יום ראשון, 28 בדצמבר 2025

מועדון ה-72

 


תמיד היה משהו ממגנט, כמעט מכשף, בטרגדיה של "מועדון ה-27". ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון וקורט קוביין הפכו למיתוסים של "צעירים לנצח". אגדות של כישרון אדיר שקרסו ומתו לפתע בגיל 27. המיתוס הזה, שמרוח בצבעים עזים של גרפיטי על קירות מתקלפים, מוכר לנו סיפור רומנטי ומעוות על אמנים שחיו על הקצה ועזבו בשיא, לפני שתלאות הזמן הספיקו לגעת בהם. אבל אף אחד לא הכין אותי למועדון המפוקפק, האפור והכואב באמת שאליו נשאבתי השבוע במחשבותיי בעל כורחי: "מועדון ה-72".

זה לא מועדון של הרס עצמי בחדרי מלון אפלוליים מסמים ואלכוהול. זהו המועדון של אלו שהיו בטוחים שיש להם עוד זמן. הרבה זמן. דור שלם שמשקר לעצמו ש"שבעים זה החמישים החדש" וש"אנחנו רק מתחילים". אנחנו וה-AI נכבוש את הפסגה והאימורטליות בהישג מחקר אחד קטן. כשהשבוע, בהפרש מצמרר של יממה אחת בלבד, הצטרפו לרשימה הזו אבי מלר ומוחמד בכרי - שני אנשי תקשורת ותרבות מוכרים, ילידי 1953, ממש בני המחזור שלי - הבנתי שהסטטיסטיקה הפסיקה להיות מספרים יבשים בעיתון והפכה לדפיקה אלימה, חסרת נימוס, על הדלת.

אנחנו, ילידי 1953, אנחנו סיפור מיוחד. נולדנו אל תוך שנות הצנע, אל מדינה צעירה שרק לומדת ללכת. גדלנו בלי טלוויזיה, עם נפט לחימום ועם הורים שניסו בקושי לצאת  מפוסט טראומה של מלחמות תש"ח, להשתקם מהתופת של אירופה האנטישמית או מהטרנספורט שעברו מארצות המזרח. בנינו, לחמנו, עבדנו קשה, וכל הזמן הזה החזקנו באמונה שאחרי שנעבור את הכל - את המילואים, את המשכנתא ואת גידול הילדים - יגיע הזמן שלנו לנוח. לכן, תחושת המוות הזה מרגיש כמו הפרת חוזה. המועדון הזה לא מתאים לי.

האמת היא, שכשבן מחזור שלי בתיכון, קובי ח. , הלך לעולמו בפתאומיות בגיל 72, הופתענו לגמרי. למיטב ידיעתי קובי היה בריא, נראה מצוין, וערב אחד פשוט הלך לישון ולא התעורר. שלא כמו כוכבי הרוק הפרועים ממועדון ה-27, הוא נפטר כצדיק במיטתו - והשאיר אחריו משפחה, חברים והמון תוכניות שנשארו תלויות באוויר בלי קובי.

אני מסרב להשלים עם המועדון הזה. המוות בגיל 72 הוא אנומליה, תקלה במערכת, ולא גזירת גורל טבעית. נראה כי מישהו פשוט גנב להם מהכיס עשור וחצי של עתיד. זה מספיק זמן כדי לראות נכד עולה לתורה ואז מתגייס, לכתוב עוד כמה ספרים, לנסוע לעוד כמה יעדים אקזוטיים או פשוט לחיות את השנים שבהן התגבשנו למי שאנחנו. לטוב ולפחות מזה גם. כי זה מה שיש ועם זה ננצח ונגיע לקו הסיום אי שם עוד הרבה שנים.

הסטטיסטיקאים של הלמ"ס יגידו לכם שגבר ישראלי שהגיע לקו הגיל הזה, כבר צלח את כל המכשולים האפשריים: את מחלות הילדות של שנות החמישים, את הצבא והמלחמות, את הטיול הגדול שאחרי הצבא, מגיפות עולמיות, אינפלציות דוהרות, הקטל בכבישים והמחלות של גיל העמידה. לפי לוחות התמותה היבשים, הוא אמור היה למשוך עוד כמעט 14 שנה, לפחות עד גיל 86.

בעוד שהעולם חקר אם גיל 27 הוא קללה או צירוף מקרים, אנחנו שכחנו שהבונוס הסטטיסטי שקיבלנו על כך ששרדנו את שנות ה-20 וה-30 הסוערות שלנו הוא לא צ'ק פתוח לנצח. מועדון ה-27 הוא מיתוס שבנינו כדי להאדיר את הנעורים; מועדון ה-72 הוא המציאות הקרה והנושכת. בגילנו, כל פרידה כזו היא תזכורת לכך שאנחנו כבר לא נלחמים במוסכמות או בממסד כמו הנדריקס או מוריסון, אלא נלחמים על עוד  רגע של "זמן פציעות" שהחיים הקציבו לנו.

חבר, נסה לחשוב על זה כמו על ספר עב-כרס ומרתק שצלחנו את כל פרקיו המורכבים והסוערים, וכשכבר הגענו לאפילוג המרגיע, לחלק שבו הכול אמור להתחבר לכדי משמעות ושלווה - מישהו פשוט תלש באכזריות את הדפים האחרונים מהכריכה והשאיר אותנו עם סיפור לא גמור.

כמו שאמר גרושו מארקס, למועדון הזה אני לא מוכן להתקבל. מועדון ה-72 יצטרך להסתדר בלעדי. 

יום שני, 22 בדצמבר 2025

די!

 

עליה לרגל לירושלים? בשמחה, אבל רק ברכבת. אין סיכוי שאכנס עם רכב פרטי לעיר הכי קדושה, קסומה ופקוקה בעולם. נראה שמישהו לקח את התעלות התל־אביביות - עם הדחפורים הצהובים, הקונוסים המהבהבים, המומחיות בהפעלת פועלים שאין להם אלוהים ובראשם מהנדסי עירייה חסרי רחמים- ופשוט שיסף את עורקי התנועה של עיר אבותינו.

בחנוכה נקלענו לעיר הבלתי אפשרית הזאת. נתונים לחסדי התחב״צ, עם היכרות מינימלית עם הטופוגרפיה ההררית, מחזיקים ביד את הנייד ומנסים להבין מהאפליקציה איך לעזאזל יוצאים מכאן ומגיעים לתחנת הרכבת בהקדם - כי הרכבת, בניגוד לפקק, לא מחכה.

בגדול  אין לי מה לחפש בירושלים. האדמו"ר שלי שותה אספרסו קצר בחוף הצוק, ולמשרדי הממשלה לא אגיע עד אחרי הבחירות (בתקווה לשינוי). מוזיאון ישראל הוא מבחינתי אקס־טריטוריה עם גישה ישירה בכביש 16, כזו שעוקפת את הפגנת הפלג התורן המתוסכל של אותו יום. ובכל זאת, יש לי סיבה אחת מצוינת לעלות לירושלים: לחבק ולהיפרד לשבוע נוסף מסטודנטית יפת עיניים — בדיוק כמו האימא שלה, שהיא במקרה הזה גם אשתי. בתי.

על הדרך, ניסינו את שוק מחנה יהודה. הוא הפך למלכודת תיירים חסרת אותנטיות, רועשת ומעיקה. תפגשו שם הכול חוץ מירושלמים: תיירים מבולבלים, תל־אביבים מרוגזים, בעלי דוכנים שהם יותר יזמי נדל"ן המוכרים ערמות ממתקים זרחניים במחיר מופקע, וסבתות עם סלים - כי מישהו בסוף צריך לבשל את ארוחת שישי. חנוכה בשוק היה אירוע מתמשך של שמונה ימים ופקק אחד ארוך.

בזמן שבתל אביב ראש העיר מתעקש להפחית את המהירות המרבית ל־30 קמ״ש, בירושלים רק מייחלים ליום שבו יוכלו לנהוג במהירות כלשהי. שם, 30 קמ"ש זה חלום רחוק שאפשרי רק בסופ"ש או בעת "צבע אדום". כל הפגנה, כל מרתון, כל יידוי אבנים וכל משחק של בית"ר הם סיבה מספקת לתקוע את האורח לרגע נצחי בכביש, והלכה לה עוד רכבת.

רק אחרי נר שלישי בירושלים הבנתי כמה טוב לנו בתל אביב, אבל גם כמה המצב שביר. אם לא נזעזע את אנשי משרד התחבורה בדרישה למינימום חופש תנועה — הגורל הירושלמי יגיע אלינו. התייאשתי מציפייה לחניה; אני כבר מכור ל־WAZE כי אין לדעת איזה נתיב ייחסם הבוקר לטובת "הקו הסגול", "האדום" או סתם משאית "פינוי בינוי".

אי אפשר להתיר את הפלונטר הזה במהלך חיי, אז בבקשה-תפסיקו להציף את הכבישים במכוניות חדשות נוספות. תתחילו לגרוט מכוניות, תאחסנו כל רכב שני בנגב עד יעבור זעם והתחתית תתחיל לעבוד. ובינתיים? רק תנו לי אפשרות לעלות על אוטובוס ולברוח לאן שהוא מחוץ לערים החנוקות, לפני שכולנו נחטוף התקף זעם בלתי נשלט. די!




יום ראשון, 21 בדצמבר 2025

סיפור מתח ואהבה מקומי

 

 


הקמנ"ק, החיילת והנס של הרשת במלאבס: כך מצאנו אהבה חדשה במקום האהבה האבודה; האם המקומון יכול לשדך צעירים בני 80?

לפיני, קצין בקרה מהיב"א (יחידת בקרה אווירית) הדרומית במצפה רמון של שנות השישים, הייתה יד חזקה. לא בפוקר, אלא בהורדת ידיים מול חיילים משועממים בשק"ם. הוא היה בחור מוצק, מפתח תקווה, עם לב זהב וציניות נעורים. כשנתיים לפני מלחמת ששת הימים, כשרחל'ה הצעירה הגיעה כחיילת ליחידה, תוך ימים ספורים היה ברור לכולם: היא בת הזוג של הקמנ"ק, קצין מערכות הנשק ביב"א - האחראי על הגנת שמי המדינה 24/7, והדמות המבצעית הכי בכירה והנערצת ביחידה.

"לפיניל'ה, יקירי האהוב מכולם, שמור נא תמונה זאת על לבך ממני רחל'ה האוהבת אותך לעולמים אהבה עז", כתבה רחל ביום פתיחת המלחמה ביוני 67', על תמונתה שהפקידה בידיו. זו הייתה הבטחת נעורים חרוטה בדיו, אך שנתיים לאחר מכן, הדרכים נפרדו. משפחתה של רחל עודדה אותה לחפש פוטנציאל אקדמי גבוה יותר מאשר שירות צבאי.

עברו שישים שנה. פיני הקים משפחה, מצא אושר, חי באושר כזוג נשוי במשך 55 שנים, והתמונה הישנה עם ההקדשה הרומנטית נותרה שמורה במגירתו הפרטית, בין צילומי נכדים. עד לפני מספר חודשים, אשתו של פיני נפטרה לאחר מחלה קשה. והוא, אלמן טרי בן שמונים, החליט לצאת למסע חיפוש מותח ודחוף: לאתר את רחל, אהבת נעוריו האבודה. רגע לפני שבריאותו תיפגע, הוא קיווה לנס, למועד ב' של החיים. לחזור לעבר. לאהבת נעוריו. לרחל שפירא שנעלמה לו ואחרי למעלה מ-55 שנים ועכשיו נזכר שאף פעם לא מאוחר לומר דברי אהבה, או לפחות להיזכר ביחד כמה היינו צעירים וטיפשים.

פיני, מבוגר ממני בכמעט עשור, פנה אליי, חבר ותיק וקצין זוטר שלו לשעבר, כדי שאסייע לו בעולם המסתורי של הרשתות החברתיות. יצאנו לדרך עם מעט רמזים: השם רחל, העיר פתח תקווה, שנת לידה 1947, מזל עקרב, והעובדה שסבה היה זקן השומרים אברהם שפירא. אלמנטרי, לא?

הפאזל התחיל להצטמצם. פרסמתי פניות בקבוצות פייסבוק של וותיקי מלאבס ותל אביב, אך ללא הצלחה. אפילו ראש עיריית פתח תקווה התלהב לעזור, אך השם הנפוץ, רחל שפירא (שכנראה שינתה שם משפחה לאחר נישואין), לא קידם אותנו. המסע הפך לאתגר. יקי אופיר, חוקר פרטי מנוסה ששיתפתי בסיפור, התלהב והצטרף פרו-בונו אלינו למסע. צוות מחזירי האהבה הישנה מהיב"א הדרומית לפתח תקווה של המאה ה-21 החל לעבוד.

החיפוש דרך מאגרי המידע העלה מספר מועמדות. כולן נשאלו אם היו ביחידה בשנת 67', אך כולן השיבו בשלילה. לא ויתרנו. נזכרתי בחבר היסטוריון, פרופ' אודי מנור, שהצליח לאתר את הסופר אהוד בן עזר, שכתב על אברהם שפירא. מהר מאוד קבלתי מבן עזר את פרטי הקשר של האח החורג של אותה רחל שפירא, החיילת מהיב"א. הגענו אליה. כמעט.

סוף מפתיע - לצערנו הרב רחל נפטרה שנתיים קודם לכן. הכול עניין של טיימינג. היה יכול להיות לסיפור סוף רומנטי ודביק, אך סוף פרק החיפושים ומסע הגעגועים של פיני היה עצוב. כתבתי אז בטור: "חברים, תהנו מהאהבות הקיימות. 'החזרת אהבות ישנות' מקומם באלבומים ובאגדות". בפברואר השנה סיכמתי את הטור שלי בדכדוך, אך הוספתי פנייה אישית לקוראות הוותיקות שלי מפתח תקווה: "אם את קוראת את הסיפור המקומי ורוצה להכיר את החבר שלי, אשמח לעודד אהבות חדשות...".

 

האהבה מנצחת: גן עדן בפתח תקווה. מותחן הגעגועים שהסתיים באהבה בזכות המקומון. הטור פורסם פה במקומון, ומכאן אשתף אתכם במה שקרה כתוצאה מכך. עוד באותו סוף שבוע, נפל הפור. זוג חברים טובים שלי קראו את הטור שפורסם במקומון של ידיעות תקשורת בפתח תקווה ומיד המליצו לי על דודה שרה. אלמנה, נמרצת, בריאה, נאה, צעירה מפיני בשנה, וחשוב מכל, גם היא מפתח תקווה. תוך שבוע מפרסום הטור, נפגש הזוג לראשונה בבית קפה. השיחה קלחה ארבע שעות והתברר: בינגו אמיתי.

פיני הגיע אל שרה כ"אלמן חדש מהמדף", בן זוג שלא נשחק באפליקציות ההיכרויות ששרה כבר הספיקה לטעום מהן. לאחרונה נפגשתי איתם לאחר שחזרו מטיול משותף בקנדה. התאמה מדויקת: שניהם בני מזל קשת, שניהם אוהבים ללמוד בכיתות גמלאים במתנ"סים. מדהים - אפילו בשמות הבנים שלהם יש דמיון: רון, גיל, זיו אצל שרה; שרון, גלעד, זיו אצל פיני.

"אני אישה עסוקה עד היום, מתנדבת בהפקת ימי הולדת למי שאין לו יכולת, עוזרת למבוגרים עם צרכים מיוחדים, פעילה בפרויקט אוריינות לילדי עולים חדשים בהכנה לכיתה א' , בעיקר לילדי העולים מאתיופיה. לפני שנתיים קיבלתי תואר יקירת העיר פתח תקווה", אומרת שרה. פיני, שבעברו היה מנהל מפעל גדול ליצור נעלים, "אני מבלה הזמן בן הנכדים בארץ ובקנדה", הוא אומר, "מלווה כמנטור אישי מנהל מפעל תקשורת גדול שבעבר היה חייל אצלי ביחידה, וממשיך להיפגש באדיקות עם החברים מעולם הבקרה הצבאית משם פרשתי בדרגת סגן אלוף".

שרה ופיני ממשיכים היום כל אחד בעיסוקיו, אך עם "משמרת משותפת על הזוגיות". כלומר, כל אחד שומר על מעונו - מה שמאפשר להם להיפגש לעיתים קרובות לארוחות משפחתיות. פיני מכין מרקים מעולים וחמין מהביל בסופ"שי החורף, ושרה מארחת את נכדי שני הצדדים על הדשא הירוק בבית צמוד הקרקע בו נולדה.

הסיפורים הקטנים של החיים, והשדכנות המפתיעה של המקומון.

 בזכות העיתון המקומי: מ"רחל האבודה" לשרה המלכה. הזוגיות פורחת בגיל 80. נכון שאת רחל האובדת לא איתרנו, אבל מצאנו את ה"מלוכה" - את שרה. בת זוג שהגיעה אל פיני במקרה, בזכות טור קטן שפורסם במקומון המקומי של ידיעות תקשורת בפתח תקווה. זהו כוחה של התקשורת המקומית, שמשמשת רשת ביטחון קהילתית בין התושבים בשיתוף הסיפורים הקטנים של החיים.

הטור הקטן ששידך אלמן ואלמנה והוכיח שהתקשורת המקומית חיה. אישית הבנתי כי מקומי בגן עדן מובטח. כפי שלימדו אותי, כל הזוכה לערוך שידוך מוצלח, מקומו בגן עדן שמור ומובטח. לי, וכמובן לעורכת שלי סיגל בר קובץ, נשמה טובה וסופרת רומנים מוכשרת בעצמה - שפה המקום להודות לה על הצלחת הסיפור הזה ובכלל על מסענו המשותף בשנים האחרונות במוסף המקומי הזה. 

בצילום - סיגל בר קובץ

אם יש גן עדן, הוא כאן, בפתח תקווה, מאחורי החיוך המאושר של שרה ופיני. בזכות המקומון וסיגל, על שהצלחנו לשמח אלמנה ואלמן בני שמונים ואת בני משפחתם. 

האהבה ניצחה.

מחפשים את רחל'ה. משמאל לימין - פיני, יקי אופיר ואני.


 


צילומים - מאלבום פרטי של דון ג'ואן פתח תקוואי בדימוס.

תמונה מחוץ לשעות העבודה, במסיבת יומולדת של חבר משותף של סיגל בר קובץ ושלי, הכותב המסטול חלקית.



יום רביעי, 17 בדצמבר 2025

פרידה תל אביבית, דמעה בצד עם חצי חיוך

 



הכינו את הממחטות. וותרו רגע על הציניות.
זה לא מקובל לכתוב מראש טור אחרון בעיתון. בדרך כלל מודיעים לך בדיעבד כי זהו. הגזמת בפעם האחרונה. יותר מדי תגובות כועסות בקרב הקוראים. זהו. אין לנו צורך בטור שלך מסיבות ברורות - אתה לא מספיק טוב. 
השבוע זה אחרת. זהו טור פרידה. טור מסכם. טור שאחריו כבר לא יהיה עוד טור. כי העיתון הזה נסגר. גיליון אחרון. אסטה לה וויסטה בייבי. להתראות במדיה אחרת, כי המקומונים - יוק!
זה לא שפיטרו אותי, או שלא היו מרוצים מהטור. בעל הבית פשוט החליט שזה נגמר. העסק כבר לא מרוויח כמו פעם. הקורונה. המלחמה. תיק 2000. ההפסדים המצטברים מהשנים האחרונות. הצעירים  לא ממש קוראים עיתונים. טיקטוק יותר מעניין. זה באמת כבר לא חשוב. סוגרים ודי.

כשהודיעו לי כי זהו, לא הופתעתי. מה שמנחם אותי כי פרשתי אחרי שמימשתי פנטזיה אישית לטור אישי בו יכולתי לכתוב על כל דבר.
בשנות השלושים, אלתרמן, המשורר התל אביבי, פרסם בעיתון דבר טור שבועי . שם הטור היה ״סקיצות תל אביביות״. הוא בטח היה יושב בקפה "כסית" עם החברה וחצ'קל איש כסית וכותב את הטור שפורסם תחת שם אחר. אלוף נון. אחרי שלושה וחצי חודשים ו-26 שירים ,  הטור נדם. הפסיקו לאלתרמן הגדול את הטור.

אני שרדתי עם הטור שלי כמעט שלוש שנים. בלי אף חרוז, נמנע מפוליטיקה, ורחוק מאחורי כישרונו המופלא של המשורר. ישבתי בקפה השכונתי שלי, "נונו", וניסיתי לשחק אותה אלתרמן.... כתבתי בחצי חיוך סיפורים תל אביביים בניחוח ויסקי סינגל מאלט עכשווי ולא קוניאק של שנות השלושים בתל אביב הקטנה ששתו ב"כסית". וכמובן, בצניעות המתבקשת, אני רק סקיצה ראשונית מול הטור של אלתרמן. אמן המילים האוהבות של תל אביב והחברים.

מצרף לעיונכם את הטור מהגיליון האחרון בו גם סיכמנו עלילה רומנטית שנרקמה על דפי המקומון שנדם. אגב, יש לזה "סוף שמח" - העיתון כבר לא ימשיך, אבל האהבה ניצחה, והרומנטיקה ממשיכה לחמם לבבות הזוג שהפגשנו.
מילה אחרונה - תודה רבה לעורכת ולשותפה שלי לטור, סיגל בר קובץ, שבלעדיה הפנטזיה לא הייתה ממומשת בצורה כל כך מושלמת. תודה סיגל.
מצרף לינק לאתר שלי בו אמשיך לשתף אתכם בסקיצות חיי. אתם מוזמנים להיכנס ולהירשם כמנויים. חינמי כמובן. עלי. 




וידוי אישי על פנטזיה שהתגשמה

וידוי אישי- בשלוש השנים האחרונות הגשמתי איתכם פנטזיה פרטית: טור שבועי במקומון של העיר שאני הכי מחובר אליה, ואל הסובבים אותי בה כבר שבעים שנה.

אתם, התל אביבים, במרקם האנושי והקסום של העיר הזו, הייתם שותפיי. אתם, שאני פוגש במרכול השכונתי, בקפה בנווה אביבים, על חוף הצוק, בין דוכני שוק בצלאל, בכניסה לסינמטק, ובשוק התקווה; הפקידים בבנק בו אני לקוח עשרות שנים, חובבי הקוקטיילים שמגיעים לבר הקבוע שלי במרכז ברודצקי, הסועדים  המפונקים ב"מקום של בשר" בנווה צדק, שחקני המטקות מחוף גורדון, והצועדים הקבועים בשבילי פארק הירקון. יחד, אתם ואני, רשמנו את הטור "תל אביבי" במקומון העיתון אשר יורד מהבמה השבוע.

 

שלוש שנים במרקם הקסום

שלוש שנים של שיתוף פעולה הדוק ומרתק. תקופה סוערת בה עברנו ביחד הפיכה, מלחמה, תבוסה וניצחון, חרדות ואזעקות, פינוי ובינוי, תקומה ואכזבה. חווינו טילים שהתפוצצו בשכונה והרבה שעות המתנה על הקו למוקד שיטפל בתיקון החלונות שהתנפצו בסלון מהדף הפיצוץ האיראני.

אין עוד מדינה שכזאת. ואין עוד עיר בעולם כמו תל אביב- עיר שבה שכונה אחת מפזזת ותושביה יושבים שאננים בבתי קפה, ובשכונה אחרת, באותה העיר, תושביה יושבים רכונים במרחב המוגן, כי "צבע אדום" עדיין לא הוכרז בכל חלקי העיר. זהו הפסיפס המורכב והבלתי אפשרי של חיינו כאן.

כאן המקום להודות מקרב לב לחברתי סיגל בר קובץ, העורכת הקסומה של המוסף הזה. בזכותה, הצלחנו ביחד כל שבוע להאיר עוד פינה או נושא חשוב בעיר ללא הפסקה. תודה גם על התגובות שלכם, קבוצת הקוראים הנאמנה - המשובים והגילויים שלכם , רק תרמו לעדכניות הטור וחיבורו למציאות העירונית.

מעיפרון מחודד לגרפיקה AI

עם המציאות קשה להתווכח- עולם התקשורת משתנה, והמדיה האלקטרונית מועדפת. נראה שהעיתון הקלאסי לא ישרוד את עולם המסכים, וטורים אישיים כנראה שלא ישרוד את עידן ה- AI. אבל, אישית, אני לא לוקח קשה את סגירת המדור שלי. 

את הטור הראשון שלי, בגיל עשר, פרסמתי ב"דבר לילדים", ואותו עוד כתבתי עם עפרון מחודד היטב. את הטור האחרון אני כותב עכשיו בבית קפה על טלפון סלולרי ונעזר בגרפיקה ממוחשבת ברוח ה-AI העכשווית. מה שנראה כסוף פרק בעיתונות מקומית - יכול להיות עבורי התחלה של משהו אחר, במדיה אחרת.

אני שמח שחווינו ביחד למעלה ממאה טורים אישיים, אשכרה תל אביביים, שניסחו בחצי חיוך את החוויה האורבנית המאתגרת בשנות שלטון חולדאי בעיר הכי מצולקת במזרח התיכון, למעט עזה כמובן.

וזכרו: זאת אינה פרידה, ואפילו לא זמנית. מי שהתחבר לסגנון כתיבתי - מוזמן בכיף להצטרף לאתר החינמי שלי במרשתת, שם כמובן אמשיך לכתוב ולשתף אתכם בנפלאות תל אביב ובכיף הציוני כפי אני רואה, שומע וטועם אותו.

אז כמו ששרו להקת "כוורת" במופע הפרידה שלהם - תודה, היה נחמד.

 התראות - www.avidar.org.

 

יום שני, 15 בדצמבר 2025

גופייה לבנה: בין סטנלי קובלסקי ל"וברכה!"

 


וברכה!!! זו התשובה הראשונה שעולה לי בראש בכל פעם שאני רואה גבר בגופייה לבנה, וזו כמובן רק הוכחה לכמה הסאטירה של "ארץ נהדרת" (והצעקה הבלתי נשכחת של ירון ברלד) הדביקה ל"גופיית סבא" הזו ניחוח קומי-נפיץ.

אבל בואו נתחיל את הבוקר דווקא בעבודה על לוק שלי בחדר הכושר. לא להיסחף, אני לא "עובד". אני מתאמן. המשקולות שלי לא ממש כבדות - פחות מעשרה קילו לכל יד - ואני בעיקר מעביר זמן בחברותא של צעירים רציניים. זו חברותא של דור שחי היברידית; הם עובדים מול המראה השכונתית, ובצהרים הם כבר יושבים בבתי הקפה, מול מחשבים קטנטנים וליד קבוצות דיון על שוק ההון או ה-AI.

הם שותים קפה בתלבושת שמבליטה את תוצאות החיטוב. כתפיים חשופות או עטופות בבדי לולו-למון מחושבים. וזו בדיוק הנקודה: הגופייה הלבנה, על כל נגזרותיה, כבר אינה סמל לעבודה פיזית קשה. היא הפכה לסמל של פנאי מנוהל ושל תוצאה אסתטית.

במשך שנים, הגופייה הלבנה ספגה מהלומות תדמיתיות. החל מארצ'י באנקר בברוקלין מכורסתו, שהדביק לה ניחוח פשיסטי-בייתי; דרך הקומדיה הישראלית של ירון ברלד שהוריד לה את ה-EQ לגמרי; עד געגוע לחיים טופול כסלאח שבתי .

אבל המיתולוגיה המקורית היא אחרת: בהוליווד, הגופייה נכנסה כדימוי גברי מובהק, כזה שמסיר את שכבות המעמד ומציג את הדמות בגרסתה הכי בסיסית ואינטנסיבית. מרלון ברנדו ב"חשמלית ושמה תשוקה", הוא הגבריות היצרית והחשופה. ברוס וויליס בסדרת "מת לחיות" - הגופייה רק הוכתמה בדם ופיח ככל שהעלילה התפתחה, וסימנה את הגיבור האנטי-ממסדי. סילבסטר סטאלון ב"רוקי" לבש אותה בסצנות אימון רבות, מה שהדגיש את מקורו הצנוע ואת הלהט הבלתי מעורער של ה"אנדרדוג".

ואצלנו, הדימוי הזה עבד לא פחות חזק: כוכבי הגופייה הם זאב רווח בסרטי הבורקס, אריק איינשטיין ואורי זוהר ב"מציצים", אלון אבוטבול ב"שטיסל", ולאחרונה עמוס תמם בתיאטרון, בדמות “זינגר”. פריט הלבוש הזה, שבמקור נועד להיות הלבשה תחתונה, הפך לכלי עוצמתי.

וכמובן, נשים עוצמתיות השתמשו בגופייה להעצמת דמותן הלוחמנית: סיגורני וויבר ב"נוסע השמיני", לינדה המילטון האימא הקשוחה ב"שליחות קטלנית", וגם אנג'לינה ג'ולי ב"טומב ריידר".

בנוף ילדותי, גברים בגופייה לבנה, עם זרועות חזקות ובטן עם נוכחות מסיבית, היו נחלת מעמד הפועלים. את מנהל הבנק או המורה לתנ"ך לא ראיתי יורדים לשטוף את המכונית בגופיה לבנה בשישי אחה"צ.

תעשיית הסרת שיער הגוף המיותר אצל גברים רק הרחיבה את הכתפיים והקטינה הגופיות. היום, הגופייה מסמלת הצלחה, פנאי והשקעה מחושבת בגוף. זו לא גבריות של "אין לי מה להסתיר", אלא של "יש לי מה להראות". וזה, רבותיי, הוא הלוק המנצח של 2025.

יום חמישי, 11 בדצמבר 2025

ילד תל אביבי וותיק

 




גשם רציני ראשון בעירנו. ריח ייחודי של שלוליות, עצים רטובים ושיר בלב. זה הרגע שמציף אותי בזיכרונות תל אביביים משנות השבעים: כשהרעם נועד להוציא אותנו הילדים מהבית עם מגפי גומי, ולא לכנס אותנו בחרדה מול המסכים האישיים. פרשנו עם ספר קריאה לעולם אחר, רכבנו על אופניים בלי קסדה ושרדנו, נפלנו ושברנו יד או נקענו קרסול - ונשארנו עם פרופיל 97 עד לגיוס. היה בעיקר כיף. לבדנו, בעצמנו ועם המון חברים.

היום, הילדות האורבנית היא עניין מסובך, יקר ובעיקר – חרדתי. הילדים שלנו צמודים למסכים, שבויים בכיסאות גיימרים כבדים, עמוסים בחוגים יזומים ויקרים. שמרטפות עם תוכן כל שהו. חברים זה בעיקר ברשתות חברתיות, וספרים כבר בלי נייר. הבילוי השבועי העיקרי של רבים מהם הוא שיחה עם פסיכולוג, כי ההורים עסוקים מדי בעבודה לממן את החיים הבלתי אפשריים בתל אביב.

אני, מילדי שנות השישים והשבעים, גדלתי אחרת- יותר חופש, פחות חרדות, תחושת ביטחון עצמי חזקה, ובלי פחד מ"צבע אדום" או מזר מוזר שעומד בקצה מגרש המשחקים. העולם שלנו ידע לקחת סיכונים. גדלנו להיות עצמאיים, כשאף אחד לא ארגן לנו "פעילות יזומה" או חוג. היינו אחראים למצוא לעצמנו מה לעשות, ולחזור הביתה לארוחת ערב עד השעה שבע או לכשיחשיך.

וכאילו לא די בכך, העולם מסביב רק מגביר את הדרמה: אז שוב גשום בחוץ. זה לא "מבול" או "סופת גשמים היסטורית", ובטח שאין סיבה אמיתית לדבר על ביירון, שם קוד לסופה המנופחת. העולם כולו הפך לכתבת מזג אוויר דרמטית: כל טיפת גשם היא אירוע שמצריך התארגנות חירום וגל התרעות ברשתות החברתיות. בניגוד לימים ההם, כשגשם היה פשוט הרקע לדבר האמיתי - החופש. גשם היה תירוץ להשוויץ במגפי גומי חדשים בדרך לבית הספר ולרוץ מהר יותר הביתה, כדי להספיק לחצות את קומת העמודים לפני שהרצפה הופכת לשלולית אחת בוצית, לא סיבה לבטל את החיים.


הישרדות יומיומית של ילד מפתח

הכותרות הראשיות של חיי כילד לא היו על הצפה או על זיהום. הן היו על הבחירה השנתית הקשה בין נעלי פיל בכיכר מגן דוד אדום לבין סנדלי נמרוד בדיזינגוף. ביומולדת - גלידה ויטמן באלנבי או גלידה בגני התערוכה. עבדתי "קשה" כדי לשרוד את העיר הזאת: המטלה הקבועה שלי בבית היתה - ללכת למכולת של צבי מ"מכולת דומב" ברחוב השופטים פינת דובנוב, לקנות חצי לחם קימל בלי כרטיס אשראי כמובן אלא “על החשבון”, מוסיף חופן סוכריות "מחליפות צבעים" ומסטיק בזוקה כפינוק לעצמי וצבי היה רושם בפנקס הלקוחות הקבועים.


המפתח על הצוואר, המכונה "ילד מפתח", היה סמל הסטטוס שלי - אישור לכך שאני אחראי מספיק לחמם לעצמי פירה עם קציצות מול הטלוויזיה הלימודית, ובעל מטלה שבועית להחליף את סיפון הסודה הריק בקיוסק של שושנה בגינת דובנוב.

מגרש המשחקים היה אתר בנייה. האתגר היה לטפס על הפיגומים של כיכר אתרים בלי להיתפס על ידי הפועלים. הים היה חצר אחורית, והדרך חזרה הביתה הייתה מסע התנקות אינסופי מחול שנכנס לכל נקבובית בגוף, מהזפת השחורה שנדבקה לכף הרגל, ומריח של קרם השיזוף “אולטרסול” שהתערבב עם מלח.

חתירה לילית מול חצץ לוהט

אבל אם תרצו לדעת מה באמת היה מאיים, זה לא היה הניקוז המקרטע של מי הגשמים. זו הייתה הנסיעה לבני הדודים בקיבוץ - מפגש ה'סנדלנים' העירוניים עם 'הפראים' שרצו יחפים על קוצים וחצץ לוהט.

אבל גם בעיר, לא חסרו לי סכנות והרפתקאות. חתירה לילית בירקון - כדי לגנוב נשיקה ראשונה. רציתי להרשים את מלכת הכיתה? שכרתי חסקה מושאלת בחוף גורדון. המימון הגיע משליחויות פרחים על אופניים, בזכות הטיפים הנדיבים. ילדות משוחררת. ילדות בלי אינטרנט אבל עם קוצים ושפשופי ברכיים.

אז כשאתם רואים את הכותרות ההיסטריות על "סופה", זכרו: במקום להתמודד עם סערה עולמית, האתגר הפיזי היומיומי שלי היה פשוט קיר בטון לטיפוס או דיונה ברמת אביב. שרדתי גזוז זרחני, עברתי בשלום שעות שיזוף ללא מגן קרינה ושרדתי את את כל השטויות שלי. אם שרדנו את זה, נשרוד גם קצת גשם בחורף.


רגע ללא קסדה...


תמונות - שלומי אבידר, ג'מיני AI

 

יום ראשון, 7 בדצמבר 2025

תל אביב יורדת ל-30 קמ"ש

 

האם תל אביב באמת תצליח לנסוע לאט יותר

ראש העירייה, רון חולדאי, הכריז על גזירה חדשה - 30 קמ"ש ברוב רחובות העיר. לטענת העירייה, זה יציל חיים, יפחית תאונות ב-30%, יגביר סיכויי הישרדות להולכי רגל ל-90% (לעומת 10% במהירות גבוהה יותר), וישפר את איכות החיים - פחות רעש, פחות זיהום..

עד סוף השנה הנוכחית (2025) יסיימו לתמרר את הרחובות במלבן שבין נמל תל אביב, רחוב אילת, אבן גבירול ושפת הים באופן שיגביל את המהירות ל-30 קמ"ש.  אם ימצאו רחובות מועדים למהירות – יוסיפו פסי האטה והצרת נתיבי נסיעה, לרסן את היצר לממהרים.

אירופה הקלאסית מול הפקק התל-אביבי. תל אביב לא המציאה את הגלגל האיטי. בערים כמו פריז, אמסטרדם, מדריד, מינכן ולונדון כבר אימצו את מדיניות ה-30 קמ"ש. מחקרים הראו בממוצע ירידה של 23% בתאונות  37% בהרוגים ו38%  בפצועים. נתון מדהים שנותן תקווה לבטיחות הציבור. פחות נפגעים יותר איחורים.

נושא ה"עיכוב" בנסיעה באוטובוס לכאורה זניח - 45 שניות בממוצע ליעד,  כך טוענים בעירייה.. אבל כאן מתחילה הציניות: המהירות הממוצעת ברוב שעות היום בתל אביב, עוד לפני ההכרזה, קרובה יותר למהירות הליכה של חילזון וותיק שיכור. כשמדברים על 45 שניות, האם זה מחושב מתוך ההנחה שמישהו אי פעם באמת נסע 50 קמ"ש ברחובות הפנימיים?

המציאות האפורה: השלכות לאיכות החיים והפרנסה של ה"ממהרים"

השליחים והאוטובוסים הם הנפגעים העיקריים. השליחים והאוטובוסים הם הנפגעים העיקריים. שליח חסר מעצורים מ"משחקי הרעב" של דור ה-Z, עלול לחוש שהוא "מפסיד" זמן וכסף, ועלול למצוא את עצמו משתמש במדרכות. אויה! הורים וקרובי משפחה תורניים – החרדים מזעם הגננות לא יעצרו בשלושים בדרך לאסוף את הילדים או הנכדים מהמסגרות.

ומה לגבי התחבורה הציבורית? הגבלה גורפת של המהירות, במיוחד ללא סלילה מסיבית של נתיבי תחבורה ציבורית (נת"צ) נוספים, עלולה להאריך את זמני הנסיעה ולהפוך את האוטובוסים לפחות אטרקטיביים. המהירות הממוצעת של אוטובוס היום היא 16 קמ"ש, לפני שריסנו אותם בצירים המאפשרים האצה. אמנם הרעש יופחת, אך ישנם מחקרים המצביעים על כך שמהירות נמוכה מאוד בתוך פקק עלולה דווקא להעלות את פליטת המזהמים. ההשפעה על יעילות התנועה עדיין שנויה במחלוקת - יש הטוענים שההאטה מעודדת פתרונות אחרים, אך אחרים טוענים שזה יחמיר את הגודש.

מה הסיכוי שמהלך כזה יתקיים? העירייה נחושה, וזו מדיניות בינלאומית מוכחת.  ההכרזה על הפיכת מרכז-מערב העיר לאזור מושתק תנועה נשמעת כמו צעד ראשון בנחישות ישראלית טיפוסית.



אבל בואו נהיה רציניים - מי בכלל יאכוף את הגזירה החדשה? האם מישהו ראה לאחרונה שוטר תנועה עומד בצומת ורושם דוחות? הרי שוטרי התנועה בכבישי העיר הם ישות מיתולוגית, שקופה, שאינה נראית לעין, בדיוק כמו אותם שוטרים חסרים שלא אוכפים את המשילות ברחבי הארץ. נראה כי איש הישר בעיניו ימשיך ללחוץ על דוושת הבנזין (או החשמל), וההגבלה תהיה לא יותר ממלכודת מצלמה משוכללת שמייצרת הכנסות לעירייה. במקרה כזה – אני מבקש כי תתחילו מהר להכשיר נהגי אוטובוסים חליפיים מסרי לנקה שינהגו במקום כל הנהגים שרישיונם ייפסל בגלל מהירות "מופרזת" בלב השכונות, כי גם לשלפוחית השתן של נהג רכב ציבורי יש מגבלת נפח והכפלת זמני הנהיגה לא מתאימה לבעלי השלפוחית הרגיזה מאוד.

הגבלת המהירות היא השקעה בבטיחות הציבור. לנהג התל-אביבי המצוי, זה פשוט סרט בהילוך איטי, עם פסקול של צפירות עצבניות. עוד מהלך של העירייה להפריד ביננו לכלי הרכב הממונעים שלנו. אגב, אם נכריז על השבתת כל כלי הרכב הפרטיים לגמרי – אני בטוח כי הסטטיסטיקה תהיה הרבה יותר בטוחה ומוצלחת, כולנו נשב בבית בריאים  ושלמים, בטוחים ומתוסכלים. למה קנינו רכבים חשמליים חכמים ויקרים כל כך, המסוגלים להאיץ מאפס למאה בשלוש שניות, אם החוק מגביל אותנו לשלושים קמ"ש בלבד.

מר חולדאי, אתה בטח זוכר כי טיסה בתת מהירות גורמת להזדקרות והתרסקות. בקיץ הבא אפשר להגביל את הרחצה בים עד לעומק של 30 ס"מ ואז אף אחד לא יטבע.

כבוד ראש העיר - האם 30 קמ"ש זה האקורד האחרון שלך, או שהבשורה הבאה שלך לפני הפרישה תהיה חניית רכבים בחולות ראשל"צ בכדי להקל משמעותית על עומס החניה בתל אביב?

צילום – שלומי אבידר , ג'מיני AI