גברים הם עם מוזר. אתה קובע איתם פגישה. לא עסקית — חברתית כזאת. בשעות היום. לפני תורנויות הנכדים ואחרי בדיקות הדם בקופת חולים. אתה מתכנן את היום בהתאם. ואז מגיעה הודעה, שנכתבה, מן הסתם, בשירותים או באיזה מחבוא אחר, ובה התנצלות מגומגמת ומבוישת: במקרה הטוב זה - הפתיעו אותי הבוקר בטיסה לרודוס. אבל זה בדרך כלל - ״מתנצל, חייב לדחות את הפגישה. אני הבוקר על תקן מלווה מלכה. בשליחות הוד מלכותה.״ או כל ניסוח מגוחך אחר שמגדיר אותו, באופן רומנטי, כסמרטוט חסר זכויות בזוגיות דיקטטורית: ״מאמי, אני צריכה שתקפיץ אותי לשוק לוינסקי הבוקר.״ בינינו, זה ממש לא צריך להפריע לי. כל אחד והבחירות שלו. כל אחד והמאמי שבחר, פעם אחת — ובעיקר בכל בוקר מחדש — להמשיך איתה את החוזה לעוד יום לפחות. לבריאות. כשמדובר בחבר אחד, קטן עליי. אבל זאת כנראה מגפה בשכונה. ומה קורה כשחלק משמעותי מחברי הפרלמנט שלך מתחיל לקרטע? אם פעם השולחן המרכזי בבית הקפה השכונתי היה רשום בטאבו על שמכם — ששת הגמלאים הדעתניים שמגיעים מדי יום ראשון לדיון נוקב בשאלה ״עתידנו לאן?״ — לאחרונה הנוכחות מתחילה להיפגע. א׳ נסע לטעום יין בבורדו, ...
חבר שלי מרותק לכיסא גלגלים. לתמיד. באמצע החיים הוא נפל מהאופניים על העורף. בשנייה אחת החיים התהפכו. הוא כבר לא הולך. נכה במאה אחוז. יש תו נכה, יש רכב עם מנוף שמעלה ומוריד את כיסא הגלגלים, ויש לו אפילו מקום חניה מסומן מול הבית בשכונה בה אנשים מוכנים לתרום כליה תמורת חניה פרטית קבועה. אבל הוא לא מוכן להסתגר. בבקרים אני רואה אותו "טס" בגובה מאוד נמוך על שביל האופניים בדיווש אופקי באופני-יד מושקעים שהותאמו במיוחד לטעמו ומגבלותיו. בנוסף הוא יוצא, מבלה, נפגש עם חברים וממשיך לחיות את העיר. רק שיש לו בעיה אחת: למצוא חניה בתל אביב. אחרי כמעט שלוש שנות מלחמה נוספו אלפי פצועים, ורבים מהם זכאים, ובצדק, לתו נכה. במקביל הורחבו הקריטריונים לקבלת תג, האוכלוסייה הזדקנה, התאפשר לשייך תג ליותר מרכב אחד במשפחה, ויש גם זיופים וקומבינות שלא ממש מפתיעים אף אחד. ויש גם את אלה ששכחו בשביל מה נועד התו. הוא לא נועד לפתור את מצוקת החניה בדרך לים או לבית הקפה. הוא נועד לאפשר לנכה להגיע ממקום למקום. מספר מקומות החניה, לעומת זאת, כמעט שלא השתנה. בעיר שגם כך סובלת ממחסור כרוני בחניה, ו...