חבר שלי מרותק לכיסא גלגלים. לתמיד. באמצע החיים הוא נפל מהאופניים על העורף. בשנייה אחת החיים התהפכו. הוא כבר לא הולך. נכה במאה אחוז. יש תו נכה, יש רכב עם מנוף שמעלה ומוריד את כיסא הגלגלים, ויש לו אפילו מקום חניה מסומן מול הבית בשכונה בה אנשים מוכנים לתרום כליה תמורת חניה פרטית קבועה. אבל הוא לא מוכן להסתגר. בבקרים אני רואה אותו "טס" בגובה מאוד נמוך על שביל האופניים בדיווש אופקי באופני-יד מושקעים שהותאמו במיוחד לטעמו ומגבלותיו. בנוסף הוא יוצא, מבלה, נפגש עם חברים וממשיך לחיות את העיר. רק שיש לו בעיה אחת: למצוא חניה בתל אביב. אחרי כמעט שלוש שנות מלחמה נוספו אלפי פצועים, ורבים מהם זכאים, ובצדק, לתו נכה. במקביל הורחבו הקריטריונים לקבלת תג, האוכלוסייה הזדקנה, התאפשר לשייך תג ליותר מרכב אחד במשפחה, ויש גם זיופים וקומבינות שלא ממש מפתיעים אף אחד. ויש גם את אלה ששכחו בשביל מה נועד התו. הוא לא נועד לפתור את מצוקת החניה בדרך לים או לבית הקפה. הוא נועד לאפשר לנכה להגיע ממקום למקום. מספר מקומות החניה, לעומת זאת, כמעט שלא השתנה. בעיר שגם כך סובלת ממחסור כרוני בחניה, ו...
בוקר. אנחנו בדרך אל העיר. תור המכוניות מזדחל מכיכר אל כיכר בדרך החוצה מהשכונה. נסיעה איטית, לא לחוצה, בלי תמרוני עקיפה ובלי נהיגה במסדרון הצר שבין שני טורי המכוניות. אנחנו ממש לא ממהרים, ובאופן מפתיע גם כל השותפים שלנו לכביש התעוררו הבוקר רגועים. עד לאירוע. אני נוהג כמעט על השול. בהמשך אני מבחין בקטנטן על האספלט. הוא קפץ מהמדרכה, בלי מבוגר אחראי לצדו. מקפץ בשמחה לעבר המדרכה שממול, והמכוניות ממשיכות להזדחל, פגוש צמוד לפגוש. הנהגים כלל לא רואים אותו. רק אני. אני קופא במקומי. הראש בתוך הקסדה, ואני לא יכול לצעוק. הוא ממשיך להתקרב אל הפגוש שמולו, שמתקדם לאט, אבל באיום קטלני. אני מצפצף, אבל אף אחד לא מבין למה. אף אחד לא רואה אותו. רק אני. אני מתפלל שיקרה נס. שאולי ישנה כיוון, שיברח לאחור, או שפתאום יפרוש כנפיים ויעזוב את משטח ההריגה השחור. אני בטוח שעוד רגע הוא יחצה את הכביש בזריזות וייעלם. זה לא הגיוני שחיים יכולים להסתיים כך, מול העיניים. טאק. הצמיג פגע בו. מעך אותו. הפך אותו לעיסה של דם ונוצות. רק אז הבנתי שלא ילד נדרס מול עיניי. זה היה גוזל מיינה שחור. הנהג אפילו לא הרגיש ...