בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...

רגע לפני שהקיץ מיבש כל פרח בגליל. שבוע לפני שלכולם ימאס מהבלוף שקוראים לו הפסקת אש בגבול הצפון. ביום חגם של אחינו הדרוזים שחגגו השבוע את היום הקדוש שלהם - כמעט ולא מצאנו את החבר'ה בבית ג'ן. כפי שנאמר : בית ג'ן - יוק! יש רגעים בהם אתה מקלל את ההתמכרות המוחלטת שלנו לטכנולוגיה. כיום, אם מישהו סוגר לנו את הקשר ל-GPS, הלך לנו על כושר הניווט. אנחנו כמו כטב"ם חות'י עיוור. כמו ניווט אסטרולוגי בלילה מעונן. כמו חרש באולם קונצרטים. כמו שבע מכוניות תל אביביות נטולות WAZE שהתברברו בסמטאות בית ג'ן בבוקר השבת, מנסות להגיע לנקודת הכינוס - ללא הצלחה. מזל שכמה ילדים דרוזים מקומיים נחמדים כיוונו אותנו בשיטה הישנה והטובה. סעו ישר, ואחרי חנות הממתקים תפנו ימינה. בסוף נפגשנו ויצאנו לדייט עם אדמונית החורש בתחילת נחל כזיב, במרומי הר הלל, כמעט הכי גבוה בגליל העליון, מול היב"א הצפונית, רק ברכס הדרומי השכן. זהו הרגע של אדמונית החורש. היא פורחת לתקופה קצרה מאוד של כשבועיים בלבד סביב אמצע-סוף אפריל. בפרחים זה שוטף פלוס כמה ימים בודדים. גם ככה הפרח הזה מאוד נדיר - ועכשיו, במזל גדול הצל...

יומיים עמוסים. יותר מדי מכל דבר. הגזמתי עם המצבות, הוויסקי, השווארמה וכל מה שב״אבא חטוב״ הורו לי להימנע ממנו. וברקע, הדיון הבלתי נגמר; למה לא למכור פה הכל ולעבור לאחוזה בקונטיקט. להחליף דירת שלושה חדרים בפתח תקווה תמורת בית פרטי עם שישה חדרים על שפת אגם, בלב יער, בצמוד למערכת החינוך הכי איכותית בארה״ב. בלי ״צבע אדום״ ועם הרבה וודאות, כי הסכנה היחידה שצריך להתמודד איתה שם היא - שלא נמות משעמום. אם הכבד שלי שרד את היומיים המאתגרים האחרונים, הוא כנראה ימשוך עד גיל מאה ועשרים. אין אזכרה לחבר בלי סבב צ׳ייסרים, והייתי ביום הזיכרון אצל  שני חברים שכבר לא איתנו כחמישים שנה. אין מסיבת יום הולדת לבת שישים, בלי שהחברים יפתחו את הבקבוק שהתיישן 18 שנים בשלוש חביות אלון שונות, ונשתה ביחד לכבוד החברות, הרעות, השותפות לדרך, ול-DJ הצעיר שהצליח להרקיד את הרחבה, עמוסת חברותיה המפזזות ובעלים שרועי פופים וצמודי מסך. בערב יום העצמאות לא מגיעים שוטרים לסגור מסיבה בגלל תלונת שכנים על רעש. אחרי ארבעים ימים בממ״ד, זו כמעט חובה להרעיש, לחגוג ולברך את כלת האירוע. לשיר ביחד, הכי חזק שאפשר, את כל אותם השירים שמ...

יום הזיכרון. יום של סיפורי גבורה, יום של חיבוק עוטף למשפחות השכולות. משפחות שעבורן זה בסך הכל עוד יום אחד של כאב, בדיוק כמו בכל שאר ימי השנה, רק שהיום - בשביל הפרוטוקול - יהיה גם טקס. זהו יום של מאזן לאומי. האם אנחנו באמת ראויים למחיר הנורא הזה של להיות עם חופשי וגאה בארצנו? זהו יום בו רואים את התמונות הישנות במדים, מקריאים את השמות בטון סדוק, שומעים על מעשי הגבורה בקרב ונפעמים מחדש. הם נתנו הכל, ואנחנו כאן, ממשיכים לנסוע באיילון, לעמוד בתור לסופר, לחיות. אנחנו חייבים להצדיק את הקורבן הזה בכל רגע. כ-25,600 גיבורות וגיבורים במניין הדמים. המונה דופק, הלב מתכווץ, ואנחנו דומעים מול שידורי הרצף. הפרדוקס הישראלי: 78 שנים של חיפוש עצמי 78 שנות עצמאות, ואנחנו לא באמת עצמאים; אנחנו תלויים בחימוש אמריקאי, בדעת קהל עולמית ובעיקר - בפחדים של עצמנו. 140 שנות ציונות עברו, והקמפיין המרהיב של הרצל לא ממש תפס אצל אחוז ניכר מעשרת המיליונים שקוראים לעצמם ישראלים, אבל מתנהגים כאילו הם עדיין בטרנזיט בדרך למקום אחר. 3,500 שנות יהדות מאז הברית מילה הראשונה, ועדיין כואב לנו להיות עם יהודי אחד ומאוחד. אנחנו עם...

הגיע לשכונתנו בחור חדש. פתח דוכן אוכל במקום בר יין. פלאפל, שווארמה, קוסקוס, בישול צפון אפריקאי לקחת הביתה או לאכול במקום. בפיתה או בצלחת. כולו חיוכים. רק תאכלו ותהנו.   נכנסתי לאכול לאחל לו בהצלחה. יש לו נסיון בהכנת אוכל לגני ילדים, אז המקום החדש הוא עליית מדרגה. וחיוך נעים.  אני לא מציין את שם המקום, כי לא הוא הנושא היום. השוורמה היתה גרועה. בכל ביס התלבטתי אם לעצור ולהחזיר המנה, או לחכות שהביס הבא יהיה יותר טוב. ולא. המצב לא השתפר.  כבר בפתיחה, כשטובלים המזלג עם הבבדר בטחינה, הבנתי שהיא נוזלית מדי.  ככה הגעתי לאמצע המנה, השוורמה היתה קשה לאכילה, הרכיבים היו שרופים מדי, הבשר היה קשה לאכילה, הביס היה מאתגר. אתגר השווארמה - לא בבית ספרי. או שזה צלוי ברכות נוטף ארומה שומנית צלויה, או שזה חתיכות קרטון בלתי לעיסות.  נשברתי באמצע המנה והלכתי. לא החזרתי המנה כמו שלימדו אותי בבית. לא היה לי לב לעשות למסעדן המתחיל פדיחה מול כל הלקוחות ולהחזיר לו המנה. השארתי והלכתי. מזל שהציפס היו טעימים וסגרו לי את הרעב עד שאגיע הביתה. פדיחה. מודה.  בהמשך היום המחשבות שלי נתקעו בא...

הכי קרוב שהסכמנו לקחת סיכון, היה להגיע לראש פינה. כל יעד צפונית משם, היה מסתיים כנראה במשבר משפחתי עמוק. יצאנו צפונה כדי לחזק את אחינו בעוטף הצפוני, לתרום מעט לכלכלה המקומית ולמרכזי הקניות השוממים, ובעיקר כדי לסעוד במסעדה שעדיין פועלת למרות המצב. רצינו פשוט לומר להם תודה על כך שהם עדיין שם, שלא נדדו למרכז הארץ, ולהרגיש, ולו לרגע, שאנחנו באמת ביחד. עם כל רסיסי המיירטים שנופלים עלינו בתל אביב, ראשי הנפץ המתפצלים ברמת גן, והאזעקות הבלתי פוסקות במרכז, אני לא בטוח אם הייתי מחזיק מעמד חודש ימים עם 15 שניות של זמן התרעה בלבד. קשה לדמיין חיים תחת רעמים וברקים של מלחמה, ללא מרכול זמין או שירותים קהילתיים שנסגרו כולם "בגלל המצב". חיים שהפכו לשברי זכוכית, ערימות של בלוקים מנופצים ורסיסי חלומות על חיים שלווים בגליל, שדווקא עכשיו פורח בירוק עז. החברים בפורום הקבוע שלי, בוגרי יחידת הבקרה של חיל האוויר בנגב, התעקשו שהחודש נשנה הרגלים. במקום להתכנס לערב של סטייקים וויסקי ב"דיינר" הקבוע, החלטנו לעלות לראש פינה. זה ממש לא שינה לנו שהמקום כשר, או שבמקום נתחי בשר הוגשו דגים ויין כשר הח...

נוסטלגיה, כך אומרים, היא כבר לא מה שהייתה פעם. נשאר רק הגעגוע. הגעגוע לחברים, לאווירה הייחודית, לישיבה הממושכת באולם הבקרה החשוך כשהאוזניות והמיקרופון הם כלי העבודה היחידים, ולתקשורת העניינית והחדה שמאפיינת את המקצוע. זו אותה "אווירה טרמינלית" שליוותה אותי בעבודה במשך עשורים, עד שהחלפתי את אישור הכניסה לאזורים סטריליים ברב-קו החינמי של אזרח ותיק. המציאות הנוכחית לא משאירה הרבה מקום לזיכרונות מתוקים. סגירת המרחב האווירי, ביטולן של מאות טיסות, אי-הוודאות התיירותית והוראות פיקוד העורף הקשיחות, אילצו את חבריי פקחי הטיסה מהיחידה לעזוב זמנית את משכנם הקבוע אי שם במרומי הגליל העליון. הם התרכזו זמנית בנתב"ג, ממתינים שם ביחד עד שעולם התעופה הישראלי יחזור לעצמו. ואני? אני רק רציתי לבקר. נמאס כבר להמתין. לחכות לשמוע מה החליטו עלינו בפקיסטן, להיות תלויים באהבת האירופאים, בטיפשות הגויים, בגחמות פוליטיות עלובות ובחלומות איסלמיים על כיבוש העולם עם חיג'ב וכפייה. התגעגעתי לחברים הצעירים שבעבר ביליתי איתם משמרות ארוכות מול מסך המכ"ם. המפגש איתם תמיד מזכיר לי את רוב מה שכבר הספקתי...