יום שלישי, 4 בנובמבר 2025

בירת הכלבים של תל אביב

 

תל אביב ניצבת בראש רשימת בעלי הכלבים בישראל; לצד ההנאה והאהבה, המשימה לעיתים לא פשוטה, בעיקר כשההולכים על ארבע מתחילים להזדקן. 

דייגו כלבלב מרחוב הופיין

יש לו הכול: מרק ועצם

זה טוב ויפה. אבל בעצם

נמאס לו לשבת כך לבדו.


אז הזמינו עבורו "דוג ווקר" בתשלום שמוציא אותו חמש פעמים בשבוע לשלוש שעות משחקים עם עוד כמה כלבים משועממים בשכונתנו. דייגו הוא התאום התל אביבי של פלוטו, הכלבלב של המשוררת לאה גולדברג.


דייגו הוא כלב תל אביבי. לא מקיבוץ מגידו. כלב שמח, אנרגטי, אוהב ילדים ומלווה אותנו בצעדות הבוקר לאורך טיילת תל ברוך בנאמנות. כלב השרוע רוב היממה על מרבץ בקומה שלישית בלי מעלית בבית משפחתו, בציפייה לפעילות הבאה. להזדמנות לסמן את הטריטוריות שלו בהשתנה, ללכלך את המדרכות בגלליו ולאלץ את בעליו להתכבד ולנקות אחריו כמקובל במחוזותינו.

פעם אחזקת כלב הוסברה כתחליף לילד, כצורך מרתיע לאבטחה אישית, כתחליף לחבר לילד ללא אחים או חברים, או "רק" מאהבת כלבים, כידידו הטוב של האדם. בתל אביב רבים מצעירי העיר מחזיקים כלבים, חלקם כתחליף להבאת ילדים לעולם. העיר מצליחה להתייצב שנה אחר שנה בראש רשימת בעלי הכלבים בישראל.  בשנת 2022 נרשמו 43,222  כלבים החיים בעיר, ולמעלה מ-3,300 משפחות מגדלות בביתן יותר מכלב אחד. 

אז כל מי שמעדיף גידול כלבים במקום ילדוד'ס – דעו לכם שזה לא כל כך קל. נכון שלא משלמים על גן ומורים פרטיים, אבל גם על כלב יש הוצאות של דוג סיטר, ושמרטפות בעת חופשה כי ההורים שלכם אולי יסכימו לשמור על הנכד אבל לא על גור כלבים, ובעיקר – הוצאות רפואיות בלתי צפויות.


להחזיק כלב לאורך שנים זה לא פשוט. אחרי כמה שנים של כיף על המדשאות, גם הם מזדקנים. הם לא יושבים כמונו בהמתנה על הספסל בקופת החולים, אך חולים בדיוק כמונו.

על כלב עם סוכרת שמעתם? כלב עם בעיות גב הכרתם? לאוזו, הכלב של חברי רוני עשו לאחרונה צילום MRI, בו נמצא שדרוש לו ניתוח אצל נוירולוג מומחה. בתום תיקון פריצת ארבעה דיסקים, חזר המנותח לכשכש כאחד הכלבים. הכלב של סיגל עבר ניתוח קטרקט בשתי העיניים בגיל 8 שנות כלב, בדיוק כמונו. היום הכלב רואה נהדר, ואף זכה בחבר מאומץ מיתומי חרבות ברזל.

'אוזו' עבר עם משפחתו מבית ברמת השרון בו רגיל היה לפתוח את הדלת ולצאת לחצר, אל דירת גן תל אביבית, שפתיחתה הובילה אל הרחוב. ביומו הראשון בעיר הגדולה יצא לשוטט בשמחה ואיבד את דרכו. רק לאחר יומיים אותר בעזרת שבב הזיהוי באוזנו אי שם בסמוך לביתו הקודם, אחרי שרץ שעות רבות על כביש רותח שחרך את כריות רגליו.

'שחר' התגורר בקומה החמישית במגדל תל אביבי, שמע יום אחד את הרכב של בעליו מגיע, ומרוב שמחה קפץ מהמרפסת. אחרי צניחה כואבת מגובה חמש קומות, נאלץ לבלות את שארית חייו עם אגן שבור.



'ליאון', כלב מסטיף טיבטי, הגיע לארץ מסין על מנת להגשים לבעליו חלום. לצערו של ליאון, ולצער הבעלים, הכלב נחת פה עם דלקת ריאות. במשך חצי שנה נאלץ הבעלים המסור לקחת את ליאון פעמיים ביום, בוקר וערב, כולל שבתות וחגים, לקבל זריקות אצל הווטרינר. אחרי שהבריא, התברר שליאון פחות מסתדר עם אחד מבני המשפחה – ונמסר לאימוץ באחד המושבים הסמוכים לתל אביב.

שלושת הערים הכי ידידותיות לכלבים הן פורטלנד, סן פרנסיסקו וסיאטל. בחירה המבוססת על פארקים ייעודיים לכלבים, חוקים מכילים, עמדות איסוף צואה זמינות ומסלולי טיול ייעודיים לכלבים. אבל – הערים הנוחות לבעלי כלבים, לפחות במונחי שמרטפות והולכתם במהלך היום הן ברלין, המבורג, וינה. במדד הכללי אנחנו במקום ה-18 מתוך 45 מדינות בידידותיות לכלבים. ציון 6.5.  ציון זה מבוסס על מספר גורמים, ביניהם מספר פארקים לכלבים, חוקי כלבים, גישה לשירותים וטרינריים, אפשרויות טיול ועמדות איסוף צואה.

 למה דווקא בעירנו הכלבים מקשקשים בזנבם  בשמחה? תל אביב מציעה מגוון רחב של פארקים ושטחים פתוחים, שם בעלי כלבים יכולים לקחת את כלביהם לטייל ולשחק. פארקים אלו מהווים מקום מפגש פופולרי עבור בעלי כלבים, ומאפשרים להם ליצור קשרים חברתיים עם אחרים. כעיר של הרבה פנויים ופנויות – גם גור כלבים קטן ונחמד הוא קופידון שימושי.

  •  צלמת של דייגו - מיכל אטינגר.

  • "דוג ווקר" יהב וידל . צלם - דרור שמחוני.

  • צלם - "אבא" של 'אוזו'

    צילום - AI

יום שני, 27 באוקטובר 2025

כבוד הרב-קו

 שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור


שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה.

שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם.


מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים

אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס תעבורתי חמורים ב-TLV. הסיכוי היחידי שדוקטור ליאור יקבל את ה"חולה" שלי הוא רק אם אגיע כמה דקות קודם, לפני המבול, ואדאג שיחברו אותו לעירוי ומוניטור על "ליפט" המיועד למשכימי קום פעילים, כמוני.

מתחנת השריון לפודיום של אבן גבירול

כל זה היה רק הרקע המסביר איך מצאתי את עצמי על אוטובוס 126, בלוינסקי פינת רחוב השריון, בשמונה וכמה דקות בבוקר, עומד דחוס בין הרבה נוסעים. אני מנסה לשוב הביתה אחרי שנפרדתי מהקטנוע המאושפז, ובלבבי תפילה כי הניתוח יצליח וליאור יציל את ה"בורגמן" מפירוק לחלפים, ויאפשר לי להמשיך ולהתענג מנפלאותיו לאורך מסלול החפירות באבן גבירול – מסלול אולימפי חדש לסללום דו-גלגלי. מקומי על הפודיום מובטח!

מדהים איך כמה דקות עמידה באוטובוס המיטלטל במהירות הם תחליף שווה ערך לשעת אימון כושר על האליפטיקל: בלימה והאצה, פניית חירום וקללה מהחלון על קטנוען חוצפן, דילוג על תחנות גדושות במשאיות הפורקות מרכולתן. סביבי רעש רקע בלתי פוסק של שיחות טלפון מנוסעים המתנצלים בעבודתם כי נתקעו בפקק חריג ושוב יאלצו לאחר ליעדם.

המהומה התל אביבית: המשילות יכולה לחכות

שמונה בבוקר – השעה הכי פחות מצחיקה בעיר שלנו. היום עוד לא התחיל, וכבר לחץ. יום בהתחממות לקראת רתיחה, בלי שסתום בטיחות. האוטובוסים תקועים במסלולי התחבורה הייעודיים, כי זה המקום הכי נוח למשאיות לפרוק סחורה. למשל - הציר מכיכר מילנו עד דרך נמיר, דרך יהודה המכבי בשעות הבוקר, מזכיר את מלחמות המכבים: צפוף ועמוס ביותר. רק פילים וחניתות חסרים לנו שם. מהומה תל אביבית שגרתית, ללא פתרון בטווח המיידי. המשילות יכולה לחכות, וכל שנותר הוא אורך רוח וסחבקיות בין נהגי האוטובוסים הנוסעים עם דלת פתוחה לשיחת חולין ותאום המשך הנסיעה בפקק עם בן הכפר שלהם הנוהג באוטובוס הסמוך.


 


יום שישי, 24 באוקטובר 2025

שחף בשמי פארק המסילה

מסעדת "השחף" בתל אביב היא תופעה מקומית, בעלת שני צדדים שונים לחלוטין. צד א' שלה פונה למתחם המהודר והמתחדש, מעוטר בקיר פסיפס מרשים המושך את העין, וחזיתו ממוקמת באופן אסטרטגי אל פארק המסילה בפינת רחוב הרצל. בחזית זו פועל בר מעוצב ומושקע, אינטימי, שיכול להכיל בנוחות כעשרה שתיינים. כאן הבליינים, בעיקר צעירים מהשכונה, שותים משקאות איכותיים על רקע פס קול נוסטלגי של שנות השמונים מהמאה הקודמת. זהו הפן המצוחצח והטרנדי של תל אביב החדשה.

אולם, החזית האחורית היא הסיפור המעניין באמת, והיא זו שמושכת אליה קהל נאמן ומגוון יותר. זוהי מסעדת דגים ופירות ים בטעם אמיתי, מחוספס, של יפו הישנה והטובה. הסועדים יושבים על אספלט סימטת בית הבד, רחוב צדדי הנחסם לתנועת רכבים מדי יום בשש בערב. הרגע הזה הופך את הסימטה למרחב שלם של אוכל רחוב איכותי, טעים, בסיסי, לא מתוחכם, וחשוב מכל, לא יקר. השרות נהדר, יעיל ומחויך, והקינוחים מחזירים אותך אחורה בזמן: קרם בוואריה בנוסח המיתולוגי של ה"מי ומי", מוס שוקולד עם רסיסי מלח לאיזון מדויק, וקציפת לימון קלילה. אלו קינוחים שזכורים לי היטב כמאכלים שנהגתי ללקק בהנאה כחייל במסעדות  תל אביב הקטנה. השולחנות הם שולחנות מתכת פשוטים, עם כיסאות מתקפלים, הכי בייסיק שיש. מפות? הצחקת את המעצב, שנחסך כאן לטובת אותנטיות כנה.

דגים טריים, מוזיקה יפואית ותקציב נוח

התפריט מתמקד במהות, לא בגינונים מיותרים. בירה, יין, סלטים ודגה מטוגנת, ככל שתחפצו. זה לא מטבח עילי. לא מדובר בנתחי טונה שהוטסו במיוחד עבורך מקיוטו במחלקת עסקים, ואין כאן מרק סנפיר כחול של כריש ירוק. לברק, פורל ובר ים טריים הם הכוכבים הבלתי מעורערים בתפריט הדגים, כי זה מה שהתל אביבים והמקומיים אוהבים, ובעיקר נהנים לאכול כשהם יושבים באוויר הפתוח.

פס הקול במסעדה האחורית משלים את האווירה הים תיכונית. הוא שונה לחלוטין מהמוזיקה בבר שבחזית. מנגינות ושירים של יפו, קולות ישנים של אריאנה ואריס סאן, מוזיקה מזרחית שמחה, בטעם של צ'ייסר טקילה עם פלח לימון קר. גולת הכותרת היא התמחור. התפריט מאפשר גם לצעירים דלי תקציב להתפנק בערב שלם עם חברים, בחוץ, בלי לשבור קופת חיסכון. מנת צ'יפס נדיבה עם מיונז ובקבוק יין לבן קר הנעימו לארבעת השכנים שלנו שישבו לידנו את הערב בכיף אמיתי. מנת דג שלם בסיסית עולה 108 ש"ח, ופלטת סלטים רגילים תעלה לארבעה כמאה ש"ח. זוהי קרן אור אמיתית במחירי האימה השוררים בעולם המסעדנות במתחמי נחלת בנימין בואכה הרצל. אנחנו עצמנו חלקנו בין ארבעתנו דג בר ים במשקל קילו, במחיר 380 ש"ח, שהוגש עם תפוחי אדמה צלויים בתנור עם ירקות, ומאוד נהנינו מכל ביס.

בסמטת בית הבד, יושבים בקיץ סועדים של "השחף". לצידה פועלת גם מסעדת פסטה איטלקית בעבודת יד,  ועוד שלושה ברים פעילים. זהו ניצול מיטבי של שטח מסחרי, סמטה אורבנית שהולכת לישון אחרי הצהריים, ומשאירה את הבמה לצעירים השמחים והרעבים של תל אביב. אגב, ל"שחף", בניגוד למסעדות אחרות בעיר, אין אישור לבניית "סגירת חורף". כנראה בערבי החורף הקרים המתקרבים, החגיגה המופלאה בסמטה תיפסק עד לאביב.




יום חמישי, 23 באוקטובר 2025

חזל"ש בתל אביב




 איפה הייתם כשהחטופים שוחררו מעזה? האם נשארתם ספונים בבית, מול הטלוויזיה ומחכים לראות את החיבוקים הראשונים, או התכרבלתם במיטה ועקבתם בנייד דרך שמועות ב"טלגרף" של מקורות חסויים המאשרים כי עוד מעט, לפני שטראמפ נוחת, כל החטופים ינחתו בשיבא?

אני "קיבלתי את פניהם" בבאלי. סוגר טיול מדהים במדינה מוסלמית ענקית, שכמעט סגרה איתנו הסכם ידידות, אך ברגע האחרון התביישה לצאת מהארון. הם העדיפו את ההצמדות הפסיבית לסכסוך בלתי פתיר בעליל, על פני הכנסת האורחים למטיילים הישראלים תאבי החיים והעינוגים.

התרמיל בבאלי, הראש בכיכר

זו דואליות ישראלית טיפוסית. לא משנה כמה רחוק אתה מתל-אביב. אתה יושב באוטובוס תיירים אי שם במרחק יממה של דילוגים טרמינליים מהבית, ושומע את המדריך מסביר על מקדש הינדי מרשים ביותר - והראש שלי נמצא בנקודת המפגש הקבועה שלי עם חברים בכיכר החטופים. מאחורי עמדת בקרת הסאונד, שם נהגנו לעמוד עם הדגל בכל מוצ"ש ולזעוק את שמות כל החטופים בקול גדול שנשמע כנראה עד לבית הלבן. עמדנו עם דמעות בעיניים, קהל של לוחמים, ממקימי המדינה ועד תיכוניסטים שבאו לעזור להילחם על עתידם - על הדמוקרטיה והחטופים.

האם הרע מאחורינו?

החטופים שבו הביתה. המגויסים מתחילים להשתחרר. מחירי הדירות יורדים ומדד יוקר המחיה מפתיע. היתכן כי הרע מאחורינו? האם זה נגמר, שואלים כולם? הנחזור להיות מה שהיינו, חביבי חופי יוון ותאילנד? האם דור ההייטקיסטים יחזור לקנות בניינים שלמים בהשקעה ממונפת, באמונה שהאקזיט מעבר לפינה? האם תל אביב תחזור אי פעם לימי הזוהר שלה כמטרופולין מפנק את יושביו, ולא ערמת פסולת בניין, מחסומי כבישים ושפע תירוצים למה אף פרויקט פיתוח לא הסתיים כפי שנכתב על השלט ביום הקידוח הראשון.

בשנתיים האחרונות לא הפסקתי להתפעל מהמסירות, הנדיבות והרצון הטוב של כולנו לעזור. מרוב אירועים ומלחמות קשה לזכור איך קלטנו את המפונים, איך תרמנו ללוחמים, איך בישלנו אוכל בייתי למגויסים, ותמיד אפשר היה לקרוא מודעה בפורום השכונתי, "מי נוסע מחר לצפון או לעוטף? דרוש שינוע של ארגזי אוכל, עוגות לשבת, תחתונים וגופיות".

מתכוננים למצב "המתן"

שנתיים של כאב שותק. של תעוקה מתמשכת שכולכם לבטח חשתם כמוני ולא הוסיפה לבריאות. התעוררות עם צליל נוגה במחשבה על אזרחים כמונו שנחטפו ממיטתם ב-06:29, ואף אחד לא מוכן לקחת על זה אחריות.

תקופה בה הבית שלנו בשלב מסוים הפך למחסן ציוד למפונים כאשר שאשתי, הצדקת, קלטה בדירות פנויות בשכונת "מעוז אביב" שנרתמו בנדיבות לסייע למשפחות המומות מהדרום. השכנה שלי שרון אימצה יחידת יהל"ם, ומעבר לאיסוף דברים מהשכנים, היא מקבלת מבית הקפה השכונתי את כל העוגות שלא נמכרו בסוף היום כמתנה ליהל"מנים שלה. נציג היחידה מגיע דרך קבע אלינו לחניון ויוצא משם עמוס בכל טוב מדי שבוע. פעילות שנמשכת עד עכשיו. ומה יהיה הלאה? אנחנו בינתיים בהפסקת אש רופפת. האם התל אביבים יכולים לעבור למצב "המתן" עם טוב הלב שלהם?

אחרי סיום הריחוף האופורי בפסטיבל השיבה הביתה, נחזור לדרוך על המדרכות העקומות של העיר. נחזור לקלל בפקקים. נשנא את מי שמוכר לנו כוס קפה הפוך בעשרים שקל וסלט עלי חסה במאה שקלים. נעקוף את התור, כי לנו יש רק שאלה. ואולי אולי בסוף העונה הפועל תל אביב תפתיע אותנו ותעשה דאבל ותזכה להוביל את הליגות בכדורסל ובכדורגל. אבל בשביל זה, צריך מאמן כמו טראמפ.



יום חמישי, 2 באוקטובר 2025

צבע אדום באינדונזיה, 2025

אינדונזיה. במשך זמן רב היא הייתה מעין חור שחור בתודעה שלנו. אי שם בין סינגפור לאוסטרליה, המדינה הרביעית בגודלה בעולם חיכתה לנו. לאן נוסעים כשכל העולם המערבי מציב גבולות? אל הגדולה במדינות המוסלמיות, עם כ-280 מיליון תושבים, ואנחנו, שני זוגות בתוך קבוצה, יוצאים לגלות אותה.

מכיוון שאי אפשר לכבוש את הכל בטיול אחד, התמקדנו בשלושה איים מרכזיים: ג'אווה, סולאווסי, ובאלי, בתקווה שיגלו לנו טפח מיופייה הייחודי של הארץ המורכבת הזו.

זו הפעם הראשונה שאני בטיול מאורגן, וזה סגנון אחר לגמרי. פתאום יש מדריך שמחליט מתי מתעוררים, לאן הולכים ומה אוכלים, ועם מדריך מקומי שדואג לכל פרט, מבקבוקי מים ועד שינוע המזוודות. טיול חמישה כוכבים במדינה הכי מוסלמית בעולם.

אנחנו בעונה היבשה – חם ביום וקריר לקראת ערב, אבל תמיד עם מטריה זמינה למטח גשם יומי בצהריים. הפרש הזמנים מהבית הוא כחמש שעות, אבל דליה ושלומי מתנחמים בכך שזהו אותו אזור זמן של עילי, הבת "הצעירה" שלהם שנמצאת במרחק קפיצה של כאלפיים קילומטרים מאיתנו. זה הכי קרוב שיגיעו אליה באיחוד הורים ובת, בטיול שאחרי הסמסטר הרביעי של הסטודנטית שלהם. 

אינדונזיה היא מדינה מחייכת ומקבלת אורחים, על אף קולות המואזין הנשמעים ברמקולים חמש פעמים ביום. אף על פי שלטיול יש תוכנית מפורטת, אנו מעדיפים להיות מופתעים בכל יום מחדש, סומך על המדריך פיקי. איש נחמד מאילת שמיד מצאנו חברים משותפים, מוביל שייקח אותנו בנוחות ובנעימות לאורך "שביל החומוס" הישראלי, אותו מציעות כל חברות הנסיעה לתייר הוותיק המתפנק.

*ג'אווה: נחיתה וגילויים קטנים*

אם לסכם את הימים הראשונים במילה אחת – ג'אווה. האי המאוכלס ביותר בעולם (156 מיליון איש!) הוא מרכז הכוח הפוליטי והכלכלי של המדינה. כאן התחלנו להמיס את הג'ט לג מיממה של טיסות: תל אביב, אבו דאבי, ג'קרטה, ועוד דילוג ליוגיאקרטה במרחק שעה וחצי טיסה פנימית. כל זה במכה אחת, עם עיכוב מינימלי בטרמינלים והמון שעות נטפליקס בדרך. המזל הוא שהמלון מפנק אחרי יומיים של נדודים. אל הקבוצה שלנו, שמוּנה 18 חברים, הצטרפה הולנדית אחת, גיורת שגרה בקיבוץ, שבילתה את ילדותה באינדונזיה, אבל למרבה הצער, מעדה ביום הראשון במסעדה, נחבשה, הצטיידה בקב , ומטיילת איתנו כמו "חיה" אמיתית – זו הרוח!

קמים בקושי לארוחת בוקר, אבל כאן, ארוחת הבוקר היא חגיגה של אוכל של המוכר אצלנו כארוחת ערב: סושי, מאכלי ים, דימסאם, וכל מה שרחוק מאומלט וסלט. 

ויאללה, המסע מתחיל ברגל, או יותר נכון, על בֶּצַ'אק, הגרסה האינדונזית הקטנה והחמודה לטוקטוק ההודי.

התחלנו בביקור שגרתי בארמון הסולטן התשיעי, דמות סמכותית מקומית, סוג של

מלך, שהיה, נודה באמת, קצת משעמם. משם גלשנו לסמטאות הצפופות

והמסורתיות, שנראות כמו שכונות פאבלה תוססות: המון ציפורי שיר בכלובים, עבודות יד מבד הבָּאטִיק המפורסם – טכניקת צביעה מסורתית – וציורים צבעוניים על עור של באפלו. ואפילו טעמנו קפה ש... איך נאמר זאת בעדינות, עבר דרך המעיים של חיות מוזרות.

*מקדשי פרמבנאן ובורובודור*


 הגענו לאתרי אונסק"ו, שם ההיסטוריה מתעוררת לחיים. מקדשי פְּרַמְבַּנָאן הם מקבץ ענקי של מאות מקדשים הינדואיסטים, שנבנו במאה ה-9 לספירה. המקדשים, המוקדשים לשילוש ההינדואיסטי, נראים כמו ארמונות של נטיפים, פירמידות של המזרח הרחוק, והם ממש עוצרי נשימה. הרוכלים המקומיים, שזיהו את ההזדמנות, השכירו לנו מטריות, (2 שקלים ליום שלם) כי מי יכול לטייל בגשם מונסוני מפתיע בלי מטריה?

בערב צפינו במופע ריקוד בלט המבוסס על הסיפור המיתולוגי רמאיאנה, שהועבר בכלי המסורת הג'אוונית, סיפור על נסיך ואביר חלומות אמיץ שנלחם ומנצח. שוב לילה ושוב בוקר, ואנחנו כבר זוכרים: ארוחת ערב בבוקר.

למחרת הגענו ל"דובדבן שבקצפת", מקדש בּוֹרוֹבּוּדוּר (Borobudur), הסטוּפָּה או המקדש הבודהיסטי הגדול בעולם. זהו אתר מנדלה מרהיב, שנבנה אף הוא במאה ה-9, ומהווה מודל של הקוסמוס הבודהיסטי. הוא מעוטר באלפי פסלים ותבליטים המתארים את סיפור הולדת בודהה. זהו פלא עולם אמיתי. קיבלנו אפילו כפכפים מיוחדים כדי לא לפגום באבנים שסותתו באומנות ראויה להתפעלות. המקום הזה נועד לסמל את העלייה מהעולם החומרי אל הרוחני, מטרה שאותה חווינו באופן שונה כמה שעות מאוחר יותר.

*טראנס, אגוזי קוקוס ושיחה אינטימית*


משם יצאנו להרי הגעש, תחילה באוטובוס, ואחר כך באוטובוסים קטנטנים, ישנים "ומעשנים", בדרך לכפר נידח מעבר לעצי הגומי, גדונג סוּנְגוֹ. בדרך נתוודענו לפרי הג'ק פירות (Jackfruit), מעדן בטעם של בשר בקר בבישול ארוך. ואז הגענו לחגיגה שבטית שמתקיימת בעיקר כשצריך לגרש שדים.

ואז הטקס: חבורת גברים מקומיים עוברים טקס טראנס שסופו אקסטזה ואובדן תחושות. בדרך אל האושר – ודקות לפני אובדן ההכרה והתודעה – הם מקלפים אגוז קוקוס בשיניים, נוגסים בפחם לוהט, ולועסים סכיני גילוח כאילו אין תחושה פיזית בגוף החומרי. חזרנו למלון בשארית כוחותינו, כדי לקיים שיחה על פגניות או אנימליזם יהודי משלנו, על משמעות יום הכיפורים שלנו, ועל המצוות שבין אדם לחברו; שיחה אינטימית שאיזנה את הטירוף החוויתי.

סוראבאיה והגיבורים הנשכחים

בבוקר המחרת, קפצנו לרכבת, במחלקה ראשונה, ונסענו מזרחה וקצת דרומה לסוּרַאבַּאיָה, העיר השנייה בגודלה באינדונזיה ובירת החבל המזרחי של ג'אווה.

הבוקר עלינו על הרכבת לכיוון הרי הגעש, קרון תיירותי, ממוזג, עם פורטרים שדואגים לגב שלך עם המזוודות, מהאוטובוס עד למושב בקרון. טיול מאורגן כבר אמרנו? כשיצאה הרכבת מהרציף, בדיוק בזמן כמובן, עמדו כל צוות הרציף לאורכו בשורה מרשימה עם יד על הלב, ובירכו אותנו לנסיעה בטוחה. עכשיו רק צריך לקוות כי הם העמיסו גם את המזוודות שלנו על הקרון הנכון.

שלומי, טייל ותיק עם יועצת צמודה, שכבר לא זוכר מה צבע המזוודה שלו, עסוק במספר מטלות אישיות חשובות: לא לשכוח את הדרכון בכספת המלון; לזכור מה צבע המזוודה שלי ולאתר אותה ולא אחרת על המסוע המסתובב בטרמינל; לא לאכול דבר מדוכני הרחוב, לשתות רק מים מינרליים; לחייך לכל חברי הקבוצה למרות שאין סיכוי שאזכור את שמות כולם עד לסוף המסע; ולהקשיב למדריך.


*הנסיעה עוצרת נשימה*


נצמדים לחלון הרכבת, או נעמדים לפעמים במעבר בין הקרונות, כדי להריח ולחוות את החקלאים האינדונזים שעמלים קשה בשדות האורז ובגידולי השדה. זו אדמה פורייה, מבורכת במינרלים היורדים מהרי הגעש כמו הר בְּרוֹמוֹ הסמוך.

סוראבאיה מכונה עיר "האמיצים"; זוהי עיר נמל ענקית, והיא בעלת חשיבות היסטורית עצומה למאבק לעצמאות אינדונזיה. ב-1945, כאן הסתערו הסטודנטים המקומיים באומץ על ההולנדים, גרשו אותם, ושינו את סמלי הדגל. העיר הופצצה קשות על ידי הבריטים והצרפתים, והיא סמל לניצחון ולזכייה במדינה עצמאית. כמו ילדים ממושמעים, נכנסנו לגן חיות, לצפות בדרקון קוֹמוֹדוֹר, שהוא לטאת מוניטור הכי גדולה בעולם – אמא'לה.




*ברומו: כשנפגשים עם האש*

אחרי סיור קצר וקצת לא מובן בקניון מקומי, עלינו על אוטובוס בדרכנו לרמה הטינגרית, בואך הר ברומו. ההר, שמתנשא לגובה של 2,329 מטרים, הוא חלק מפארק לאומי עצום ואחד מאתרי הטבע היפים ביותר באינדונזיה. מחליפים את האוטובוס בגיפים, שרק הם יכולים לטפס למלון המפנק השוכן לו בתוך יער טרופי.

ארוחת ערב, פיפי ולישון, כי ב-02:30 בבוקר מחכה לנו השכמה. מחר, אנחנו נעיר את השמש.

הבוקר הגיע, והגיפים טיפסו במעלה ההר בשיפוע דמיוני. הזריחה הייתה שווה את הקור המקפיא. הר ברומו העניק לנו "נפיחת בוקר עדינה", כאילו הכריז: "אני עדיין פעיל".

עלינו על סוסים, שטיפסו איתנו חצי דרך להר, ואז התחלנו טיפוס במדרגות שלא נגמרות אל הפסגה המעשנת, אל פתח לועו של ברומו שלנו. מתוך הלוע מיתמר עשן כבד, ריח גופרית חריף, וקולותיה של המאגמה הזועפת שבמעבה האדמה, שמבהירים לתיירים ולמקומיים מי בעל הבית כאן. המפגש עם כוחות טבע כאלה הוא תמיד סיום מושלם ומהדהד לחלק הראשון של המסע.

אגב, דגל המדינה פה בצבעים אדום ולבן. הדבר הכי הזוי לישראלי המטייל הוא לקבל התראת צבע אדום באפליקציית פיקוד העורף כשהוא במרכז קניות בג׳קרטה ואז הוא שואל את המדריך -איפה המרחב המוגן הקרוב?

צבע אדום הוא לא רק

כתב ובישל-אודי דגני

טעם וערך - שלומי אבידר

יעוץ ארגני - דליה אבידר

יעוץ תלבושות ורכישות ביוניקלו -אפרת דגני