סיפורי אבי דר

משהו השתבש לי במנגנון התיזמון. המחשבות, שהיו פעם סדורות כמו מסדר כנפיים, נראות עכשיו כמו ערימת גרביים אחרי כביסה בטמפרטורה הלא נכונה. העתיד לוט בערפל, ואנחנו בתוך ענן אבק של נגמ"ש שאיבד את הדרך. המלחמה בעזה נגמרה? אנחנו בלבנון? טראמפ הוא נשיא ארה"ב או גם שלנו? כל כך הרבה שאלות, ובינתיים אנחנו רק מנסים להבין אצל מי עושים את ליל הסדר אחרי שחלומות הסקי התאדו לטובת המציאות המזרח-תיכונית. הכותב אינו טבח, ובוודאי שאינו אופה. אבל כאתגר לשעות שבין הממ"ק לממ"ד, החלטתי לאפות לחם מכוסמת. משהו שטעמתי אצל חברים, תחליף לפחמימות המנחמות שמשמשות הצדקה לכך שאני קם בבוקר ללא תכלית ברורה, מלבד ההמתנה לניצחון המוחלט. מטס ראשון: מצאתי במרשתת את המתכון המושלם. כתב כמויות מדויק והוראות ברמה שמתאימה לטבחים עם צרכים מיוחדים. יצאנו לדרך. התוצאה? גועל נפש מזוקק. קובייה לא מגובשת שמתפוררת למגע, סוג של מוצג ארכיאולוגי שנכשל בבדיקת פחמן. כמי שבוגר חיל האוויר, חונכתי שמתחקרים הכל. ירידה לפרטים והלקאה עצמית בחדר התדריכים. בתחקיר התברר שהכותב יצא דביל; מה שחשבתי לתומי שהוא כוסמת ירוקה, התברר כאפונה...

המלחמה באוקראינה נמשכת כבר ארבע שנים. זוכרים? ארבע שנים שני הצדדים מקיזים דם, כל יום קוברים שם את טובי הבנים, רבי קומות קורסים, גלי כטב״מים אלימים מזמזמים בשמי קייב, ערים שלמות הפכו לאיי חרבות, מי שיכול - בורח, והחיים שם ממשיכים.  כרגע, לאף אחד אין מושג עד מתי הארי ישאג, ומתי נגיע לנצחון המוחלט. בפעם האחרונה האירנים משכו את המלחמה מול עירק שמונה שנים ומליון הרוגים.  קטן עליהם להמשיך ולעקוץ את טראמפ ואותנו עוד ארבע שנים ויותר.  מה קורה אחרי ארבע שנים של מלחמה רצופה? בואו נראה מה המצב היום בקייב.  כמו תל אביב, קייב היא כנראה העיר המוגנת ביותר בעולם כיום מפני איומים אוויריים. המערכות המערביות (כמו פטריוט) עושות עבודה כמעט הרמטית, מה שיצר אצל התושבים ביטחון יחסי, אולי אפילו יחסי מדי. אזעקות הן עדיין חלק בלתי נפרד מהיום; הן יכולות להישמע כמה פעמים ביום או לא להישמע שבוע, אבל אף אחד כבר לא קופץ מהכיסא. זה הפך לרעש רקע, כמו אמבולנס שעובר ברחוב. אם בתחילת המלחמה התחנות שלהקכבת התחתית היו ערי אוהלים תת-קרקעיות, היום הן חזרו לתפקידן המקורי כעורק התחבורה הראשי. אנשים כבר לא ישנ...

*****************************  You’d have to be exceptionally original – or maybe just completely out of it – to choose this specific week to write about something so unimportant and unrelated, right in the middle of a war. But then again, I’ve never considered myself the sharpest pencil in the box, or someone particularly in sync with the spirit of the times. This week, I found my great-great- grandmother. She was born in 1846, which means I now have documented roots going back at least two hundred years. This probably explains why my character still has an overdose of Polish traits to this day. She was the grandmother of my Grandpa Shlomo Hipsher, a man I unfortunately never met. Grandpa passed away in his early fifties from a heart attack, just a few days before my parents' wedding. Looking back, it was a stroke of luck that they insisted on not postponing the wedding due to mourning; otherwise, I’m not sure I’d even be here to tell this story. Anyway, Grandpa Shlomo came to ...

  צריך להיות מקורי באופן מוגזם, אולי אפילו הזוי למדי, כדי לבחור לכתוב דווקא השבוע על נושא כל כך לא חשוב ולא קשור בעיצומם של ימי מלחמה. אבל מצד שני, אף פעם לא החשבתי את עצמי כעיפרון הכי מחודד בקלמר, או כזה שמתואם עם רוח הזמן. השבוע מצאתי את סבתא-רבא-בריבוע שלי. היא נולדה בשנת 1846, מה שאומר שיש לי שורשים מתועדים לפחות מאתיים שנה לאחור; עובדה שמסבירה, כנראה, את עודף הסממנים הפולניים באופי שלי עד היום. היא הייתה הסבתא של סבא שלמה היפשר, איש שגם אותו, לצערי, מעולם לא פגשתי. סבא נפטר בגיל חמישים וקצת מאירוע לבבי, ימים ספורים לפני חתונת הוריי. במבט לאחור, זה היה מזל גדול שהם התעקשו שלא לדחות את החתונה בשל האבל, אחרת לא בטוח בכלל שהייתי בא לעולם כדי לספר את זה. בקיצור, סבא שלמה עלה לפלסטינה כחייט מתלמד, מצויד במחט ביד וברצון עז להצליח. הוריו נשארו מאחור בצ׳נסטחובה שבפולין, והוא מצא לעצמו חדר קטן בשכונת נווה צדק, בתקופה שבה זה היה מאוד מסוכן עבור יהודי לנגב חומוס ביפו. שני ההורים שלי צברים. במשפחה שלנו לא היו סיפורי שואה קלאסיים או דודים עם מספר כחול מקועקע על הזרוע. מצד שני, היו לנו למכבי...

חמש עשרה קומות, 60 דירות, שתי מעליות ומקלט אחד צפוף. שכנים נחמדים שבמשך שנים יחסנו הסתכמו בחיוך מנומס במעלית או בחניון, מבלי שהייתי בטוח בשמם או אם הם בכלל בעלי דירה, אורחים או שליחים מזדמנים - כולם הפכו במחי אזעקה אחת לשותפים שלי לחיים. שותפות גורל כפויה ומלחיצה, שנמתחת מה"צבע אדום" והצרצור באפליקציה ועד לשחרור המיוחל בחזרה לדירה, לפחות עד השיגור הבא. הבניין שלנו הוא "בית משותף" קלאסי בן כחמישים שנה. הוא נולד הרבה לפני חובת הממ"ד בכל דירה, מה שמשאיר אותנו עם ממ"ק (מרחב מוגן קומתי) ברוחב של חדר שירותים צפוף. הצינוק המיקלטי הזה אמור להכיל ארבע משפחות, קשישה אמיצה בכיסא גלגלים, מטפלת זרה נבוכה וכלב אחד שתוהה מה לעזאזל קורה כאן. אז בחרנו להעדיף ישיבה מרווחת במקלט עם השכנים שלנו. אלו ימים שמאתגרים כל מוסכמה של יחסי שכנות. המפגשים מתרחשים בשעות חריגות ובלבוש לא מחמיא; זינוק מהפוך הישר למקלט, תסרוקות בגרסת ה"נטורל", אפס זמן להתאפר או לבחור אאוטפיט הולם - ובעיקר התמודדות חשופה עם כל הפחדים כולם. "שמעתם את הבום הזה?", היא השאלה שמרחפת באוויר וק...

  זה תמיד קורה באביב. בדיוק כשהטבע מחליט להחליף את האפור המשמים בירוק חצוף ופריחה משכרת, המציאות כאן מחליטה להזכיר לנו שחוקי הטבע של המזרח התיכון חזקים מכל עונה. היציאה לטיול בטבע הפכה למשימה לוגיסטית של טווחי ירי וזמני התרעה. אתה עומד מול שדה של כלניות אדומות, מנסה לספוג את השקט, ופתאום בום - הצליל המתכתי והצורם של האפליקציה בכיס מקלקל את החגיגה. האביב כאן הוא בוגדני; הוא מבטיח התחדשות, אבל מביא איתו את רעש המלחמה. בזמן שבחוץ נלחמים על הבית, בפנים אנחנו בטירוף של ה-POMO. כל יומיים יוצאת גרסה חדשה של משהו. זה התחיל עם ג'פטו (ChatGPT) שפתאום נהיה החבר הכי טוב של כולם, ומיד אחריו גוגל שיחררו את הצרצר של פינוקיו - ג'מיני. ובינינו? הוא מדהים. הוא יודע הכל, הוא עונה על הכל, הוא אפילו כותב ברכות ליום הולדת יותר טוב מהדודה המעצבנת שלכם. הגענו למצב שבו אנחנו כבר לא חושבים, אנחנו רק "מייצרים". האקדמיה בכלל נהייתה בדיחה מהלכת. הסטודנט שולח את ה"סוכן" שלו לכתוב דוקטורט, המרצה שולח את ה"סוכן" שלו לבדוק, ובסוף שני הרובוטים האלה מקבלים הצטיינות בזמן שאנחנו הולכי...