוצים את ארוחת הבוקר שלנו במחיר שפוי. אנחנו מעדיפים לפתוח את בוקר עם חיוך, לא עם תחושת שוד. תל אביב, התעוררנו! המחירים פשוט מעצבנים. עכשיו, אפשר קפה? - רק תוודאו שזה לא עולה כמו ויסקי.