דיסקליימר קטן למען הסדר הטוב: מדי פעם מצטייר כאילו אני מחלק פה עצות הרות גורל על זוגיות, החיים ומה שביניהם. אז רגע לפני שאתם מיישמים - הכותב אינו רופא, לא למד פסיכולוגיה ולא מתיימר להחזיק בתעודת יועץ. הפוסט אינו מרשם רפואי ואף רוקח לא ינפק לכם עליו תרופה. הדברים שנכתבים כאן מיועדים לחברים שלי, ולאנשים שהראש שלהם דומה לשלי, ומוגשים כנקודת מבט אישית בלבד. יש מספיק מומחים ברשת למי שמחפש הדרכה מוסמכת - כאן אנחנו פשוט מדברים. פיץ' מלבה. מישהו מכיר את המנה הזאת? קינוח גלידה אמריקאי שהגיע לתל אביב הרבה לפני רשתות הגלידה מגוונות הטעמים, לפני הפיתויים רבי הקלוריות בגביע. שילוב מפנק של גלידת וניל עם חצי אפרסק משומר, ולמהדרין הוסיפו קצפת עם דובדבן. אני מכיר את זה היטב, כי כשהוריי רצו לפנק אותי - אבא היה לוקח אותי ל"ברוקלין בר" בתחילת רחוב אלנבי ליהנות מהגלידה הכי טעימה בעיר. לימים, באותו הבניין נבנה מלון אינטרנשיונל שהיה לבורדל תל אביבי, ועבר בהמשך שינוי ייעוד - לבית אבות בוטיקי שהופעל על ידי משפחת שמש, לטיפול בהורים מאותגרי שנים באהבה הכי טובה שאפשר. במקום הזה גם נפר...

בזוגיות מוצלחת, ההצלחה נמדדת בשק החוויות המשותפות שצברתם לאורך הדרך. לא בגודל טבעת היהלומים. לא בארוחה במסעדת מישלן. לא בדירה מול הים, ולא ברכב החשמלי החדש עם מסך בגודל של מחשב ופונקציות שאף אחד לא באמת מצליח להפעיל. ההון האמיתי של זוגיות נבנה מרגעים. אירוע קטן שמקפיץ את הדופק. פסטיבל שמעמיס על כל החושים. שביל תלול בדרך לפסגה. חיבוק מול שקיעה במפרץ שקט. צחוק בלתי נשלט בגלל משהו שרק שניכם מבינים. אינספור חוויות קטנות שאוספים בדרך, וככל שהשנים עוברות הן הופכות למטבע היקר ביותר שיש לזוג. קוראים לזה אהבה. השבוע הוספנו עוד מטבע כזה לאוסף. בלי נתב"ג, בלי דרכונים, בלי תכנון מסובך ובלי לעמוד בתור לבידוק הביטחוני. במרחק של שעה מהבית יצאנו למסע שורשים. בשעה שחברים שלנו נוסעים לכפרים נידחים בפולין או ברומניה בעקבות שורשי המשפחה, מחפשים מסמכים לדרכון אירופי לנכדים או את הבית שאולי היה פעם של הסבא-רבא, אנחנו נסענו לחיפה. כן, חיפה. טיול שורשים מקומי, לכבוד יום ההולדת של אשתי. חיפה. עיר עם נמל. חיפה עיר הולדתה. חיפה שבה נולדה גם אמי, כך שבנסיבות אחרות יכולתי להיות חיפאי. השבוע גיל...

בשבוע שעבר ע. נפטר ממחלה קשה. עוד חבר שמת. אחרי מסע אלונקות ארוך ומתיש במסדרונות בתי החולים, הגיע לקו הסיום. במקום לקבל כומתה, עטפו אותו בתכריכים, הספדים, דמעות וגעגוע. חבר שמבוגר ממני בשנה, שכבר לא יצחיק אותי. לא ימליץ לי על ספר טוב. לא יעטוף אותי בעשן מסיגר קובני מיוחד. לא נשמע עוד על סיפורי מסעותיו ברחבי המישלן ועל מדרונות הסקי, ואהבתו הגדולה ללחיים. סיפור עצוב מאוד. בנסיבות ממש בלתי צפויות, עם כל השכול שמקיף אותנו בשלוש השנים האחרונות, המוות שלו ממש הפתיע אותנו. במקרה זה, גם אם נגזר עליך להכיר את טובי רופאי האונקולוגיה, כולם חברים וקולגות כי ע. היה רופא בעצמו, צריך קצת מזל. מה שלא היה לחבר שלי במקרה העצוב הזה. אבחון מאוחר, למרות כל הסימנים המוקדמים; תופעות לוואי נדירות, שקורות פעם באלפי מטופלים, שקרו במאה אחוזים אצל מטופל אחד; טעות אצבע רפואית שלא הוסיפה בריאות, ובעיקר מזל נאחס. גידול במיקום בלתי נתיח בעליל. בשנה האחרונה עבר החבר שלנו את כל המסע הנורא. עם הבחילות והתשישות, עם הירידה במשקל והתרופות החדשניות, עם תקווה ואכזבה - הוא קיבל את כל התפריט האונקולוגי המגעיל, ב...

"תהיה בריא". זו כנראה הברכה הכי נפוצה במחוזותינו. המהדרין והנדיבים מוסיפים גם "בריאות ואריכות ימים", והמפליגים במחיר יאחלו "נחת ומזל טוב", שזה כבר הטופ של עולם הברכות. אני, תודה, מסתפק בבריאות. את כל השאר אפשר לקנות - למי שיש מזל, כמובן. את הבשורות הרעות, לעומת זאת, אתה תמיד מקבל בלי הכנה מוקדמת. שומה חריגה, זרימה מגומגמת, שיעול טורדני, בדיקת דם עם כוכביות, ירידה פתאומית במשקל, או כל איתות גופני אחר. מנורת אזהרה קטנה שנדלקת בלוח המחוונים הפרטי שלך ומבשרת את הבשורה: הלו, אתה חולה. גש לרופא. בהקדם. לאחרונה, בין האזעקות לממ״ד, נדלקה אצלי נורת אזהרה מפחידה במיוחד. משהו שמגיע עם הגיל, עם הבלגן הכללי, ועם הטכנולוגיה הרפואית המתקדמת - זו שמוצאת גם את מה שלא חיפשת. אחרי סבב בדיקות שגרתיות שאני עושה כדרך קבע, בעיקר כדי להרגיע את הסביבה הדואגת, קראתי את פיענוח ההדמיה. המילים על המסך היו יבשות: התגלה ממצא חשוד. כמה מילימטרים מיותרים שמתנהגים בצורה לא מובנת. זהו. מאותו הרגע - השתנו הפרופורציות. מה לי פחד מאטום איראני כשאצלי בפנים, בתוך הגוף, מתפתחת פצצה קטלנית מ...

12:30 בשבת בבוקר. דני סנדרסון וחברים עולים על הבמה למסיבת הסיום של רוק פתאל באילת. זו הפעם ה-11 שהפסטיבל מארח כאלפיים חוגגים נאמנים; מה שהתחיל בתור מסיבת חברים של בעל הבית, פתוח היום לכל דכפין עם קו אשראי בנקאי מאושר. שלושה ימים של הופעות. להקות ותיקות, לקהל לא צעיר. מיינסטרים של הרוק הישראלי, הופעות שהיו בקיסריה ובהיכל התרבות, עם הרכבים ואמנים כמו היהודים, מוניקה סקס וקרן פלס. חבילת רוק, מטוקטקת עם הסעות מהמלונות ברחבי אילת, שפע של אלכוהול ותזכורות חוזרות מהצוות לשתות הרבה מים כי חם. חם מאוד. ארבעים מעלות מחוץ לאולם הממוזג. שומר נפשו, ישתה מים והרבה. הגיל הממוצע, בהתחשב בכמות השיבה סביבי ובכמות המתנשפים על רחבת הריקודים אחרי כמה דקות שמחות, נע סביב הארבעים פלוס. פסטיבל להורים של חיילים, מי שגדלו על מופעי האיחוד של כוורת בפארק, כשגידי עוד החזיק את הסולמות הגבוהים בלי מאמץ והלהקה כולה הפיצה את אותו קסם של פעם. זהו רוק ישראלי קלאסי, עם זמרים שאו-טו-טו תולים את המיקרופון ופורשים בכבוד לפנסיה, רגע לפני שיפסיקו לדקלם בהופעות בגרון ניחר את השירים שלהם במנגינה מקבילה למקור; אבל...

רגע לפני שהפלג הירושלמי השתלט לנו על החיים, לגמרי במקרה, הדרמנו על כביש 90 בואך אילת. סופ״ש של חברים, מוזיקה ואווירה טובה. רפואית כמובן. הרחק מההמון החרדי הסוער, בואך טיילת המלונות נטולת המע״מ האילתית, רגע לפני הרמזור הראשון בערבה לתל אביבים - מקבלים תזכורת למציאות. שדה התעופה רמון, מונומנט כשלון טרמינלי תעופתי, הפך פתאום לחניון המטוסים הזרים הכי אסטרטגי במזרח התיכון. מהכביש רואים אין סוף זנבות מטוסים של בעלות הברית, החונים שם על כל רחבה אפשרית - תרחיש שאף מתכנן שדות תעופה לא צפה. צי המתדלקים האימפריאלי בהמתנה דרוכה להחלטת הנשיא. הם מחממים מנועים למלחמה, ואנחנו נוסעים למסיבה. עוד אבסורד ים תיכוני שהתרגלנו אליו בין החזית בליטני, הרוק אצל פתאל, ואוגדות השחור שחוסמות לנו את העורקים בדרך. הניגודיות הזו, בין החופש המאולץ בתוך סיר הלחץ המקומי לבין הניסיונות שלנו לשמור על רצועת שפיות קטנה, החזירה אותי למחשבות שכתבתי בתחילת השבוע על הקיץ המוזר הזה שמחכה לכולנו, ולא רק בהקשר לחסימות בנתב״ג. מצרף את הלינק לפוסט המלא. סופש נעים לכולם! https://www.avidar.org/post/איפה-אתם-בקיץ-הזה ...