חמש עשרה קומות, 60 דירות, שתי מעליות ומקלט אחד צפוף. שכנים נחמדים שבמשך שנים יחסנו הסתכמו בחיוך מנומס במעלית או בחניון, מבלי שהייתי בטוח בשמם או אם הם בכלל בעלי דירה, אורחים או שליחים מזדמנים - כולם הפכו במחי אזעקה אחת לשותפים שלי לחיים. שותפות גורל כפויה ומלחיצה, שנמתחת מה"צבע אדום" והצרצור באפליקציה ועד לשחרור המיוחל בחזרה לדירה, לפחות עד השיגור הבא. הבניין שלנו הוא "בית משותף" קלאסי בן כחמישים שנה. הוא נולד הרבה לפני חובת הממ"ד בכל דירה, מה שמשאיר אותנו עם ממ"ק (מרחב מוגן קומתי) ברוחב של חדר שירותים צפוף. הצינוק המיקלטי הזה אמור להכיל ארבע משפחות, קשישה אמיצה בכיסא גלגלים, מטפלת זרה נבוכה וכלב אחד שתוהה מה לעזאזל קורה כאן. אז בחרנו להעדיף ישיבה מרווחת במקלט עם השכנים שלנו. אלו ימים שמאתגרים כל מוסכמה של יחסי שכנות. המפגשים מתרחשים בשעות חריגות ובלבוש לא מחמיא; זינוק מהפוך הישר למקלט, תסרוקות בגרסת ה"נטורל", אפס זמן להתאפר או לבחור אאוטפיט הולם - ובעיקר התמודדות חשופה עם כל הפחדים כולם. "שמעתם את הבום הזה?", היא השאלה שמרחפת באוויר וק...

  זה תמיד קורה באביב. בדיוק כשהטבע מחליט להחליף את האפור המשמים בירוק חצוף ופריחה משכרת, המציאות כאן מחליטה להזכיר לנו שחוקי הטבע של המזרח התיכון חזקים מכל עונה. היציאה לטיול בטבע הפכה למשימה לוגיסטית של טווחי ירי וזמני התרעה. אתה עומד מול שדה של כלניות אדומות, מנסה לספוג את השקט, ופתאום בום - הצליל המתכתי והצורם של האפליקציה בכיס מקלקל את החגיגה. האביב כאן הוא בוגדני; הוא מבטיח התחדשות, אבל מביא איתו את רעש המלחמה. בזמן שבחוץ נלחמים על הבית, בפנים אנחנו בטירוף של ה-POMO. כל יומיים יוצאת גרסה חדשה של משהו. זה התחיל עם ג'פטו (ChatGPT) שפתאום נהיה החבר הכי טוב של כולם, ומיד אחריו גוגל שיחררו את הצרצר של פינוקיו - ג'מיני. ובינינו? הוא מדהים. הוא יודע הכל, הוא עונה על הכל, הוא אפילו כותב ברכות ליום הולדת יותר טוב מהדודה המעצבנת שלכם. הגענו למצב שבו אנחנו כבר לא חושבים, אנחנו רק "מייצרים". האקדמיה בכלל נהייתה בדיחה מהלכת. הסטודנט שולח את ה"סוכן" שלו לכתוב דוקטורט, המרצה שולח את ה"סוכן" שלו לבדוק, ובסוף שני הרובוטים האלה מקבלים הצטיינות בזמן שאנחנו הולכי...

  במשפחה שלי חוגגים בר מצווה פעמיים. מרבים בשימחה במשפחה מרבת כעסים ומריבות. שנה אחרי שאימי עזבה את הבית הגעתי לגיל בר מצווה. האירוע השמח הראשון אחרי שנים של מריבות, שתיקות, אריזת מזוודות לפרידת נסיון, ודמעות. כשאבא ואימא נפרדו - הם ממש נפרדו. לגמרי. אף מילה. ממש. ללא מפגשים. עד שהמוות יפריד ביננו - צ׳ילבות לנצח. וכך היה עד הסוף. אז כשאבא ערך לי מסיבת בר מצווה עם המשפחה מתל אביב והחברים שלו , שבוע לאחר מכן בבית אימי הגיעו כל החברים והמשפחה מחיפה לבר מצווה שלי. שידור חוזר רק בלי עליה לתורה. היו שם אורחים שחגגו בפעם השניה את אותו האירוע. את זה רק אני והם ידענו. למה אני משתף אתכם בזכרונות של ילד מגיל 13 - כי כבר עשר שנים אני עולה מדי שנה לקבר אימי שבוע אחרי שעליתי לקבר אבי. כמקובל אצלנו במשפחה. כמו פעם. שבת בדובנוב ושבת בדירה שלה ברחוב סוטין. פברואר, חודש בתי העלמין שלי. פעם בקריית שאול ופעם בירקונים. תנצב״ה. האימא שלי - מי שלא לימדה אותי לקרוא, אבל כנראה הניקה אותי ואת שני אחי בחלב מועשר ב-DNA של כשרון כתיבה לא מבוטל. השלישיה - אבי המצחיק, אלון המוכשר משלושת האחים ללא ויכוח ואני, ...

  חברים, עשיתי אקזיט. כן, גם אני הצטרפתי לרשימת בחורינו הטובים שליד שמם אפשר לכתוב – עשה אקזיט . זה סיום של מהלך לא פשוט: עבודה קשה, לילות לבנים, שדרוג גרסאות, התאמה למציאות משתנה, הוספת שכבת AI מתקדמת, וגם מו"מ עיקש על המחיר – אקזיט מהסרטים. לסיפור שלי יש סוף טוב. הרי אקזיט תמיד נתפס כסוף טוב – כזה שרק מעטים מגיעים אליו. זה התואר של מי שחוצה את קו הסיום, חותם על הסכם המכירה ולא ממצמץ ראשון, זה שמבין שהוא הגרסה הטובה ביותר של עצמו, והמחיר? בהחלט משקף את ערכו האמיתי. לדעתו, כמובן. במעגל הקרוב שלי יש כמה חברים שכבר עשו את זה. הבן של ש' עשה את זה פעמיים, ובקרוב – בעזרת השם – גם בשלישית. בן הדוד שלי כבר איבד ספירה, ובסדר הפסח, כששואלים “מה נשתנה”, כולם מסתכלים עליו לשמוע על האקזיט האחרון. אפילו שותפי לקפה של הבוקר הגשים לאחרונה את החלום הישראלי, ואני מציג אותו בגאווה קלילה בפני מי שעדיין לא מכיר אותו: “תכירו, זה ר'. הוא עשה אקזיט.” לא חשוב אם אתה פרופסור להיסטוריה, מנתח מוח, שופט מחוזי, לוחם סיירת או עיתונאי חוקר – אקזיט הוא הקלף המנצח. הג'וקר. החלום של כל אם עבריה, שבנה י...

נדלקתי. שוב. הפעם על דו-גלגלי חשמלי חדש. האלגוריתם ברשתות החברתיות כבר מכיר אותי טוב מדי; אני פתי צרכני קלאסי שמתלהב מניקלים נוצצים, נהמת מנוע (גם אם היא מלאכותית), פניה חדה בהשכבת גוף, ואפשרות איכסון נדיבה לכל הפינוקים שאנחנו קונים בשוק ביום שישי רגע לפני שהבסטות נסגרות. זה בדיוק מה שחיפשתי בשנתיים האחרונות, אבל הראש שלי היה במקום אחר לגמרי. חיפשתי אופנוע לא מהיר מדי - כי 130 קמ"ש זה כבר גדול עלי. חיפשתי דו-גלגלי שלא שוקל רבע טון. משהו חשמלי. ולמה? כי אין סיכוי שאחזור לתמסורת הילוכים ידנית, וכי הגיע הזמן שאפסיק לחפש חלקי חילוף יקרים ונדירים לאופנוע קלאסי שג׳יימס דין כבר רכב עליו. חיפשתי משהו ידידותי להפחתת זיהום האוויר, והכי חשוב, חסכוני - כי הביטוח על כלי חשמלי עולה פחות מחצי ממה שאני משלם היום על הסוזוקי הוותיק. נדלקתי, ומיד נרגעתי. נזכרתי בן כמה אני. 72. נזכרתי בכל השבועות, הנדרים וההבטחות שהבטחתי לעצמי, כי השנה אני יורד מהאופנוע. הבנתי שהתגובות שלי באירועי קיצון אולי משתבחות וורבלית - בערבית עסיסית שיוצאת ממני כשנהג שליחויות מסכן אותי - אבל האינסטינקטים הפיזיים שרכשתי על הכבי...

  גנבו לי את הטלפון. הבנה מיידית, חד־ערכית, חדה וכואבת. הלך לי הטלפון. לא שכחתי, לא הנחתי בחדר השני, לא נשאר באוטו. הטלפון שלי איננו. נקודה. זה התחיל כל כך אחרת. בוקר תל אביבי רגוע, מקיאטו ארוך, חבר טוב ושיחות של הורדת דופק אחרי שעה בחדר כושר. רצינו פשוט ליהנות מהכיף הראשוני, ממה שבספרות מכנים לעיתים "רגעי חסד" (Grace) – אותם רגעים נדירים שבהם אנחנו מתעלים מעל היומיום ונמצאים בנוכחות מלאה, במצב של Being. הטלפון שלי נח על השולחן, הפוך ושקט. שלא יפריע לאושר הזה. הרקע היה מושלם. להיות נחמדים. לומר שלום לאדם חייכן בשולחן סמוך, ירון. מסתבר שהוא חוגג. נעים מאוד, מזל טוב ליומולדתך. השיחה זרמה מהר מאוד לעולמות התוכן שלו, לספרו החדש שבהתהוות. ירון דיבר בלהט על מהות החיים, על ההוויה של אהבה כדרך חיים. הקשבתי לו, זורם עם ההגדרות המדויקות. אצלו, כך למדתי בין לגימה ללגימה, האהבה היא לא סתם רומנטיקה מתוקה; היא עניין של זהות, של חיפוש אחר מקום בעולם ותיקון לנפש. בזמן שהוא מדבר על אהבה כמנוע לחיפוש עצמי, אני בראש כבר מתכנן לו זיקוק על עוגה, מנסה לייצר עבורו רגע של שייכות בתוך המציאות המורכבת...

  אותי לא בחרו לוועד הכיתה. עובדה. לא הייתי מהמובילים החברתיים, לא כיכבתי בריקודי עם, והרומן שלי עם "צופי דיזנגוף" הסתיים במחנה קיץ אחד שבו נשלחתי הביתה בבושת פנים. המדריך תפס אותי במגורי הבנות. סתם, אל תפליגו בדמיון; רצו להרתיע את כולם אז בחרו את החנון הכי גדול במחנה ושלחו אותו הביתה למען יראו וייראו. האמת היא שרק נכנסתי לשמוע מוזיקה מהטרנזיסטור, והמדריך, בחושים של קולונל, סימנה אותי כמטרה. לא שלא רציתי להיות שם, בספסל האחורי של האוטובוס, במחלקת ה"מקובלים". המגניבים של הכיתה. אנחנו ישבנו מקדימה, חבורת החנונים, ושמענו משם רק צחוק מתגלגל ורשרוש של ממתקים יקרים. לימים ראיתי שכל השובבים מאחור פשוט החליפו את הספסל האחורי במושב של מחלקת עסקים. אותם צחקוקים, אותן נשים יפות, רק שהפעם הארוחה מוגשת בכלי פורצלן ולא במגשי פלסטיק של מחלקת תיירים. אבל אני לא מקטר. אחרי מסלול הכשרה של שבעים שנה, אני מפרגן לחברים שעקפו אותי בדרך אל האושר. בכיתתנו, בשורה הראשונה מול המורה ישבו אז בקביעות שני ילדים חכמים. הם לא רצו 100 מטר ב-12 שניות, אבל קראו את "סירס-זימנסקי" לפני השינה...