בגיל חמש לקח אותי אבא לבדיקת הדם הראשונה שלנו יחד. אני משוכנע שכבר חוויתי כמה דקירות יזומות בטיפת חלב, אבל עבור אבא זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה. הוא פשוט לא עמד בזה. המג"ד האמיץ, משחרר הנגב, גיבור קרבות חוליקת וממניפי הדגל באום רשרש; אחד הסג"מים הראשונים שהוסמכו בצה"ל, החבר של רפול (זה שאפילו הצליח לפלוט כדור במסדר נשק ולפגוע לרמטכ"ל לעתיד ברגל), האיש שרץ לצד אריק שרון על גבעות סיני במלחמת ששת הימים - קרס מול זעקות האימה של ילד מבוהל שהתמודד לבדו עם אחות סטליניסטית, חמושה בקפיץ מתכת קטלני שנועד לנקב לו את האצבע. למעט מקרים חריגים, אני מניח שלכולנו יש זיכרונות ראשוניים עם ההורים. טיול, מחלה, מאכל מיוחד או חוויה מטלטלת - כמו האירוע ההוא שלא אשכח לעולם. אי שם ברחוב צדדי בירכתי כיכר דיזנגוף, בשלהי שנות החמישים, קומת קרקע, שעת בוקר תל אביבית של פעם. אבא צעיר מוליך את השה לעולה ומושיב אותו מול האחות. הכול התנהל על מי מנוחות עד להפתעה המוחלטת: דקירה חדה באצבע שבאה משום מקום. לא הייתי מוכן, ומכאן קצרה הדרך לתגובה קולנית, בכי תמרורים וסירוב מוחלט לשתף פעולה...
בגיל חמש אבי לקח אותי "לעזור לו" להכין את הדירה החדשה שעברנו אליה, לקראת הצטרפותו של אחי למשפחה. חוויית בונדינג משמעותית ששינתה את חיי: למדתי להיות הנדימן לכל החיים. שנה לפני כן הוא לקח אותי בשש בבוקר ללמוד לשחות בבריכת גורדון הקפואה, ומאז אין סיכוי שאטבע בבריכה, ואין סיכוי שאזמין הנדימן לתלות עבורי מדפים בבית או להתקין מאוורר בתקרה. כאב לבנות, יפות וחכמות כמובן, אני הראשון ששולף את המקדחה והמברג, הרבה לפני שהחתנים שלי חוזרים הביתה מעבודתם, ומתקין או מתקן את מה שהוזעקתי לעשות. ואין כיף גדול מזה. להכניס לארגז כלים קטן את המקדחה, הברגים, הדיבלים, המברגים וכלי העזר שאספתי לאורך השנים, תרמיל עזרה ראשונה לתיקונצ'יק נייד. סבא שלומי שוב עלה על הסולם, והנכדים הזאטוטים זוכים לתאורה חדשה בביתם, כחלק מסדנת החינוך העוברת מדור לדור. "אריאלי, תוכל לתת לסבא את הפטיש הקטן?" אנחנו נכנסים לעידן ה-AI. נדמה שדור ה-Z וממשיכיו כבר לא צריכים לזכור נוסחאות גאומטריות או לשנן את שירי ביאליק, ואולי גם הצורך ללמוד נהיגה יעבור מן העולם. אבל נראה לכם שהרובוט הביתי הבא, זה שאוט...