סיפורי אבי דר

  נצרת. הבירה הערבית הצפונית. פקק תחבורתי אחד גדול. עיר בלתי אפשרית עם הכנסיות הכי חשובות לעולם התיירות המקומי. כל נצרתי שני הוא בישוף, כהן דת או נזירה סבלנית יראת שמים.  מוקד תיירות ללא מלונות, עיר עתיקה עם שוק שומם, סמטאות ללא רוכלים, סחטני דמי חסות ללא נסחטים שברחו ועברו לגור בעיר העילית נוף הגליל המתרחבת, עם מוסדות החינוך הכי טובים בארץ, מורים מסורים שמקבלים חצי שכר ומוציאים לשוק העבודה כל שנה בוגרים מצטיינים בכמות מעוררת קינאה.  העיר של מרים, אמו של ישוע, שכל צליין חייב לעבור ולכרוע ברך מול הבית המשוחזר של משפחת הצלוב, עיר שכולה פקק אחד גדול של אוטובוסים מפארים, המתפתלים ברחובות הצרים של הכפר הגדול שבגליל. עיר שהתיירים לא נשארים בה שקל אחד מיותר. מתפללים בבשורה וישנים במלון בטבריה.  עיר שסבלה עשרות שנים של קיפוח בתקציבי הפיתוח, עיר המזוהה עם מפלגה ערבית-קומוניסטית, עיר עם הרבה קירות גרפיטי פרו פלסטיני שנצבע, נמחק, ושוחזר כבר 15 פעמים לפחות.  נצרת התיירותית שבקושי אפשר להוסיף בה כמה חדרי אירוח לתיירים מפוחדים שיתעוררו בלילה מצרור פיצוצים שבדיעבד היו כנראה מט...

לפני מספר שנים החתימו אותי על הבטחה כי "מה שנאמר ב"ארנולד", נשאר "בארנולד". Ό,τι λέγεται στον «Άρνολντ», παραμένει «στον Άρνολντ . בלאדינו זה נשמע יותר מאיים. כלומר - שום דבר ממה שנאמר שם לא לציטוט. זאת הייתה דרישת המינימום לפני שקיבלו אותי לפרלמנט גמלאים יוקרתי זה בהיכל התהילה לחצילים באצטדיון האולימפי בהדר יוסף על שם אבא של יואב בנו של מלך החצילים המיתולוגי. עד היום אני עומד במילה שלי. לו רק היו מאשרים לי, הייתי מזמן מחכים אותכם בתשובה לשאלות חשובות כמו - למה פירקו את הפלמ"ח, מי רצח את ארלוזורוב ואיזה ויסקי מעושן הכי משתלם לקנות בדיוטי פרי של בנגקוק... אלא שאף אחד לא הטיל איסור על ציטוט מקבוצת הוואטסאפ המקדימה לכל מפגש שכזה... להלן תמליל מדויק של דיון קולינרי אודות בישול גברי: א: כמו רוב הגברים, וורבלית אני פחות רומנטיקן.... יותר דג ממולא, רק בלי גזר על הפדחת. ר: האמת, זה בדיוק הדימוי שעלה לי בראש!! א: זוגתי היא החזרת במנה לעיל.... פ: כל עוד לא חשבת על רגל קרושה, הכול זורם. ר: לעניות דעתי היא סחוג או עריסה אבל מה אני מבין בחריפים. א: היא, ההיא, הן, שהי...

כשאומרים לי 99% סגור, למה מתכוונים? שבעזרת השם העניין גמור? באם לא יפלו השמים, נגיע בלי נדר; שרק לא יהיו פקקים, שאשתי תסיים את שעור היוגה בזמן, שנמצא חניה בטווח צעידה, אם הבת שלי לא תצטרך שאקפיץ אותה מ/אל כי יורד גשם, אבל עזוב - העניין סגור. 99 אחוז אנחנו באים. או שלא. כמה פעמים לחצתם יד על עסקה ש-99 אחוז הייתה סגורה? מזל וברכה. כמעט. וקופסאות התבשילים שאני לפעמים מנייד באוטו, 99 אחוז אטומות באחריות של "טאפר וואר"; רק שאחוז אחד משאיר שלולית שומנית מעצבנת עד להקמת בית שלישי, מזכרת מסדר פסח האחרון שעשינו אצל צד ג', כשהתחייבנו להביא את המרק עם הקניידלך. 99 אחוז סגור זה גם מונח קרדיולוגי. אני לא מתכוון לאטימה אחרי ניתוח לבבי, אלא להיפך לכך שנשאר מרווח צר של אחוז אחד לדם לזרום, כשהעורק פקוק וסגור 99 אחוז. אילו זה היה מאה אחוז - הלב מזמן היה שובת. אבל נפלאות דרכי הדם שמצליח לזרום ולתפקד גם עם סתימות; מאותת לנו במדרגות, במאמץ, בכעסים, בתעוקה מכבידה במרכז החזה בנסיבות בהן תפקדת כמו גבר שבגברים והיום אתה רק חושב - חיוג למד"א, זה 102 או 103? סליחה - אני לא מנסה להדאיג את חולי ...

  המקום הכי מבוקש בבר השכונתי שלנו זאת פינת הבר. מיקום אסטרטגי מושלם, קרוב לשותפ.ה לבילוי ובמרחק דיבור עם הברמן לבקרת זרם המשקאות מבקבוקיו לכוסיות שלנו. אם אין לכם בעיות קשב, ריכוז או שמיעה - תוכלו לנהל שיחה ברמה מסוימת, גם אם לא תבינו רבע מהמילים שמתאדות ומתערבבות בצלילי האווירה השמחה מסביב. בבר "הקבוע" שלי, יש לי מושב קבוע, בפינה כמובן. שם תוכלו למצוא אותי עם כניסתכם. נקודה אסטרטגית ממנה אני רואה את הכניסה, את מי שיושב.ת לידי, את הבר-מן, ובגילנו זה גם חשוב - עם נגישות קרובה לשירותים. בפינה אפשר תמיד לקרוא שפתיים, לנסות להתקרב אל הדובר, לנחש או להשלים ברמת תשבץ הגיון את המילים שלא שמעתם, או פשוט לומר לו - מה אמרת? זה בסדר. אני כבר רגיל לכך שבערב שכזה אני חוזר על חלק מהמשפטים שלי יותר מפעם אחת. תלוי עד כמה מנהל המשמרת החליט לקורע לנו את עור התוף באותו ערב. בשעות ה"שעה השמחה", HAPPY HOUR מכפילים  את המשקאות שלך באותו המחיר רק בגלל שהצלחת להגיע לפני גל הבליינים הרגיל; שעה שמחה בה באים הקבועים, החסכנים, המתוחכמים, מי שאין לו ילדים קטנים שמחייבים ריטואל השכבה מתמשך לעת ...

  אבי קנה לי מתנה ליומולדת 16 - טוסטוס. הגרסה הכחול לבן מתוצרת ICM שבקיבוץ צרעה, יעני אופנוע אבל רק חצי כוח סוס, מנוע זקס גרמני, שילדה ציונית צהובה, ורוכב צפונבון מפונק מרחוב דובנוב. היו לי שנתיים להתרגל לכבישי הארץ, שהיו ממש שוממים לעומת מה שקורה פה היום, לקראת האירוע המכונן של גיל 18 – מבחן הנהיגה, טסט, במשרד הרישוי בחולון. אם כשרון נהיגה עובר בתורשה, אני בבעיה קשה. עליה השלום, הסופרת והמשוררת, נודעה כנהגת מיוחדת. על פי סיפוריה – אחרי למעלה ממאה שיעורי נהיגה וכעשרה מבחני נהיגה, הצליחה לקבל רישיון. עליו השלום, בעלה הראשון, היה מסכים לתת לה לנהוג רק מוקדם בבוקר של שבת או בימי כיפור. כל זמן אחר היה לדעתו סכנה לציבור ולאוטו שלו. כשנפרדו – דבר ראשון, קנתה אוטו משלה, ואתו נגחה, בקטנה, כמעט כל מה שלא זז, במגרש החניה של "מעריב". עוד בטרם פתחו משרד רישוי נפרד לנהגי העיר תל אביב, נסענו כולם לחולון, מרכז עולמי לרישוי והתעללות בנוער חסר סיכוי לקבל רישיון, להתאמן במסלולי הבחינה האפשריים. עשינו זינוק בעליה, חניה ברברס בשיפוע, קיר המוות – יציאה מסמטה צרה ביפו ללא שדה ראיה, אבל שיא הבחינה...

לעולם לא אתקן לכם שגיאות הגיה. אם תטעו ותאמרו עשר ספרים, לא יקרה שום דבר. אבין אותכם. עברית שפה מכשילה, ואני בטוח כי ביום טוב אתם ממש אבן-שושן. אני אלוף בשגיאות כתיב. למרות שאני מקפיד לעשות הגהה לכל טקסט שאני מפרסם - זה כבר לא מפתיע אותי שד"ר רוני, חברי הטוב שמגיה אותי בקפידה, שולח לי צילום טקסט עם הדגשות אדומות שגורמות לי להתבייש, איך בכלל יכולתי להקליד שגיעות כטיב שכאלו? היתרון של כל בלוגיסט היום הוא - האפשרות לערוך ולתקן את שפורסם, גם אחרי הפרסום. בפרסומים שלי בעבר בעיתונות הכתובה - אבוי אם פתאום גיליתי כי בקטע עליו אני חתום, יש טעות דפוס. בלתי ניתן לתיקון. מצד שני - לא בטוח כי מישהו בכלל קרא אותי באותו השבוע... אני, שמעולם לא הבנתי את רזי הלשון העברית עד הפסיק האחרון עם החטף פתח וחולם חסר - חייב להבין עכשיו, עם השינוי הפוליטי, איך נכון לומר:גִּזְעָן או גַּזְעָן? אז זהו. אם אפשר - אז בלי גזענות בכלל, שתי ההגיות עוברות את חוקי הדקדוק, אבל חכמי האדמיה פסקו כי כשרוצים כבר לגנות את זה - יש לומר גִּזְעָן ו גִזְעָנוּת.  

לצערי, עדיין לא הספקתי לבקר בסלוניקי. בכל התוכניות הפנסיוניות שלי, סלוניקי תמיד הופיעה אצלי כנקודת פתיחה. תחנה ראשונה במסעי האישי, בדרכי להגשים חלום יווני פרטי. לשבת בכפר לבן על שפת מים כחולים, ללא כל תמריצי הזיה וטבליות אינסטנט אושר, ולכתוב לאהובתי שורות יפות כפי שכתב לאונרד כהן לאהובתו שלו, בהיותו תחת השפעת מיטב הסמים של שנות הששים. בסלוניקי נולדה בשנת 1923 אימו של אברהם, הידוע בשם אבי. חבר שלי כבר חמישים שנים. התינוקת החמודה שבצילום אשר יושבת כדוגמנית על בין שני הוריה, ישבה מולי השבוע, צלולה כבדולח, ביומולדת ה-70 של החבר שלי. שתינו, צחקנו, ראינו מצגת, הנינים חיבקו את הסבתא, הנכדים נישקו את אבי, הילדים שלו לא הפסיקו לדמוע כל האירוע כמו שיוונים חוגגים. שמחים ובוכים. השבט הסלוניקאי אליו נקלעתי, עלו ארצה באמצע שנות השלושים, ומאז הם אנחנו. הנשמה של התל אביביות האמיתית. אוהבי אהבה, מחוברים אל הדרך ולא אל המטרה, אנשי האמת ולא הדת, מכבדים את היושב במרומים אבל חשוב להם יותר מה קורה במרתפי המוזיקה והשיכר של סמטאות חיינו, אלופים באוכל בסיסי, לא מפונפן, מבוסס על שמן זית, כולסטרול ופחמימות טעי...