ישבנו ארבעה חברים סביב שולחן עמוס כל טוב באחת המסעדות היותר מדוברות בעיר. על הנייר, כל התנאים לארוחת ערב מושלמת התקיימו: חברה משובחת, מנות שף מוקפדות, יין שנמזג בנדיבות ותאורה מחמיאה. בפועל, זה היה מפגש של מבטים, נטול דיבורים כמעט לחלוטין. קוראים לזה היום "רעש טעים", או "אווירה שמחה", אבל בואו נשים את הדברים על השולחן: המפגש הגסטרונומי שלנו הפך לאסון אקוסטי. לגמתי מהיין ולקחתי ביס עם בס חזק. כל כך חזק, שהרגשתי את ויברציות הסאב-וופר רוטטות לי בשיניים הטוחנות עוד לפני שהספקתי לזהות את התיבול של המנה. בתי האוכל שלנו, מברים שכונתיים אפלוליים ועד מסעדות יוקרה שמפלרטטות עם כוכבי מישלן, רועמים עד כאב. הבעיה היא שהעוצמה הזו לא מכה בבלוטות הטעם, אלא ישר בעור התוף. התסכול עמוק. בגילי, ואולי בכל גיל שפוי, אני כבר לא מצליח להשתלב בשיחה של יותר מזוג כשמסביב מתחוללת מסיבת טכנו. מילא אם אתה יושב אחד על אחד, איכשהו אפשר להתכופף קדימה ולצעוק לתוך האוזן של הפרטנר, אבל ברגע שהשולחן מתרחב לארבעה או שישה סועדים, התקשורת האנושית קורסת. רק מי שעבר קורס מזורז בקריאת שפתיים ו...
בגיל חמש לקח אותי אבא לבדיקת הדם הראשונה שלנו יחד. אני משוכנע שכבר חוויתי כמה דקירות יזומות בטיפת חלב, אבל עבור אבא זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה. הוא פשוט לא עמד בזה. המג"ד האמיץ, משחרר הנגב, גיבור קרבות חוליקת וממניפי הדגל באום רשרש; אחד הסג"מים הראשונים שהוסמכו בצה"ל, החבר של רפול (זה שאפילו הצליח לפלוט כדור במסדר נשק ולפגוע לרמטכ"ל לעתיד ברגל), האיש שרץ לצד אריק שרון על גבעות סיני במלחמת ששת הימים - קרס מול זעקות האימה של ילד מבוהל שהתמודד לבדו עם אחות סטליניסטית, חמושה בקפיץ מתכת קטלני שנועד לנקב לו את האצבע. למעט מקרים חריגים, אני מניח שלכולנו יש זיכרונות ראשוניים עם ההורים. טיול, מחלה, מאכל מיוחד או חוויה מטלטלת - כמו האירוע ההוא שלא אשכח לעולם. אי שם ברחוב צדדי בירכתי כיכר דיזנגוף, בשלהי שנות החמישים, קומת קרקע, שעת בוקר תל אביבית של פעם. אבא צעיר מוליך את השה לעולה ומושיב אותו מול האחות. הכול התנהל על מי מנוחות עד להפתעה המוחלטת: דקירה חדה באצבע שבאה משום מקום. לא הייתי מוכן, ומכאן קצרה הדרך לתגובה קולנית, בכי תמרורים וסירוב מוחלט לשתף פעולה...