מדינה מזוינת. תרתי משמע. מדינה שחמושה בנשק קל כמענה לטילים בליסטיים מחד וסכינאים מאידך; ארץ שלא באמת מצליחה להגן על אזרחיה, ורומזת להם בעדינות שילכו להסתדר לבד. כבר חמישים שנה שיש לי אקדח. שתי מחסניות, קופסת כדורים ורישיון רשמי להגנה עצמית. עוד לא הגעתי למצב בו הוצאתי האקדח מהנרתיק, שלא במטווח. למזל כולנו. ביל קרטר, גיבור נעוריי, היה רוכב אל תוך השקיעה עם שני אקדחים מוכנים לשליפה בנרתיק. בצהרי היום ובנקיקי הריו בראבו, רכוב על סוסתו בלאקי, השולף הכי מהיר במערב ובספרות הקיוסקים. אצלי, לעומת זאת, הנרתיק קצת לוחץ, החולצה נתפסת בקליפס, הברזל מכתים את הגופייה, ובאופן כללי עדיף שיישאר שמור, נצור ועמוק בכספת. באקדחים החדשים כבר אין נצרה. ג'יימס בונד וחבריו מעדיפים לשלוף ולדרוך בתנועה תיאטרלית אחת, במקום להסתובב עם כדור בקנה ונצרה סגורה. זה מצטלם נהדר ומונע אי נעימות קטלנית כששוכחים לפתוח את הנצרה וצד ג' מקדים אותך בירי. זו המציאות של גלוק 26 ודומיו: דורכים, מכוונים, יורים. כבר אין ירי אזהרה באוויר; פשוט יורים ברגע שמרגישים סכנה מוחשית ומיידית, איש איש על פי מפלס הפחדים ו...
יש דברים שהגיל והקילומטראז' מלמדים אותך להעריך מחדש. למשל, את מושג הזמן. פעם הייתי מסוגל לנסוע חצי שעה בפקקים ולו רק כדי לחסוך עשרה שקלים על איזה פריט זניח; היום אני עדיין עושה את זה, אבל כבר בדרך הלוך מתחיל לחשב במרירות כמה עלה לי הדלק, כמה תאי מוח שרפתי ברמזורים, ומה בדיוק חשבתי לעצמי כשיצאתי מהבית. כי כסף, בסופו של דבר, אפשר להרוויח מחדש. זמן, לעומת זאת, מתאדה באוויר בלי להשאיר עודף. ועדיין, מספיק שמישהו יתלה מולי שלט זוהר של "מבצע", והמוח התבוני מתאפס מיד לגיל שמונה: חמישה שקלים פחות כאן, עשרים שקלים הנחה שם, מציאה שאסור לפספס בשום אופן. עזבו רגע את העובדה שבשביל עשרים שקל חיסכון תיאורטי אני מוכן לבזבז שעה שלמה ונושמת מתוך החיים שלי. זה בדיוק התסריט שקרה לי השבוע, רגע אחרי שעליתי לעיר הבירה והסטודנטים למשימת חילוץ הורית. הנוהל מוכר: הסטודנטית הצעירה מבקשת מאבא לעשות את מה שאבות מתוכנתים לעשות, לבוא ולתלות מדפים בפינת הלימודים החדשה. הדירה, איך לא, ממוקמת באזור הכי מאובטח בירושלים, דלת ליד שכנה פסיכולוגית שנשואה לפוליטיקאי, אבל בבניין שנראה כמו המוהיקני ...