סיפורי אבי דר

  תן מילל לקראת חצות. החבר'ה שלו מצטרפים לקריאותיו. אנחנו מנסים להבין אם היללה הזאת היא תחילתה של אזעקת צבע אדום או פשוט סימן לכך שהתנים שוב בחיפוש אחר ארוחת לילה . בצפון תל אביב יש הרבה תנים. פעם הם נתפסו כחיות בר חביבות, שמוסיפות לאווירה הטבעית. אבל בלילות הקיץ השקטים, כשהם מחליטים לפתוח במופע ווקאלי קבוצתי – האווירה נהרסת. הנכדים מתעוררים בבכי, השכנים מתלוננים, ואני? אני לפחות מתנחם בכך שעדיף תן מיוחם על טיל חות'י . שכונתנו השקטה יחסית הופכת לרועשת בלילות, כשהתנים יוצאים לחפש אוכל בפחי הזבל, לרדוף אחרי חיות מחמד או פשוט ליהנות מארוחות חינם שאנשים טובי לב משאירים להם – ממש כמו לחתולי הרחוב. אולי כי תן שבע הוא תן שקט. וכך, רגע אחרי שסיימנו עוד פרק של "חתונמי" והתכוננו לשינה רגועה – היללות שוב תוקפות מכל כיוון . כשהם מגיעים, כלבת הזאב הרגועה של השכנה מהקומה הראשונה נכנסת אטרף של נביחות. אינסטינקט כלבי שמטריף את כל השכנים. בגינה שבין שדרות קק"ל לרחוב רבינא הבהילה השבוע להקת תנים לילית את השכנה המבוגרת שלנו שמעדה ונפלה בגלל זוג תנים שרצו לידה בשביל הגינה. ת...

שלושה ימים זה נצח כשמתגעגעים, ורגע חולף כשמנסים להשלים שלוש שנים של אהבת סבא מרחוק. במטוס למיאמי אני בוהה בשעון, סופר את הדקות בקוצר רוח. לא שאני נהנה מהספירה, אבל זה עדיף מלהתעצבן על הילד שבועט בגב המושב מאחוריי או על הסרט המטופש שבחרתי בטאבלט. אני לא מתרגש כמו איזה ילד, אני פשוט רוצה לראות כבר את הנכדים שלי, אחרי המגיפה, אחרי המלחמה, אחרי שהצלחתי לקנות כרטיס טיסה בלי צורך למכור כליה. להיות סבא בתל אביב עם שלוחה משפחתית אמריקאית זה קשוח. לנו קשה ללכת אחרי הצעירים. לא כי אני לא קליל. רק קשה לי להעביר את ד"ר בן ששון וכל קופ"ח מכבי מתל אביב למיאמי. ניסיתי פעם להכנס לרופא אמריקאי עם כרטיס מגנטי של מכבי. לא עובד שם. דין בן החמש בטח כבר שכח את השיר על הגמל שלימדתי אותו בזום. דניאל בן הארבע כנראה מדבר אנגלית שוטפת עם מבטא אמריקאי מושלם, ואולי כבר מתבייש בסבא הישראלי שלו עם העברית המסורבלת והאנגלית הבסיסית העילגת. דוד בן השנתיים? סביר להניח שיפרוץ בבכי כשיראה אותי. בשבילו אני סתם איש זר שמופיע מדי פעם על המסך. אני שונא טיסות ארוכות. הגב תפוס, הרגליים נרדמות, והאוכל - נו, בואו לא נדב...

תל אביב היא לא עיר — היא אוסף תחפושות עם וייב. תנו לה סיבה, והיא תתחפש אפילו לקיבוץ גלויות של רגשות. רק לפני רגע היא הסתובבה פה עם פרצוף של מילואים — דגלים צהובים מהמרפסת, שיחות סלון על מסיכות אב”כ, קליפות בצל נגד גז מדמיע בהפגנות, ריח הבואש באוויר, פגישות שבועיות בקפלן בצל המכת”זית, וסטוריז של הפגנות שצולמו באלכסון. שום דבר לא הכין אותנו לפורים — עיר שהתלבשה מחדש, כאילו כלום לא קרה. ופתאום — פורים. העיר יודעת איך להתחפש, ובפורים היא עושה את זה ברצינות. פורים בתל אביב זה לא רק חג, זה אסקפיזם ממומן. כל שנה, תל אביב מתחפשת לעצמה כאילו כלום לא קרה. הדגלים הצהובים מתקפלים, ופתאום מהמרפסת עולה אלטרנטיבה הרבה יותר צבעונית: חצאית טוטו ורוד פסטל, גם אם עברתם.ן את גיל שישים והירכיים זה כבר לא מה שהיו. מי זוכר את ריח העשן באילון כששחררנו את הדחפים הדמוקרטים? ובזמן שכולם מתלבטים אם להתחפש לחד קרן או לקריינית מובילה מערוץ 12, העיר עצמה מחליפה תחפושת: מעיר ממוגנת לעיר תיירותית מבעבעת. אין מי שלא מגלה את תל אביב מחדש. בוקר אחד אתם קמים לטיילת בחוף גורדון ומגלים טורניר מטקות גרפיטי, ועוד רגע כל הברים...

בערב יום האישה הבינלאומי, אני מביט סביבי בתל אביב אחרת. עיר של לביאות, עיר של נשים שנושאות על כתפיהן עולם ומלואו. שנתיים של "חרבות ברזל" לימדו אותנו שיעור חדש על נשות העיר שלנו. פעם היו "בנות תל אביב" – מושג שסימל יופי, תחכום, אולי קצת פינוק. היום, אחרי שנתיים של מלחמה, המושג הזה נראה כמו מזכרת מעולם אחר. זוכרים את תל אביב של פעם? את הימים שבהם נשים התלבטו איזו שמלה ללבוש למסיבת טבע הבאה? והנה, באוקטובר אחד, השמלות הוחלפו במדים, והמסיבות – בהלוויות. נשים שרצו רק לרקוד, הפכו בן רגע לקורבנות, ללוחמות, לשבויות, למתמודדות. לפני שבוע, ראיתי בלב העיר אישה צעירה במדי צה"ל משוחחת בטלפון: "כן אמא, היום אני אקפוץ לקחת את הילדים מהגן, אבל מחר אצטרך את עזרתך כי אני נשארת למשמרת בבסיס." קצינה קרבית, אמא, ועכשיו גם ממלאת מקום של אבא שהתנדב לקורס מ"פים. הכול במקביל. ואז, בשלוש וחצי בצהריים, אני רואה עוד אימא צעירה במרכז העיר בדיוק מסיימת שיחת ועידה ואצה לקחת את הילד מהגן. הפקק בדרך לגן? זה עניין למתחילים. שני גלגלים על אבן השפה, ועקפנו את הפקק. הלביאה ...

  בגיל שבעים אני יכול להגיד לכם משהו על פקקים. אסון אורבני למי שנוהג. שימחה לאיד למי שעוקף אותם בזהירות עם אופניו וקטנועו. את הקטנוע הראשון שלי קיבלתי ליומולדת גיל  16. טוסטוס חצי כוח סוס שבעיקר היה סמל סטטוס בעתיכון עירוני א' ועשה את העבודה בלי קשר לפקקים.  בשנות השמונים כשהתחתנתי והבנתי שאני חייב דרך יעילה להגיע מגבעת שמואל למשרד ברחוב דיזנגוף הוספתי לחניה עוד כלי רכב – אופנוע גרמני מרשים. בשעזרתו התניידתי ללא בעיה בין פקקי התנועה. מאז החלפתי שבעה קטנועים, והאחרון שביניהם עדיין משרת אותי בכיף בגודש התל אביבי. השבוע, כשקראתי על המכרז להפעלת אגרות הגודש, חייכתי לעצמי. 1.3 מיליארד שקל בשנה יגבו מהנהגים. אני, על הקטנוע שלי, אמשיך לזגזג בזהירות בין המכוניות התקועות, כמו שאני עושה כבר עשרות שנים. כולם מדברים על האגרה, אבל אף אחד לא מדבר על איך העיר תיראה כשכולם יתחילו "לעקוף" את שעות התשלום. כבר עכשיו אני רואה את הסימנים - חברות הובלות או קבלני פינוי אשפה מתכננות להעביר את המשאיות שלהן לשעות הלילה. נהדר. במקום פקקים בבוקר נקבל משאיות מרעישות בחצות. ואני כבר יכול לד...

  פברואר עבורי הוא חודש קצת עצוב. שני נרות זיכרון. שני בתי קברות. פעמיים התלבטות אם לקרוא יזכור על קבר של אתאיסטים גמורים או לשתוק. ולהתגעגע. אבא שלי מת לפני 13 שנה. ואימי – לפני 9 שנים. שניהם בפברואר. ההורים. שני אנשים יקרים לי, שמעולם לא הבנתי איך הם חשבו שהם זוג משמים; שביחד יוכלו להזדקן ולהגיע לבית אבות יד ביד; מאוחדים עד למשחק הרמי קיוב האחרון לפני שמעבירים אחד מהם למחלקה הסיעודית בואך מנוחה ונחלה. רגע לפני סוף מסע  עצוב על אלונקה לצלילי ניגון "אל מלא רחמים," עם זרי פרחים והספדים דומעים. היפה מחיפה וחתיך התל אביבי. המורה מהפלמ"ח והקצין מגולני. הבת של אפרים מסדנאות הרכבת עם הבן של היפשר החייט. בחתונמי הם היו מודחים על חוסר התאמה עוד בשלב קבלת טפסי המועמדות. כמדי שנה – גם השנה הגיע פברואר, עם כיפה שחורה בכיס בואך בית העלמין. פעמיים. קודם אבא ושבוע לאחר מכן - אימא. אותה אתם בטח זוכרים. המג"ד ואשתו העיתונאית המפורסמת של פעם. בימים שכל בית עוד קנה שני עיתוני ערב, בנוסף לעיתון הבוקר שנזרק במיומנות רבה על ידי מחלק העית...

  התפנה לכם יום בחיים? קחו לכם פסק זמן בעיר הגדולה. וממני קבלו חמש     המלצות על מקומות שאהובים עלי כשאני לבדי, עם ליידי ד. או עם חברים. בילוי אורבני עם ערבות מלאה. 6:45: טיילת הצוק השמש רק מבצבצת בקצה בצפון מערבי של תל אביב. זמן מושלם להתחיל בצעדת בוקר בפארק הכי יפה של העיר. הטיילת שבטח תיקרא על שם חולדאי, אחרי שיגיע ל-120. הטיילת היורדת מחוף הצוק הדרומי בלב שמורת הטבע על שפת המצוק עם נוף חופי מדהים עד לנמל יפו. 8:30: קפה ומאפה ברמקולים כבר מתנגנת רשימת ההשמעה של הבוקר. בלוז, ג'אז ואמריקנו עם חלב קר בצד בקפה מימי-נונו בלב נווה אביבים. הצעות לבילוי נלווה: פרלמנט הוותיקים, מאפים הטריים, התכנסות אימהות אחרי הפקדת הזאטוטים במסגרות, החבר שיסביר על ההשקעה הכי טובה היום בשוק ההון. ואפשר גם סתם להקשיב להללויה של לאונרד כהן שמתנגנת ברקע. 10:00: "אנו" הישראלים בית התפוצות, ששינה את שמו ל"אנו", הוא המוזיאון היהודי הכי אינטראקטיבי ונגיש שיש. מקום נהדר לארח חברים מחוץ לעיר וקרובי משפחה מחו"ל. אני יכול לבקר בו עוד ועוד, ובכל פעם לומד משהו חדש על עצמנו, הישרא...