חזרתי עכשיו משבוע בפריז. עזבו באגטים, קרואסונים והמונא ליזה. הדבר הכי מסעיר שראיתי לא תלוי בלובר. הוא קורה בגשם שוטף על ה-Périphérique. כביש הטבעת הפקוק של עיר האורות. גם שם עומדים. רק אחרת. אחרי עשורים של שריפת גומי ואדרנלין בכבישי ישראל, שפשפתי עיניים. פקק ענק. מכוניות פגוש אל פגוש. ואז הנס. הרכב בנתיב השמאלי זז קצת שמאלה. זה שמימינו נצמד לימין. באמצע נפתח שטיח אדום. מסדרון אספלט לרוכבי הדו-גלגלי. עוברים בניחותא. בלי לאסוף מראות צד בכידון. בלי להימרח על גדר ההפרדה. קריעת ים סוף, בלי להרטיב את הסנדלים. את המעיל דווקא כן. והחלק הכי יפה? זה לא רק טוב לב צרפתי. זה מעוגן בחוק. בתנאים מוגדרים, מותר לרכוב בין שני הנתיבים השמאליים. יש גם מגבלות מהירות. לא כל רווח באספלט הוא הזמנה לתת גז. האופנוען מותח רגל ימינה לאות תודה. הנהג בקופסת הסיטרואן מהנהן בחיוך. סולידריות על האספלט. אצלנו גם על חצי מטר כזה היו פותחים קבוצת התנגדות. אפילו בקליפורניה הבינו את הפרינציפ. Lane Splitting חוקי. גם שם מנחים את הנהגים בנתיב השמאלי לזוז שמאלה ולפנות מקום. אפשר לחלוק כביש. לא חייבים לחלוק אהבה. ...

מתנצל מראש על ההכללה, אבל נסיעות באוטובוס בתל אביב מאתגרות. טלטולים, עצירות פתע, האצה לא צפויה, פניות הדוקות ב-G גבוה הזכור לי מטיסה ב-F16 ופחות מתחב״צ תל אביב. בחלק מרחבי תל אביב יש מגבלת מהירות של 30 קמ״ש; תקנה חדשה ישנה שפורסמה לפני כשנה, שאף נהג אוטובוס שפגשתי לא מכיר בה. הם דוהרים להשלים את הסבב, מופתעים כל פעם מחדש מהולכי רגל שמנסים את מזלם בחציית הכביש לגדה ממול, ולפעמים מצליחים להגיע אליה בשלום אם הנהג בולם רגע לפני האירוע הנורא. הנסיעה לאזרחים וותיקים חינמית, והחוויה הלונה-פרקית גם כן. זה מתחיל באקרובטיקה מאתגרת בכניסה. נסו לתקף את האפליקציה בנייד כאשר אתם נתלים ביד אחת על עמוד הנירוסטה החלקלק ועם היד השנייה מנסים לצלם את הקוד המודבק לתקרת האוטובוס, כל זה כאשר הנהג כבר מזמן האיץ לתחנה הבאה להעמיס את הנידונים לאורטופדית ב׳ אחרי הבום הצפוי; אופס. עמודי הנירוסטה החלקלקים באוטובוסים התל אביביים התמימים מזכירים לפעמים עמודים במועדונים אפלים. רק שפה לא מקבלים טיפ או קוקטייל. מקבלים בעיקר סימנים כחולים מהנפילה הבאה. תראו את האחיזה הנואשת בנירוסטה הזו; של ידיים שעברו דב...

במטוס איירבוס 320 אין אפשרות להטות את גב המושב. כל הכיסאות זקופים בזווית אחידה כך שברור שכולנו נוחתים עם כאב גב. חוץ מהאימהות הצעירות שעמדו רוב הטיסה עם התינוק על זרועותיהן העייפות, מנדנדות אותו בתנועות מותן סדירות - תנועה ייחודית המופעלת אצל כל מי שמחזיק תינוק, גם אם לא התכוון לכך מראש. לנו הגברים עוד אין את התנועה האינסטינקטיבית הזאת. אם בדרך הלוך לחופשה התלבטתי בין בלאדי מרי לג׳ין טוניק - קוקטיילים של שנות השבעים לפני המצאת האפרול שפריץ - בטיסה חזרה המצב היה שונה לגמרי. זו הייתה טיסת מועדים לשמחה, עמוסת ילדים צעירים והורים מוטרפים. הנוסעים היו מעוטרים בערכת ארבעת המינים, תיק לשטריימל (חובה בשמחת תורה), ועוד תרמיל עמוס על גב של כל ילד, כך שכל חסיד בטיסה נראה כאילו הוא מתאמן לגיוס קרוב לגולני. אגב, הופתעתי לראות כי למהדרין שבמהדרין יש תיק נסיעות מיוחד ללולב, השומר על זקיפות קומתו היהודית גם במחלקת התיירים העמוסה. השיבה הביתה. תום החופשה. פרידה מהבאגט הטרי בבוקר ומהגן עדן של מסעדות עיר האורות, ולאו דווקא המפונפנות שבהן. הטעימות. הארוחות בפחות מארבעים אירו לסועד שעדיין יו...

טסתי לבד. במציאות המקומית הנוכחית, זה לא פינוק – זה מרשם רפואי דחוף. סוג של פסק זמן הכרחי מהבלגן: העבר הרחוק נראה כמו פנטזיה שוודית, העתיד בערפל כבד, וההווה... בואו, ההווה פשוט לא משהו. הייתי חייב להתרחק קצת בשביל הסיכוי הקלוש להתגעגע. מיני-רילוקיישן, מאקרו-פינוק. רק אני, המזוודה הקטנה, והאינטליגנציה המלאכותית. ברגע שסגרתי טיסה והודעתי לחבר הפריזאי שאני מתעלק לו על הספה בסלון, האלגוריתם הריח חולשה והתנפל עליי כמו יחצ״ן במסיבה בפלורנטין. לא הרפו ממני לרגע: הצעות למלונות בוטיק שהתעלמתי מהם בהפגנתיות, סיור טעימות גבינות עם סומלייה עיוור, ספא מועשר באצות, לימוזינה שתאסוף אותי משארל דה גול, ומדריך דובר עברית שיסביר לי על גרפיטי בפרברים רחוקים במחיר של כליה. הכול, העיקר להסיח את הדעת מהסיבה האמיתית לנסיעה: לא לחשוב על סוף אוקטובר. על השאלה הנצחית אם אנחנו בדרך לגאולה או לקריסה טוטאלית של העסק. ואז חבר זרק לי: "תתחבר ל'אינסטינקט'". לא, לא האינסטינקט הבסיסי של שרון סטון, אלא סוכן חכם שיושב בתוך הוואטסאפ ומנהל למיליוני אנשים את החיים. עזר כנגד לאהבלים טכנולוגיים מזדקנים ...

בלאדי מרי. אין כמו קוקטייל בשחקים בגובה 35,000 רגל. אלכוהול מבורך שממסך את ההמולה בטיסת השכר שהמריאה באיחור. קוקטייל תעופתי שאני לא שותה באף בר. רק בטיסות. קוקטייל שהכרתי בשנות השבעים בטיסות אל על, בימים בהם חברת התעופה הייתה נדיבה והציעה לנוסעים בקבוקון צ'ייסר, או בירה, או יין, או הכל - רק תחייך לדיילים, ונשתה לחיים כל הדרך עד לנחיתה. טייסים לא שותים. יש כלל ברזל. שמונה שעות בין אלכוהול למצערת. חוק שאף טייס לא מפר. אלא אם הוא צרפתי למשל, שם יש חוק מדינה - כוס יין עם כל ארוחה, ולפעמים תוכלו לראות שעל המגש המוכנס לתא הטייסים יש מתוך הרגל גם בקבוקון יין. אולי לטייס האוטומטי. החברים שלי בקוקפיט לא שותים, וכשאנו יוצאים ערב לפני טיסה שלהם, אני לא מעלה על הדעת להציע להם יין. אני לעומת זאת, חף מאיסורים. את קוקטייל הבלאדי מרי למדתי להכין באל על. מיץ עגבניות עם קצת תבלינים, כמה טיפות רוטב ווסצסטר, מקלון סלרי אם יש, וצ'ייסר וודקה מעורבב היטב עם מיץ העגבניות. הקוקטייל שהישראלים אהבו פעם בטיסות. אהבו עד שנדרשו לשלם על כל משקה או מאכל בטיסה. גזרה קשה לא רק באלעל. כל טיסה הפכ...

תודו. בנסיעה לחו"ל, הצורך הכי חשוב זה תקשורת סלולרית. יציבה, זמינה, זולה, ולא מסובכת מדי. פשוט לפתוח את הטלפון ולשתף את כל העולם: כמה טוב לנו, כמה החופשה זורמת, והמלצות נדיבות מהשטח על איזה חוף סודי שאף תייר מלבדנו לא גילה עדיין. לפני למעלה מעשרים שנה, כשהסלולר היה מעדן גורמה יקר, נפלטה לי שיחת טלפון ממעמקי התרמיל. כמו אדיוט לקחתי הטלפון למדרונות הסקי, ואת החופשה היקרה הזאת לא אשכח. לחיצה מקרית ליעד לא מוכר. זמן אוויר יקר ומיותר. אסון פיננסי לזוג צעיר, עם הוצאה מיותרת של שלושת אלפים שקלים. חייגת, שילמת. חיוב שחיכה לי בחשבון ברגע שחזרתי לארץ. מאז כולנו הפכנו למתוחכמים. יש חבילות המשולמות מראש, יש סים מקומי, ויש גם eSIM. פתרון למתקדמים ששוחים בהגדרות הטלפון. אם היה לך מזל והצלחת להתקין את הסים האלקטרוני במכה ראשונה – אשריך. אצלנו זה לא קרה. בטלפון שלי הכל עובד פיקס. בטלפון שלה, אחרי שלושה ימים – קריסה. אין חיבור לרשת דרך הסים הזמני. על פחות מזה פרצו מלחמות. עכשיו לך תסביר למה הייתי חייב לסבך אותנו עם חידושים טכנולוגיים, ואיך זה שאצל החברים חבילת הגלישה הרגילה עובדת ר...