יש תאריך שלא מופיע ביומנים הדיגיטליים, אבל כולם יודעים להצביע על הכיוון הכללי שלו. "שש אחרי המלחמה". זה לא יום, לא שעה, ואפילו לא חודש קלנדרי מדויק; זה יותר כמו מגדלור רחוק, נקודת ייחוס שמנסים להינעל עליה כשמסביב הכל עדיין רועש ומטושטש. מועד מיוחל לכל מי שבמדים - מהלוחמות ועד המילואימניקים הוותיקים - ולכל מי שסופר עבורם את הימים בבית. קיץ 26׳ מתנהג בדיוק ככה. הוא לא סתם עונה, הוא יעד. אבל זה לא יעד מבצעי עם טבלאות של כוחות ומשימות, פ"מים מפורטים ולוחות זמנים קשיחים, אלא יעד רגשי. היום שאחרי. היום שבו נתעורר בבוקר ולא נשלח יד אוטומטית לטלפון כדי לבדוק כותרות בדופק מואץ. היום שבו מד הדאגה הלאומי יירד מדרגה, אולי שתיים. דאגה שלא תיעלם, כאן היא הרי חלק מהדי-אן-איי הציוני עוד מימי הרצל, אבל אולי היא תחזור לממדים אנושיים, כאלו שאפשר לחיות איתם בלי להיחנק. אני מדמיין את הרגע שבו הדגמ״חים יתקפלו חזרה למדף האחורי בארון. הנעליים הגבוהות יאבדו את האבק הצהוב של השטח, יצוחצחו למשעי, ויחזרו לתרמיל החירום שפילחתם פעם מהמילואים. הממ״ד, אותו חדר שקיבל תפקיד ראשי בדרמה הזאת בעל כורחו, יחז...
הפסקת אש. שוויין. עוד פאזה לא מובנת בחיינו הבלתי מובנים. כמו בפוליטיקה, כך אני באסטרטגיה של מלחמה ושלום. אני, מה לעשות, לא מבין בזה. כשאומרים לי להפסיק את האש - אני ניגש בזריזות לכיריים ומכבה. לא ממשיך לבשל, לא לחמם, לא לחרחר ולא למלמל מילים לא של אהבה. ובטח שלא לשגר טילים מפרוקסיס, לא חוסם את מצרי הורמוז ולא מאיים על אף אחד; פשוט מסובב את הכפתור. ובמקרה שלנו - מוריד את ההמבורגר מהאסכלה הלוהטת ומכבה את הלהבות. "אסכלה", עוד מילה שלא ממש נקלטה בשיח המקומי של החבר'ה המנפנפים מול רשת הגריל בעולמות ה-BBQ. זוכרים את כפתור ה- PAUSE בטייפ-רקורדר הישן? אני בהחלט מרגיש שמישהו לחץ עליו בחיינו בשבועות האחרונים. הכל עצר. התוכניות, העבודה, החלומות. כמי שכבר מזמן לא מעורב במלחמות ודגמ"חים, אלא מעורב בעיקר דרך פרשני ערוץ 12 ו-13 והשכנות שלי בממ"ק, אין לי שמץ של מושג מה יקרה מחר, הלילה, או בעוד שעה. זו תחושה של חוסר אונים כללית, כי באמת, אף אחד לא יודע אנה אנו באים. האם ניצחנו או הפסדנו? האם בקיץ נצא לחופשה או למילואים? האם יש בכלל חשיבות לדיאטה ולכדורי הסטטינים להורדת הכולסטרו...