חמש עשרה קומות, שישים משפחות, מאות דיירים ואלפי אורחים, וכולם מצפים ממך להיות במיטבך עוד לפני שהקפה של הבוקר התחיל להשפיע. דלת המעלית נפתחת, אתה בדרך לשיעור יוגה, נאבק בזמן כדי לתפוס את המקום הרחוק מהמזגן, ואז מחכה לך המבחן האמיתי: זוג שכנים מבוגרים שמחייכים אליך בציפייה. בתוך שניות אתה אמור לשלוף מהארכיון את כל הרזומה שלהם, שמות, ילדים, קומה, איפה הם חונים, ואיזו בדיחה קטנה תעבוד הפעם כדי להתחמק משיחה על מזג האוויר. "כל ישראל חברים", אומרים. בבית המשותף זה מרגיש לפעמים יותר כמו רולטה רוסית של זיכרון לטווח קצר. אני תל אביבי בדם. למעט פסק זמן חלוצי קצר שבו הקמתי יישוב "חומה ומגדל ב'" על גבעות מודיעין עם יהודה המכבי, פחות או יותר, תמיד הייתי איש הבית המשותף. מעולם לא היה לי ממ"ד פרטי. תמיד חלקתי מרחב מוגן עם זרים גמורים שהפכו לרגע לשותפי גורל. פגשתי אותם במקלט השכונתי בין צמודי הקרקע, בממ"ק הקומתי שבו ניצחנו את המלחמה האחרונה בזכות שכנותיי האמיצות, וגם במקלט התת קרקעי, כשראשי נפץ כבדים מחקו בניינים ברמת אביב ואנחנו התחפרנו למטה. במקלטים הא...

גברים הם עם מוזר. אתה קובע איתם פגישה. לא עסקית, חברתית. בשעות היום. אחרי בדיקות הדם בקופת החולים ולפני תורנויות הנכדים. אתה מתכנן את היום בהתאם. ואז, בדרך כלל בשעה שבה ברור שההודעה נכתבה בשירותים או באיזה מחבוא אחר, מגיעה ההתנצלות. במקרה הטוב: "הפתיעו אותי בטיסה לרודוס." בדרך כלל זה נשמע יותר כמו: "מתנצל, חייב לדחות. אני הבוקר על תקן מלווה מלכה." כלומר, בתרגום חופשי: "מאמי ביקשה שאקפיץ אותה לשוק לוינסקי." בינינו, זה לא באמת צריך להפריע לי. כל אחד והבחירות שלו. כל אחד וה"מאמי" שבחר, ופעם נוספת, בכל בוקר מחדש, מחליט להאריך איתה את החוזה לעוד יום. לבריאות. אבל לפני שבועיים הקואליציה כמעט נפלה. אחד מחברי הפרלמנט, מומחה בעל שם עולמי להשוואת איכות הוויסקי במחלקות העסקים של חברות התעופה במרחב נסיכויות המפרץ, הודיע שהוא נאלץ להיעדר. "אני חייב לעלות לירושלים עם הגברת." "למה?" "היא חייבת לשים השבוע פתק בכותל." "מצוין," אמרנו. "אז שתיסע." "לא, היא רוצה שגם אני אבוא." "למה?...

חבר שלי מרותק לכיסא גלגלים. לתמיד.  באמצע החיים הוא נפל מהאופניים על העורף. בשנייה אחת החיים התהפכו. הוא כבר לא הולך. נכה במאה אחוז. יש תו נכה, יש רכב עם מנוף שמעלה ומוריד את כיסא הגלגלים, ויש לו אפילו מקום חניה מסומן מול הבית בשכונה בה אנשים מוכנים לתרום כליה תמורת חניה פרטית  קבועה. אבל הוא  לא מוכן להסתגר. בבקרים אני רואה אותו "טס" בגובה מאוד נמוך על שביל האופניים בדיווש אופקי באופני-יד מושקעים שהותאמו במיוחד לטעמו ומגבלותיו. בנוסף הוא יוצא, מבלה, נפגש עם חברים וממשיך לחיות את העיר. רק שיש לו בעיה אחת: למצוא חניה בתל אביב. אחרי כמעט שלוש שנות מלחמה נוספו אלפי פצועים, ורבים מהם זכאים, ובצדק, לתו נכה. במקביל הורחבו הקריטריונים לקבלת תג, האוכלוסייה הזדקנה, התאפשר לשייך תג ליותר מרכב אחד במשפחה, ויש גם זיופים וקומבינות שלא ממש מפתיעים אף אחד. ויש גם את אלה ששכחו בשביל מה נועד התו. הוא לא נועד לפתור את מצוקת החניה בדרך לים או לבית הקפה. הוא נועד לאפשר לנכה להגיע ממקום למקום. מספר מקומות החניה, לעומת זאת, כמעט שלא השתנה. בעיר שגם כך סובלת ממחסור כרוני בחניה, ו...

בוקר. אנחנו בדרך אל העיר. תור המכוניות מזדחל מכיכר אל כיכר בדרך החוצה מהשכונה. נסיעה איטית, לא לחוצה, בלי תמרוני עקיפה ובלי נהיגה במסדרון הצר שבין שני טורי המכוניות. אנחנו ממש לא ממהרים, ובאופן מפתיע גם כל השותפים שלנו לכביש התעוררו הבוקר רגועים. עד לאירוע. אני נוהג כמעט על השול. בהמשך אני מבחין בקטנטן על האספלט. הוא קפץ מהמדרכה, בלי מבוגר אחראי לצדו. מקפץ בשמחה לעבר המדרכה שממול, והמכוניות ממשיכות להזדחל, פגוש צמוד לפגוש. הנהגים כלל לא רואים אותו. רק אני. אני קופא במקומי. הראש בתוך הקסדה, ואני לא יכול לצעוק. הוא ממשיך להתקרב אל הפגוש שמולו, שמתקדם לאט, אבל באיום קטלני. אני מצפצף, אבל אף אחד לא מבין למה. אף אחד לא רואה אותו. רק אני. אני מתפלל שיקרה נס. שאולי ישנה כיוון, שיברח לאחור, או שפתאום יפרוש כנפיים ויעזוב את משטח ההריגה השחור. אני בטוח שעוד רגע הוא יחצה את הכביש בזריזות וייעלם. זה לא הגיוני שחיים יכולים להסתיים כך, מול העיניים. טאק. הצמיג פגע בו. מעך אותו. הפך אותו לעיסה של דם ונוצות. רק אז הבנתי שלא ילד נדרס מול עיניי. זה היה גוזל מיינה שחור. הנהג אפילו לא הרגיש ...

בחירות. לא הבחירות לכנסת. הבחירות שלנו. עוד הרבה לפני שלמדנו להצביע, למדנו לבחור. מהרגע שהפסקנו לזחול והתחלנו ללכת, בחרנו לאן ללכת, אחר כך עם מי ללכת, ובסוף גם איך לחיות. החיים היו פשוטים. כך או אחרת. לא רק ימין או שמאל. הבחירות היו דיכוטומיות, ברמה הכי בסיסית של החיים. חוף גורדון או מציצים, הולכים לבית הספר או מבריזים, חמוץ או מתוק, קלטות בטא או  VHS, אלביס או קליף ריצ'ארד, אייקה היפה או נתי הבלונדינית. לא היו הרבה אפשרויות, אבל הייתה לנו הזכות לבחור. הילדים בשכונה הלכו לגן עדה או לגן שולה. לא הייתה אפשרות שלישית. אחר כך בחרנו בין שבט צופי דיזנגוף לצריף של  הנוער העובד והלומד  בפינת ארבע ארצות וארלוזורוב. בתיכון כבר היינו צריכים להחליט בין שרטוט טכני לריקודי עם. גם האוכל דרש הכרעה. שניצל או קציצה, מלך מלכי הפלאפל או פלאפל שוק בצלאל, פיץ' מלבה או בננה פלמבה, סיגריות נלסון או אירופה. מי שיודע, יודע. אלה היו בחירות קשות. תל אביב לא אהבה מתלבטים. היא דרשה שתבחר צד. אנחנו, דור מגויסי קיץ 71', עוד האמנו שהעולם מסודר. שמבטיחים לנו יונה עם עלה של זית, ולא מתעוררים...

בארוחת הסופ"ש, הנושא העיקרי בכל רחבי העולם יהיה לבטח מסי מול נבחרת ספרד. אלא אם מדובר במשפחה ללא לימודי ליבה, ללא תשתית אינטרנטית, בעולם בו משחק פוטבול הוא קטטה המונית של עשרים ושנים בריונים עם קסדות ורצח בעיניים הרודפים אחרי כדור אליפטי שאסור לבעוט בו, ולא בלט מודרני של 22 וירטואוזים המכדררים בכדור עגול עם הפסקת שתיה כל רבע משחק שהומצאה בכלל לטובת עוד כמה תשדירי פרסום הנמכרים בעשרות מיליוני דולרים.  אחרי שלושה שבועות של משחקי כדורגל הזויים בין מדינות נעלמות למעצמות על, כשמדללים את כל המשתוקקים להניף את גביע העולם; בעולם בו סידרת משחקי כדורגל מניעה מעצמת-על להכריז על הפסקת נשק מול אויב עם גלביה וכפיה ומאגרי נפט אדירים עם חוצפה לחסום במוקשים ורחפני נפץ נתיבי סחר עולמיים כי לא רוצים לשלם אגרת פיראט של 20% לפני מע"מ לחפצי אנרגיה לחוצים; הגענו למשחקים האמיתיים. כדורגל של אלופים. משחק של צמרת, כשמחיר כרטיס ממוצע מגיע לכ-12 אלף דולר למשחק. משחקי הכס היקרים. ביום ראשון הכל ייגמר. ספרד תחזור למדריד עם הגביע. מסי יחזור לשחק במיאמי בליגה המקומית וחבריו יחזרו לארגנטינה עם...

המונדיאל. אירוע עולמי חוצה מדינות, חוויה מזוקקת לחובבי כדורגל, ויותר מכך - לאוהדי גיבורי-העל שהפכו את כישרון הכדרור שלהם לתעשייה של מיליארדי דולרים. השנה, המונדיאל מביא איתו שוב מפגשי יוקרה באווירה לוהטת, שעות צפייה בלתי הגיוניות, והזדמנות למתנה המושלמת לבן המתבגר. מתנה יקרה ביותר, כזו ששקולה היום למחיר של מכונית לפחות. בדיוק לפני שישים שנה, קיבלתי מתנה כזו לבר המצווה שלי. שנת 1966. קיץ של פרשת "שלח לך" בבית הכנסת ביל"ו בתל אביב, שם עליתי לתורה. כנהוג באותם ימים, האירוע הניב לי כמה מתנות כמו מיקרוסקופים, עוד כמה ספרי "אלף אישים", והרבה מאוד אלבומים ריקים לאיסוף בולים. אבל הדרמה האמיתית התרחשה מאחורי הקלעים. אבא שלי, שבדיוק סיים את משחק הגמר הפרטי שלו במשבר הזוגיות עם אהבת חייו דאז - אמי היקרה - בחר לפנק את שנינו בביקור בלונדון. חודש וחצי של משחקים באצטדיון וומבלי, כולל משחק הגמר הידוע לכל, זה שנחשב עד היום לחוויה הכי קרובה למלחמת העולם השלישית: אנגליה נגד גרמניה. אבל למה להקדים את המאוחר? כילד תל אביבי בן 13, שבקושי ביקר במגרשי כדורגל בארץ ועוד התלבט אם לאהוד א...