בדידותו של היושב ראש

גברים הם עם מוזר. אתה קובע איתם פגישה. לא עסקית — חברתית כזאת. בשעות היום. לפני תורנויות הנכדים ואחרי בדיקות הדם בקופת חולים. אתה מתכנן את היום בהתאם.

ואז מגיעה הודעה, שנכתבה, מן הסתם, בשירותים או באיזה מחבוא אחר, ובה התנצלות מגומגמת ומבוישת: במקרה הטוב זה - הפתיעו אותי הבוקר בטיסה לרודוס. אבל זה בדרך כלל - ״מתנצל, חייב לדחות את הפגישה. אני הבוקר על תקן מלווה מלכה. בשליחות הוד מלכותה.״ או כל ניסוח מגוחך אחר שמגדיר אותו, באופן רומנטי, כסמרטוט חסר זכויות בזוגיות דיקטטורית:

״מאמי, אני צריכה שתקפיץ אותי לשוק לוינסקי הבוקר.״

בינינו, זה ממש לא צריך להפריע לי. כל אחד והבחירות שלו. כל אחד והמאמי שבחר, פעם אחת — ובעיקר בכל בוקר מחדש — להמשיך איתה את החוזה לעוד יום לפחות. לבריאות.

כשמדובר בחבר אחד, קטן עליי. אבל זאת כנראה מגפה בשכונה. ומה קורה כשחלק משמעותי מחברי הפרלמנט שלך מתחיל לקרטע?

אם פעם השולחן המרכזי בבית הקפה השכונתי היה רשום בטאבו על שמכם — ששת הגמלאים הדעתניים שמגיעים מדי יום ראשון לדיון נוקב בשאלה ״עתידנו לאן?״ — לאחרונה הנוכחות מתחילה להיפגע.

א׳ נסע לטעום יין בבורדו, עוד לפני השריפה שם. ב׳ חייב להקפיץ את מאמי לחוג לגזירת נייר יפני אצל חברה בכיכר מסריק. וג׳? טוב, הבנתם.

בסוף אני נשאר בטיסת סולו עם בעל בית הקפה המאוכזב.

לשמחתי, כמי שמתרחק מפוליטיקה ומוכר כסוציומט חסר פניות, בלי לשים לב מצאתי את עצמי בברוגז עם חצי מהקואליציה. החברים, מצדם, נתנו לי בשמחה את תפקיד האמרגן של פגישות הגברים השבועיות.

זה שמזמין את השולחן, שולח תזכורות, נוזף במאחרים, מכניס זימונים ליומן, מזמין את החשבון בסוף האירוע, דואג לטיפ נדיב לברמן, ומחלק את החשבון בין מי שהגיע רק לקפה ומאפה לבין מי שהגיע לארוחה עסקית נדיבה. בקיצור: הבורר הפרלמנטרי השכונתי.

בתחילת השבוע אני שולח הזמנה, ובהתאם דואג לגודל השולחן. אלמנטרי, לא? ילד בכיתה ג׳ יכול לעשות את זה ביד אחת קשורה. מה שהוא לא יכול לעשות הוא להתמודד עם תשובה כמו ״טנטטיבי״. כלומר: אני מת לבוא, אבל מאמי עוד לא אמרה את המילה האחרונה. ואז מה? להזמין שולחן לשישה, כרגיל, או להצטמצם לשולחן קטן יותר?

בשעות שבהן אנחנו מגיעים, כל כיסא נחטף מיד. כולם רוצים לבוא ולשמוע את פרלמנט הוותיקים העליזים.

ועכשיו, דמיינו מה אני מרגיש כשאני מקבל יותר מתשובה טנטטיבית אחת. זה כבר לא פרלמנט. זאת ממשלת מעבר. אני יושב בבית הקפה מול שישה כיסאות ריקים, מנהל משא ומתן קואליציוני עם המלצר — ובסוף גם הוא מודיע שהוא צריך לבדוק עם אשתו.

זהו. נשארתי יושב ראש של שולחן ריק — אפילו המלצר הצביע לי אי־אמון.

---

מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.

שלומי אבידר

משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.

לקבלת עדכון בכל פעם שעולה סיפור חדש, לחצו כאן להרשמה מהירה