דיסקליימר קטן למען הסדר הטוב: מדי פעם מצטייר כאילו אני מחלק פה עצות הרות גורל על זוגיות, החיים ומה שביניהם. אז רגע לפני שאתם מיישמים, הכותב אינו רופא, לא למד פסיכולוגיה ולא מתיימר להחזיק בתעודת יועץ. הפוסט אינו מרשם רפואי ואף רוקח לא ינפק לכם עליו תרופה. הדברים שנכתבים כאן מיועדים לחברים שלי, ולאנשים שהראש שלהם דומה לשלי, ומוגשים כנקודת מבט אישית בלבד. יש מספיק מומחים ברשת למי שמחפש הדרכה מוסמכת; כאן אנחנו פשוט מדברים. פיץ' מלבה. מישהו מכיר את המנה הזאת? קינוח גלידה אמריקאי שהגיע לתל אביב הרבה לפני רשתות הגלידה מגוונות הטעמים, לפני הפיתויים רבי הקלוריות בגביע. שילוב מפנק של גלידת וניל עם חצי אפרסק משומר, ולמהדרין הוסיפו קצפת עם דובדבן. אני מכיר את זה היטב, כי כשהוריי רצו לפנק אותי, אבא היה לוקח אותי ל"ברוקלין בר" בתחילת רחוב אלנבי ליהנות מהגלידה הכי טעימה בעיר. לימים, באותו הבניין נבנה מלון סנדיי שהיה לבורדל תל אביבי, ועבר בהמשך שינוי ייעוד, לבית אבות בוטיקי שהופעל על ידי משפחת שמש, לטיפול בהורים מאותגרי שנים באהבה הכי טובה שאפשר. במקום הזה גם נפרדתי מאבי, שאושפז שם למספר...

יום ראשון, שש וחצי בבוקר בדיוק. אנחנו בצעד שבועי ראשון על טיילת תל ברוך בואך חוף מציצים. ציר הספורטאים עלאק; כבר לא רצים, לא משכימי קום באשמורת השלישית, ולא מאוגדים בקבוצת ריצה יוקרתית כהכנה לקראת המרתון הטרנס-אטלנטי הבא. חמישה צועדים, כלב אחד, ולכל אחד יש פרשנות משלו לתוצאות הבחירות. כולל לכלב כמובן. פתיחה אהובה עליי בשנים האחרונות, מאז ויתרתי על חדר הכושר למחלימי קרדיולוגיה א' באיכילוב לטובת ספורט באווירה ים תיכונית, עם חבורה עתירת סטנטים כמוני. נמנעים ממתקנים רפואיים אם אפשר וככל שניתן. אמרו לנו שעה הליכה כל יום בדופק גבוה. אז אנחנו הולכים בקצב שלנו, והדופק עולה בעיקר כאשר חולפים וחולפות על פנינו בני ובנות דור ה-Z החטובים, שמצטיינים בלבוש ריצה הדוק מספיק כדי לעורר אצלנו זיכרונות מעוררי געגוע. אחרי פתיחה ספורטיבית שכזאת לעוד יום רגוע, נזכרתי כי אמש גיליתי שלוחית הרישוי האחורית בקטנוע שלי נשרה. כבר דמיינתי שוטר עוצר אותי ונותן לי דו"ח מיותר. חבל, למרות שכבר שנים לא ראיתי שוטר תנועה בתל אביב. זה לא מתאים לי, ואני שומר חוק. אז רשמתי לי ב-TO DO LIST לסגור את התקלה...

אחרי פרסום התוצאות במוצאי יום הבחירות רציתי לפרסם את הפוסט הזה. תמים שכמוני. לא מחמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות ולהתאכזב. אלוף הבחירה הלא מוצלחת. בושה. אני גר בשכונה סמולנית ובטוח כי המשיח כבר פה. אז זהו. שלא. הוא כנראה גם לא בדרך. אני משתף אתכם בפוסט שלא מתאים לכלום, חוץ ממחשבות של סמולני תל אביבי ציוני מובס. לפחות עד שיפתחו את כל המעטפות הכפולות ויספרו את קולות הימאים… אני שמח מאוד לפרסם כאן את אופציה B של הבלוג הזה. בשביל הפרוטוקול והפרספקטיבה: בנוסח האלטרנטיבי (אופציה A, שנשארה למרבה המזל בפח הניירות של ההיסטוריה), הימין דרס את הקלפיות בניצחון מוחלט. התורים בצ'ק-אין בנתב"ג התארכו לממדי התורים הצפויים לנו בקרוב בקופות החולים בתור לרופא מומחה – כשרוב המומחים הללו החליטו לנסות את מזלם מעבר לים, הרחק מכאן. אבל למזלנו הרב – ובזכות התורים הארוכים של הבוחרים בחיים באלטנוילנד בנוסח הציוני שקדם לעשן באילון – אני מפרסם כאן את האופציה המועדפת על רוב הציבור. אופציה B. איחוד, ציוני, מגוייסים, ליברלי, ומסיק זיתים לכל – כולל כולם. את יום הבחירות שלי, תאמינו או לא, התחלתי בכלל...

אני מוזמן למסיבת יום הולדת שבעים של חבר. שבעים, אחי. חבר ילדות מהשכונה, מהימים שהלכנו לבית הספר עם ילקוט עור קשיח כזה, שתי רצועות ומנעול מתכת שעושה "קליק". הרבה לפני שהמציאו את הטרולי של כיתה א', תיק מתגלגל בתצורה שעם השנים רק קיבלה שדרוג; במקום קלמר וחוברות עבודה דוחפים לתוכו לפטופ, קוסמטיקה ומטען, הכל מדוד במגבלת שמונת הקילוגרמים של הטרולי לקאבין לפני העלייה למטוס. גלגולו של ילקוט, ושלנו. 70 של עידן ה-AI זה איוונט אחר לגמרי. פער מטורף מהשבעים שהכרנו כשהסבים שלנו היו בגיל הזה. דור אחר של קשישים ששיחקו רמי על המרפסת בלילות הקיץ החמים, חתכו אבטיח עם בולגרית מלוחה וחיכו שהילדים יחזרו מהצופים. מבוגרים שדיברו בעיקר בשפת האם מהגולה; רוסית, פולנית, לדינו ויידיש. בליל של שפות שעלו לארץ ונשמרו אצלם לשיחות סלון. דור ששרד מלחמות ושואה, בנה את עצמו מחדש מאפס, והמתין בסבלנות לתום הקדנציה שלו. אנשים שקמנו לכבודם באוטובוס, כאלה עם קושי ביציבה, קצת אבודים עם השפה ועם עצמם. מכובדים עם שיבה וכרס שבעיקר אהבו להאכיל יונים בשדרה, חטפו חרדות מכלבים, ואכלו כפיצוי על שנים שבהן לא...

על מה דיברו בבתי התענוגות בעיר פומפי בימיה האחרונים? האם הקשיבו לגיאולוגים מודאגים שהזהירו מפני הקולות המשונים שעלו ממעמקים? האם ניסו לפרש את  ההתחממות הבלתי מובנת של מי הספא הרומי המפואר? האם בפומפי הסתכלו על העשן המיתמר מפסגת הווזוב - או שגם הם כמונו לא מדברים על הפיל הענק שבחדר גם עכשיו, ימים ספורים לפני יום הבוחר. ישבנו לבראנץ בבית הקפה עם חברים. היה סבב רגיל על חוויות מהביאנלה, מההופעה של סלין דיון, ממסזיסטית החדשה בספא של מלון פליי, וסיפורים שגרתיים על הנכדים. אלה שנולדו לא מזמן ואלה שמתגייסים בשבוע הבא ל-8200 כמובן. אנחנו מדברים, והפיל עומד לו בצד. אנחנו מקשקשים, והפיל  - פיל ענק. נכנסנו לישורת האחרונה לפני הכרעה, ואף אחד לא שואל את הרופא אם נחיה או נמות. אם נגשים את האיום לרילוקיישן סופי או שנרד להפגנה סופנית על נתיבי אילון. נמות ולא נוותר לפיל הירושלמי. אף מילה על הבחירות. השלטים שהיו מכסים בכל מערכת בחירות כל מרפסת בבתי השכונה, נמוגו. שלטי החוצות ממשיכים לפרסם כרטיסי אשראי וקוסמטיקה. רוב תקציבי הפרסום עבורו לסושיאל ולאולפני ה-AI. פחות שעות איפור לפוליט...

חמישה חברים משמעותיים יש לנו. חמישה ולא יותר. חמישה אנשים שנפגשים איתם בקביעות, לזמן איכות. פגישות שעושות הבדל. שיחות אמיתיות שלא משאירות ספק. שיחות של חברים. לא כאלה שמסתיימות ב"חייבים להיפגש". כאלה שבאמת נפגשים. החמישייה הקרובה לנו.  החמישייה המשפיעה על איכות חיינו. חמשת האנשים שמופעים הכי הרבה ביומן שיחות נכנסות בטלפון שלנו. החמישייה שאף מאמן לא בחר בה לשחק איתנו את משחק החיים, מלבדנו. החמישייה הסודית של כל אחד מאיתנו. בתוך החמישייה הזאת נספר גם מישהו מחוג המשפחה הקרובה. כלומר, ארבעה פלוס בן או בת הזוג. אלא אם היחסים ביניכם לא משהו לאחרונה. במקרה כזה אתם בטח מקטרים על זה לארבעת החברים המשמעותיים שנותרו לכם. גם זוגיות במשבר תורמת לחיי החברה.  זאת עוד תאוריה מעניינת שלמדתי ממומחה לחינוך בהרצאה מעניינת. לפי התאוריה הזאת, כל אותם עשרות "חברים" שלי אינם משמעותיים בחיי. מעניין. בלי לדעת, ניהלתי שנים של יחסי ציבור. רגע, אל תיעלבו לי. כל אותם אנשים יקרים שאיתם אני מבלה במהלך השבוע. מקפיץ צ'ייסרים, משחק מטקות, נפגש לפרלמנטים והולך להצגות תיאטרון עם בנות הזוג. אתם חברי...