11 אחוז סוללה

תוך כדי סריקת קוד התשלום באוטובוס הבנתי שבטלפון נשארו לי 11 אחוז סוללה. לכל היום. וכולו עוד לפנינו.

אופס. כנראה שמשהו במטען או בטוען השתבש. עכשיו לך תסתדר עם טלפון חשוך. בלי ארנק. בלי תעודות. בלי כרטיס אשראי. בלי כיף ועם קצת תעוקה בחזה. איך אני מראה למפקח הכרטיסים כי שילמתי על הנסיעה ולא מגיע לי קנס כספי כבד כמי שלא תיקף את הנסיעה בעידן החדשנות בו כבר לא משלמים לנהג על הנסיעה במזומן עם העלייה להסעה ומקבלים כרטיס נייר לביקורת פתע.

מצד שני, 11 אחוז סוללה זה המון יחסית לחבר שלי שבביקורת האחרונה שלו בשיבא אמרו לו שנשאר לו בסוללה של הדפיברילטור 6 אחוזים בלבד. במקרה שלו זה נגמר בניתוח בהרדמה מלאה והחלפת סוללה לעוד עשר שנות לבביות עם לב פועם בכיף. אני הייתי צריך רק כבל טעינה להתחבר לשקע הטעינה באוטובוס. כבל שלא היה עלי באותה נסיעה.

תחב"צ. בעידן המודרנה, אנחנו כבר לא באמת יוצאים מהבית העירה עם תיק. כל מה שאפשר לשמור בענן, לא נכנס לכיס. אפילו את האוטו החכם החדש אפשר להתניע עם הנייד. בתנאי שהסוללה טעונה כמובן.

גם מזומן מזמן הפסקתי למשוך. בתחנות הדלק הבינו שכרטיסי פלסטיק לתדלוק הם כל כך של פעם. הקבצנים התייאשו ממני ועברו לביט. הבחור שעובר בבית הקפה עם ארגז תותים ישר מהשדה – כבר מנוי בפייבוקס בגלל טיפוסים נטולי מזומן שכמוני. ועכשיו – לך תצא העירה עם 11 אחוז סוללה.

ובחזרה לאוטובוס. מסביבי ציבור אנדרואידי. מבט זריז – לאף אחד אין כבל לטלפון מקבוצת אפל. אני כבר ב-9 אחוז סוללה, וכבר מתכנן לבקר אצל דודה שלי שגרה בלב העיר. לטעום מהעוגה שלה בזמן שהטלפון יחובר למטען להתאוששות. המודרנה מחזקת את קשרי המשפחה, לא?

התא הנהג יושב צעיר חייכן. הנוסעים עולים ויורדים – והוא מרוכז בנהיגה. לא התביישתי – והטרדתי אותו באחת העצירות ברמזור. כן, במקרה יש לו איפון. כן, הוא נתן לי כבל טעינה. כן, הנהג מוחמד מקו 126 בחברת דן – הוא המושיע האורבני שלי באותו בוקר. תודה לך!

אחרי שנות האינתיפאדה בואך עידן התחב"צ המודרני - את תא הנהג מיגנו סביב בזכוכית מחוסמת ומושב ממוגן מרסיסי מטענים עד שהיום לקוקפיט של הנהג אין הרבה קשר עם הנוסעים. התשלום הוא אלקטרוני, מערכת הכריזה מעדכנת אותנו לתכף הנסיעה באפליקציה, ומסכי מחשב מעדכנים את מסלול הנסיעה . עוד מעט הנהג יוחלף ב-AI, והנהג יוסב לדייל - רק יסייע לנוסעים מוגבלים  או לאימהות עם עגלות ילדים לעלות או לרדת מהאוטובוס וישמור על הסדר הטוב במהלך הנסיעה. "אדוני, תוריד בבקשה את הרגל מהמושב שמולך!"

התחב"צ הבטוח חשוב לכולנו. בשנה האחרונה אני מרבה להשתמש בגוש דן ברשת האוטובוסים וברכבת הקלה הממררת חיינו מעל לאדמה, וידידותית למשתמש כמערכת מטרו חדשנית. לא רק בגלל ההנחה לאזרח וותיק (מחיר כל נסיעה עירונית -3 ₪) אלא בעיקר כי זה נעים ואמין.

האפליקציות עוזרות לי לתכנן הנסיעה, מתי לרדת מהבית לתחנת האוטובוס הסמוכה ובדיוק של 2 דקות, האוטובוס המיוחד מגיע. האוטובוס ממוזג, בדרך כלל יש מקומות ישיבה, וכל אי הנעימות בנהיגה תל אביבית מעצבנת או חיפוש מקום חניה – נחסך ממני.

החלפת אוטובוסים הפכה למשחק ילדים. האפליקציה מתכננת את ההחלפה, מודיעה לך בטלפון החכם מתי לרדת מהאוטובוס, איפה לעמוד לאוטובוס הבא, כמה דקות לחכות, אם חשוב לך גם מראה לך על מפה איפה האוטובוס הבא נמצא בזמן אמיתי, ומעדכנת אותך מתי הוא מתקרב לתחנה בכדי שתתכונן לעלות עליו בנחת.

מבולבלים? מסך האפליקציה שלכם מלא בפרסומות שגורמות לכם אי נעימות – אני בחרתי אחרי המלצה מחבר לשלם מנוי. ב-MOOVIT פלוס זה עולה עוד לכל חודש 6 ₪, ואפשר להנות ממסך נקי מפרסומות, ועוד פונקציות שיקלו עליכם הנסיעה – כמו שיתוף מיקומכם עם מי שקבעתם איתו פגישה וכדומה. אני בטוח כי יש עוד כמה אפליקציות לניהול השימוש בתחב"צ, כמו כמובן מפות של גוגל  הוותיקה שמשרתת אותי היטב בנסיעות בחו"ל או מפות המקבילה באפל.

עכשיו, חזרו להתנכל לתחב"צ שלנו. מטעני חבלה באוטובוסים הם עוד סיוט. להגיע בעיר מ-א' ל-ב' הפך למסע הישרדות. בנהיגה בלתי אפשרית בין החפירות, בהליכה על המדרכות עמוסות מפגעי דו-גלגלי קטלניים או בתחב"צ נח אך מאוים על ידי ג'יהדיסטים. עד שהגענו לרמת שימוש אירופאית – הם חושבים שיחזירו אותנו לשנות התשעים. אולי חזרנו לימי – "נהג, של מי התיק הזה?!"

תוך כדי סריקת קוד התשלום באוטובוס הבנתי שנותרו לי 11 אחוז סוללה. לכל היום. וכולו עוד לפניי.

אופס. כנראה שמשהו במטען או בכבל השתבש. עכשיו לך תסתדר עם טלפון גוסס – בלי ארנק, בלי תעודות, בלי כרטיס אשראי, בלי ביטחון ועם קצת לחץ בחזה. איך אני אמור להראות למפקח את הכרטיס ששילמתי ולא להפוך לנוסע סורר בעידן שבו הנהג כבר לא מקבל מזומן?

מצד שני, 11 אחוז סוללה זה המון – יחסית לחבר שלי, שבביקורת האחרונה בשיבא הודיעו לו שנותרו 6 אחוזים בסוללת הדפיברילטור שלו. במקרה שלו, זה נגמר בניתוח ובהחלפת סוללה לעוד עשר שנות פעילות לבבית. אני הייתי צריך רק כבל טעינה. כבל, שלא היה עליי.

תחב"צ בעידן המודרנה. מי יוצא היום מהבית עם תיק? הכול בענן, בכיסים יש רק אוויר. אפילו האוטו החכם מתניע עם הנייד – בתנאי שהסוללה לא מתעקשת לנטוש באמצע היום.

גם מזומן? מזמן נעלם. בתחנות דלק הבינו שכרטיסי פלסטיק לתדלוק הם נחלת העבר. הקבצנים עברו לביט. הבחור שמוכר תותים בבית הקפה? הוא בכלל על פייבוקס. ועכשיו – לך תסתובב בעיר עם 11 אחוזים מתנדנדים.

ובחזרה לאוטובוס. מבט זריז מסביב מגלה ציבור אנדרואידי. אין כבל מתאים באופק. אני כבר ב-9 אחוזים וסופר אחוזים לאחור. עם מי אנהל את שיחת הטלפון האחרונה, לפני החשכת המסך? בינתיים אני כבר מתכנן ביקור אצל דודה שגרה במרכז העיר – קפה, עוגה, ושקע הצלה.

ואז – אור בקצה המנהרה. נהג האוטובוס, מוחמד מקו 126 של "דן", במקרה גם הוא מחזיק באייפון. ובמקרה יש לו כבל. ובמקרה הוא מושיע אורבני שמחזיר לי את התקווה. 20 דקות של טעינה עד ההגעה ליעד שלי יעשו את ההבדל. תודה לך!

אם פעם היה קשר בלתי אמצעי עם נהגי האוטובוס, היום הם בקוקפיט ממוגן. בנוי מזכוכית משוריינת, עם מצלמות ומסכים במקום שיחות עם גברת עם סלים ובן דוד מהכפר. עוד מעט הבינה המלאכותית תנהג, והנהג יהפוך לדייל – רק יוודא שהנוסעים עולים ויורדים בשלום, וייתן הרצאות על התנהגות נאותה: "אדוני, הסר הרגליים מהכיסא, בבקשה!"

האמת? תחב"צ זה נוח. במיוחד כשבגוש דן הרכבת הקלה מתחרה עם מפלס הסבלנות שלנו. אני מרבה להשתמש באוטובוסים וברכבות, לא רק בזכות ההנחה לאזרחים ותיקים (נסיעה עירונית ב-3 שקלים!), אלא כי זה פשוט נעים ואמין. האפליקציה אומרת לי מתי לצאת מהבית, האוטובוס מגיע בדיוק של שתי דקות, המיזוג פועל, והכי חשוב – אין צורך להילחם על חניה בתל אביב.

החלפות קווים? קל. האפליקציה מודיעה מתי לרדת, איפה לחכות, ואפילו מציגה את מסלול האוטובוס הבא בזמן אמת. ואם אתם נרתעים מפרסומות קופצות – אפשר לשלם 6 שקלים לחודש על שדרוג ל     Moovit+  וליהנות משקט דיגיטלי. אפשר כמובן גם להשתמש באפליקציית מפות של גוגל או באפל, אבל אני, כהרגלי, מחפש חיים קלים.

ואז – המציאות טופחת על הפנים. מטעני חבלה חוזרים לאיים על התחב"צ שלנו. לנסוע בעיר הפך למסע הישרדות – אם לא מהפיצוצים, אז מהתנועה הבלתי אפשרית, מהמדרכות הפקוקות או מהאופניים החשמליים שדוהרים בלי חשבון. עלינו. עד שסוף סוף הגענו לרמת תחב"צ אירופאית – מישהו מנסה להחזיר אותנו לימי "נהג, של מי התיק הזה?!"

תן ביס

 

תן מילל לקראת חצות. החבר'ה שלו מצטרפים לקריאותיו. אנחנו מנסים להבין אם היללה הזאת היא תחילתה של אזעקת צבע אדום או פשוט סימן לכך שהתנים שוב בחיפוש אחר ארוחת לילה.

בצפון תל אביב יש הרבה תנים. פעם הם נתפסו כחיות בר חביבות, שמוסיפות לאווירה הטבעית. אבל בלילות הקיץ השקטים, כשהם מחליטים לפתוח במופע ווקאלי קבוצתי – האווירה נהרסת. הנכדים מתעוררים בבכי, השכנים מתלוננים, ואני? אני לפחות מתנחם בכך שעדיף תן מיוחם על טיל חות'י.

שכונתנו השקטה יחסית הופכת לרועשת בלילות, כשהתנים יוצאים לחפש אוכל בפחי הזבל, לרדוף אחרי חיות מחמד או פשוט ליהנות מארוחות חינם שאנשים טובי לב משאירים להם – ממש כמו לחתולי הרחוב. אולי כי תן שבע הוא תן שקט. וכך, רגע אחרי שסיימנו עוד פרק של "חתונמי" והתכוננו לשינה רגועה – היללות שוב תוקפות מכל כיוון.

כשהם מגיעים, כלבת הזאב הרגועה של השכנה מהקומה הראשונה נכנסת אטרף של נביחות. אינסטינקט כלבי שמטריף את כל השכנים. בגינה שבין שדרות קק"ל לרחוב רבינא הבהילה השבוע להקת תנים לילית את השכנה המבוגרת שלנו שמעדה ונפלה בגלל זוג תנים שרצו לידה בשביל הגינה. תנים, תנו לחיות בשכונה שלנו. תנק יו.

רמת אביב מותקפת משלושה כיוונים על ידי מוקדי פעילות תנית לוהטת: פרק הירקון מדרום, שמורת חוף הצוק ממערב, והשטחים הפתוחים של גלילות מצפון. האזור החקלאי מספק להם מחסה, אבל את המזון הם מעדיפים לחפש אצלנו, בעיר. פחי זבל פתוחים, שאריות מהאכלת חתולים ואפילו האכלה יזומה של אוהבי חיות – כל אלה הופכים את השכונה לבופה לילי.

אבל עכשיו העירייה החליטה לשים לזה סוף. מסתבר שהאכלת תנים גורמת להם לאבד פחד מבני אדם, וכשהם רעבים – הם עלולים להפוך לאגרסיביים. תראו מה קרה בחיפה עם חזירי הבר – פלישה שהפכה להשתלטות עוינת. תל אביב לא תיפול לידיהם של תנים רעבים!

תן יכול להיות מאוד מסוכן. לפני כארבע שנים תקף תן פעוט בן שנה בשכונת מעוז אביב, ורק בנס הצליחו הסובבים לחלץ אותו. במחלקה הווטרינרית עברו להתקפה. אחרי הסגרי הקורונה הגיעו התנים עד למרכז העיר ולאזור רחוב ה' באייר. תנים שעד עכשיו היו טורפים בטבע גוזלים או אפרוחים – עברו לנבור בפחי האשפה הזמינים בלב העיר.

אז מה עושים? נראה כי מדובר בתוכנית עירונית רחבה שכוללת התמודדות מול התנים החכמים במספר מישורים – מחקרית באמצעות מעקב אחרי תנים שסומנו במשדרים, שמירה על פחי אשפה סגורים, חינוך והסברה בקהילה, הפרדה בין אזורי האכלה של חתולים לבין מוקדי פעילות תנים, פיזור פתיונות עם חיסוני כלבת והחזרת החיות הסוררות אל מחוץ לשכונות. בנוסף, העירייה מתכננת קמפיין הסברה לתושבים, כדי להבהיר את הסכנות שבהאכלה לא מבוקרת וכיצד כל אחד מאיתנו יכול לתרום לצמצום התופעה.

בשלב הראשון, האכיפה נגד מאכילי התנים תוגבר – בעיקר באזור רחוב שי עגנון, חוף הצוק וגני יהושע. תפסו אותך מאכיל תנים? אחרי אזהרה ראשונה, תיפרד מ-730 שקלים. והעירייה מבקשת: אם נתקלתם במאכיל סדרתי – דווחו למוקד 106.

בעירייה החליטו גם לעקר או לסרס חלק מהתנים כדי למנוע את התרבותם, שכן מדובר בחיה מוגנת. בקנדה נתקלו בבעיה דומה עם זאבי ערבות מסוג קויוטי, ורק בשינוי הרגלי האכילה שלהם הצליחו להרחיק אותם מריכוזי האוכלוסייה. כיום  יש כמה מאות תנים בעיר, אבל בניגוד לאורח חייהם בגליל, כאן הם נוכחים בחיינו ולא רק נשמעים ברקע.

אז אם שמעתם יללה לילית, זה כנראה רק תן רעב, ולא אזעקת אמת. אבל אם נצליח להפסיק להאכיל אותם, אולי סוף סוף נישן קצת יותר טוב בלילה.

 

צילום באדיבות עיריית תל אביב.

שלושה ימים, שלוש שנים, שלושה נכדים

שלושה ימים זה נצח כשמתגעגעים, ורגע חולף כשמנסים להשלים שלוש שנים של אהבת סבא מרחוק.

במטוס למיאמי אני בוהה בשעון, סופר את הדקות בקוצר רוח. לא שאני נהנה מהספירה, אבל זה עדיף מלהתעצבן על הילד שבועט בגב המושב מאחוריי או על הסרט המטופש שבחרתי בטאבלט. אני לא מתרגש כמו איזה ילד, אני פשוט רוצה לראות כבר את הנכדים שלי, אחרי המגיפה, אחרי המלחמה, אחרי שהצלחתי לקנות כרטיס טיסה בלי צורך למכור כליה.

להיות סבא בתל אביב עם שלוחה משפחתית אמריקאית זה קשוח. לנו קשה ללכת אחרי הצעירים. לא כי אני לא קליל. רק קשה לי להעביר את ד"ר בן ששון וכל קופ"ח מכבי מתל אביב למיאמי. ניסיתי פעם להכנס לרופא אמריקאי עם כרטיס מגנטי של מכבי. לא עובד שם.

דין בן החמש בטח כבר שכח את השיר על הגמל שלימדתי אותו בזום. דניאל בן הארבע כנראה מדבר אנגלית שוטפת עם מבטא אמריקאי מושלם, ואולי כבר מתבייש בסבא הישראלי שלו עם העברית המסורבלת והאנגלית הבסיסית העילגת. דוד בן השנתיים? סביר להניח שיפרוץ בבכי כשיראה אותי. בשבילו אני סתם איש זר שמופיע מדי פעם על המסך.

אני שונא טיסות ארוכות. הגב תפוס, הרגליים נרדמות, והאוכל - נו, בואו לא נדבר על האוכל הזה. אבל מה לא עושים בשביל הנכדים? בשביל שלושת ה-D's שלי אני מוכן לסבול אפילו יותר מעשר שעות בתוך הקופסה המעופפת הזאת. למרות שאחרי כל טיסה כזו אני נשבע לעצמי שזאת הפעם האחרונה. עד הפעם הבאה.

במזוודה הקטנה ארזתי רק את החיוניות: משחק קלפים של רביעיות עם חיות התנ"ך, לא משנה כמה פעמים אסבירו להם מי זה תחש ומה המיוחד בעופר האיילים; קלפי זיכרון עם תמונות מירושלים העתיקה, אלו שפיתחתי מצילומים שאני עצמי צילמתי; וספר "מי אוהב את השבת" עם האיורים המוכרים שהילדים שלי נרדמו לצלילם. לדין – שחמט מגנטי קטן שיעורר את הסקרנות המתפתחת שלו; לדניאל – חולצת הפועל תל אביב, כי אם כבר ישחק כדורגל שיהיה עם הצבעים הנכונים; ולדוד הקטנצ'יק – דובי זעיר עם דגל ישראל, תזכורת רכה לשורשים שהולכים ומתרופפים.

 

הבת שלי, מלכת הרילוקיישן, שבחרה את מיאמי על פני רוטשילד, מעדכנת שהנכדים מונים את הימים. שדין כבר הכין ציור מיוחד עם קו רועד של חוף ים ושני אנשים – "זה אני וסבא", הוא התעקש. שדניאל אסף את כל צעצועיו החדשים לערימה אחת גדולה – "כדי שלא נבזבז זמן", הסביר. ושאפילו דוד, הקטן שבחבורה, מצביע על התמונה שלי ואומר "סבא בא", שתי המילים הראשונות שהצלחתי ללמד אותו מעבר לאוקיינוס.

שבעים ושתיים שעות. זה כל מה שיש לי. שבעים ושתיים שעות להטעין את מצבר האהבה, להשלים חיבוקים שהתפספסו, להספיק ללטף, לנשק, לצחוק, לשחק. שעון החול מתחיל להישפך מהרגע שאנחת, וכל רגע מתוכנן – מהריצה המשותפת לקראתי בשדה התעופה ועד לנפנוף האחרון כשאכנס חזרה לשער היוצאים. את שעות השינה קיצצתי למינימום ההכרחי – לישון אפשר גם במטוס, בין הגעגועים לבין ההשלמה.

ובלילה, כשהנכדים יירדמו מותשים מעודף סבאות אינטנסיבית, אשב עם הבת שלי על המרפסת מול ספינות התענוגות העוגנות ממול. מעמיסות משפחות של תיירים מרובי נכדים וגעגועים. אספר לה כמה אני גאה באישה המדהימה שהיא, אשר גידלה ללא עזרת סבא או סבתא - שלישיית נכדים מופלאים; באם המופלאה שהיא, בשלושת הנכדים שהביאה לעולם. ואולי, רק אולי, אזכיר לה שבשדרות רוטשילד פרחו השנה השקדיות מוקדם מהרגיל, ושגם בגן העצמאות יש מגלשות חדשות, ושלמרות השינויים הפוליטיים, תל אביב עודנה בועה של חיים טובים. ואספר לה שאני מוכן לסבול עוד עשרות טיסות ארוכות כאלה, עד שהגעגוע יתגבר גם אצלה, ותחליט שיש מקום אחד בעולם שבו ה-D's שלי יכולים לקבל חיבוק מסבא לא רק בסופי שבוע ארוכים, אלא בכל יום שמתחשק להם. ולי.

תל אביב מתחפשת – פורים זה רק תירוץ

תל אביב היא לא עיר — היא אוסף תחפושות עם וייב. תנו לה סיבה, והיא תתחפש אפילו לקיבוץ גלויות של רגשות. רק לפני רגע היא הסתובבה פה עם פרצוף של מילואים — דגלים צהובים מהמרפסת, שיחות סלון על מסיכות אב”כ, קליפות בצל נגד גז מדמיע בהפגנות, ריח הבואש באוויר, פגישות שבועיות בקפלן בצל המכת”זית, וסטוריז של הפגנות שצולמו באלכסון. שום דבר לא הכין אותנו לפורים — עיר שהתלבשה מחדש, כאילו כלום לא קרה.

ופתאום — פורים. העיר יודעת איך להתחפש, ובפורים היא עושה את זה ברצינות. פורים בתל אביב זה לא רק חג, זה אסקפיזם ממומן. כל שנה, תל אביב מתחפשת לעצמה כאילו כלום לא קרה. הדגלים הצהובים מתקפלים, ופתאום מהמרפסת עולה אלטרנטיבה הרבה יותר צבעונית: חצאית טוטו ורוד פסטל, גם אם עברתם.ן את גיל שישים והירכיים זה כבר לא מה שהיו. מי זוכר את ריח העשן באילון כששחררנו את הדחפים הדמוקרטים?

ובזמן שכולם מתלבטים אם להתחפש לחד קרן או לקריינית מובילה מערוץ 12, העיר עצמה מחליפה תחפושת: מעיר ממוגנת לעיר תיירותית מבעבעת. אין מי שלא מגלה את תל אביב מחדש. בוקר אחד אתם קמים לטיילת בחוף גורדון ומגלים טורניר מטקות גרפיטי, ועוד רגע כל הברים מסתערים על תפריטי קוקטיילים אביביים עם שמות כמו “המתנה לשחרור” ו-“הדגל הצהוב שלי”. לא לפספס! בסיורים גרפיטי יש גם נגיעות קולינריות עמוסות בפחמימות מנחמות כאלה שגורמות לכל חווית “בני ברק” להיראות כמו אטרקציה מחו”ל.

ואם כל זה לא מספיק, יש גם את הטרנד החדש של דוכני פופ-אפ — מישהו בכלל חשב על מטקות גרפיטי? לא מדובר פה על ספורט בריאותי, אלא על “כושר תל אביבי” ברמת מי שמתאמן לקראת טורניר פינג פונג חופים בריוויירה של עזה הטראמפית. המלחמה השבע נראית פתאום כל כך רחוקה וגם מעבר לפינה— כאן העיר כבר מתמלאת באדרנלין של חוויות חדשות, וכולם שואלים אם עוד יש מקום לפינת ישיבה פנויה או שולחן בר.

גם הכלכלה המקומית יודעת לשחק משחקים. בעלי הברים מבטיחים “יהיה פיצוץ, אנשים צמאים לחיים”, בעוד שהמלצרית מגישה את הקפה עם חיוך מחושב של “תשאיר טיפ יפה, נשמה, המלחמה נגמרה וחסר לי שקל לקו-סומוי”. לא פלא שהטיפ, שפעם היה 10 אחוז צנועים, כבר זוחל לכיוון 20 אחוז כמו אצל האמריקאים — רק בלי הריפיל של הקולה.

והכי מצחיק — גם אנחנו מתחפשים. כי פורים הוא בסך הכול פרומו לדבר האמיתי: סדר פסח. האפיקומן, המצות, ובני הדוד מחיפה שהזמנתם שוב, למרות ששנה שעברה נשבעתם שדי, זהו, אין לנו כוח לשמוע שוב מה הם באמת חושבים על המימונה. אתם יודעים איך זה, בסוף כל העימותים המשפחתיים נפתרים כשכולם מבינים שבסופו של דבר אין מה לעשות – תמיד יהיה את הדוד שיבקש לצפות ב’גבעת חלפון’ בפסח אחרי חד גדיא, והילדים פשוט לא מתווכחים על זה יותר.

ובתוך כל זה, תל אביב מתחפשת גם לאופטימיות עירונית — כזו שמנסה לדחוס לתוך אותה תחפושת גם חשש מסגירת נתב”ג בגלל טילים חות’ים, גם זיכרונות טראומטיים מהתור לבדיקה הביטחונית בטרמינל 3, וגם איזה רסיס של תקווה שבחול המועד הזה אולי יישאר לנו גם זמן לחיות, לא רק לשרוד. כי מהי תל אביב אם לא עיר ששורדת כל מה שעובר עליה ומפזרת חיוך בכל פינה?

אז תחפשו טוב בארון, תבחרו תחפושת שתעבוד גם בפורים וגם בליל הסדר, ואל תשכחו: בתל אביב הכול תחפושת — רק הקפה באמת אמיתי.

הלביאות של תל אביב

בערב יום האישה הבינלאומי, אני מביט סביבי בתל אביב אחרת. עיר של לביאות, עיר של נשים שנושאות על כתפיהן עולם ומלואו. שנתיים של "חרבות ברזל" לימדו אותנו שיעור חדש על נשות העיר שלנו. פעם היו "בנות תל אביב" – מושג שסימל יופי, תחכום, אולי קצת פינוק. היום, אחרי שנתיים של מלחמה, המושג הזה נראה כמו מזכרת מעולם אחר.

זוכרים את תל אביב של פעם? את הימים שבהם נשים התלבטו איזו שמלה ללבוש למסיבת טבע הבאה? והנה, באוקטובר אחד, השמלות הוחלפו במדים, והמסיבות – בהלוויות. נשים שרצו רק לרקוד, הפכו בן רגע לקורבנות, ללוחמות, לשבויות, למתמודדות.

לפני שבוע, ראיתי בלב העיר אישה צעירה במדי צה"ל משוחחת בטלפון: "כן אמא, היום אני אקפוץ לקחת את הילדים מהגן, אבל מחר אצטרך את עזרתך כי אני נשארת למשמרת בבסיס." קצינה קרבית, אמא, ועכשיו גם ממלאת מקום של אבא שהתנדב לקורס מ"פים. הכול במקביל.

ואז, בשלוש וחצי בצהריים, אני רואה עוד אימא צעירה במרכז העיר בדיוק מסיימת שיחת ועידה ואצה לקחת את הילד מהגן. הפקק בדרך לגן? זה עניין למתחילים. שני גלגלים על אבן השפה, ועקפנו את הפקק. הלביאה התל אביבית יודעת שאם לא תגיע בזמן, הגננת תיתן לה את המבט, אותו מבט שאפילו מחבלי נוח'בה היו נמסים מולו. "הייתי במילואים" זה כבר לא תירוץ בשביל לביאת תל אביב. היא פשוט מסתדרת.

ומה עם לירי אלבק? תצפיתנית צעירה שהייתה בשבי ולא נשברה. אם צריך לבחור אשת השנה, היא המועמדת הראשונה שלי. הלוחמת שלא ויתרה, גם כשהכול נראה אבוד. כמו נשות תל אביב. לביאה צעירה שמצטרפת ל"לביאה האם" עינב צנגאוקר שמובילה את מאבק האימהות בכיכר החטופים, אתר תל אביבי שמזמן היו צריכים לשנות שמו  ל"כיכר הלביאות". נשות פרעות תשפ"ד, הכי לביאות שיש.

ברב הקומות שלנו, גרה עורכת דין עם שלושה ילדים. הבעל במילואים כבר מעל שנה. היא מנהלת משרד, מגדלת ילדים, מסדרת את הבית, ובערב עונה על שיחות זום. "אני לא יודעת איך אני עושה את זה," היא אמרה לי פעם במעלית, "אבל אין ברירה, נכון?"

במוזיאון "אנו" תקום יום אחד תערוכה על הלביאות האלה. השאלה אם יש אוצרת שתוכל להכיל את עוצמת הסיפור. איך מציגים אישה שביום מנהלת בית ספר, בערב מארגנת חבילות לחיילים, ובלילה נרדמת עם הטלפון ביד למקרה שהבעל יתקשר מג'באליה? מי באומות המאוחדות המארגנות את היום הזה בכלל יכול להבין ולהאמין שיש נשים כאלו?

לא, אין ברירה. כי מה שנראה פעם כמו חלוקת תפקידים הוגנת, התגלה כמשחק ילדים מול המציאות של מלחמה. נשים שהובילו טנקים מול מחבלי נוח'בה ויכלו להם, נשים שניהלו משפחות לבד בעורף, נשים שהקימו מטבחי חירום ותפרו אפודים. נשים שהיו צריכות להיות הכול במקביל – אמא ואבא, קצינה ורופאה, לוחמת ומרגיעה.

אז ליום האישה הזה, אני מרים כוסית לכבודכן. ללביאות שנושאות את העיר הזאת על כתפיהן הדקות. מהניסיון שלי, השאלה כבר לא מה נשים יכולות לעשות. השאלה היא מה עוד נשאר שהן לא עשו. ויש לי תשובה – לנוח. אולי בשנת היובל הבאה.                    

 

 

אגרת גודש - מבט מהקטנוע

 

בגיל שבעים אני יכול להגיד לכם משהו על פקקים. אסון אורבני למי שנוהג. שימחה לאיד למי שעוקף אותם בזהירות עם אופניו וקטנועו.

את הקטנוע הראשון שלי קיבלתי ליומולדת גיל  16. טוסטוס חצי כוח סוס שבעיקר היה סמל סטטוס בעתיכון עירוני א' ועשה את העבודה בלי קשר לפקקים.
 בשנות השמונים כשהתחתנתי והבנתי שאני חייב דרך יעילה להגיע מגבעת שמואל למשרד ברחוב דיזנגוף הוספתי לחניה עוד כלי רכב – אופנוע גרמני מרשים. בשעזרתו התניידתי ללא בעיה בין פקקי התנועה. מאז החלפתי שבעה קטנועים, והאחרון שביניהם עדיין משרת אותי בכיף בגודש התל אביבי.

השבוע, כשקראתי על המכרז להפעלת אגרות הגודש, חייכתי לעצמי. 1.3 מיליארד שקל בשנה יגבו מהנהגים. אני, על הקטנוע שלי, אמשיך לזגזג בזהירות בין המכוניות התקועות, כמו שאני עושה כבר עשרות שנים.

כולם מדברים על האגרה, אבל אף אחד לא מדבר על איך העיר תיראה כשכולם יתחילו "לעקוף" את שעות התשלום. כבר עכשיו אני רואה את הסימנים - חברות הובלות או קבלני פינוי אשפה מתכננות להעביר את המשאיות שלהן לשעות הלילה. נהדר. במקום פקקים בבוקר נקבל משאיות מרעישות בחצות. ואני כבר יכול לדמיין את הרעש.

אבל יש בעיה אחת שהקטנוע לא פותר. "אבא, אתה לא מעלה את הנכדים על הקטנוע," הבת שלי מזהירה בכל פעם שאני מציע לקחת את הנכדים גלידה או לחוף הים. ואני מבין אותה, באמת. אבל משהו בלב נצבט כשאני נזכר איך פעם, כשהיא עצמה הייתה קטנה, היינו דוהרים יחד על ה-BMW650 הישן שלי בשישי בבוקר. היום זה כבר לא מקובל.

ומה שעוד אף אחד לא חושב עליו - המדרכות. כן, המדרכות. כי ברור שהאגרה תדחוף אלפי אנשים לעבור לקטנועים ואופניים. נהדר! אבל איפה יחנו כל כלי הרכב הדו-גלגליים האלה? על המדרכות כמובן. אני כבר רואה את זה - קשישים עם הליכונים מנסים לתמרן בין אופניים חשמליים וקטנועים שחונים בכל פינה. דווקא אני, עם הקטנוע, תמיד מצאתי איזו פינה חוקית, אבל מה יקרה כשכולם יעברו לשני גלגלים?

בנוסף -  כל אלה שחייבים להגיע למרכז בשעות העומס ישאפו לשנות את זמני העבודה שלהם. המזכירה תתחיל לעבוד מהצהרים, כשהאגרה יורדת. הרופא מתכנן לפתוח המרפאה בערב. בשנת 2030 העיר תתחיל להתהפך - העשירים ישלמו וייסעו בבוקר, וכל השאר? יסתובבו בשעות מוזרות, יחפשו דרכים לחמוק מהתשלום.

זוכרים את תל אביב של פעם? את הימים שבהם יכולת לחצות את העיר בעשר דקות? היום, כשאני מביט מהקטנוע על הנהגים הכלואים במכוניותיהם, כולל הבת שלי עם הילדים מאחור בכיסאות הבטיחות, אני רואה את השינוי שעוברת העיר שלי.

לפני שבוע, בדרך לקפה עם חבר  ברחוב דיזנגוף, ראיתי אישה צעירה במכונית יוקרה תקועה בפקק. לידה, על קטנוע ישן, חלף קשיש עם סל קניות. "הנה העתיד וההווה נפגשים", חשבתי לעצמי. אולי האגרה החדשה תגרום ליותר אנשים להבין מה שאנחנו, רוכבי הדו-גלגלי, יודעים כבר שנים - שבתל אביב, שתי גלגלים שווים יותר מארבע. חוץ מכשיש נכדים קטנים, כמובן.

 

האגרה החדשה? נראה היום כי היא תשנה את העיר הרבה יותר ממה שכולם חושבים. לא רק את התנועה, אלא את כל אורח החיים. את השעות שאנשים עובדים, את איך שהם מתניידים, את איך שהם חיים. ואולי זו בדיוק הבעיה - מנסים לפתור בעיה אחת, ויוצרים עשר חדשות.

בגילי, אני כבר לא אשנה את ההרגלים שלי. אמשיך עם הקטנוע, אמשיך לפנטז על טיולים אורבנים עם הנכדים, אמשיך לראות איך העיר משתנה. אבל לפעמים אני תוהה - האם מישהו באמת חשב על איך החיים כאן יראו אחרי שכל השינויים האלה יכנסו לתוקף? כי מהניסיון שלי, השאלה היא לא כמה תעלה האגרה, אלא כמה יעלה לנו המחיר החברתי שנשלם עליה. 

9 שנים אחרי

 

פברואר עבורי הוא חודש קצת עצוב. שני נרות זיכרון. שני בתי קברות. פעמיים התלבטות אם לקרוא יזכור על קבר של אתאיסטים גמורים או לשתוק. ולהתגעגע.

אבא שלי מת לפני 13 שנה. ואימי – לפני 9 שנים. שניהם בפברואר.

ההורים. שני אנשים יקרים לי, שמעולם לא הבנתי איך הם חשבו שהם זוג משמים; שביחד יוכלו להזדקן ולהגיע לבית אבות יד ביד; מאוחדים עד למשחק הרמי קיוב האחרון לפני שמעבירים אחד מהם למחלקה הסיעודית בואך מנוחה ונחלה.

רגע לפני סוף מסע  עצוב על אלונקה לצלילי ניגון "אל מלא רחמים," עם זרי פרחים והספדים דומעים. היפה מחיפה וחתיך התל אביבי. המורה מהפלמ"ח והקצין מגולני. הבת של אפרים מסדנאות הרכבת עם הבן של היפשר החייט. בחתונמי הם היו מודחים על חוסר התאמה עוד בשלב קבלת טפסי המועמדות.

כמדי שנה – גם השנה הגיע פברואר, עם כיפה שחורה בכיס בואך בית העלמין. פעמיים. קודם אבא ושבוע לאחר מכן - אימא. אותה אתם בטח זוכרים.

המג"ד ואשתו העיתונאית המפורסמת של פעם. בימים שכל בית עוד קנה שני עיתוני ערב, בנוסף לעיתון הבוקר שנזרק במיומנות רבה על ידי מחלק העיתונים השכם בבוקר מהמדרכה למרפסת. גיליונות עיתון השחר שטסו מגולגלים בחוט שפגט של "נאשה סטרנה" או "נוביני קורייר" בשפת ארץ המוצא  עד ל"דבר" או "הארץ" בעברית. כל אחד ועיתונו הוא.

ווידוי אישי – את העיסוק שלי בכתיבה עיתונאית אני חייב לאימי. כשראתה עד כמה אני לא מאותגר בעבודתי כפקח טיסה המרגשת, פנתה אלי בקשה "תמימה". אם אני מוכן לעזור לה. במשהו קטן. במוסף "סגנון" לענייני משפחה שערכה במעריב של שנות השמונים, היה חסר מישהו שיכתוב על כלי עבודה, עבודת תחזוקה וטיפים למי שבוחר להחזיק מברג בידיו במקום להזעיק תיקונצ'יק על כל בקשה להתקנת מדף משוכני הבית.
אחרי כמה טורים התרחבתי. כלומר, הפכתי להיות גם מבקר מסעדות לא מקצועי עם בלוטות טעם רגישות ובסיס תאורטי אקלקטי. התרחבות הייתה במותניי,  וזו גם הסיבה שעברתי ממסעדות למדור "דעות" ושיתפתי את הקוראים ברעיונות לא מקוריים שלי על האושר שבחיים בקהילה צומחת בשיפולי גוש דן בואך רמאללה, הלא היא מכבים – ישוב קהילתי מדהים שהייתי על סיפון ספינת המייפלאוור ביחד עם מקימיו.

אימי הכניסה אותי לממלכה השביעית. לקומה החמישית של מעריב בצומת קרליבך. נבחנתי אצל טומי לפיד והתקבלתי ככותב שלא מן המניין למוספים. חמש שנים. בעידן כניסת המחשבים לעיתונות. בימים בהם חלק עוד התעקשו לכתוב בעט ולטובתם היה חדר קלדניות שתפקידן היחיד היה לממשק את וותיקי העיתון לעולם החדש, שלא מפסיק להתחדש עד היום. עולם ה-AI, כאשר ברור לכולם כי עיתונות הנייר תעלם מן העולם בקרוב, רק שאף אחד עוד לא מסכים לכתוב על כך בפונט ברור על גבי נייר עיתון.

לימים – בחרתי להתרכז באושר האישי שלי במקום לכתוב על אחרים. כתבתי את פרק ב' של חיי עם שותפה חיפאית (עוד יפה מחיפה שעברה לעיר ללא הפסקה, כמו אימי במקור. כנראה יש לי העדפה גנטית מולדת לנשות הכרמל), ועד היום אני נהנה לקרוא את הפרק הזה.

אימא שלי חיה את חייה בלי חשבון. בכתיבה, באהבה, בחיוך ובהרבה דמעות. כתבתי כבר הרבה זיכרונות על חייה – והמכנה המשותף היה תמיד, ערמות הניירות עליהם כתבה בצורה הכי קלילה אך מסודרת את ספריה. כל אירוע משמעותי הסתיים בספר.

כארבעים ספרים ושלושה ילדים.

אימא,

הנערה היפה מחיפה שלא ידעה לרקוד.

הפלמ"חניק האמיצה מהגדוד השלישי שפחדה מאוד ממקקים.

המורה מבית הספר לדוגמה שאת ילדיה שלה הפקידה בעיקר בידי האומנת אילנה.

מחברת ספרי הבישול הידועה, שבארוחות משפחתיות היטיבה להסביר למה האוכל לא ממש טעים כמו שמתואר בספריה.

יקירת העיר תל אביב 

 בשנת 2011 הוענק לתמר אבידר בגיל 81, על ידי שכנה ברמת אביב וחברה רון חולדאי, תואר יקירת העיר תל אביב. חיפאית שבגיל 21  היגרה מחיפה לעבוד בתל אביב כמורה בבית הספר היסודי "לדוגמה" ברחוב בן יהודה. פרסמה 42 ספרים, עורכת מוערכת בעיתונות כמו "לאישה", "דבר", "מעריב" ומייסדת המגזין "את"; עם פסק זמן דיפלומטי באמצע החיים כנספחת לענייני נשים בשגרירות בוושינגטון, ובעיקר אושיה חברתית שכתבה בקלילות בתחומי הבידור, התיאטרון וטור אישי על חיי היום יום של כולנו. מארחת הסלון התרבותי הכי יוקרתי בתל אביב, כשכל המשתתפים היו חבריה אישיים מעולם התיאטרון ותקשורת שליוו אותה לאורך כל חייה בגלל האהבה.

אשתו של מר "חיים שכאלה" עליו כנראה כתבה ספר רב מכר -  "בעל זה דבר מצחיק". כשנגמרו הצחוקים, החליפה אותו תוך מספר ימים לחבר שלה מימי בית הספר הראלי שהמתין לה בסבלנות ארבעים שנה. כשהתאלמן והיה מתאים  על פי כללי הפרוטוקול החיפאי – התקשר והיה בן זוגה עד יום מותו.

לפני תשע שנים נפרדנו. היא נגאלה ממחלה ארורה, ואני סיימתי מסע אלונקות רגשי של מספר שנים לצידה ברגעים הפחות פשוטים של ה"חיים שכאלה" הפרטיים שלה.

לא מצטער על אף רגע. כל מי שמלווה את הוריו, מכין את עצמו למסכת הסיעודית. לפעמים זה ארוך ומייגע , ולבני המזל – אתם מקבלים טלפון משכן מודאג שמבקש כי תגיעו לבדוק מה שלום אימא. כך חסכתם לעצמכם אופרה פיליפינית עצובה עם הרבה ים של דמעות, אוקיאנוס  של מעות, וגם אכזבות מבני משפחה אחרים שלא מסייעים מתחת לאלונקה כשצריך עוד כתף.

אימא חסרה לי תשע שנים. התרפקות על ימים בהם יכולתי עוד להתקשר ולשאול. להיזכר ביחד איתה איך נפגשה עם אליזבט טיילור, עם לאה רבין, עם שולמית שמיר ואורה נמיר, עם יגאל אלון ועוד הרבה כוכבים שרק קראתי עליהם בעיתון. עבורה טופול היה חיים, נמיר היא אורה, אלון היה יגאל, רבין היה יצחק, והיא עבורם תמיד הייתה תמי מהפלמ"ח.

על הקבר שלה יכולנו לחרוט ספר. ביחד עם אחי ניסחנו משפט קצר שעבורנו מסכם המון – "פלמ"חניקית סופרת ועיתונאית".
יהי זכרה ברוך.

קרדיט לצלמת – ליהיא לפיד

במסיבת יומולדת השמונים עם הנכדה הבכורה עילי