רגע לפני שהקיץ מיבש כל פרח בגליל. שבוע לפני שלכולם ימאס מהבלוף שקוראים לו הפסקת אש בגבול הצפון. ביום חגם של אחינו הדרוזים שחגגו השבוע את היום הקדוש שלהם - כמעט ולא מצאנו את החבר'ה בבית ג'ן. כפי שנאמר : בית ג'ן - יוק!
יש רגעים בהם אתה מקלל את ההתמכרות המוחלטת שלנו לטכנולוגיה. כיום, אם מישהו סוגר לנו את הקשר ל-GPS, הלך לנו על כושר הניווט. אנחנו כמו כטב"ם חות'י עיוור. כמו ניווט אסטרולוגי בלילה מעונן. כמו חרש באולם קונצרטים. כמו שבע מכוניות תל אביביות נטולות WAZE שהתברברו בסמטאות בית ג'ן בבוקר השבת, מנסות להגיע לנקודת הכינוס - ללא הצלחה. מזל שכמה ילדים דרוזים מקומיים נחמדים כיוונו אותנו בשיטה הישנה והטובה. סעו ישר, ואחרי חנות הממתקים תפנו ימינה. בסוף נפגשנו ויצאנו לדייט עם אדמונית החורש בתחילת נחל כזיב, במרומי הר הלל, כמעט הכי גבוה בגליל העליון, מול היב"א הצפונית, רק ברכס הדרומי השכן.
אבל ביננו - הפרחים הם הכותרת אך לא הסיבה האמיתית. אנחנו בעיקר נפגשים בשבילים בגלל ההפסקות שבין הפרחים, כשפותחים את ארוחת הבוקר המשותפת, טועמים מהג'אחנון של אירית, מהקפה שאמנון חולט לנו בשטח, בהדרכה הנשזרת של הילה, בין סיפורים על אנשי הגליל לסקירה היסטורית על שורשינו הארוכים במקום לצד אותם אנשים שגרים בגליל מאות שנים. אחינו הדרוזים למשל. כך, כשאנחנו חולקים עוגיות של שבת, צ'ייסר של ויסקי וטעימת בקבוק יין המלבק חדש - שרועים על העלים בצל ומדברים על הכל לבד מהפרחים.
על מה שקורה בחיינו הלא משעממים בין הפסקת אש לממ"ד, על הטיול האחרון בלפלנד והיומולדת העגול בבוסטון והפעם בעיקר סיפרנו על הטיסות שלא המריאו והטיולים שהסתיימו לפני שהחלו בכלל, "בגלל המצב" כמובן; חלוקת חוויות מאוזנת בצל עץ האלון הגלילי הגבוה במרוץ אחרי האדמונית האחרונה שמחכה לנו בקצה השביל.
למומחי הפרחים (אין לי קשר להתמחות הזאת) , היו שם המוני סחלבים קטנטנים, שום טבעי, ומרבדי פרחים צבעוניים שמרחיבים את הנפש לעירונים כמוני. צעדנו בזהירות בשביל בין שרידים של רקפות וכלניות, לצד פריחה של לוטם שעיר (ורוד) ולוטם מרווני (לבן). זהו. צריך להגיע כבר לנושא - כי התחלתי לכתוב כמו עזריה אלון עליו השלום, ממייסדי החברה להגנת הטבע...
אחרי ההתפעלות מהטבע - חזרנו הביתה, שזופים ומרוצים אחרי שנפרדנו מהחברים - חזרנו לעולם נטול GPS. לך תצא מסמטאות בית ג'ן, בלי הוראות הקריין של תוכנת הניווט שלצערי הייתה בטוחה כי התנעתי עכשיו את האוטו ברבת עמון והתחילה לנווט אותי משדה התעופה עמן, בואך גשר אלנבי לתל אביב, כאשר אני באמת עומד מול הפלאפל בלב בית ג'ן ומנסה להבין איך מתפתלים מפה לכביש הראשי המוכר.
זהו. כמו שהמציאו את MEATLESS MONDAY, אנחנו צריכים לתרגל יום אחד בשבוע נהיגה ללא WAZE. לא לעולם ה-AI יקח אותנו ביד. צפויים לנו עוד ימים קשים. הניווט הלוויני הוא לפעמים חרב פיפיות העוזרת לשונאינו. אנחנו צריכים להתחיל להתרגל ל"יום ששי-ידני" כזה. נהיגה כמו פעם. עם ארבעת רוחות השמים. עם כוכב הצפון. עם מפה מנייר. לקרוא שלטי שמות רחובות. והכי לא גברי: לעצור ולשאול אנשים נחמדים בצידי הדרך - סליחה, איך מגיעים מפה לשם?
קרדיט לצלם - ד"ר א. אייזן. מומחה לצילומי פה ולסת, שיקום ואסתטיקה של החיים הדנטליים, טיולים קלילים במציאות מאתגרת ועכשיו גם מנציח רגעים חברתיים בטבע.
מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי,
ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.
ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.
לסיפורים נוספים ותכנים אישיים, בקרו באתר הבית שלי: avidar.org
תגובות