פברואר עבורי הוא חודש קצת עצוב. שני נרות זיכרון.
שני בתי קברות. פעמיים התלבטות אם לקרוא יזכור על קבר של אתאיסטים גמורים או לשתוק.
ולהתגעגע.
אבא שלי מת לפני 13 שנה. ואימי – לפני 9 שנים. שניהם
בפברואר.
ההורים. שני אנשים יקרים לי, שמעולם לא הבנתי איך
הם חשבו שהם זוג משמים; שביחד יוכלו להזדקן ולהגיע לבית אבות יד ביד; מאוחדים עד
למשחק הרמי קיוב האחרון לפני שמעבירים אחד מהם למחלקה הסיעודית בואך מנוחה ונחלה.
רגע לפני סוף מסע עצוב על אלונקה לצלילי ניגון "אל מלא
רחמים," עם זרי פרחים והספדים דומעים. היפה מחיפה וחתיך התל אביבי. המורה
מהפלמ"ח והקצין מגולני. הבת של אפרים מסדנאות הרכבת עם הבן של היפשר החייט.
בחתונמי הם היו מודחים על חוסר התאמה עוד בשלב קבלת טפסי המועמדות.
המג"ד ואשתו העיתונאית המפורסמת של פעם.
בימים שכל בית עוד קנה שני עיתוני ערב, בנוסף לעיתון הבוקר שנזרק במיומנות רבה על
ידי מחלק העיתונים השכם בבוקר מהמדרכה למרפסת. גיליונות עיתון השחר שטסו מגולגלים
בחוט שפגט של "נאשה סטרנה" או "נוביני קורייר" בשפת ארץ המוצא
עד ל"דבר" או "הארץ"
בעברית. כל אחד ועיתונו הוא.
ווידוי אישי – את העיסוק שלי בכתיבה עיתונאית אני
חייב לאימי. כשראתה עד כמה אני לא מאותגר בעבודתי כפקח טיסה המרגשת, פנתה אלי בקשה
"תמימה". אם אני מוכן לעזור לה. במשהו קטן. במוסף "סגנון"
לענייני משפחה שערכה במעריב של שנות השמונים, היה חסר מישהו שיכתוב על כלי עבודה,
עבודת תחזוקה וטיפים למי שבוחר להחזיק מברג בידיו במקום להזעיק תיקונצ'יק על כל
בקשה להתקנת מדף משוכני הבית.
אחרי כמה טורים התרחבתי. כלומר, הפכתי להיות גם מבקר מסעדות לא מקצועי עם בלוטות
טעם רגישות ובסיס תאורטי אקלקטי. התרחבות הייתה במותניי, וזו גם הסיבה שעברתי ממסעדות למדור "דעות"
ושיתפתי את הקוראים ברעיונות לא מקוריים שלי על האושר שבחיים בקהילה צומחת בשיפולי
גוש דן בואך רמאללה, הלא היא מכבים – ישוב קהילתי מדהים שהייתי על סיפון ספינת
המייפלאוור ביחד עם מקימיו.
אימי הכניסה אותי לממלכה השביעית. לקומה החמישית
של מעריב בצומת קרליבך. נבחנתי אצל טומי לפיד והתקבלתי ככותב שלא מן המניין
למוספים. חמש שנים. בעידן כניסת המחשבים לעיתונות. בימים בהם חלק עוד התעקשו לכתוב
בעט ולטובתם היה חדר קלדניות שתפקידן היחיד היה לממשק את וותיקי העיתון לעולם
החדש, שלא מפסיק להתחדש עד היום. עולם ה-AI, כאשר ברור לכולם כי עיתונות הנייר תעלם מן
העולם בקרוב, רק שאף אחד עוד לא מסכים לכתוב על כך בפונט ברור על גבי נייר עיתון.
לימים – בחרתי להתרכז באושר האישי שלי במקום
לכתוב על אחרים. כתבתי את פרק ב' של חיי עם שותפה חיפאית (עוד יפה מחיפה שעברה
לעיר ללא הפסקה, כמו אימי במקור. כנראה יש לי העדפה גנטית מולדת לנשות הכרמל), ועד
היום אני נהנה לקרוא את הפרק הזה.
אימא שלי חיה את חייה בלי חשבון. בכתיבה, באהבה,
בחיוך ובהרבה דמעות. כתבתי כבר הרבה זיכרונות על חייה – והמכנה המשותף היה תמיד, ערמות
הניירות עליהם כתבה בצורה הכי קלילה אך מסודרת את ספריה. כל אירוע משמעותי הסתיים
בספר.
כארבעים ספרים ושלושה ילדים.
אימא,
הנערה היפה מחיפה שלא ידעה לרקוד.
הפלמ"חניק האמיצה מהגדוד השלישי שפחדה מאוד
ממקקים.
המורה מבית הספר לדוגמה שאת ילדיה שלה הפקידה
בעיקר בידי האומנת אילנה.
מחברת ספרי הבישול הידועה, שבארוחות משפחתיות
היטיבה להסביר למה האוכל לא ממש טעים כמו שמתואר בספריה.
אשתו של מר "חיים שכאלה" עליו כנראה
כתבה ספר רב מכר - "בעל זה דבר
מצחיק". כשנגמרו הצחוקים, החליפה אותו תוך מספר ימים לחבר שלה מימי בית הספר
הראלי שהמתין לה בסבלנות ארבעים שנה. כשהתאלמן והיה מתאים על פי כללי הפרוטוקול החיפאי – התקשר והיה בן
זוגה עד יום מותו.
לפני תשע שנים נפרדנו. היא נגאלה ממחלה ארורה,
ואני סיימתי מסע אלונקות רגשי של מספר שנים לצידה ברגעים הפחות פשוטים של
ה"חיים שכאלה" הפרטיים שלה.
לא מצטער על אף רגע. כל מי שמלווה את הוריו, מכין
את עצמו למסכת הסיעודית. לפעמים זה ארוך ומייגע , ולבני המזל – אתם מקבלים טלפון
משכן מודאג שמבקש כי תגיעו לבדוק מה שלום אימא. כך חסכתם לעצמכם אופרה פיליפינית
עצובה עם הרבה ים של דמעות, אוקיאנוס של מעות,
וגם אכזבות מבני משפחה אחרים שלא מסייעים מתחת לאלונקה כשצריך עוד כתף.
על הקבר שלה יכולנו לחרוט ספר. ביחד עם אחי
ניסחנו משפט קצר שעבורנו מסכם המון – "פלמ"חניקית סופרת ועיתונאית".
יהי זכרה ברוך.
קרדיט לצלמת – ליהיא לפיד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה