יום ראשון, שש וחצי בבוקר בדיוק. אנחנו בצעד שבועי ראשון על טיילת תל ברוך בואך חוף מציצים. ציר הספורטאים עלאק; כבר לא רצים, לא משכימי קום באשמורת השלישית, ולא מאוגדים בקבוצת ריצה יוקרתית כהכנה לקראת המרתון הטרנס-אטלנטי הבא. חמישה צועדים, כלב אחד, ולכל אחד יש פרשנות משלו לתוצאות הבחירות. כולל לכלב כמובן. פתיחה אהובה עליי בשנים האחרונות, מאז ויתרתי על חדר הכושר למחלימי קרדיולוגיה א' באיכילוב לטובת ספורט באווירה ים תיכונית, עם חבורה עתירת סטנטים כמוני. נמנעים ממתקנים רפואיים אם אפשר וככל שניתן. אמרו לנו שעה הליכה כל יום בדופק גבוה. אז אנחנו הולכים בקצב שלנו, והדופק עולה בעיקר כאשר חולפים וחולפות על פנינו בני ובנות דור ה-Z החטובים, שמצטיינים בלבוש ריצה הדוק מספיק כדי לעורר אצלנו זיכרונות מעוררי געגוע. אחרי פתיחה ספורטיבית שכזאת לעוד יום רגוע, נזכרתי כי אמש גיליתי שלוחית הרישוי האחורית בקטנוע שלי נשרה. כבר דמיינתי שוטר עוצר אותי ונותן לי דו"ח מיותר. חבל, למרות שכבר שנים לא ראיתי שוטר תנועה בתל אביב. זה לא מתאים לי, ואני שומר חוק. אז רשמתי לי ב-TO DO LIST לסגור את התקלה...
אחרי פרסום התוצאות במוצאי יום הבחירות רציתי לפרסם את הפוסט הזה. תמים שכמוני. לא מחמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות ולהתאכזב. אלוף הבחירה הלא מוצלחת. בושה. אני גר בשכונה סמולנית ובטוח כי המשיח כבר פה. אז זהו. שלא. הוא כנראה גם לא בדרך. אני משתף אתכם בפוסט שלא מתאים לכלום, חוץ ממחשבות של סמולני תל אביבי ציוני מובס. לפחות עד שיפתחו את כל המעטפות הכפולות ויספרו את קולות הימאים… אני שמח מאוד לפרסם כאן את אופציה B של הבלוג הזה. בשביל הפרוטוקול והפרספקטיבה: בנוסח האלטרנטיבי (אופציה A, שנשארה למרבה המזל בפח הניירות של ההיסטוריה), הימין דרס את הקלפיות בניצחון מוחלט. התורים בצ'ק-אין בנתב"ג התארכו לממדי התורים הצפויים לנו בקרוב בקופות החולים בתור לרופא מומחה – כשרוב המומחים הללו החליטו לנסות את מזלם מעבר לים, הרחק מכאן. אבל למזלנו הרב – ובזכות התורים הארוכים של הבוחרים בחיים באלטנוילנד בנוסח הציוני שקדם לעשן באילון – אני מפרסם כאן את האופציה המועדפת על רוב הציבור. אופציה B. איחוד, ציוני, מגוייסים, ליברלי, ומסיק זיתים לכל – כולל כולם. את יום הבחירות שלי, תאמינו או לא, התחלתי בכלל...