דילוג לתוכן הראשי

רשומות

היא סים

תודו. בנסיעה לחו"ל, הצורך הכי חשוב זה תקשורת סלולרית. יציבה, זמינה, זולה, ולא מסובכת מדי. פשוט לפתוח את הטלפון ולשתף את כל העולם: כמה טוב לנו, כמה החופשה זורמת, והמלצות נדיבות מהשטח על איזה חוף סודי שאף תייר מלבדנו לא גילה עדיין. לפני למעלה מעשרים שנה, כשהסלולר היה מעדן גורמה יקר, נפלטה לי שיחת טלפון ממעמקי התרמיל. כמו אדיוט לקחתי הטלפון למדרונות הסקי, ואת החופשה היקרה הזאת לא אשכח. לחיצה מקרית ליעד לא מוכר. זמן אוויר יקר ומיותר. אסון פיננסי לזוג צעיר, עם הוצאה מיותרת של שלושת אלפים שקלים. חייגת, שילמת. חיוב שחיכה לי בחשבון ברגע שחזרתי לארץ. מאז כולנו הפכנו למתוחכמים. יש חבילות המשולמות מראש, יש סים מקומי, ויש גם eSIM. פתרון למתקדמים ששוחים בהגדרות הטלפון. אם היה לך מזל והצלחת להתקין את הסים האלקטרוני במכה ראשונה – אשריך. אצלנו זה לא קרה. בטלפון שלי הכל עובד פיקס. בטלפון שלה, אחרי שלושה ימים – קריסה. אין חיבור לרשת דרך הסים הזמני. על פחות מזה פרצו מלחמות. עכשיו לך תסביר למה הייתי חייב לסבך אותנו עם חידושים טכנולוגיים, ואיך זה שאצל החברים חבילת הגלישה הרגילה עובדת ר...
פוסטים אחרונים

החוף היווני השקט

בכרתים משחקים מטקות על שפת הים עם כדור ספוג. בשקט. בכרתים הילדים על חוף הים צוהלים ושמחים. בדממה. כנראה ביוונית אין הברות קולניות. כשאתה משלם שמונה אירו על כל מיטת שיזוף מוצלת, מגיע לך חוף שקט. כרתים של ראש השנה תשפ״ז. אי מקלט לתל אביבים רדופי ארוחת חג משפחתית. מפלט למזמיני אריזות הגפילטה פיש, רגל קרושה וכבד קצוץ בטעם של אימא בקייטרינג השכונתי. חדר בריחה מלונאי מעוד אירוע בו לכולם יש סידור והזמנה, ורק אתה נשארת מול הטלוויזיה בערב הכי משפחתי שיש. עוד חג לא שמח, בו כולנו רק מחכים שיעבור כבר ושמישהו אחר מלבדך יסיע את חמותך לגבעתיים עם כל הסירים שהביאה, ונוכל כבר לעבור לבינג׳ ראש השנה ב׳. כרתים, האי האהוב על עשרות אלפי ישראלים שלא הגיעו לאומן השנה. גם הפעם בגשר הצר מאוד לא ביקשנו ברכת רב נח נחמן. מייחלים שנהיה כבר אחרי. הרבה אחרי. אחרי טראמפ, אחרי שרה, אחרי המשפט, אחרי המהפיכות, ואחרי שהנכדה שלנו תתחיל ללמוד בבית הספר לאומנויות בתל אביב במגמת תאטרון. עוד פנטזיה שלי כסבא גאה ליום שאחרי. כרתים. אי רגוע. אי נטול פלצנות. אי בלי צפירות ברמזורים. בלי חניה בסמוך למרכזי התיירות....

בול בפוני

מדינה מזוינת. תרתי משמע. מדינה שחמושה בנשק קל כמענה לטילים בליסטיים מחד וסכינאים מאידך; ארץ שלא באמת מצליחה להגן על אזרחיה, ורומזת להם בעדינות שילכו להסתדר לבד. כבר חמישים שנה שיש לי אקדח. שתי מחסניות, קופסת כדורים ורישיון רשמי להגנה עצמית. עוד לא הגעתי למצב בו הוצאתי האקדח מהנרתיק, שלא במטווח. למזל כולנו. ביל קרטר, גיבור נעוריי, היה רוכב אל תוך השקיעה עם שני אקדחים מוכנים לשליפה בנרתיק. בצהרי היום ובנקיקי הריו בראבו, רכוב על סוסתו בלאקי, השולף הכי מהיר במערב ובספרות הקיוסקים. אצלי, לעומת זאת, הנרתיק קצת לוחץ, החולצה נתפסת בקליפס, הברזל מכתים את הגופייה, ובאופן כללי עדיף שיישאר שמור, נצור ועמוק בכספת. באקדחים החדשים כבר אין נצרה. ג'יימס בונד וחבריו מעדיפים לשלוף ולדרוך בתנועה תיאטרלית אחת, במקום להסתובב עם כדור בקנה ונצרה סגורה. זה מצטלם נהדר ומונע אי נעימות קטלנית כששוכחים לפתוח את הנצרה וצד ג' מקדים אותך בירי. זו המציאות של גלוק 26 ודומיו: דורכים, מכוונים, יורים. כבר אין ירי אזהרה באוויר; פשוט יורים ברגע שמרגישים סכנה מוחשית ומיידית, איש איש על פי מפלס הפחדים ו...

עד האושר הבא

יש דברים שהגיל והקילומטראז' מלמדים אותך להעריך מחדש. למשל, את מושג הזמן. פעם הייתי מסוגל לנסוע חצי שעה בפקקים ולו רק כדי לחסוך עשרה שקלים על איזה פריט זניח; היום אני עדיין עושה את זה, אבל כבר בדרך הלוך מתחיל לחשב במרירות כמה עלה לי הדלק, כמה תאי מוח שרפתי ברמזורים, ומה בדיוק חשבתי לעצמי כשיצאתי מהבית. כי כסף, בסופו של דבר, אפשר להרוויח מחדש. זמן, לעומת זאת, מתאדה באוויר בלי להשאיר עודף. ועדיין, מספיק שמישהו יתלה מולי שלט זוהר של "מבצע", והמוח התבוני מתאפס מיד לגיל שמונה: חמישה שקלים פחות כאן, עשרים שקלים הנחה שם, מציאה שאסור לפספס בשום אופן. עזבו רגע את העובדה שבשביל עשרים שקל חיסכון תיאורטי אני מוכן לבזבז שעה שלמה ונושמת מתוך החיים שלי. זה בדיוק התסריט שקרה לי השבוע, רגע אחרי שעליתי לעיר הבירה והסטודנטים למשימת חילוץ הורית. הנוהל מוכר: הסטודנטית הצעירה מבקשת מאבא לעשות את מה שאבות מתוכנתים לעשות, לבוא ולתלות מדפים בפינת הלימודים החדשה. הדירה, איך לא, ממוקמת באזור הכי מאובטח בירושלים, דלת ליד שכנה פסיכולוגית שנשואה לפוליטיקאי, אבל בבניין שנראה כמו המוהיקני ...