אני מוזמן למסיבת יום הולדת שבעים של חבר. שבעים, אחי. חבר ילדות מהשכונה, מהימים שהלכנו לבית הספר עם ילקוט עור קשיח כזה, שתי רצועות ומנעול מתכת שעושה "קליק". הרבה לפני שהמציאו את הטרולי של כיתה א', תיק מתגלגל בתצורה שעם השנים רק קיבלה שדרוג; במקום קלמר וחוברות עבודה דוחפים לתוכו לפטופ, קוסמטיקה ומטען, הכל מדוד במגבלת שמונת הקילוגרמים של הטרולי לקאבין לפני העלייה למטוס. גלגולו של ילקוט, ושלנו. 70 של עידן ה-AI זה איוונט אחר לגמרי. פער מטורף מהשבעים שהכרנו כשהסבים שלנו היו בגיל הזה. דור אחר של קשישים ששיחקו רמי על המרפסת בלילות הקיץ החמים, חתכו אבטיח עם בולגרית מלוחה וחיכו שהילדים יחזרו מהצופים. מבוגרים שדיברו בעיקר בשפת האם מהגולה; רוסית, פולנית, לדינו ויידיש. בליל של שפות שעלו לארץ ונשמרו אצלם לשיחות סלון. דור ששרד מלחמות ושואה, בנה את עצמו מחדש מאפס, והמתין בסבלנות לתום הקדנציה שלו. אנשים שקמנו לכבודם באוטובוס, כאלה עם קושי ביציבה, קצת אבודים עם השפה ועם עצמם. מכובדים עם שיבה וכרס שבעיקר אהבו להאכיל יונים בשדרה, חטפו חרדות מכלבים, ואכלו כפיצוי על שנים שבהן לא...
על מה דיברו בבתי התענוגות בעיר פומפי בימיה האחרונים? האם הקשיבו לגיאולוגים מודאגים שהזהירו מפני הקולות המשונים שעלו ממעמקים? האם ניסו לפרש את ההתחממות הבלתי מובנת של מי הספא הרומי המפואר? האם בפומפי הסתכלו על העשן המיתמר מפסגת הווזוב - או שגם הם כמונו לא מדברים על הפיל הענק שבחדר גם עכשיו, ימים ספורים לפני יום הבוחר. ישבנו לבראנץ בבית הקפה עם חברים. היה סבב רגיל על חוויות מהביאנלה, מההופעה של סלין דיון, ממסזיסטית החדשה בספא של מלון פליי, וסיפורים שגרתיים על הנכדים. אלה שנולדו לא מזמן ואלה שמתגייסים בשבוע הבא ל-8200 כמובן. אנחנו מדברים, והפיל עומד לו בצד. אנחנו מקשקשים, והפיל - פיל ענק. נכנסנו לישורת האחרונה לפני הכרעה, ואף אחד לא שואל את הרופא אם נחיה או נמות. אם נגשים את האיום לרילוקיישן סופי או שנרד להפגנה סופנית על נתיבי אילון. נמות ולא נוותר לפיל הירושלמי. אף מילה על הבחירות. השלטים שהיו מכסים בכל מערכת בחירות כל מרפסת בבתי השכונה, נמוגו. שלטי החוצות ממשיכים לפרסם כרטיסי אשראי וקוסמטיקה. רוב תקציבי הפרסום עבורו לסושיאל ולאולפני ה-AI. פחות שעות איפור לפוליט...