חג. תל אביב בניוטרל. טראמפ מחליף טיוטות עם טהרן על עתידנו. אנחנו צועדים בפארק גני יהושע עם כל מי שלא קפץ לאלבניה בואך פוקט לסופ"ש של שבועות. בפאתי הפארק, לקראת מתחם נמל תל אביב, עומדים עמודי הזיכרון השחורים. יד לשם. הרבה דממה. יותר מדי. אובליסקים שחורים עליהם חקוקים מיטב בנינו וחברינו. ובום. לא ידעתי. לא חיפשתי אף פעם את שמו. ובראש העמוד הראשון שצעדתי מולו, חקוק שמו של אבי. הטייס. החבר. מי שישן לידי באוהל בשלב המכין. מי שחלק איתי את החבילות שהאימהות שלנו שלחו לנו לטירונות. מי שסיים איתי קורס קצינים. מי שהמריא בלילה חשוך, ולא נחת. חמישים שנים עברו. הוא שם על האבן, חלק ממגש הכסף שבזכותו כולנו צועדים ונהנים בפארק. צועדים, זוכרים, מתגעגעים וכואבים. חבל על כל חלל. אז ועכשיו. אבי, אתה בטח מקורב היום להנהלת המטריקס העולמי, מה יהיה? האם כל הגיבורים ששמם חקוק על עמודי הזיכרון נפלו לשווא? האם הצלחנו לקלקל את החלום של הרצל, או שהשנים האחרונות הן רק תקלה במטריקס הציוני, ובקרוב יהיה עדכון גרסה שינקה את כל הבאגים והחלודה במערכת שפעם עבדה כל כך טוב, ועכשיו מסכנת את כולנו? ...
אני מתנצל מראש על העיסוק החוזר בנושא בנאלי כמו חתונות, אבל סבב החגיגות העונתי הזה מקיף את כולנו בימים אלו. אלו הם המועדים הכי מבוקשים בשנה, אחרי המילואים, לפני המלחמה הבאה, כי כמה כבר אפשר לדחות, כי המועד הקודם בכלל בוטל בגלל הנחיות פיקוד העורף. ספירת העומר כמעט הסתיימה בהצלחה, ובסוף, הכל קורה בגלל האהבה. ותמיד, אבל תמיד, עדיף חתונות על לוויות. חתונה שלישית בתוך עשרה ימים בלבד כבר מייצרת סעיף תקציבי משמעותי בכל משפחה. אצל הצעירים, שמוצפים בהזמנות מכל עבר, אני מניח שמדובר בהוצאה מאתגרת במיוחד, גם אם המשקאות זורמים שם כמו מים וגם אם בונים על זה שכל החבר'ה האלה, בעזרת השם, יגיעו פעם כשאנחנו נזמין אותם. חתונה היא הוצאה כבדה, במיוחד אם אתה מועסק בחברת הייטק שחווה לאחרונה צמצומים ואיומי פיטורים, בגלל ה-AI, כמובן. החתונה האחרונה נחגגה בלב תל אביב, ממש במרכז אזור המוסכים, מרחק קילומטרים ספורים מרמת אביב. אירוע ערב, שלקח לנו להגיע אליו בדיוק אותו זמן נהיגה כמו שלקח לנו להגיע לאולם באזור תל מונד רק לפני מספר ימים. הדרך מצפון תל אביב, בואך ציר נמיר המתחדש, ועד למארחת בכניסה לאי...