תמיד היה משהו ממגנט, כמעט מכשף, בטרגדיה של "מועדון ה-27". ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון וקורט קוביין הפכו למיתוסים של "צעירים לנצח". אגדות של כישרון אדיר שקרסו ומתו לפתע בגיל 27. המיתוס הזה, שמרוח בצבעים עזים של גרפיטי על קירות מתקלפים, מוכר לנו סיפור רומנטי ומעוות על אמנים שחיו על הקצה ועזבו בשיא, לפני שתלאות הזמן הספיקו לגעת בהם. אבל אף אחד לא הכין אותי למועדון המפוקפק, האפור והכואב באמת שאליו נשאבתי השבוע במחשבותיי בעל כורחי: "מועדון ה-72".
זה לא מועדון של הרס עצמי בחדרי מלון אפלוליים מסמים ואלכוהול. זהו המועדון של אלו שהיו בטוחים שיש להם עוד זמן. הרבה זמן. דור שלם שמשקר לעצמו ש"שבעים זה החמישים החדש" וש"אנחנו רק מתחילים". אנחנו וה-AI נכבוש את הפסגה והאימורטליות בהישג מחקר אחד קטן. כשהשבוע, בהפרש מצמרר של יממה אחת בלבד, הצטרפו לרשימה הזו אבי מלר ומוחמד בכרי - שני אנשי תקשורת ותרבות מוכרים, ילידי 1953, ממש בני המחזור שלי - הבנתי שהסטטיסטיקה הפסיקה להיות מספרים יבשים בעיתון והפכה לדפיקה אלימה, חסרת נימוס, על הדלת.
אנחנו, ילידי 1953, אנחנו סיפור מיוחד. נולדנו אל תוך שנות הצנע, אל מדינה צעירה שרק לומדת ללכת. גדלנו בלי טלוויזיה, עם נפט לחימום ועם הורים שניסו בקושי לצאת מפוסט טראומה של מלחמות תש"ח, להשתקם מהתופת של אירופה האנטישמית או מהטרנספורט שעברו מארצות המזרח. בנינו, לחמנו, עבדנו קשה, וכל הזמן הזה החזקנו באמונה שאחרי שנעבור את הכל - את המילואים, את המשכנתא ואת גידול הילדים - יגיע הזמן שלנו לנוח. לכן, תחושת המוות הזה מרגיש כמו הפרת חוזה. המועדון הזה לא מתאים לי.
האמת היא, שכשבן מחזור שלי בתיכון, קובי ח. , הלך לעולמו בפתאומיות בגיל 72, הופתענו לגמרי. למיטב ידיעתי קובי היה בריא, נראה מצוין, וערב אחד פשוט הלך לישון ולא התעורר. שלא כמו כוכבי הרוק הפרועים ממועדון ה-27, הוא נפטר כצדיק במיטתו - והשאיר אחריו משפחה, חברים והמון תוכניות שנשארו תלויות באוויר בלי קובי.
אני מסרב להשלים עם המועדון הזה. המוות בגיל 72 הוא אנומליה, תקלה במערכת, ולא גזירת גורל טבעית. נראה כי מישהו פשוט גנב להם מהכיס עשור וחצי של עתיד. זה מספיק זמן כדי לראות נכד עולה לתורה ואז מתגייס, לכתוב עוד כמה ספרים, לנסוע לעוד כמה יעדים אקזוטיים או פשוט לחיות את השנים שבהן התגבשנו למי שאנחנו. לטוב ולפחות מזה גם. כי זה מה שיש ועם זה ננצח ונגיע לקו הסיום אי שם עוד הרבה שנים.
הסטטיסטיקאים של הלמ"ס יגידו לכם שגבר ישראלי שהגיע לקו הגיל הזה, כבר צלח את כל המכשולים האפשריים: את מחלות הילדות של שנות החמישים, את הצבא והמלחמות, את הטיול הגדול שאחרי הצבא, מגיפות עולמיות, אינפלציות דוהרות, הקטל בכבישים והמחלות של גיל העמידה. לפי לוחות התמותה היבשים, הוא אמור היה למשוך עוד כמעט 14 שנה, לפחות עד גיל 86.
בעוד שהעולם חקר אם גיל 27 הוא קללה או צירוף מקרים, אנחנו שכחנו שהבונוס הסטטיסטי שקיבלנו על כך ששרדנו את שנות ה-20 וה-30 הסוערות שלנו הוא לא צ'ק פתוח לנצח. מועדון ה-27 הוא מיתוס שבנינו כדי להאדיר את הנעורים; מועדון ה-72 הוא המציאות הקרה והנושכת. בגילנו, כל פרידה כזו היא תזכורת לכך שאנחנו כבר לא נלחמים במוסכמות או בממסד כמו הנדריקס או מוריסון, אלא נלחמים על עוד רגע של "זמן פציעות" שהחיים הקציבו לנו.
חבר, נסה לחשוב על זה כמו על ספר עב-כרס ומרתק שצלחנו את כל פרקיו המורכבים והסוערים, וכשכבר הגענו לאפילוג המרגיע, לחלק שבו הכול אמור להתחבר לכדי משמעות ושלווה - מישהו פשוט תלש באכזריות את הדפים האחרונים מהכריכה והשאיר אותנו עם סיפור לא גמור.
כמו שאמר גרושו מארקס, למועדון הזה אני לא מוכן להתקבל. מועדון ה-72 יצטרך להסתדר בלעדי.
