סיפורי אבי דר

  התקווה. לא ההמנון. השוק אחד מהאתרים הקבועים לתיירים בעיר הוא שוק הכרמל. כל אורח שאני מארח בסיור תל אביבי קלאסי מתחיל איתי בכרמל. מסע במורד רחוב הכרמל , שמתחיל ברחוב אלנבי ומסתיים על שפת הים. בין הדוכנים בשוק הכרמל בסיור מודרך שמגוון במרגריטות חזקות , צ'ייסר ערק לימונדה, מיני מאפה גיאורגים ושניצל בחלה קטנה - וכשמגיעים ליעד, מסעדת M25, אף אחד כבר לא רעב וממשיכים הלאה לפארק המסילה ופרויקט התחנה בואך חוף הים. מסלול מנצח לתייר שמגיע לתל אביב בפעם הראשונה. רק חבל שאין עכשיו תיירים בתל אביב. רק מפונים ומדוכאים. שוק הכרמל בימי ששי צפוף עד לא נעים ואין סיכוי למצוא שם פינת ישיבה אם לא הקדמת להתייצב. החלטתי לגוון. יצאנו לסיור אוכל בשווקים מודרך בשוק השני, שוק התקווה. בילוי לא דיאטטי לששי בבוקר. רפרוף על הפינות הכיפיות לאורך השוק ורחוב ההגנה. תענוג קולינרי מתוכן מראש. סיור שמתחיל בבורקס מים טורקי בדוכן שברחוב ההגנה 35, שם מטעה לבורקס שהשרו את דפי הבצק במים אבל לא ויתרו שם כלל על שכבות השומן, ומשם הדיאטה שלי רק קרסה והלכה... בסיור מודרך, הולכת בראש מדריכה נחמדה עם "עגלת בר". כלומר ...

  סטיית התקן הסטטיסטית על מדרגות הרבנות חצי מהחתונות אליהן נוזמן הקיץ, יסתיימו על מדרגות הרבנות. בדוק. זה נתון פסימי, סטטיסטיקה של העולם המערבי, שמוציאה את החשק בכלל לקנות טבעות נישואים, להזמין את כל האורחים למסיבה שסופה ידוע מראש. גם 67% מהמתחתנים בפעם השנייה – יתגרשו. ולמהדרין , 73% מהמתחתנים בשלישית – גם הם יתגרשו. ובנוסף, מאה אחוז מהמתחתנים בפעם השלישית חייבים לדעתי ללכת בדחיפות ליעוץ זוגי, כי הם בעצם מחליפים חדרים על הטיטניק. בשנת 2023 התבשרנו על ירידה משמעותית בשיעור המתגרשים בתל אביב. הנהלת בתי הדין הרבניים פרסמה סקר על השינוי במספר המתגרשים בשנה הקודמת. התנודות בסקר קיצוניות. +/- 50 אחוז. דרמות מלאכותיות שמקורן בסקר שנעשה על מדגם קטן יחסית. לא מפתיע. ביחוד מאנשים שחלקם ללא לימודי ליבה. במעלות תרשיחא יותר מאושרים בנישואים מהתל אביבים? אני בספק, ביחוד כאשר הם כבר למעלה מחצי שנה גרים אצל ההורים במרפסת סגורה ועצבים מתוחים, לא מפחד הטילים אלא מהצפיות בתור לשירותים בבוקר. בתל אביב ירד מספר המתגרשים אשתקד ב-13%. נתון אופטימי, או נתון שהמשתנה המסביר שלו היא מלחמת חרבות ברזל. בכלל ...

  יום הזיכרון 2024 ההורים של מאיר התנגדו. אבא שלו הטיל ווטו ומאיר לא הוציא בגיל 16 רישיון על אופנוע ביחד עם כל החברים בתיכון. פחדו על בן הזקונים שלהם שלא ייפול מהאופנוע... אלק אופנוע, כולה טוסטוס עם מנוע חצי כוח סוס שבעיקר מרעיש. גם לא היו אז הרבה תאונות כמו היום. חוץ מדידי, ש"הצליח" להיכנס עם הווספה שלו בדלת שנפתחה פתע ממכונית חונה ומאז הוא משחק כדורגל עם תחבושת אלסטית ששומרת לו על העדר המיניסקוס. אבל דידי הוא חבר מיוחד ואולי הפציעה בברך הצילה אותו במלחמת יום כיפור. מאיר כפיצוי על הווטו המשפחתי  על קטנוע קיבל אוטו ספורטיבי נטול גג ומרובה סקסאפיל.  היה לו הרבה מזל והצלחה עם הבנות בתיכון. מזל שנגמר באוקטובר 71'. זה לא הציל אותו במלחמת יום כיפור. מפקד טנק שבניסיון חילוץ נפגעים, נפגע בעצמו. גם לחברי אבי לא היה מזל. החבר הכי אחראי ששמר עלי בקורס הטייס שלא אעגל פינות וביחד למדנו בע"פ את הבד"ח של הפוגה גם בחופשה באילת לפני שלב הראשוני בקורס. קצת אחרי שהודחתי מהקורס הודיעו לאבי שבבדיקות רפואיות הכליות שלו לא משהו. שנינו הודחנו.  אני לקחתי את זה יותר בקלות ממנו. הלכנו ב...

  בכניסה לשוק התקווה, המעדנייה התימנית הראשונה בציון, הסאלוף, שעושים לנו סדר עם שלט כרונולוגי. קיצור תולדות הג׳חנון והכבוד התימני בשכונה. קיצור תולדות השכונה.   ג׳חנון, לחוח, שקשוקות ובירה. מוזיקה במקצב של צעד תימני והרבה גאווה של משפחת צברי בעלי המקום. לפני שנכנסים לשוק, שאלה. שכונת התקווה. על שם ההמנון? מה פתאום. על שם החווה החקלאית הנוצרית מאמצע המאה ה-19, שהוקמה בלב כפר סלמה הערבי ושמה היה ׳הר התקווה׳. אחרי חמש שנים ופוגרום ערבי אחד חזרו החלוצים המתיישבים לארה"ב ונשארה התיקוה. על שמה הוקמה השכונה. והשוק. הצטרפנו בששי לסיור קולינרי בשוק. בילוי לא דיאטטי לששי בבוקר. רפרוף על הפינות הכיפיות לאורך השוק ורחוב ההגנה. בורקס טורקי, מאפים תימנים בסאלוף, טעימות במעדניה טורקית אמיגה בלב סמטת הקצבים, תחנה של שניצל בחלה בבוטקה 23,  קובה מנבלוס שהגיע לתקווה ולאוהדי בני יהודה בעזרת העות'מנים לפני יותר ממאה שנה  וקינוח בפינת המלבי. הכול מלווה ביין וארק ללא הרף, כשעוד לא חצות היום. פלא שלא הפסקנו לחייך? השוק נקי, מרווח, לא צפוף בששי כמו שחווינו בשוק הכרמל בשבוע שעבר. אנחנו ...

  סרן במיל ע. היא  תל אביבית בוגרת תיכון אליאנס וכיום סטודנטית שנה א' במדעי הרוח בירושלים. פעילה  בתנועת המחאה והיום – מסיימת בחינות סוף סמסטר. היא משתפת בתחושותיה לקראת יום הזיכרון: "אני חזרתי לעצמי. אני בטוב, אני פורחת, אני מתקדמת, ככה זה נראה. אני מתפתחת ומתעצבת, אני מחייכת וצוחקת. אני בת 25, אני בשיאי. אני לומדת ועובדת, מממשת את המוח הקודח שלי ומפתחת את הכישרונות שלי. אני מכירה חברים חדשים בעיר חדשה, אני לומדת את השגרה החדשה ותוך כדי אני לומדת את עצמי מחדש. כי אני, אני חזרתי ממילואים אבל לא לעצמי. אני לא חושבת אותו דבר, אני לא מרגישה אותו דבר, אני לא נראית אותו דבר. כלומר, אנשים מהצד יחשבו שאני בסדר ואפילו בסדר גמור, והאמת שגם חברים והמשפחה יניחו שאני אותו דבר. ולפעמים גם אני חושבת שלא השתנה בי דבר. ואז זה בא - מפוסטר של חטוף בסופר, מחייל במדים ברכבת, מללכת לבר עם חברים ולעשות פיפי מול עשרות סטיקרים עם תמונות וציטוטים של אנשים שאני לא הכרתי ולא אכיר. ובאותו רגע, החיים נעצרים סביב, כמו מין תמונה שקופאת בסרט ורק הגיבור ממשיך לזוז. כל החיים נפסקים, כל הדרכים שהייתי צר...

  טובה השכנה שלנו ניצולת שואה. ילדה בת ארבע, פליטה מקראקוב, שבורחת עם המשפחה מציפורני הצבא הנאצי בחודש הראשון למלחמת העולם השנייה. נמלטים מזרחה עד לסיביר ברכבות שנועדו להובלת בקר. שלושה שבועות של רעב. סיר מרק כרוב אחד לקרון עמוס בפליטים. מזל שהסבתא הטמינה מראש במחוך שלה מספר מטבעות זהב וכך הצליחו לקנות אוכל ולשרוד בהמשך מסע הישרדות מרתק של המשפחה. בסוף נקלטו בבוכרה אצל הקהילה היהודית, גרו שם כארבע שנים כעקורים, וניצלו. השכנה שלי היא מהשורדים. טובה ארן נולדה בפולין, התחנכה כפליטה בדרכים עד לגיל 14 על ידי הוריה, ועלתה לפלשתינה עם סרטיפיקט מזויף דרך פריז לקראת מלחמת העצמאות. היום   היא גרה בדירה הצמודה ונפגשנו הרבה לאחרונה בממ"ק (המקלט הקומתי) ובחדר המדרגות לבושים בחלוקים ופיג'מות בנסיבות לא רומנטיות. משיחותינו הבנתי כי מלחמת "חרבות ברזל" משפיעה כנראה אחרת על ניצולי שואה. העצב עמוק יותר על הפגיעה במדינה שהקימו עבורנו במו ידיהם. "דבר אחד אני שמחה – שאלפרד בעלי ז"ל כבר איננו בחיים לראות למה הגענו במדינה בשנים האחרונות, וביחוד המלחמה האחרונה." כנערה צעיר...

 גם לכם זה נראה מיותר? אירוע מפונפן ומייגע, עם תפריט שחוזר על עצמו, המשתתפים מוכרים משנה שעברה. ממש כמו  הטקסטים הממוחזרים והצרבת שלמחרת. כשמצב הרוח נמוך בעומק המחילות ברפיח, כשהתקווה לתקומה נמוגה, התאבון פג ואין געגוע אלא לאופוריה מהשנים האחרונות,  לא מזמן, בהן היינו מדינת סטרטאפ נמרצת ולהפועל תל אביב היה עוד סיכוי הוגן לזכות באליפות - ממש נדלקתי על הרעיון של חברים שלי, שבחרו בערב החג להתכרבל לבינג' עם פופקורן (כשר לפסח כמובן) ועונות 4+5 של הסידרה המומלצת "ילוסטון" מול ה-70 אינץ' החדשה שהותקנה רק השבוע בסלון דירתם כחלק מהטיפול הזוגי שבחרו להשבת החיוך לביתם. ספויילר קטן - קווין קוסטנר לא ממש מת, אחרי שהשאירו אותו מוטל  מדמם על הכביש בסוף עונה 3 ללקוחות נטפליקס בלבד.  מצרף לעיונכם את הטור האישי שלי ומצרף ברכת חג טעים, נעים ומענג, כל אחד על פי מזמוריו ומנהגי ביתו. חלומות בהופיין קבלו - חמש שנים של חלום נדל״ן מתמשך ואפשרות לשדרוג משמעותי בחיינו. בוננזת מגורים, אקזיט ברמת אביב בואך רחוב הופיין. דירת השיכון המצ'וקמקת שהתקבלה בירושה בשנות השמונים המאושרות שלנו  ו...