TLV-OUT!

אל תבכי לי תל אביב, אבל נראה לי שגמרנו.

זה לא שעשית לי משהו רע, זה אני. נשברתי!

החנוכה הזה עשה לי משהו לא טוב. בנר השמיני נשבעתי. לא נכנס יותר לתל אביב, אלא רק במקרה חרום, עם צ׳קלאקה וכאשר מישהו מסיע אותי.

לא תראו אותי יותר נוהג על מכונית לנתיבי אילון בשעות היום. לא נולדתי לשבת בפקקים, עושה מדיטציה להורדת דופק, מקלל את הרגע שיצאתי מדלת ביתי, מאמין לווייז כי הנסיעה תיקח כעשרים דקות.

מצטער, נשברתי.

נהיגה במסלולים המקושקשים בנתיבי חיינו, בין הרחבה וחפירה, תמ״א 38 או סתם פינוי בינוי; רכבת תחתית, קלה או מטרו; מסלול אופניים הזוי או להקת רוכבי קטנועים השועטים עם עוד מנה או ביס, בדרך לעוד לקוח גרגרן ורעב הספון בביתו, שנשבע כי הוא לתל אביב לא נכנס יותר.

חניה - אין, שולחן פנוי במסעדה - אין, חצי מנותני השירותים החיוניים עבורנו נשארו במתכונת קורונה ועובדים היברידית מהבית, ניקוז מי גשמים בחורף - לא ממש, המחיר בחניונים מוסדרים גואה, את הבבאבל-דן סוגרים, להידחק עם קטנוע לביקור בזק - סכנת נפשות, באוטובוס כל מי שמשתעל נחשד כמדביק-על בנגיף הקטלני הבא, ובכלל - למה באמת לצאת לתל אביב?

העיר נכבשה על ידי יזמי נדל"ן, קבלני פיתוח, והרבה צעירים ללא רכב הגודשים את הברים בצירי התנועה החפורים, יושבים או לרוב עומדים סביב שולחנות גבוהים ונהנים ממה שצעירים נהנים - להיפגש ולקטר על יוקר שכר הדירה, מצוקת העלאת הקורקינט בחדר המדרגות, בעל הדירה הקמצן ומחליפים מספרי טלפון של שרברב זמין שאולי יסכים לבוא לבדוק מה זאת הרטיבות בתקרת דירתם.

לגור בתל אביב היום. טעות. גם אם קבלת את הדירה בירושה, גם אם הצלחת לקנות דירה במחיר של פחות ממאה אלף ש"ח למ"ר, או אם אתה מבוגר מדי וחסר אנרגיה להזמין מוביל ולהציל עצמך מתאונת קורקינט בדרך למכולת, נניח שאתם זוג צעיר שתמיד חלם לגור בעיר הגדולה ולו לשנה או שנתיים, עד שיגמר לכם החלום והכסף - או שאתם מבני המזל שבגאות הכלכלית האחרונה הצלחתם לקבל אחלה תנאי העסקה ב-Xטק שמעדיפים דירה בטווח קורקינט מהמשרד באחד המגדלים בעיר הגדולה, אבל עובדים במשרד מצאת החמה עד צאת הנשמה ולא באמת נהנים מהעיר השוקעת, עדיין עשיתם טעות גדולה. שום חלום לא שווה את החרא הזה. גם אם אתם יושבים כל אחה"צ מול השקיעה בחופי הכרך, שולחים להורים ולרחבי המרשתת צילומי שקיעה מרהיבים, יום יום - נו, זה לא חוזר על עצמו קצת? כמה מרגריטות אפשר לשתות עד שמבינים שאתם רצים במלוא הכוח על ההליכון העקום הזה ולא מתקרבים אל השמש השוקעת? חולדאי, זה לא אישי. דיזנגוף (מאיר) איכא? לאן הגענו? האם זה סוף חלום אחוזת בית או תחילת הבראשית של העיר הלבנה החדשה?

קטונתי, התחילו את הג'נסיס הזה בלעדי.

אני לאילון לא יורד יותר.

לפחות עד שיסירו משם את כל הפיגומים ונורות האזהרה של קבלני השיפוץ שמקשטות כל כביש בעיר הזאת כעץ כריסטמס אין סופי. TLV - נמאסת!

אתה זקן!

 ילדים קטנים לא יודעים לשקר. הם חמודים, משעשעים, לא משאירים חלקה אחת נקיה בסביבתם, ומתכסים בשכבת אבקת סוכר עם נגיעות ריבה, מנר ראשון ועד למעוז צור אחרון. חמודון שכזה ישב מולי כשביקרתי את סבא שלו, עולל תמים שגילה לי, ולכל הסובבים אותי, כי דיסקרטיות לא נכללת בלימודי ליבה בפעוטון - ״אתה זקן!״.

הסבא שלו מיד שינה את נושא השיחה, הסבתא העבירה אותו לאפוטרופסית הטבעית שלו, אימו; לי הציעו עוד כוסית ויסקי. כאילו הילד גילה לי שיש לי מחלה קשה ללא הכנה מוקדמת.

הדור שלנו עסוק מבוקר עד ערב, בהדחקה, מניעה, בריחה מבשורה, התמודדות מעייפת ושימוש באמצעים מתקדמים באמונה - כי נצליח להסתיר ולדחות את הנורא מכל. שכולם יראו בני כמה אנחנו.

הבילוי הסיזיפי בחדרי הכושר, הדיאטות המתישות, ההימנעות מכל מה שעושה לנו טוב, המרוץ אחרי זריקות הבוטוקס; סבב טיפולים במכוני היופי שכבר בשמם מטעה אותנו - יפות הרי לא הולכות למכונים. הן יפות. לימים הן הולכות לשם לשמר את מה שהיה ועכשיו קצת דהה, מחליד, מעלה שיבה, מתעבה, מתקמט, רופס ומעציב אותנו כל בוקר מחדש כשאנו מנסים לארגן את עצמנו מול המראה השקרנית.

אם השתמשתי במשפטים הקודמים בלשון נקבה - זה רק בגלל ההדחקה, הגרסה השקרית כי לגברים לא ממש איכפת מאיך שהם נראים; גבר אמיתי לא באמת טס לאיסטנבול וחוזר אחרי חמישה ימים עם תחבושת על המצח...

זה לא שאני מחר פותח מנוי פלטינה בטינדר ומחפש צילום עצמי שמחמיא ומזכיר ימים טובים יותר בהם הייתי לפחות משאיר רושם חיצוני ראוי. רק חבל שאחרי כל כך הרבה תעניות ודיאטות - עדיין קשה לקרוא לי צנום. מאז שאני זוכר את עצמי, שלוש פעמים בשבוע הלכתי לחדר כושר. תכפילו את זה בחמישים שנה - הייתי צריך להיות היום כמעט ארנולד שוורצנגר. כמעט. בפועל אני לא. אני בעיקר נכנס לדיונים פוליטיים עם חברים באגף המשקולות הקלות בחדר הכושר, משאיר את המשקלים הכבדים לצעירים הנמרצים, מעדיף לעשות הרבה חזרות עם משקל נמוך מאשר למצוא עצמי שרוע על התחת באופן מביך על המזרן.

הבשורה אודות היותי זקן, לא ממש העליבה. יש לי עוד כמה בדיחות על "השור הצעיר והשור הזקן" רק חבל שהחבר'ה הצעירים לא ממש מבינים למה הסיפור מצחיק אותי. מצד שני יש לי ששה נכדים שלא צריכים לומר לי שאני זקן - אני יודע לספור בעצמי את גודל השבט, ומעדיף את התואר - "זקן השבט", תואר מחמיא ומכובד יותר.

ניחוח של בית

 

בדרך אל הבית המושלם, אתה לא חייב לשכור מעצבת פנים יקרה או אדריכל צמרת. אתה יכול לחסוך לא מעט הוצאות שיפוץ או בניה בכדי ולהגיע לבית החלומות עם ארומה נכונה, אם רק תדאגו שלבית יהיה ריח ביתי. לא בושם, לא מטהר אוויר, לא אדי שמן טיגון ובטח שלא אקונומיקה מבושמת. ניחוח של בית. הריח שעושה לך כיף בנשמה.

ביקרתי השבוע זוג חברים, יובל שנים של ביחדנס, הוא שקוע מול הטלוויזיה בצפייה במונדיאל והיא במטבח, אופה רצף של מגשי עוגות שמרים אישיות בניחוח קינמון שממלא את כל הבית. עיגולי בצק שתופחים ומשחימים בתנור, ונארזים לרשימת תפוצה בשכונה. לחברים של הבן שיגיעו יותר מאוחר לביקור, לשכנה שיושבת שבעה, למעגל נשים בהמשך השבוע, לגיסים שמתים על עוגיות כמו של אימא, ואם יישארו לה עודפים, אז החבר הטוב של בעלה יעזור להתמודד עם הבעיה. גם בסופרמרקטים השכונתיים, יודעים שניחוח המאפים רק עושה טוב למכירות, פותח את התאבון ומעמיס על העגלה, עוד שקית בורקסים טריים שרק עכשיו יצאו מהתנור ולא בטוח כי ישרדו עד לפתח הבית, אלא אם תשימו אותם בתא המטען במכונית, רחוק מהישג ידכם הארוכה. את המאפיה בדרך כלל ממקמים בירכתי החנות, אבן שואבת לקונים שיאלצו לחלוף לאורך כל המדפים בחנות בדרכם אל קראנצ'יות הביס במאפה הריחני. בקצה הנגדי של החנות ימוקם מקרר החלב, עוד פרט אסטרטגי שולי שיאלץ אתכם לחלוף לאורך יתר המדפים בחנות. כך אתם נחשפים למקסימום מוצרים, גם אם שלחו אתכם להביא שני דברים קטנים מהסופר, לחמנייה וחלב.

אבל נחזור לניחוח של בית, שכמו הרבה סוגי ריחות מנהל לנו את הרגשות. כמו ריח מרכך הכביסה במצעים שמרדים אותנו עם חיוך כמו את הכלבים הפבלובים, ריח המכונית החדשה שהופך את החוויה לרגשית ומוכרת ומקלה על טראומת מחיר הקניה. ריח כורסאות העור בסלון, ריח של תינוקות קטנטנים שמגיעים לדמי חנוכה אצל סבא; ריח של אישה. ריח של זיעה. ריח של ים. קשת של ריחות שהם אנחנו. בגלל זה אנחנו אומללים בשפעת. הנזלת סותמת לנו את האף וכמו שאמרתי - לחיות ללא ריח, זה כמו לאכול ללא תבלינים, לאהוב בלי לגעת, לצחוק לשקט, לכעוס בנימוס, לנשנש בלי פרורים ולטייל בארץ בלי לרדת מכביש 6. מאמי, מתאים לך הבושם החדש...

הילדה הגאונה שלנו

 

לא תמיד אנחנו גאים במה שהילדים שלנו עושים. בדרך כלל אנחנו לא ממש מבינים מה הם עושים ובטח שלא ברור לנו על מה משלמים להם משכורות כל כך יפות, מתבלבלים בהבנת הגדרת תפקיד שמסתיימת במונחים לועזיים עם קיצורים וראשי תיבות שלא מעולם המושגים שלנו, ההורים. 

אצלי למשל, אני ממש גאה שהבת שלי עובדת בחברת וויקס. אתם יודעים חברה ישראלית העוזרת ללקוחות שלה להקים עצמאית אתרי אינטרנט. אז פעם הבנתי שהיא עובדת במחלקה משפטית שלהם ועושה שם -  זהו. בנקודה הזאת איבדתי אותה. היא ממש יודעת מה היא עושה. היא ממש משתדלת להסביר לי את זה. ולי אין מושג מה זה אופריישן במשפטים. מה גם שלמיטב זכרוני הילדה בכלל לא למדה משפטים, והמשפטים היחידים שהיא מצטיינת בהם היו - ״אבא, לא בא לי! ותפסיק להציק לי עם השאלות שלך.״ כלומר, זאת התקשורת הכי אוהבת שלנו בתחום התעסוקתי שלה. אז כשהחברים שלי שואלים אותי מה הילדה עושה, אני ממציא משהו. סמנכ"לית במוסד לעניינים מיוחדים וכדומה.

אז כשאחותה הצעירה הודיעה לי שהיא טסה לאי שם, אפילו לא שאלתי למה. כלומר היה לי ברור שהיא נוסעת לעשות רי-סטארט בארץ זרה כי לא כיף לה בארץ, אבל לכולנו היה ברור - אם היא לא מאושרת פה, אם היא הבינה שבמרוץ למיליון היא לא ממש במקום הראשון; אם ב"מסלול העבדות" פה, זה צפוף ועצוב ומשפיל בסוף החודש להבין שרצת בכל הכוח רק כדי למצוא עצמך עוד יותר נמוך וחסר סיכוי אחרי הרבה זיעה ועבודה קשה; אז אין פה שום "למה את עוזבת", אלא,  איך אני יכול לעזור לך עם האריזה ואיזה אלבומי תמונות את רוצה לקחת איתך בדרכך החדשה.

אז על האי הקריבי שעליו התמקמה הילדה הגאונה שלנו אין הצגות תיאטרון. לאר-קפה אין שם סניפים, אין לה גם כל סיבה להחזיק בארון שמלת מיני שחורה, וההתלבטות היחידה בבוקר היא איזה בגד ים בא לך ללבוש היום. כי כל יום הולכים לים לגלוש על גלים. 

על האי הזה לא עושים טסט פעם בשנה למכונית.. על האי הזה אין בכלל מכוניות. במקרה הטוב נעים על קטנוע או לצד חמור, כמובן 4X4,  מעשרות החמורים המסתובבים חופשי על האי. אם אתה מתוחכם, עוגנת לך ליד הבית סירת מנוע קטנה איתה אפשר להקיף את האי בשעה או לעגון ליד הגלים הכי נוחים לגלישה באותו בוקר.

הבת הגאונה שלנו, מומחית בטיפולים טבעיים לגוף ולנפש; כשבא לה לעבוד קצת, היא מוצאת כמה תיירים משועממים במלונות של הביוקר; עבודה קלה שעוזרת לה לכסות את ההוצאות הקטנות שיש בגן העדן הזה. 

קוקוס ובננות יש חופשי על העצים. את הדגים החתן שלי מביא מהים עם חיוך כל בוקר. ביצי חופש אורגניות מונחות על מפתן הבית שבנו בעצמם על שפת האוקיאנוס, והכי חשוב - הם לא ממתעוררים כל בוקר בתחושה - עצרו את העולם, אני רוצה לרדת!

פוליטיקה אין שם עדיין. גם שוטרים אין על האי.  מספרים שפעם היו שם כמה טיפוסים לא נחמדים. התושבים הסבירו להם שעדיף כי יעלו על המעבורת וייעלמו מהאי. אין שם מנעולים על הדלתות. ראשית כי אין באמת מה לגנוב שם, התושבים מאושרים שם בלי טלוויזיה 80 אינץ' בחדר השינה; וכנראה הגנב האחרון  פשט את הרגל שם מחוסר עבודה.
הבת שלי לא עומדת בסופי שבוע עם הדגל על הגשר. עם החינוך הציוני לא הצלחתי אצלה. מודה. אשמתי. לעומת זאת, עם השאיפה לאושר אישי כנראה שהילדה עברה את הסמסטר בהצטיינות. 
אז ילדונת אהובה - תשמרי על עצמך באי-שם הקריבי. תזכרי שאיכילוב לא נמצא בטווח פינוי מיידי, גם החברים שלי מ-669 לא יגיעו אליך כל כך מהר, והעיקר - שימי הרבה קרם הגנה בשמש הטרופית. יש גבול כמה את יכולה להשתזף על הגלים ולהפוך למעדן שוקולד עם חיוך מדהים שאי אפשר לקבל באף סטארט-אפ מצליח בעמק הסיליקון בהרצליה.

סכינאות בירושלים העתיקה

 

לאבו שאהין יש סכין ענקית. מפחידה. מעוקלת. עם ניסיון מצטבר של 260 שנות חיתוך בשר. בדוק. יש לו קושאנים עות'מניים על זה עוד מימי הסבא רבא-רבא בריבוע שלו. אבו שאהין הוא עוד אחד שטוען למלכות ירושלים. ליתר דיוק מלך הקבב.

איש יקר, חייכן, מתחבק עם הלקוחות, שאבותיו כנראה כבר הכינו קבב לכנעני וליבוסי, והיו לבטח מכבדים את חיילי נפוליאון, אילו רק טרח לעלות ולכבוש את ירושלים. אם אתם נכנסים בשער יפו וממשיכים כל הדרך ישר בירידה עמוסת החנויות לתיירים, מגיעים לפינת רחוב הקצבים, ושם כבר עם הריח תפגשו את החיוך של אבו שאהין. מורי הדרך בחרו בו כקבב הכי טוב בירושלים. לא שיפוד בפיתה במחיר 12 ש"ח כמו שמציעים המתחרים. אצלו זה ארוחת קבב עם סלטים מזרחיים, כשהקבב על טהרת בשר הכבש, עם בצל מטגן וצנוברים שיוצרים קציצה עגולה ודחוסה, בטעם שונה מהמוכר לנו בגוש דן.

אצלו סיימתי יום כיף עם חברים. טיול בקטנה, בירושלים האהובה. לא משנה באיזה כנסיה אתה מתחיל ועל איזה קדוש אתה מברך - תמיד זה נגמר בקבב וקנאפה. יום של שמש וחיוכים, בו הבנתי שלאבשלום המקראי אין כל קשר ל"יד אבשלום", לקבר זכריה אין כל קשר לנביא, ובכנסיית גת שמנים אין באמת עץ זית בן אלפיים שנים מתחתיו ישבו ישוע ותלמידיו בערב המשפט.

כשהולכים עם מדריך טיולים מוסמך - הרבה מיתוסים נמחקים, אבל מצד שני אפשר ללמוד ולהתאהב מחדש בניחוח הירושלמי עם ארומת נצרות, אסלאם וכמובן - רבותינו שזבחו הקורבנות על הר הבית הרבה לפני שמוחמד בכלל ידע לומר "אללה אכבר!"

מאמי, בפעם הבאה שאתם מתעוררים בשבת בבוקר ללא תוכניות - ירושלם מחכה לכם.

קבב קצוץ עם סכין אימתנית בטעם של עוד!