יש תקווה

 התקווה. לא ההמנון. השוק

אחד מהאתרים הקבועים לתיירים בעיר הוא שוק הכרמל. כל אורח שאני מארח בסיור תל אביבי קלאסי מתחיל איתי בכרמל. מסע במורד רחוב הכרמל , שמתחיל ברחוב אלנבי ומסתיים על שפת הים. בין הדוכנים בשוק הכרמל בסיור מודרך שמגוון במרגריטות חזקות , צ'ייסר ערק לימונדה, מיני מאפה גיאורגים ושניצל בחלה קטנה - וכשמגיעים ליעד, מסעדת M25, אף אחד כבר לא רעב וממשיכים הלאה לפארק המסילה ופרויקט התחנה בואך חוף הים. מסלול מנצח לתייר שמגיע לתל אביב בפעם הראשונה.

רק חבל שאין עכשיו תיירים בתל אביב. רק מפונים ומדוכאים. שוק הכרמל בימי ששי צפוף עד לא נעים ואין סיכוי למצוא שם פינת ישיבה אם לא הקדמת להתייצב.

החלטתי לגוון. יצאנו לסיור אוכל בשווקים מודרך בשוק השני, שוק התקווה. בילוי לא דיאטטי לששי בבוקר. רפרוף על הפינות הכיפיות לאורך השוק ורחוב ההגנה.

תענוג קולינרי מתוכן מראש. סיור שמתחיל בבורקס מים טורקי בדוכן שברחוב ההגנה 35, שם מטעה לבורקס שהשרו את דפי הבצק במים אבל לא ויתרו שם כלל על שכבות השומן, ומשם הדיאטה שלי רק קרסה והלכה...

בסיור מודרך, הולכת בראש מדריכה נחמדה עם "עגלת בר". כלומר –צידנית גדולה על גלגלים ומעליה משטח עץ לשתות יין וערק בכל תחנה. והיו הרבה תחנות.

לפני שנכנסים לשוק, שאלה. שכונת התקווה. על שם ההמנון? מה פתאום. על שם החווה החקלאית הנוצרית מאמצע המאה ה-19, שהוקמה בלב כפר סלמה הערבי ושמה היה ׳הר התקווה׳. אחרי חמש שנים ופוגרום ערבי אחד חזרו החלוצים המתיישבים לארה"ב ונשארה התקווה. על שמה הוקמה השכונה. והשוק.

בכניסה לשוק התקווה, המעדנייה התימנית הראשונה בציון, הסאלוף, שם עושים לנו סדר עם שלט כרונולוגי. קיצור תולדות הג׳חנון והכבוד התימני בשכונה. הנצחת משפחת צברי ושכניהם לדורותיהם ג׳חנון, לחוח, שקשוקות ובירה. מוזיקה במקצב של צעד תימני והרבה גאווה של בעלי המקום. . זאת התחנה הכי צפופה ומשם השוק ממש נוח לסיור, גם בששי.

בורקס טורקי, מאפים תימנים בסאלוף, טעימות ממולאים וחמוצים במעדניה טורקית אמיגה בלב סמטת הקצבים, תחנה של שניצל בחלה בבוטקה 23, קובה נבלוסיה שהגיע משכם לתקווה ולאוהדי בני יהודה בעזרת העות'מנים לפני יותר ממאה שנה עד לתרנגול הכתום ובסוף קינוח בפינת המלבי. הכול מלווה ביין וארק ללא הרף, כשעוד לא חצות היום. פלא שלא הפסקנו לחייך?

השוק נקי, מרווח, לא צפוף בששי כמו שחווינו בשוק הכרמל בשבוע שעבר.

המדריכה מציעה בכל תחנה הסבר קצר, ומגישה מבחר טעימות שלא ניתן לעמוד בפיתוי. כך חזרו למותני "החטובות" רוב מה שהשלתי בפרויקט ׳אבא חטוב׳ לאחרונה. אנחנו הגענו לשוק התיקוה בסיור מאורגן. היה כיף. אולי השרב היה קצת מיותר, אבל בשוק להבדיל מקניון אין מזגנים. סיורי אוכל בשווקים מציעות מספר חברות, המפורטות במרשתת. המחיר קבוע וחוץ מטיפ בסוף הסיור – הכול כלול.

מבחינה פוליטית אנחנו עכשיו כפסע מהתחדשות התיירות או מהכישלון המוחלט. כתל אביבי , אני מייחל לשוב ולארח גם תיירים בהמוניהם, ואם אפשר – עוד בקיץ הקרוב. שוק הכרמל – שים לב, מאחוריך!

 

סטיית תקן על מדרגות הרבנות

 

סטיית התקן הסטטיסטית על מדרגות הרבנות

חצי מהחתונות אליהן נוזמן הקיץ, יסתיימו על מדרגות הרבנות. בדוק. זה נתון פסימי, סטטיסטיקה של העולם המערבי, שמוציאה את החשק בכלל לקנות טבעות נישואים, להזמין את כל האורחים למסיבה שסופה ידוע מראש. גם 67% מהמתחתנים בפעם השנייה – יתגרשו. ולמהדרין , 73% מהמתחתנים בשלישית – גם הם יתגרשו. ובנוסף, מאה אחוז מהמתחתנים בפעם השלישית חייבים לדעתי ללכת בדחיפות ליעוץ זוגי, כי הם בעצם מחליפים חדרים על הטיטניק.

בשנת 2023 התבשרנו על ירידה משמעותית בשיעור המתגרשים בתל אביב. הנהלת בתי הדין הרבניים פרסמה סקר על השינוי במספר המתגרשים בשנה הקודמת. התנודות בסקר קיצוניות. +/- 50 אחוז. דרמות מלאכותיות שמקורן בסקר שנעשה על מדגם קטן יחסית. לא מפתיע. ביחוד מאנשים שחלקם ללא לימודי ליבה. במעלות תרשיחא יותר מאושרים בנישואים מהתל אביבים? אני בספק, ביחוד כאשר הם כבר למעלה מחצי שנה גרים אצל ההורים במרפסת סגורה ועצבים מתוחים, לא מפחד הטילים אלא מהצפיות בתור לשירותים בבוקר.

בתל אביב ירד מספר המתגרשים אשתקד ב-13%. נתון אופטימי, או נתון שהמשתנה המסביר שלו היא מלחמת חרבות ברזל. בכלל למי היה זמן להגיע לרבנות באמצע פרעות תשפ"ד? כמה מהרבנים בכלל היו פנויים לכתוב גט, כאשר היו במילואים בזק"א? כמה זוגות קיבלו פרופורציה חדשה על הדברים החשובים בחיים אחרי שמחת תורה? ובכלל – צו שמונה לחצי שנה פותר הרבה חיכוכים בין בני זוג בדרך לרבנות.

האם הזוגיות ב-2023 השתפרה בתל אביב של מוצ"ש בקפלן, ערבים בכיכר החטופים, התנדבות ב"אחים לנשק" ו"בונות אלטרנטיבה" – לך תדע. בפועל התגרשו אצלנו פחות. 575 זוגות לעומת 662 מתגרשים בשנה הקודמת. ממש הוכחה מוצקת לאיתנות מוסד הנישואים בעיר הגדולה. תל אביב – עיר הנשואים לנצח. או לא. הרי כל זוג, והסיפור שלו.

רגע – במזכרת בתיה היה גידול בשיעור המתגרשים של 67% בשנה! בסך הכול תוספת של 10 זוגות למעגל המתגרשים ברבנות האזורית. מספרים יכולים להטעות, כי לא שמעתי צעקות חריגות משם לאחרונה.

תעשיית היעוץ למניעת גרושים משגשגת. מניסיון ארוך שנים של חברים אשר שיתפו אותי במסעם בחזרה אל האושר – הסיכוי שהיועץ יחזיר אתכם הביתה לתמיד, קלוש ביותר, פחות מעשרה אחוז. אם נלמד מניסיון האמריקנים, אולי נדע לאיזה זוגות יש סיכוי רב יותר לשרוד. בליל הכתמ"ים האחרון, בזמן ההמתנה בין השיגור ליירוט, העברתי הזמן בקריאת מחקר על התכונות המאפיינות של המועדים לגירושים. אם הבן או הבת שלכם מביאים אליכם לשיחת הכרות עם המועמד להצטרף למשפחתכם – נסו לאתר אצלו אחת או יותר מהתכונות הבאות שמאפיינות את המתגרש.ת התל אביבי המצוי:

אם הם צעירים מ-25 עם ברק בעיניים, אם הזוג הצעיר לא ממש חיו תקופה משמעותית ביחד (טיול תרמילאות בבוליביה לא נחשב) , אם אין להם נכס משותף (כלב אינו נכס), אם החתן או הכלה שלכם עובדים על הבר או עבודות ארוכות מחוץ לשעות העבודה המקובלות כמו למשל משמרות של רופאים או פקחי טיסה, אם הם מהמתווכחים (ויכוחים פוליטיים זה דווקא יתרון), נכנסים תדיר לחובות ומצפים שיתרת החובה תעלם מעצמה או בעזרת ההורים, אם חוו אלימות במשפחה או שימוש לא מקובל בסמים, וגם אם הם סתם לא לטעמכם – עדיף להיות לא נחמדים לכמה דקות, ולא להיכנס לסטטיסטיקה של ההורים למתגרשים בתל אביב בשנה הבאה. זה ממש עדיף על האפשרות הנוגה לגדל בעצמכם את הנכדים שלכם כגמלאים בריאים ומאושרים, זאת למשך שנים רבות עם פסקי זמן קצרים לעצמכם.

אגב, גם אם טעיתם ולא התערבתם – 6% מהמתגרשים, מתחתנים שוב עם אותו בן.ת הזוג. אבל זה הכול רק סטטיסטיקה, ואתם שלמדתם בלימודי הליבה יודעים כי מי שנכנס לרבנות ברחוב שאול המלך בעירנו בכניסה הראשית, עבורו הגירושים הם מאה אחוז של כשלון. המתחתנים אגב, נכנסים מהכניסה הצדדית שברחוב אורי...

יום הזיכרון 2024

 יום הזיכרון 2024

ההורים של מאיר התנגדו. אבא שלו הטיל ווטו ומאיר לא הוציא בגיל 16 רישיון על אופנוע ביחד עם כל החברים בתיכון. פחדו על בן הזקונים שלהם שלא ייפול מהאופנוע...

אלק אופנוע, כולה טוסטוס עם מנוע חצי כוח סוס שבעיקר מרעיש. גם לא היו אז הרבה תאונות כמו היום. חוץ מדידי, ש"הצליח" להיכנס עם הווספה שלו בדלת שנפתחה פתע ממכונית חונה ומאז הוא משחק כדורגל עם תחבושת אלסטית ששומרת לו על העדר המיניסקוס. אבל דידי הוא חבר מיוחד ואולי הפציעה בברך הצילה אותו במלחמת יום כיפור.

מאיר כפיצוי על הווטו המשפחתי  על קטנוע קיבל אוטו ספורטיבי נטול גג ומרובה סקסאפיל. 

היה לו הרבה מזל והצלחה עם הבנות בתיכון. מזל שנגמר באוקטובר 71'. זה לא הציל אותו במלחמת יום כיפור. מפקד טנק שבניסיון חילוץ נפגעים, נפגע בעצמו.

גם לחברי אבי לא היה מזל. החבר הכי אחראי ששמר עלי בקורס הטייס שלא אעגל פינות וביחד למדנו בע"פ את הבד"ח של הפוגה גם בחופשה באילת לפני שלב הראשוני בקורס.

קצת אחרי שהודחתי מהקורס הודיעו לאבי שבבדיקות רפואיות הכליות שלו לא משהו. שנינו הודחנו. 

אני לקחתי את זה יותר בקלות ממנו. הלכנו ביחד לקורס קציני בקרה שלאחריו אבי התעקש והגיש ערעור על הדחתו מקורס טייס. אחרי כשנה התקבל ערעורו, החזירו אותו לקורס ובסוף הוא הצטרף לקבוצה נבחרת של קצינים בחיל האוויר שיש להם כנפי טייס וגם כנפי בקר. 

וואלה. הגשים חלום. 

ערב אחד ישבתי כבקר טיסה ביב"א, מחכה לשמוע את חברי אבי על הקשר בטיסתו לאימון במטווח בנגב.

ידעתי שהוא בכוננות הזנקה להניר לחברים שלו במטווח חלוצה. 

לפתע טלפון ממגדל חצרים. התרסקות אחרי המראה של מטוס סקייהוק. לא ראו נטישה. לעולם לא נדע מה קרה. תקלה טכנית, טעות אנוש או חוסר מזל. 

מאיר ואבי. חברים שלי. ביום שני אבקר אותם בקריית שאול.

יעל מטפלת בקבר של אחיה אבי. היא מטפחת את הצמחייה שעל קבר חברי המושבניק מכפר מונש. 

פולה וקרול האחיות מטפלות בקבר של מאיר ומפזרות עליו בכל יום זיכרון סוכריות M&M צבעוניות. 

פעמיים בשנה אני "רק" שופך מעט ויסקי על הקברים. אולי בגלל זה הצמחים על הקבר שמחים כשאני מגיע. Happy Hour עבורם. בשבילי רגעי עצב וגעגוע לחברות נעורים והבנה שבמותם אפשרו לכולנו להגיע עד הלום ולבקש שיהיה לנו גם עתיד. בזכותם. 

תודה למאיר ואבי.

ההורים  נפטרו. האחיות השכולות כבר לא צעירות.

זכרכם חברים יישאר אצלי לנצח.

התקווה. לא ההמנון. השוק

 בכניסה לשוק התקווה, המעדנייה התימנית הראשונה בציון, הסאלוף, שעושים לנו סדר עם שלט כרונולוגי. קיצור תולדות הג׳חנון והכבוד התימני בשכונה. קיצור תולדות השכונה. 

ג׳חנון, לחוח, שקשוקות ובירה. מוזיקה במקצב של צעד תימני והרבה גאווה של משפחת צברי בעלי המקום.

לפני שנכנסים לשוק, שאלה. שכונת התקווה. על שם ההמנון? מה פתאום. על שם החווה החקלאית הנוצרית מאמצע המאה ה-19, שהוקמה בלב כפר סלמה הערבי ושמה היה ׳הר התקווה׳. אחרי חמש שנים ופוגרום ערבי אחד חזרו החלוצים המתיישבים לארה"ב ונשארה התיקוה. על שמה הוקמה השכונה. והשוק.

הצטרפנו בששי לסיור קולינרי בשוק. בילוי לא דיאטטי לששי בבוקר. רפרוף על הפינות הכיפיות לאורך השוק ורחוב ההגנה.

בורקס טורקי, מאפים תימנים בסאלוף, טעימות במעדניה טורקית אמיגה בלב סמטת הקצבים, תחנה של שניצל בחלה בבוטקה 23, קובה מנבלוס שהגיע לתקווה ולאוהדי בני יהודה בעזרת העות'מנים לפני יותר ממאה שנה וקינוח בפינת המלבי. הכול מלווה ביין וארק ללא הרף, כשעוד לא חצות היום. פלא שלא הפסקנו לחייך?

השוק נקי, מרווח,

לא צפוף בששי כמו שחווינו בשוק הכרמל בשבוע שעבר.

אנחנו הגענו לשוק התיקוה בסיור מאורגן. היה כיף. 

אולי השרב היה קצת מיותר, אבל בשוק להבדיל מקניון אין מזגנים. תודה למדריכה עפרי, מחברת "בוקא" - סיורי אוכל בשווקים, שניסתה בחריצות להחזיר למותני החטובים את כל מה שהשלתי בפרויקט ׳אבא חטוב׳ לאחרונה.

סיימנו בטעם של עוד. אז עכשיו כשאני מכיר את כל הנ.צ. הטעימים בשוק - מי מצטרף אלינו לשידור חוזר בשבוע הבא?

מיומנה של קצינת נפגעים במיל׳ אופטימית

 

סרן במיל ע. היא  תל אביבית בוגרת תיכון אליאנס וכיום סטודנטית שנה א' במדעי הרוח בירושלים. פעילה  בתנועת המחאה והיום – מסיימת בחינות סוף סמסטר. היא משתפת בתחושותיה לקראת יום הזיכרון:

"אני חזרתי לעצמי. אני בטוב, אני פורחת, אני מתקדמת, ככה זה נראה. אני מתפתחת ומתעצבת, אני מחייכת וצוחקת. אני בת 25, אני בשיאי.

אני לומדת ועובדת, מממשת את המוח הקודח שלי ומפתחת את הכישרונות שלי. אני מכירה חברים חדשים בעיר חדשה, אני לומדת את השגרה החדשה ותוך כדי אני לומדת את עצמי מחדש. כי אני, אני חזרתי ממילואים אבל לא לעצמי. אני לא חושבת אותו דבר, אני לא מרגישה אותו דבר, אני לא נראית אותו דבר. כלומר, אנשים מהצד יחשבו שאני בסדר ואפילו בסדר גמור, והאמת שגם חברים והמשפחה יניחו שאני אותו דבר.

ולפעמים גם אני חושבת שלא השתנה בי דבר. ואז זה בא - מפוסטר של חטוף בסופר, מחייל במדים ברכבת, מללכת לבר עם חברים ולעשות פיפי מול עשרות סטיקרים עם תמונות וציטוטים של אנשים שאני לא הכרתי ולא אכיר.

ובאותו רגע, החיים נעצרים סביב, כמו מין תמונה שקופאת בסרט ורק הגיבור ממשיך לזוז. כל החיים נפסקים, כל הדרכים שהייתי צריכה להיות בהם לאנשהו מטשטשות ואני שם- אני בבית חולים ברזילי במרכז נעדרים במינוס אחד, מסתכלת בחוסר אונים על רחל אמא של עוז עזרא שנרצח, עוד לפני שידענו שנרצח. אני בטלפון מהמשרד של גל הירש עם אמא של קשת קסרוסי שותקת כי לא אני ולא היא יודעות איפה הבן שלה. אני בתחנת דלק מקבלת חפיפה של כמה דקות בדרך להלוויה של חיילת שהגופה שלה נמצאה אתמול בבסיס בהבנה שאני הולכת להיות קצינת הנפגעים של המשפחה. אני בבית של חיילת שהתחבאה מתחת לשולחן בבסיס כיסופים במשך 12 שעות ומקשיבה לה, בתור הבן אדם הראשון על מדים שבא לפגוש אותה מאז.

 

ולמרות שאני מרגישה שהמציאות קפאה כשאני באותם רגעים,  אני  ממשיכה, מתקדמת, עוברת לאירוע הבא, לכאב החדש, לחיים החדשים. בתור קצינת נפגעים במילואים אני מכירה היטב את המשפט והמשמעות מאחוריו ש"זה לא נכון שהחיים ממשיכים, הם מפסיקים ומתחילים מחדש, אחרת", אני מתקשה להכיל אותו. אני לא חוויתי אובדן ממעגל ראשון אני הייתי הראשונה שנכנסה לחיים כשהתחילו מחדש, ומשהו בזה עצר גם את שלי.

אני חזרתי לעצמי כך אומרים, אבל עצמי לא חזר אלי. משהו בי נפסק והתחיל מחדש."

 

יש 10 ימים עד ליום הזיכרון. אני משתפת חלקים מאד חשופים שלי כדי לעלות מודעות למשהו חשוב. בגלל שהחיים פה די חרא וכל הזמן יש דברים חשובים ונוראים להתעסק בהם, אני חוששת שזה ישכח. כולנו נחזור לסמסטר חדש בראשון אבל יש אנשים בינכם שלא יחזרו עם אותם כוחות מחודשים. תהיו אנשים טובים ורגישים תמיד אבל בעשרה ימים הקרובים תשתדלו קצת יותר. ונתפלל שלא תהיה לי עבודה יותר."

חיבקתי אותה עם דמעות הזדהות, באהבה והערכה אליה ולכל הדור שלה. 

לא רק בגלל שהיא הבת שלי.

 

שכנות טובה

 

טובה השכנה שלנו ניצולת שואה. ילדה בת ארבע, פליטה מקראקוב, שבורחת עם המשפחה מציפורני הצבא הנאצי בחודש הראשון למלחמת העולם השנייה. נמלטים מזרחה עד לסיביר ברכבות שנועדו להובלת בקר. שלושה שבועות של רעב. סיר מרק כרוב אחד לקרון עמוס בפליטים. מזל שהסבתא הטמינה מראש במחוך שלה מספר מטבעות זהב וכך הצליחו לקנות אוכל ולשרוד בהמשך מסע הישרדות מרתק של המשפחה. בסוף נקלטו בבוכרה אצל הקהילה היהודית, גרו שם כארבע שנים כעקורים, וניצלו.

השכנה שלי היא מהשורדים. טובה ארן נולדה בפולין, התחנכה כפליטה בדרכים עד לגיל 14 על ידי הוריה, ועלתה לפלשתינה עם סרטיפיקט מזויף דרך פריז לקראת מלחמת העצמאות. היום  היא גרה בדירה הצמודה ונפגשנו הרבה לאחרונה בממ"ק (המקלט הקומתי) ובחדר המדרגות לבושים בחלוקים ופיג'מות בנסיבות לא רומנטיות. משיחותינו הבנתי כי מלחמת "חרבות ברזל" משפיעה כנראה אחרת על ניצולי שואה. העצב עמוק יותר על הפגיעה במדינה שהקימו עבורנו במו ידיהם. "דבר אחד אני שמחה – שאלפרד בעלי ז"ל כבר איננו בחיים לראות למה הגענו במדינה בשנים האחרונות, וביחוד המלחמה האחרונה."

כנערה צעירה התנדבה טובה לסייע לפצועי מלחמת השחרור בירושלים בבית החולים שערי צדק בירושלים. בגלל שנראתה בוגרת, הצליחה להקדים הגיוס להצטרף כחובשת מן המניין ללוות שיירה מירושלים לתל אביב ולהצטרף למשפחה. מאז היא תל אביבית.

טובה ארן הייתה מהדור ראשון של היח"צנים בתל אביב. יח"צנות במובן של מסיבות עיתונאים ולא כמי שאחראים על הכנת רשימת הנכנסים למועדון הלילה החדש בעיר. מעולם הפרסום ב"דחף" ו"אריאלי" , משרדי הפרסום המובילים של שנות הששים בארץ, נכנסה לעבוד ב"תנובה" והקימה שם מערך הדרכה ארצי להטמעת הקוטג' ומוצרי תנובה השונים, במטבחי העולים החדשים. מפלטות גבינות ועד מעדני בשר מתרנגולי הודו שלא היו מוכרים לעדות המזרח כלל.

בדרכם ארצה, במסע מרתק שאולי נקרא עליו בספר הזיכרונות שלה, התעכבו שמונה חודשים בפריס בהמתנה לאישור כניסה לישראל המנדטורית. שמונה חודשים בהם הלכה טובה מדי יום למוזיאון הלובר עם אחד מההורים, אמא מורה לאומנות ואבא היסטוריון, מנצלים את האישור שהוציא אז ראש עיריית פריז לפליטים להיכנס חינם למוזיאון – וקיבלה שיעור פרטי על אומנות, היסטוריה, אסתטיקה, גאוגרפיה. השכלה  אמנותית שמסבירה את יופי שולחנות האירוח המצולמים בספריה.

לנשים עסוקות ממליצה טובה – "קודם סדרי את השולחן, אחר כך תתחילי לבשל את תפוחי האדמה."  זה מרגיע את בן הזוג הרעב, גם כאשר התבשיל עדיין אינו מוכן בדיוק בזמן. שילוב של אופי יקה עם קורט פולניות ונגיעות של תל אביבית מנוסה.

דרך ארוכה עברה, ממרק הכרוב ברכבת הפליטים, עד להיותה גורו האירוח הישראלי של שנות השבעים. ערב של "יין וגבינות" היו בהחלט תרומתה לאירוח הישראלי. כתבה 25 ספרים  בעברית בנושא בישול, אירוח וסודות המטבח ישראלי, ועוד שני ספרים על בישול יהודי שנכתבו בפולנית וגרמנית, שפות האם שלה. סגירת מעגל קולינרית עם המטבח של סבתא.

טובה למדה לבשל בעיקר מסבתא שלה שגידלה אותה. במסע ההישרדות מקראקוב, עד למטבח ביתה ככלה צעירה. בהמשך נהגה לתור בעולם וללמוד את חידושי האירוח והמטבח אותם פרסמה בספריה ובמרכזי ההדרכה של תנובה אותם ניהלה. זוכרים את הדיילות עם מגשי הגבינות בסניפי שופרסל הראשונים? זאת היוזמה שלה. טריק להחדרת גבינות חדשות לחיך הישראלי שעד אז היה רגיל לבקש במכולת שיפרסו לו גבינה צהובה -  שם גנרי שהפך לימים למגוון סוגי גבינות שנקראו על שם חלקי ארץ שונים. מגוש חלב ועד לבשן.

אגב, טובה הייתה החברה הטובה של אמי. כשלושים שנה של דלת ליד דלת. תמר וטובה. שתי נשים שכתבו על נשים, אסתטיקה באירוח, "בעל זה דבר מצחיק", אוכל, ישראליות. חברות שחלקו מתכונים ותובנות.

טובה אישה חזקה. "צבע אדום" לא מפחיד אותה. ראיתי את זה בשידור ישיר ובזמן אמת. תחושת חוסר האונים שהייתה לה ולכולנו באוקטובר האחרון – החזירה אותה בחודשים האחרונים לחלומות הרעים של פעם. אלפרד בעלה המנוח היה מניצולי אושוויץ. היא מכירה את השואה מיד ראשונה. הם היו ממקימי המדינה, וכואב לי הלב ש"זכתה" לחוות את פרעות תשפ"ד, ולו גם אם "רק" דרך מסך הטלוויזיה והודעות דובר צה"ל.

 

 גם לכם זה נראה מיותר?

אירוע מפונפן ומייגע, עם תפריט שחוזר על עצמו, המשתתפים מוכרים משנה שעברה. ממש כמו  הטקסטים הממוחזרים והצרבת שלמחרת.

כשמצב הרוח נמוך בעומק המחילות ברפיח, כשהתקווה לתקומה נמוגה, התאבון פג ואין געגוע אלא לאופוריה מהשנים האחרונות,  לא מזמן, בהן היינו מדינת סטרטאפ נמרצת ולהפועל תל אביב היה עוד סיכוי הוגן לזכות באליפות - ממש נדלקתי על הרעיון של חברים שלי, שבחרו בערב החג להתכרבל לבינג' עם פופקורן (כשר לפסח כמובן) ועונות 4+5 של הסידרה המומלצת "ילוסטון" מול ה-70 אינץ' החדשה שהותקנה רק השבוע בסלון דירתם כחלק מהטיפול הזוגי שבחרו להשבת החיוך לביתם. ספויילר קטן - קווין קוסטנר לא ממש מת, אחרי שהשאירו אותו מוטל  מדמם על הכביש בסוף עונה 3 ללקוחות נטפליקס בלבד. 

מצרף לעיונכם את הטור האישי שלי ומצרף ברכת חג טעים, נעים ומענג, כל אחד על פי מזמוריו ומנהגי ביתו.

חלומות בהופיין

קבלו - חמש שנים של חלום נדל״ן מתמשך ואפשרות לשדרוג משמעותי בחיינו. בוננזת מגורים, אקזיט ברמת אביב בואך רחוב הופיין. דירת השיכון המצ'וקמקת שהתקבלה בירושה בשנות השמונים המאושרות שלנו  ואו טו טו הנכס יהפוך בעזרת יזם התמ״א לדירת גג מעושרת, רבת מפלסים ומרפסת הנשקפת אל הים. 

בשנתיים האחרונות השותף שלי לצעידת הבוקר לאורך ציר חוף תל ברוך בואך חוף מציצים משתף אותי בחלומותיו. האזיט של חייו. כל שבוע יש לו עדכון. עוד צעד לקראת הגרמושקת תוכניות המאושרת. "בקרוב גם לנו תהיה מעלית, מחסן, חניון ושכנים עתירי מ״ר שהורווחו ביושר כפיצוי על שנות מגורים בשיכון סטודנטיאלי במעלה המדרגות למרומי הקומה השלישית." הוא חוזר ואומר בעיניים נוצצות. 

כמה פגישות דיירים הושקעו בגיבוש רוב למסע הנדל"ניסטי הזה. כמה מריבות שכנים ובעיקר חרמות וטריקת דלתות, מה לא איחלו למסרבי התמ"א לפני שהושג הרוב הדרוש, כמה התאמצו עד שגובש מתווה משותף עבור דיירי שני שיכונים ארוכים ברחוב הופיין 11-21 ובבלוק הופיין 6-16. תוספת של עשרות מ"רים לכל דירה באפון יחסי לזכויות הבעלים בדירתם הנוכחית. התוכנית המלאה הגיעה למנוחה ולנחלה, לכאורה, מתקרבת לשלב האישור הסופי ויציאה למסע  מהבלוקים לתקווה, בין  רעש ה- D9 לחנוכת דירת הגג המובטחת.

אנחנו לא תמימים. זוכרים כי בין לבין יש קטע ביניים של מגורים בדירה שכורה, אריזת התכולה ומעבר לדיור זמני עד לקבלת טופס 4 ומפתח. חברי כבר התחיל את שלב המיון. פינוי זיכרונות מן העבר מהם אנו מתקשים להיפרד. ארגזים מרופטים שעברו מדירה לדירה, סרוויסים של כלים הנשמרים עבור הבת הסרבנית שעדיין לא פתחה מטבח בדירתה ונסמכת על תנור האפיה של הוריה; קופסות משחקי ילדים של פעם, הנשמרים לביקור הנכדים שכאמור עדיין לא נולדו; מזוודות בגדים שעוצבו בשנות השבעים, ושנשמרים רק למקרה והאופנה תחזור ונוכל להסתובב בין כסית לקפה רוול במכנסים פרחוניים, עם קו מותן נמוך ביותר, מכנס המתרחב בשוליו ומגפי בוקרים צהובות גבוהות למקרה שהפרות יברחו לנו מהחווה לאחו בפארק הירקון. 

ארגזים מיותרים הסותמים לנו את עודף החדרים בדירתנו מאז פרחו הגוזלים מהקן. המעבר לדירת הביניים עד להשלמת התמ"א בהחלט הזדמנות פז לדלל את המטען העודף שלנו בדרכנו  במסע המתפתל לדיור המוגן, מקום אליו נגיע רק עם טרולי  נוח עבור שני טרינינגים, הרבה קופסאות של כדורים ותוספי תזונה, ארבע זוגות משקפיים ומכשיר שמיעה אחד כי את השני לא מוצאים...

לפני כחודש שמעתי כי התוכניות מוכנות, עורכי הדין מכינים את המסמכים לחתימה סופית.  הדרך אל האושר נסללה עם יזם חלקלק לשון ועירייה נדיבה בחיזוק יסודות הדיור  הישן הרופס שלנו בשכונה. את כל מונחי התמ"א  החבר שלי מכיר, לבד מהבלתי צפוי. זימון מפתיע השבוע לזום עם מחלקת הנדסה בעירייה. שיחה בלתי מתוכננת, כי כבר סגרנו הכול מול היזם, חוץ מתכנון האי במטבח והג'קוזי על הגג. 

אז ככה. בגלל המטרו. בגלל חוק הבניה. בגלל שתב"ע 5000 ירדה מהפרק ועכשיו זה תמ"א 70. או להיפך. בגלל האירנים או כוח עליון חדש בשכונה.  בגלל שזה בסמכותם. בגלל שאם לא היה כל כך תמים, היה צופה את זה מראש, כי באמת - מי היה מאמין שיגיע לדירת גג בהופיין כיש מאין?

הכול בוטל. נציג מנהל ההנדסה בעירייה  מנסה לשכנע אותם כי תוספת 12 מ"ר לכל דירה זה פיצוי ראוי, כי בעתיד הרי תהיה להם תחנת מטרו ענקית במעמקי המגרש. חמש שנים וחברי נשאר עם גרמושקה לא חתומה ביד. זהו. הלך התמ"א. הפינוי בינוי. המעלית והחניון. המחסן והגינה. החיזוק יסודות ובעיקר - החלום האורבני. BBQ בשמי רמת אביב.