יש לי תחושה כי אני הולך לאבד חלק מכם כחברים כשתסיימו לקרוא את הבלוג הזה. די, אני לא יכול לזייף יותר. אני ממש מתעב אותם. את היהודים עם הכיפה והחיוך המזויף שלהם של "כולנו אחים". לא, הם לא אחים שלי. ממש לא. הלוואי ויכולתי שלא להיות מוגדר כיהודי כמותם. אני לא יהודי. אני ישראלי שפעם, בגיל שמונה ימים, עבר ברית מילה, ובגיל 13 עלה לתורה. אף אחד לא שאל אותי. תפילין לא הנחתי בחיים. אני גם לא באמת מאמין באיזה חבר דמיוני שמנהל את העניינים ביקום. סיפורי המקרא בעיניי הם סיפורים נחמדים, ושלמה המלך היה עוד אחד מהמלכים הכנענים שהצליח בעיקר בזכות אביו הלוחם וחוכמתו, ולא בגלל נביאים שמשחו את ראשו בשמן או איזו ברכה אלוהית של ארון הקודש. לא מתחבר לאל, לאללה, למלך המשיח או לבודהה. הכל רנדומלי, וצריך פשוט הרבה מזל בחיים, במופע החד-פעמי הזה שאין לו שום מערכה שנייה בגן עדן. זהו. בטח כבר איבדתי כמה חברים עד כאן. חכו, עוד לא הגעתי למחלוקת העיקרית שלי עם יפי השטריימל והפאות. אותם יהודים, שאינם ישראלים כמוני, אני מזהה אותם עומדים מחוץ לבקו"ם. בלי מספר אישי. בלי מסלול שירות מלא. ממש ...
חברים, היום אני עוצר לרגע לנשום. הגעתי ליעד. לא בווייז, אלא בחגורה. כנצר למשפחת חייטים, ידעתי תמיד שמותניים הם לא רק היקף - זאת הצהרת כוונות. כשהייתי ילד, מכנס בגודל 34 היה סמל סטטוס. עוד באירופה היינו 34. אז כשפתאום הג'ינסים האהובים עליי התחילו להציק, הבנתי שאני בבעיה. לא פוליטית, לא ביטחונית - פשוט "שמנצ'יקית" מביכה שמתחילה להשתפל מעל החגורה. נאלצתי לנדוד לחורים מרווחים יותר, מה שהרגיש כמו כניעה ללא תנאי. אחרי לא מעט קלוריות מיותרות, החלטתי: חוזרים למקורות. חזרתי ל"אבא חטוב", למסלול המוכר. 13 שבועות של דז'ה-וו. שוב הדיונים ההורמונליים הבלתי נגמרים, שוב השיחות הליליות עם מרכז הרעב שלי - אנחנו מנהלים שם משא ומתן קשוח, לפעמים אני מרגיש כמו דיפלומט באו"ם - ושוב כמות המים שגורמת לי להכיר כל שירותים בתל אביב. בין הקורונה למלחמות, קצת איבדתי את הצפון. המשקל טיפס, ובייאוש עשיתי שטויות. ניסיתי את הזריקות ההן, וזה כמעט נגמר באסון. תופעות הלוואי הזכירו לי את השיעור הכי חשוב בחיים: אין קסמים. יש רק עבודה פנימית, סבלנות, והבנה שלפטינים הם לא ...