במטוס איירבוס 320 אין אפשרות להטות את גב המושב. כל הכיסאות זקופים בזווית אחידה כך שברור שכולנו נוחתים עם כאב גב. חוץ מהאימהות הצעירות שעמדו רוב הטיסה עם התינוק על זרועותיהן העייפות, מנדנדות אותו בתנועות מותן סדירות - תנועה ייחודית המופעלת אצל כל מי שמחזיק תינוק, גם אם לא התכוון לכך מראש. לנו הגברים עוד אין את התנועה האינסטינקטיבית הזאת. אם בדרך הלוך לחופשה התלבטתי בין בלאדי מרי לג׳ין טוניק - קוקטיילים של שנות השבעים לפני המצאת האפרול שפריץ - בטיסה חזרה המצב היה שונה לגמרי. זו הייתה טיסת מועדים לשמחה, עמוסת ילדים צעירים והורים מוטרפים. הנוסעים היו מעוטרים בערכת ארבעת המינים, תיק לשטריימל (חובה בשמחת תורה), ועוד תרמיל עמוס על גב של כל ילד, כך שכל חסיד בטיסה נראה כאילו הוא מתאמן לגיוס קרוב לגולני. אגב, הופתעתי לראות כי למהדרין שבמהדרין יש תיק נסיעות מיוחד ללולב, השומר על זקיפות קומתו היהודית גם במחלקת התיירים העמוסה. השיבה הביתה. תום החופשה. פרידה מהבאגט הטרי בבוקר ומהגן עדן של מסעדות עיר האורות, ולאו דווקא המפונפנות שבהן. הטעימות. הארוחות בפחות מארבעים אירו לסועד שעדיין יו...
טסתי לבד. במציאות המקומית הנוכחית, זה לא פינוק – זה מרשם רפואי דחוף. סוג של פסק זמן הכרחי מהבלגן: העבר הרחוק נראה כמו פנטזיה שוודית, העתיד בערפל כבד, וההווה... בואו, ההווה פשוט לא משהו. הייתי חייב להתרחק קצת בשביל הסיכוי הקלוש להתגעגע. מיני-רילוקיישן, מאקרו-פינוק. רק אני, המזוודה הקטנה, והאינטליגנציה המלאכותית. ברגע שסגרתי טיסה והודעתי לחבר הפריזאי שאני מתעלק לו על הספה בסלון, האלגוריתם הריח חולשה והתנפל עליי כמו יחצ״ן במסיבה בפלורנטין. לא הרפו ממני לרגע: הצעות למלונות בוטיק שהתעלמתי מהם בהפגנתיות, סיור טעימות גבינות עם סומלייה עיוור, ספא מועשר באצות, לימוזינה שתאסוף אותי משארל דה גול, ומדריך דובר עברית שיסביר לי על גרפיטי בפרברים רחוקים במחיר של כליה. הכול, העיקר להסיח את הדעת מהסיבה האמיתית לנסיעה: לא לחשוב על סוף אוקטובר. על השאלה הנצחית אם אנחנו בדרך לגאולה או לקריסה טוטאלית של העסק. ואז חבר זרק לי: "תתחבר ל'אינסטינקט'". לא, לא האינסטינקט הבסיסי של שרון סטון, אלא סוכן חכם שיושב בתוך הוואטסאפ ומנהל למיליוני אנשים את החיים. עזר כנגד לאהבלים טכנולוגיים מזדקנים ...