בוקר. אנחנו בדרך אל העיר. תור המכוניות מזדחל מכיכר אל כיכר בדרך החוצה מהשכונה. נסיעה איטית, לא לחוצה, בלי תמרוני עקיפה ובלי נהיגה במסדרון הצר שבין שני טורי המכוניות. אנחנו ממש לא ממהרים, ובאופן מפתיע גם כל השותפים שלנו לכביש התעוררו הבוקר רגועים. עד לאירוע. אני נוהג כמעט על השול. בהמשך אני מבחין בקטנטן על האספלט. הוא קפץ מהמדרכה, בלי מבוגר אחראי לצדו. מקפץ בשמחה לעבר המדרכה שממול, והמכוניות ממשיכות להזדחל, פגוש צמוד לפגוש. הנהגים כלל לא רואים אותו. רק אני. אני קופא במקומי. הראש בתוך הקסדה, ואני לא יכול לצעוק. הוא ממשיך להתקרב אל הפגוש שמולו, שמתקדם לאט, אבל באיום קטלני. אני מצפצף, אבל אף אחד לא מבין למה. אף אחד לא רואה אותו. רק אני. אני מתפלל שיקרה נס. שאולי ישנה כיוון, שיברח לאחור, או שפתאום יפרוש כנפיים ויעזוב את משטח ההריגה השחור. אני בטוח שעוד רגע הוא יחצה את הכביש בזריזות וייעלם. זה לא הגיוני שחיים יכולים להסתיים כך, מול העיניים. טאק. הצמיג פגע בו. מעך אותו. הפך אותו לעיסה של דם ונוצות. רק אז הבנתי שלא ילד נדרס מול עיניי. זה היה גוזל מיינה שחור. הנהג אפילו לא הרגיש ...
בחירות. לא הבחירות לכנסת. הבחירות שלנו. עוד הרבה לפני שלמדנו להצביע, למדנו לבחור. מהרגע שהפסקנו לזחול והתחלנו ללכת, בחרנו לאן ללכת, אחר כך עם מי ללכת, ובסוף גם איך לחיות. החיים היו פשוטים. כך או אחרת. לא רק ימין או שמאל. הבחירות היו דיכוטומיות, ברמה הכי בסיסית של החיים. חוף גורדון או מציצים, הולכים לבית הספר או מבריזים, חמוץ או מתוק, קלטות בטא או VHS, אלביס או קליף ריצ'ארד, אייקה היפה או נתי הבלונדינית. לא היו הרבה אפשרויות, אבל הייתה לנו הזכות לבחור. הילדים בשכונה הלכו לגן עדה או לגן שולה. לא הייתה אפשרות שלישית. אחר כך בחרנו בין שבט צופי דיזנגוף לצריף של הנוער העובד והלומד בפינת ארבע ארצות וארלוזורוב. בתיכון כבר היינו צריכים להחליט בין שרטוט טכני לריקודי עם. גם האוכל דרש הכרעה. שניצל או קציצה, מלך מלכי הפלאפל או פלאפל שוק בצלאל, פיץ' מלבה או בננה פלמבה, סיגריות נלסון או אירופה. מי שיודע, יודע. אלה היו בחירות קשות. תל אביב לא אהבה מתלבטים. היא דרשה שתבחר צד. אנחנו, דור מגויסי קיץ 71', עוד האמנו שהעולם מסודר. שמבטיחים לנו יונה עם עלה של זית, ולא מתעוררים...