בכרתים משחקים מטקות על שפת הים עם כדור ספוג. בשקט. בכרתים הילדים על חוף הים צוהלים ושמחים. בדממה. כנראה ביוונית אין הברות קולניות. כשאתה משלם שמונה אירו על כל מיטת שיזוף מוצלת, מגיע לך חוף שקט. כרתים של ראש השנה תשפ״ז. אי מקלט לתל אביבים רדופי ארוחת חג משפחתית. מפלט למזמיני אריזות הגפילטה פיש, רגל קרושה וכבד קצוץ בטעם של אימא בקייטרינג השכונתי. חדר בריחה מלונאי מעוד אירוע בו לכולם יש סידור והזמנה, ורק אתה נשארת מול הטלוויזיה בערב הכי משפחתי שיש. עוד חג לא שמח, בו כולנו רק מחכים שיעבור כבר ושמישהו אחר מלבדך יסיע את חמותך לגבעתיים עם כל הסירים שהביאה, ונוכל כבר לעבור לבינג׳ ראש השנה ב׳. כרתים, האי האהוב על עשרות אלפי ישראלים שלא הגיעו לאומן השנה. גם הפעם בגשר הצר מאוד לא ביקשנו ברכת רב נח נחמן. מייחלים שנהיה כבר אחרי. הרבה אחרי. אחרי טראמפ, אחרי שרה, אחרי המשפט, אחרי המהפיכות, ואחרי שהנכדה שלנו תתחיל ללמוד בבית הספר לאומנויות בתל אביב במגמת תאטרון. עוד פנטזיה שלי כסבא גאה ליום שאחרי. כרתים. אי רגוע. אי נטול פלצנות. אי בלי צפירות ברמזורים. בלי חניה בסמוך למרכזי התיירות....
מדינה מזוינת. תרתי משמע. מדינה שחמושה בנשק קל כמענה לטילים בליסטיים מחד וסכינאים מאידך; ארץ שלא באמת מצליחה להגן על אזרחיה, ורומזת להם בעדינות שילכו להסתדר לבד. כבר חמישים שנה שיש לי אקדח. שתי מחסניות, קופסת כדורים ורישיון רשמי להגנה עצמית. עוד לא הגעתי למצב בו הוצאתי האקדח מהנרתיק, שלא במטווח. למזל כולנו. ביל קרטר, גיבור נעוריי, היה רוכב אל תוך השקיעה עם שני אקדחים מוכנים לשליפה בנרתיק. בצהרי היום ובנקיקי הריו בראבו, רכוב על סוסתו בלאקי, השולף הכי מהיר במערב ובספרות הקיוסקים. אצלי, לעומת זאת, הנרתיק קצת לוחץ, החולצה נתפסת בקליפס, הברזל מכתים את הגופייה, ובאופן כללי עדיף שיישאר שמור, נצור ועמוק בכספת. באקדחים החדשים כבר אין נצרה. ג'יימס בונד וחבריו מעדיפים לשלוף ולדרוך בתנועה תיאטרלית אחת, במקום להסתובב עם כדור בקנה ונצרה סגורה. זה מצטלם נהדר ומונע אי נעימות קטלנית כששוכחים לפתוח את הנצרה וצד ג' מקדים אותך בירי. זו המציאות של גלוק 26 ודומיו: דורכים, מכוונים, יורים. כבר אין ירי אזהרה באוויר; פשוט יורים ברגע שמרגישים סכנה מוחשית ומיידית, איש איש על פי מפלס הפחדים ו...