יום חמישי, 1 בינואר 2026

הקרב על הבר

 


ערב. מורידים הילוך. מורידים דופק. מורידים פוטר חמים ממחלקת החורף בארון. אנחנו יורדים לקפה השכונתי. הערב אנחנו ביחד. אין ערב בנים. הפרלמנט של הוותיקים התפזר. חוג יוגה היה אתמול. הנכדים מחכים לנו מחר. הערב הזה הוא שלנו.

בר שכונתי. התזמון הוא קריטי: קצת אחרי ה-Happy Hour של ההייטקיסטים, ורגע לפני שהילדים בני העשרים כובשים כל פיסת נדל"ן פנויה בבר-קפה שלנו עם הלפטופים והחלומות שלהם. זה לא באמת משנה אם זה בבזל המתברגן, בירמיהו הצפוני או בלב הבום של דיזנגוף פינת נורדאו – הטקס הוא קבוע, כמו טקס הדלקת המשואות, רק עם פחות פאתוס ויותר אלכוהול. ערב זוגי צפוף ונעים.

המארחת, צעירה תל אביבית שעוד לא נולדה כאשר רון חולדאי הפיל את המיג 21 הראשון שלו, מביטה בנו במבט בוחן, כמעט אנתרופולוגי, כאילו הדודה והדוד שלה מהקיבוץ הגיעו לביקור בעיר הגדולה, ושואלת את שאלת ה-64 אלף דולר: "כמה אתם? בר או שולחן?"



על פניו, שאלה לוגיסטית פשוטה. בפועל? זהו מבחן אישיות אכזרי, סוציולוגי ואסטרטגי לבני החמישים פלוס. כמונו.

נתחיל עם השולחן. לכאורה, הבחירה הבורגנית, ה"בטוחה". בדמיון שלנו, הניזון מסרטים צרפתיים, זוגות בגילנו יושבים ליד שולחנות עגולים בפריז, מביטים עמוק אחד לשנייה בעיניים ושותים יין אדום. פרימיטיבו בבקשה, שיהיה עפיץ ובעל גוף. רומנטיקה קלאסית. אבל בתל אביב? השולחן הזוגי הוא מלכודת דבש. הוא נמוך מדי (לקום ממנו זה פרויקט הנדסי), והוא תמיד מתנדנד. זהו חוק פיזיקלי עירוני שטרם פוצח במכון ויצמן, אבל נפתר מקומית עם כמה מפיות, אילתור עם סכו"ם, או טריז עץ מאולתר. יתרה מכך, השולחן מציב אותך בקו האש של המדרכה. צפצוף הקורקינטים החשמליים הוא פסקול הבאגט המודרני, שליחי וולט מנווטים בין הרגליים שלך, ואתה יושב בתוך ענן עשן סמיך, של מי שלא מאמין לשלט "העישון אסור" או סתם מתעלם ממנו באלגנטיות. כשאתה יושב בשולחן, אתה קהל שבוי. אתה חלק מהריהוט הסטטי. כבד, נייח, ומחכה לחשבון.

מנגד, הבר. הו, הבר. המקום הטבעי של הקשיחות במערבונים, הדרינק המיידי במאורות המעושנות בסרטי הבלשים, מקור הצ'ייסר ופיינט הבירה הקרה. מוקד הפיקאפ וההכרויות. המקום בו נפגשים המיתוסים של החבר'ה המגניבים שתמיד רציתם להיות. החרמנים יפי הבלורית עם חיוך של מי ששתה כוסית אחת יותר מדי. המגניבות עם הרגליים היפות והשיער החלק. הצעירים שכבר לא נהיה כבר. ועכשיו - פנטזיה ברת מימוש לשעה קלה על הבר.

על הבר יש גם את העניין הפיזי, כמובן. לא נכחיש. הטיפוס על כיסא הבר הגבוה דורש מיומנות אקרובטית שאבדה לחלקנו אי שם אחרי הביקור האחרון באורטופדית ב', או אחרי חופשת הסקי ההיא שעלתה לנו ברצועה צולבת. הטיפוס הוא מבחן אומץ. אנחנו מתכופפים כמו מרימים משקולות אולימפיים עם דגש על מניעת פריקת דיסק, ואז נוחתים בבום קטן, אבל חגיגי, על המושב. אבל ברגע שהתמקמת? או, אז אתה בעמדת כוח.

הישיבה על הבר היא ישיבת "קוקפיט". תנוחת הטנדם הקלאסית. יושבים כתף אל כתף, לא פנים מול פנים. זה משנה את כל הדינמיקה הזוגית. אחרי שלושים שנה, אנחנו לא באמת צריכים להביט בלבן של העיניים כל הזמן. במקום לחפור אחד לשנייה על ענייני היומיום, הילדים, הנכדים שבדרך או הריביות בבנק, אנחנו הופכים לצוות פרשנים מיומן.

מגובה של מטר וחצי מעל הרצפה, הפרספקטיבה משתנה. אנחנו צופים בתיאטרון האבסורד העירוני מלמעלה: הדייט המביך של הזוג הצעיר מימין (הוא מדבר על קריפטו, היא מחפשת את היציאה), ההייטקיסט שמנסה להרשים את המשקיע משמאל על מצגת מפית. מבט אחד בינינו הספיק כדי לדעת ששנינו חשבנו על אותו הדבר: 'ככה אנחנו נראינו? תודה לאל שהכרנו לפני הקריפטו'. זו האינטימיות של הבר, לא צריך מילים.

ההייטקיסטים מדברים על מיליוני דולרים, בעוד שאנחנו רק מנסים לזכור איפה חנינו את הג'יפון האורבני ולחשב כמה יעלה ג'ין וטוניק כפול בריביות של היום. הבר הזה הוא מרכז העניינים.

בניו יורק, הבר נועד ל"מינגלינג" וציד. בתל אביב, עבור זוגות ותיקים, הבר הוא המקום שבו אנחנו מזכירים לעצמנו שאנחנו עדיין חלק מהמשחק. אנחנו לא יושבים שם כדי לצוד, אלא כדי לוודא שהספארי עדיין מתפקד ושאנחנו עדיין האריות, גם אם קצת עייפים, אבל עם המון ניסיון.

הבטנו זה בזה. היא חייכה את החיוך הממזרי שלה, זה ששמור לרגעים של שטות, וסימנה עם העיניים למעלה. טיפסנו. לא כי אנחנו צעירים וקלילים, ולא כי נוח לנו לשבת על משטח עץ קשיח ללא משענת גב שיגרום לנו לקלל מחר בבוקר. בחרנו בבר כי בשולחן אתה מזדקן בכבוד, אבל על הבר אתה נשאר רלוונטי בחוצפה. ובינינו, אחרי עשורים ביחד, לפעמים הדבר הכי רומנטי שאפשר לעשות זה לשבת צמוד, לשתות ג'ין וטוניק (כי זה טוב למפרקים), ולצחוק בשקט ובהתנשאות קלה על כל אלה שעדיין מחפשים אהבה באפליקציות, בזמן שאנחנו רק מחפשים. רק לא זוכרים מה אבד לנו.

****************************************

נוביגוד על הבר

מעולם לא הלכתי למסעדה בסילבסטר. לא התחברתי לארוחות השף. לא לכמות המנות. בטח שלא לארוחת חצות מעיקה. לשמפניה מרדימה. למחיר המופקע. לחג של עוד קדוש נוצרי שונא יהודים. להתיוונות המזויפת עם ספירה לאחור לקראת איפוס המונה לעוד שנת מס.

אז השבוע, בחדוות ה"חג" שירד על העיר, ברגע האחרון מצאתי דווקא בצהרים מקום על הבר במסעדה המומלצת צ׳אקולי מול הגלים בחוף הדולפינריום. הגענו רגע לפני שסוגרים שם את המטבח, ברבע לשלוש, התיישבנו מול רון, הברמן החביב שטיפל בנו בנאמנות לאורך כל הארוחה.


לוקוס ברוטב טעים ביותר. עיקרית שווה בהחלט.


מסעדה ספרדית חדשה במיקום מנצח על חורבות הדולפינריום, עם הרבה שבחים בתקשורת והמלצה מחבר.

על הבר קיבלנו הסבר מפורט מאוד על כל המנות. טעימה מיין לפני שבחרנו. שרות צמוד וצ׳ייסר על חשבון הבית. ממש כיף.

אוכל ספרדי. טאפאס ונגיסות קטנות עם טעמים אחרים. הרבה מטוגנים. פירות ים. דג. הלכנו על כל התפריט בעונג רב.

במחשבה שניה - אפשר היה לוותר על הלחם הטעים שהעיק לי על המצפון והבטן בהמשך. סוג של תעוקת חזה קרדיולוגית המוכרת לחלקנו מאירועים אחרים שלא הסתיימו בטוב. אפשר היה לוותר גם על המטוגנים שפעלו שעות אחר כך במעלה הגרון כצרבת ספרדית מתמשכת. טעויות של טירון. גרגרן חסר מעצורים עם עיניים גדולות.

לפתיחה הגיעו שש מנות טעימות. עסקה מיוחדת למי שלא יודע לבחור. הכי פתיחה ספרדית שיש, שהלכה נהדר עם קברנה סובניון של קלו דה גת. וזאת הייתה רק ההתחלה.

נעצור פה. אני לא מבקר מסעדות אלא מבקר במסעדות. היו לנו עוד מנות טעימות, אבל הנושא פה הוא לא קולינריה אלא לבחור האם לפתוח שולחן במסעדה או לשבת גבוה על הבר?

לטעמנו - אין ספק. על הבר.

נכון שהכל אותו הדבר, המנות אותן מנות כמו בשולחנות, המלצרים משתדלים כמיטב יכולתם - רק שלנו היה יותר טעים, אישי, ומחויך על כיסא גבוה.

החשבון הסופי היה תל אביבי. כשבע מאות ש"ח כולל שירות. והיה שירות. מחירי המסעדה בארץ הוא נושא לדיון כואב נפרד. תודה לרון הברמן. תודה למקימי המסעדה צ׳אקולי, ביס מרענן על הגלים. נשוב לשם עוד לפני האביב.

לא משנה אם אכלתם אתמול לקראת חצות במסעדה של מושיק רוט באלפיים שח לאורח, או בפלאפל ניסים לקראת שקיעה - מאחל לכם שנה אזרחית טובה ומאחל לחברים שלי שנחזור שש שנים לאחור. כשבקבוצות הוואטסאפ רבנו בחיוך על נושאים בנאלים כמו ספורט או בחירת החומוס הכי טעים בגליל, בימים שיכולנו לטוס ליוון בחמישים אירו ולעוטף עזה נסענו לראות כלניות ולא אנדרטאות.

יום ראשון, 28 בדצמבר 2025

מועדון ה-72

 


תמיד היה משהו ממגנט, כמעט מכשף, בטרגדיה של "מועדון ה-27". ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון וקורט קוביין הפכו למיתוסים של "צעירים לנצח". אגדות של כישרון אדיר שקרסו ומתו לפתע בגיל 27. המיתוס הזה, שמרוח בצבעים עזים של גרפיטי על קירות מתקלפים, מוכר לנו סיפור רומנטי ומעוות על אמנים שחיו על הקצה ועזבו בשיא, לפני שתלאות הזמן הספיקו לגעת בהם. אבל אף אחד לא הכין אותי למועדון המפוקפק, האפור והכואב באמת שאליו נשאבתי השבוע במחשבותיי בעל כורחי: "מועדון ה-72".

זה לא מועדון של הרס עצמי בחדרי מלון אפלוליים מסמים ואלכוהול. זהו המועדון של אלו שהיו בטוחים שיש להם עוד זמן. הרבה זמן. דור שלם שמשקר לעצמו ש"שבעים זה החמישים החדש" וש"אנחנו רק מתחילים". אנחנו וה-AI נכבוש את הפסגה והאימורטליות בהישג מחקר אחד קטן. כשהשבוע, בהפרש מצמרר של יממה אחת בלבד, הצטרפו לרשימה הזו אבי מלר ומוחמד בכרי - שני אנשי תקשורת ותרבות מוכרים, ילידי 1953, ממש בני המחזור שלי - הבנתי שהסטטיסטיקה הפסיקה להיות מספרים יבשים בעיתון והפכה לדפיקה אלימה, חסרת נימוס, על הדלת.

אנחנו, ילידי 1953, אנחנו סיפור מיוחד. נולדנו אל תוך שנות הצנע, אל מדינה צעירה שרק לומדת ללכת. גדלנו בלי טלוויזיה, עם נפט לחימום ועם הורים שניסו בקושי לצאת  מפוסט טראומה של מלחמות תש"ח, להשתקם מהתופת של אירופה האנטישמית או מהטרנספורט שעברו מארצות המזרח. בנינו, לחמנו, עבדנו קשה, וכל הזמן הזה החזקנו באמונה שאחרי שנעבור את הכל - את המילואים, את המשכנתא ואת גידול הילדים - יגיע הזמן שלנו לנוח. לכן, תחושת המוות הזה מרגיש כמו הפרת חוזה. המועדון הזה לא מתאים לי.

האמת היא, שכשבן מחזור שלי בתיכון, קובי ח. , הלך לעולמו בפתאומיות בגיל 72, הופתענו לגמרי. למיטב ידיעתי קובי היה בריא, נראה מצוין, וערב אחד פשוט הלך לישון ולא התעורר. שלא כמו כוכבי הרוק הפרועים ממועדון ה-27, הוא נפטר כצדיק במיטתו - והשאיר אחריו משפחה, חברים והמון תוכניות שנשארו תלויות באוויר בלי קובי.

אני מסרב להשלים עם המועדון הזה. המוות בגיל 72 הוא אנומליה, תקלה במערכת, ולא גזירת גורל טבעית. נראה כי מישהו פשוט גנב להם מהכיס עשור וחצי של עתיד. זה מספיק זמן כדי לראות נכד עולה לתורה ואז מתגייס, לכתוב עוד כמה ספרים, לנסוע לעוד כמה יעדים אקזוטיים או פשוט לחיות את השנים שבהן התגבשנו למי שאנחנו. לטוב ולפחות מזה גם. כי זה מה שיש ועם זה ננצח ונגיע לקו הסיום אי שם עוד הרבה שנים.

הסטטיסטיקאים של הלמ"ס יגידו לכם שגבר ישראלי שהגיע לקו הגיל הזה, כבר צלח את כל המכשולים האפשריים: את מחלות הילדות של שנות החמישים, את הצבא והמלחמות, את הטיול הגדול שאחרי הצבא, מגיפות עולמיות, אינפלציות דוהרות, הקטל בכבישים והמחלות של גיל העמידה. לפי לוחות התמותה היבשים, הוא אמור היה למשוך עוד כמעט 14 שנה, לפחות עד גיל 86.

בעוד שהעולם חקר אם גיל 27 הוא קללה או צירוף מקרים, אנחנו שכחנו שהבונוס הסטטיסטי שקיבלנו על כך ששרדנו את שנות ה-20 וה-30 הסוערות שלנו הוא לא צ'ק פתוח לנצח. מועדון ה-27 הוא מיתוס שבנינו כדי להאדיר את הנעורים; מועדון ה-72 הוא המציאות הקרה והנושכת. בגילנו, כל פרידה כזו היא תזכורת לכך שאנחנו כבר לא נלחמים במוסכמות או בממסד כמו הנדריקס או מוריסון, אלא נלחמים על עוד  רגע של "זמן פציעות" שהחיים הקציבו לנו.

חבר, נסה לחשוב על זה כמו על ספר עב-כרס ומרתק שצלחנו את כל פרקיו המורכבים והסוערים, וכשכבר הגענו לאפילוג המרגיע, לחלק שבו הכול אמור להתחבר לכדי משמעות ושלווה - מישהו פשוט תלש באכזריות את הדפים האחרונים מהכריכה והשאיר אותנו עם סיפור לא גמור.

כמו שאמר גרושו מארקס, למועדון הזה אני לא מוכן להתקבל. מועדון ה-72 יצטרך להסתדר בלעדי. 

יום שני, 22 בדצמבר 2025

די!

 

עליה לרגל לירושלים? בשמחה, אבל רק ברכבת. אין סיכוי שאכנס עם רכב פרטי לעיר הכי קדושה, קסומה ופקוקה בעולם. נראה שמישהו לקח את התעלות התל־אביביות - עם הדחפורים הצהובים, הקונוסים המהבהבים, המומחיות בהפעלת פועלים שאין להם אלוהים ובראשם מהנדסי עירייה חסרי רחמים- ופשוט שיסף את עורקי התנועה של עיר אבותינו.

בחנוכה נקלענו לעיר הבלתי אפשרית הזאת. נתונים לחסדי התחב״צ, עם היכרות מינימלית עם הטופוגרפיה ההררית, מחזיקים ביד את הנייד ומנסים להבין מהאפליקציה איך לעזאזל יוצאים מכאן ומגיעים לתחנת הרכבת בהקדם - כי הרכבת, בניגוד לפקק, לא מחכה.

בגדול  אין לי מה לחפש בירושלים. האדמו"ר שלי שותה אספרסו קצר בחוף הצוק, ולמשרדי הממשלה לא אגיע עד אחרי הבחירות (בתקווה לשינוי). מוזיאון ישראל הוא מבחינתי אקס־טריטוריה עם גישה ישירה בכביש 16, כזו שעוקפת את הפגנת הפלג התורן המתוסכל של אותו יום. ובכל זאת, יש לי סיבה אחת מצוינת לעלות לירושלים: לחבק ולהיפרד לשבוע נוסף מסטודנטית יפת עיניים — בדיוק כמו האימא שלה, שהיא במקרה הזה גם אשתי. בתי.

על הדרך, ניסינו את שוק מחנה יהודה. הוא הפך למלכודת תיירים חסרת אותנטיות, רועשת ומעיקה. תפגשו שם הכול חוץ מירושלמים: תיירים מבולבלים, תל־אביבים מרוגזים, בעלי דוכנים שהם יותר יזמי נדל"ן המוכרים ערמות ממתקים זרחניים במחיר מופקע, וסבתות עם סלים - כי מישהו בסוף צריך לבשל את ארוחת שישי. חנוכה בשוק היה אירוע מתמשך של שמונה ימים ופקק אחד ארוך.

בזמן שבתל אביב ראש העיר מתעקש להפחית את המהירות המרבית ל־30 קמ״ש, בירושלים רק מייחלים ליום שבו יוכלו לנהוג במהירות כלשהי. שם, 30 קמ"ש זה חלום רחוק שאפשרי רק בסופ"ש או בעת "צבע אדום". כל הפגנה, כל מרתון, כל יידוי אבנים וכל משחק של בית"ר הם סיבה מספקת לתקוע את האורח לרגע נצחי בכביש, והלכה לה עוד רכבת.

רק אחרי נר שלישי בירושלים הבנתי כמה טוב לנו בתל אביב, אבל גם כמה המצב שביר. אם לא נזעזע את אנשי משרד התחבורה בדרישה למינימום חופש תנועה — הגורל הירושלמי יגיע אלינו. התייאשתי מציפייה לחניה; אני כבר מכור ל־WAZE כי אין לדעת איזה נתיב ייחסם הבוקר לטובת "הקו הסגול", "האדום" או סתם משאית "פינוי בינוי".

אי אפשר להתיר את הפלונטר הזה במהלך חיי, אז בבקשה-תפסיקו להציף את הכבישים במכוניות חדשות נוספות. תתחילו לגרוט מכוניות, תאחסנו כל רכב שני בנגב עד יעבור זעם והתחתית תתחיל לעבוד. ובינתיים? רק תנו לי אפשרות לעלות על אוטובוס ולברוח לאן שהוא מחוץ לערים החנוקות, לפני שכולנו נחטוף התקף זעם בלתי נשלט. די!




יום ראשון, 21 בדצמבר 2025

סיפור מתח ואהבה מקומי

 

 


הקמנ"ק, החיילת והנס של הרשת במלאבס: כך מצאנו אהבה חדשה במקום האהבה האבודה; האם המקומון יכול לשדך צעירים בני 80?

לפיני, קצין בקרה מהיב"א (יחידת בקרה אווירית) הדרומית במצפה רמון של שנות השישים, הייתה יד חזקה. לא בפוקר, אלא בהורדת ידיים מול חיילים משועממים בשק"ם. הוא היה בחור מוצק, מפתח תקווה, עם לב זהב וציניות נעורים. כשנתיים לפני מלחמת ששת הימים, כשרחל'ה הצעירה הגיעה כחיילת ליחידה, תוך ימים ספורים היה ברור לכולם: היא בת הזוג של הקמנ"ק, קצין מערכות הנשק ביב"א - האחראי על הגנת שמי המדינה 24/7, והדמות המבצעית הכי בכירה והנערצת ביחידה.

"לפיניל'ה, יקירי האהוב מכולם, שמור נא תמונה זאת על לבך ממני רחל'ה האוהבת אותך לעולמים אהבה עז", כתבה רחל ביום פתיחת המלחמה ביוני 67', על תמונתה שהפקידה בידיו. זו הייתה הבטחת נעורים חרוטה בדיו, אך שנתיים לאחר מכן, הדרכים נפרדו. משפחתה של רחל עודדה אותה לחפש פוטנציאל אקדמי גבוה יותר מאשר שירות צבאי.

עברו שישים שנה. פיני הקים משפחה, מצא אושר, חי באושר כזוג נשוי במשך 55 שנים, והתמונה הישנה עם ההקדשה הרומנטית נותרה שמורה במגירתו הפרטית, בין צילומי נכדים. עד לפני מספר חודשים, אשתו של פיני נפטרה לאחר מחלה קשה. והוא, אלמן טרי בן שמונים, החליט לצאת למסע חיפוש מותח ודחוף: לאתר את רחל, אהבת נעוריו האבודה. רגע לפני שבריאותו תיפגע, הוא קיווה לנס, למועד ב' של החיים. לחזור לעבר. לאהבת נעוריו. לרחל שפירא שנעלמה לו ואחרי למעלה מ-55 שנים ועכשיו נזכר שאף פעם לא מאוחר לומר דברי אהבה, או לפחות להיזכר ביחד כמה היינו צעירים וטיפשים.

פיני, מבוגר ממני בכמעט עשור, פנה אליי, חבר ותיק וקצין זוטר שלו לשעבר, כדי שאסייע לו בעולם המסתורי של הרשתות החברתיות. יצאנו לדרך עם מעט רמזים: השם רחל, העיר פתח תקווה, שנת לידה 1947, מזל עקרב, והעובדה שסבה היה זקן השומרים אברהם שפירא. אלמנטרי, לא?

הפאזל התחיל להצטמצם. פרסמתי פניות בקבוצות פייסבוק של וותיקי מלאבס ותל אביב, אך ללא הצלחה. אפילו ראש עיריית פתח תקווה התלהב לעזור, אך השם הנפוץ, רחל שפירא (שכנראה שינתה שם משפחה לאחר נישואין), לא קידם אותנו. המסע הפך לאתגר. יקי אופיר, חוקר פרטי מנוסה ששיתפתי בסיפור, התלהב והצטרף פרו-בונו אלינו למסע. צוות מחזירי האהבה הישנה מהיב"א הדרומית לפתח תקווה של המאה ה-21 החל לעבוד.

החיפוש דרך מאגרי המידע העלה מספר מועמדות. כולן נשאלו אם היו ביחידה בשנת 67', אך כולן השיבו בשלילה. לא ויתרנו. נזכרתי בחבר היסטוריון, פרופ' אודי מנור, שהצליח לאתר את הסופר אהוד בן עזר, שכתב על אברהם שפירא. מהר מאוד קבלתי מבן עזר את פרטי הקשר של האח החורג של אותה רחל שפירא, החיילת מהיב"א. הגענו אליה. כמעט.

סוף מפתיע - לצערנו הרב רחל נפטרה שנתיים קודם לכן. הכול עניין של טיימינג. היה יכול להיות לסיפור סוף רומנטי ודביק, אך סוף פרק החיפושים ומסע הגעגועים של פיני היה עצוב. כתבתי אז בטור: "חברים, תהנו מהאהבות הקיימות. 'החזרת אהבות ישנות' מקומם באלבומים ובאגדות". בפברואר השנה סיכמתי את הטור שלי בדכדוך, אך הוספתי פנייה אישית לקוראות הוותיקות שלי מפתח תקווה: "אם את קוראת את הסיפור המקומי ורוצה להכיר את החבר שלי, אשמח לעודד אהבות חדשות...".

 

האהבה מנצחת: גן עדן בפתח תקווה. מותחן הגעגועים שהסתיים באהבה בזכות המקומון. הטור פורסם פה במקומון, ומכאן אשתף אתכם במה שקרה כתוצאה מכך. עוד באותו סוף שבוע, נפל הפור. זוג חברים טובים שלי קראו את הטור שפורסם במקומון של ידיעות תקשורת בפתח תקווה ומיד המליצו לי על דודה שרה. אלמנה, נמרצת, בריאה, נאה, צעירה מפיני בשנה, וחשוב מכל, גם היא מפתח תקווה. תוך שבוע מפרסום הטור, נפגש הזוג לראשונה בבית קפה. השיחה קלחה ארבע שעות והתברר: בינגו אמיתי.

פיני הגיע אל שרה כ"אלמן חדש מהמדף", בן זוג שלא נשחק באפליקציות ההיכרויות ששרה כבר הספיקה לטעום מהן. לאחרונה נפגשתי איתם לאחר שחזרו מטיול משותף בקנדה. התאמה מדויקת: שניהם בני מזל קשת, שניהם אוהבים ללמוד בכיתות גמלאים במתנ"סים. מדהים - אפילו בשמות הבנים שלהם יש דמיון: רון, גיל, זיו אצל שרה; שרון, גלעד, זיו אצל פיני.

"אני אישה עסוקה עד היום, מתנדבת בהפקת ימי הולדת למי שאין לו יכולת, עוזרת למבוגרים עם צרכים מיוחדים, פעילה בפרויקט אוריינות לילדי עולים חדשים בהכנה לכיתה א' , בעיקר לילדי העולים מאתיופיה. לפני שנתיים קיבלתי תואר יקירת העיר פתח תקווה", אומרת שרה. פיני, שבעברו היה מנהל מפעל גדול ליצור נעלים, "אני מבלה הזמן בן הנכדים בארץ ובקנדה", הוא אומר, "מלווה כמנטור אישי מנהל מפעל תקשורת גדול שבעבר היה חייל אצלי ביחידה, וממשיך להיפגש באדיקות עם החברים מעולם הבקרה הצבאית משם פרשתי בדרגת סגן אלוף".

שרה ופיני ממשיכים היום כל אחד בעיסוקיו, אך עם "משמרת משותפת על הזוגיות". כלומר, כל אחד שומר על מעונו - מה שמאפשר להם להיפגש לעיתים קרובות לארוחות משפחתיות. פיני מכין מרקים מעולים וחמין מהביל בסופ"שי החורף, ושרה מארחת את נכדי שני הצדדים על הדשא הירוק בבית צמוד הקרקע בו נולדה.

הסיפורים הקטנים של החיים, והשדכנות המפתיעה של המקומון.

 בזכות העיתון המקומי: מ"רחל האבודה" לשרה המלכה. הזוגיות פורחת בגיל 80. נכון שאת רחל האובדת לא איתרנו, אבל מצאנו את ה"מלוכה" - את שרה. בת זוג שהגיעה אל פיני במקרה, בזכות טור קטן שפורסם במקומון המקומי של ידיעות תקשורת בפתח תקווה. זהו כוחה של התקשורת המקומית, שמשמשת רשת ביטחון קהילתית בין התושבים בשיתוף הסיפורים הקטנים של החיים.

הטור הקטן ששידך אלמן ואלמנה והוכיח שהתקשורת המקומית חיה. אישית הבנתי כי מקומי בגן עדן מובטח. כפי שלימדו אותי, כל הזוכה לערוך שידוך מוצלח, מקומו בגן עדן שמור ומובטח. לי, וכמובן לעורכת שלי סיגל בר קובץ, נשמה טובה וסופרת רומנים מוכשרת בעצמה - שפה המקום להודות לה על הצלחת הסיפור הזה ובכלל על מסענו המשותף בשנים האחרונות במוסף המקומי הזה. 

בצילום - סיגל בר קובץ

אם יש גן עדן, הוא כאן, בפתח תקווה, מאחורי החיוך המאושר של שרה ופיני. בזכות המקומון וסיגל, על שהצלחנו לשמח אלמנה ואלמן בני שמונים ואת בני משפחתם. 

האהבה ניצחה.

מחפשים את רחל'ה. משמאל לימין - פיני, יקי אופיר ואני.


 


צילומים - מאלבום פרטי של דון ג'ואן פתח תקוואי בדימוס.

תמונה מחוץ לשעות העבודה, במסיבת יומולדת של חבר משותף של סיגל בר קובץ ושלי, הכותב המסטול חלקית.



יום רביעי, 17 בדצמבר 2025

פרידה תל אביבית, דמעה בצד עם חצי חיוך

 



הכינו את הממחטות. וותרו רגע על הציניות.
זה לא מקובל לכתוב מראש טור אחרון בעיתון. בדרך כלל מודיעים לך בדיעבד כי זהו. הגזמת בפעם האחרונה. יותר מדי תגובות כועסות בקרב הקוראים. זהו. אין לנו צורך בטור שלך מסיבות ברורות - אתה לא מספיק טוב. 
השבוע זה אחרת. זהו טור פרידה. טור מסכם. טור שאחריו כבר לא יהיה עוד טור. כי העיתון הזה נסגר. גיליון אחרון. אסטה לה וויסטה בייבי. להתראות במדיה אחרת, כי המקומונים - יוק!
זה לא שפיטרו אותי, או שלא היו מרוצים מהטור. בעל הבית פשוט החליט שזה נגמר. העסק כבר לא מרוויח כמו פעם. הקורונה. המלחמה. תיק 2000. ההפסדים המצטברים מהשנים האחרונות. הצעירים  לא ממש קוראים עיתונים. טיקטוק יותר מעניין. זה באמת כבר לא חשוב. סוגרים ודי.

כשהודיעו לי כי זהו, לא הופתעתי. מה שמנחם אותי כי פרשתי אחרי שמימשתי פנטזיה אישית לטור אישי בו יכולתי לכתוב על כל דבר.
בשנות השלושים, אלתרמן, המשורר התל אביבי, פרסם בעיתון דבר טור שבועי . שם הטור היה ״סקיצות תל אביביות״. הוא בטח היה יושב בקפה "כסית" עם החברה וחצ'קל איש כסית וכותב את הטור שפורסם תחת שם אחר. אלוף נון. אחרי שלושה וחצי חודשים ו-26 שירים ,  הטור נדם. הפסיקו לאלתרמן הגדול את הטור.

אני שרדתי עם הטור שלי כמעט שלוש שנים. בלי אף חרוז, נמנע מפוליטיקה, ורחוק מאחורי כישרונו המופלא של המשורר. ישבתי בקפה השכונתי שלי, "נונו", וניסיתי לשחק אותה אלתרמן.... כתבתי בחצי חיוך סיפורים תל אביביים בניחוח ויסקי סינגל מאלט עכשווי ולא קוניאק של שנות השלושים בתל אביב הקטנה ששתו ב"כסית". וכמובן, בצניעות המתבקשת, אני רק סקיצה ראשונית מול הטור של אלתרמן. אמן המילים האוהבות של תל אביב והחברים.

מצרף לעיונכם את הטור מהגיליון האחרון בו גם סיכמנו עלילה רומנטית שנרקמה על דפי המקומון שנדם. אגב, יש לזה "סוף שמח" - העיתון כבר לא ימשיך, אבל האהבה ניצחה, והרומנטיקה ממשיכה לחמם לבבות הזוג שהפגשנו.
מילה אחרונה - תודה רבה לעורכת ולשותפה שלי לטור, סיגל בר קובץ, שבלעדיה הפנטזיה לא הייתה ממומשת בצורה כל כך מושלמת. תודה סיגל.
מצרף לינק לאתר שלי בו אמשיך לשתף אתכם בסקיצות חיי. אתם מוזמנים להיכנס ולהירשם כמנויים. חינמי כמובן. עלי. 




וידוי אישי על פנטזיה שהתגשמה

וידוי אישי- בשלוש השנים האחרונות הגשמתי איתכם פנטזיה פרטית: טור שבועי במקומון של העיר שאני הכי מחובר אליה, ואל הסובבים אותי בה כבר שבעים שנה.

אתם, התל אביבים, במרקם האנושי והקסום של העיר הזו, הייתם שותפיי. אתם, שאני פוגש במרכול השכונתי, בקפה בנווה אביבים, על חוף הצוק, בין דוכני שוק בצלאל, בכניסה לסינמטק, ובשוק התקווה; הפקידים בבנק בו אני לקוח עשרות שנים, חובבי הקוקטיילים שמגיעים לבר הקבוע שלי במרכז ברודצקי, הסועדים  המפונקים ב"מקום של בשר" בנווה צדק, שחקני המטקות מחוף גורדון, והצועדים הקבועים בשבילי פארק הירקון. יחד, אתם ואני, רשמנו את הטור "תל אביבי" במקומון העיתון אשר יורד מהבמה השבוע.

 

שלוש שנים במרקם הקסום

שלוש שנים של שיתוף פעולה הדוק ומרתק. תקופה סוערת בה עברנו ביחד הפיכה, מלחמה, תבוסה וניצחון, חרדות ואזעקות, פינוי ובינוי, תקומה ואכזבה. חווינו טילים שהתפוצצו בשכונה והרבה שעות המתנה על הקו למוקד שיטפל בתיקון החלונות שהתנפצו בסלון מהדף הפיצוץ האיראני.

אין עוד מדינה שכזאת. ואין עוד עיר בעולם כמו תל אביב- עיר שבה שכונה אחת מפזזת ותושביה יושבים שאננים בבתי קפה, ובשכונה אחרת, באותה העיר, תושביה יושבים רכונים במרחב המוגן, כי "צבע אדום" עדיין לא הוכרז בכל חלקי העיר. זהו הפסיפס המורכב והבלתי אפשרי של חיינו כאן.

כאן המקום להודות מקרב לב לחברתי סיגל בר קובץ, העורכת הקסומה של המוסף הזה. בזכותה, הצלחנו ביחד כל שבוע להאיר עוד פינה או נושא חשוב בעיר ללא הפסקה. תודה גם על התגובות שלכם, קבוצת הקוראים הנאמנה - המשובים והגילויים שלכם , רק תרמו לעדכניות הטור וחיבורו למציאות העירונית.

מעיפרון מחודד לגרפיקה AI

עם המציאות קשה להתווכח- עולם התקשורת משתנה, והמדיה האלקטרונית מועדפת. נראה שהעיתון הקלאסי לא ישרוד את עולם המסכים, וטורים אישיים כנראה שלא ישרוד את עידן ה- AI. אבל, אישית, אני לא לוקח קשה את סגירת המדור שלי. 

את הטור הראשון שלי, בגיל עשר, פרסמתי ב"דבר לילדים", ואותו עוד כתבתי עם עפרון מחודד היטב. את הטור האחרון אני כותב עכשיו בבית קפה על טלפון סלולרי ונעזר בגרפיקה ממוחשבת ברוח ה-AI העכשווית. מה שנראה כסוף פרק בעיתונות מקומית - יכול להיות עבורי התחלה של משהו אחר, במדיה אחרת.

אני שמח שחווינו ביחד למעלה ממאה טורים אישיים, אשכרה תל אביביים, שניסחו בחצי חיוך את החוויה האורבנית המאתגרת בשנות שלטון חולדאי בעיר הכי מצולקת במזרח התיכון, למעט עזה כמובן.

וזכרו: זאת אינה פרידה, ואפילו לא זמנית. מי שהתחבר לסגנון כתיבתי - מוזמן בכיף להצטרף לאתר החינמי שלי במרשתת, שם כמובן אמשיך לכתוב ולשתף אתכם בנפלאות תל אביב ובכיף הציוני כפי אני רואה, שומע וטועם אותו.

אז כמו ששרו להקת "כוורת" במופע הפרידה שלהם - תודה, היה נחמד.

 התראות - www.avidar.org.

 

יום שני, 15 בדצמבר 2025

גופייה לבנה: בין סטנלי קובלסקי ל"וברכה!"

 


וברכה!!! זו התשובה הראשונה שעולה לי בראש בכל פעם שאני רואה גבר בגופייה לבנה, וזו כמובן רק הוכחה לכמה הסאטירה של "ארץ נהדרת" (והצעקה הבלתי נשכחת של ירון ברלד) הדביקה ל"גופיית סבא" הזו ניחוח קומי-נפיץ.

אבל בואו נתחיל את הבוקר דווקא בעבודה על לוק שלי בחדר הכושר. לא להיסחף, אני לא "עובד". אני מתאמן. המשקולות שלי לא ממש כבדות - פחות מעשרה קילו לכל יד - ואני בעיקר מעביר זמן בחברותא של צעירים רציניים. זו חברותא של דור שחי היברידית; הם עובדים מול המראה השכונתית, ובצהרים הם כבר יושבים בבתי הקפה, מול מחשבים קטנטנים וליד קבוצות דיון על שוק ההון או ה-AI.

הם שותים קפה בתלבושת שמבליטה את תוצאות החיטוב. כתפיים חשופות או עטופות בבדי לולו-למון מחושבים. וזו בדיוק הנקודה: הגופייה הלבנה, על כל נגזרותיה, כבר אינה סמל לעבודה פיזית קשה. היא הפכה לסמל של פנאי מנוהל ושל תוצאה אסתטית.

במשך שנים, הגופייה הלבנה ספגה מהלומות תדמיתיות. החל מארצ'י באנקר בברוקלין מכורסתו, שהדביק לה ניחוח פשיסטי-בייתי; דרך הקומדיה הישראלית של ירון ברלד שהוריד לה את ה-EQ לגמרי; עד געגוע לחיים טופול כסלאח שבתי .

אבל המיתולוגיה המקורית היא אחרת: בהוליווד, הגופייה נכנסה כדימוי גברי מובהק, כזה שמסיר את שכבות המעמד ומציג את הדמות בגרסתה הכי בסיסית ואינטנסיבית. מרלון ברנדו ב"חשמלית ושמה תשוקה", הוא הגבריות היצרית והחשופה. ברוס וויליס בסדרת "מת לחיות" - הגופייה רק הוכתמה בדם ופיח ככל שהעלילה התפתחה, וסימנה את הגיבור האנטי-ממסדי. סילבסטר סטאלון ב"רוקי" לבש אותה בסצנות אימון רבות, מה שהדגיש את מקורו הצנוע ואת הלהט הבלתי מעורער של ה"אנדרדוג".

ואצלנו, הדימוי הזה עבד לא פחות חזק: כוכבי הגופייה הם זאב רווח בסרטי הבורקס, אריק איינשטיין ואורי זוהר ב"מציצים", אלון אבוטבול ב"שטיסל", ולאחרונה עמוס תמם בתיאטרון, בדמות “זינגר”. פריט הלבוש הזה, שבמקור נועד להיות הלבשה תחתונה, הפך לכלי עוצמתי.

וכמובן, נשים עוצמתיות השתמשו בגופייה להעצמת דמותן הלוחמנית: סיגורני וויבר ב"נוסע השמיני", לינדה המילטון האימא הקשוחה ב"שליחות קטלנית", וגם אנג'לינה ג'ולי ב"טומב ריידר".

בנוף ילדותי, גברים בגופייה לבנה, עם זרועות חזקות ובטן עם נוכחות מסיבית, היו נחלת מעמד הפועלים. את מנהל הבנק או המורה לתנ"ך לא ראיתי יורדים לשטוף את המכונית בגופיה לבנה בשישי אחה"צ.

תעשיית הסרת שיער הגוף המיותר אצל גברים רק הרחיבה את הכתפיים והקטינה הגופיות. היום, הגופייה מסמלת הצלחה, פנאי והשקעה מחושבת בגוף. זו לא גבריות של "אין לי מה להסתיר", אלא של "יש לי מה להראות". וזה, רבותיי, הוא הלוק המנצח של 2025.

יום חמישי, 11 בדצמבר 2025

ילד תל אביבי וותיק

 




גשם רציני ראשון בעירנו. ריח ייחודי של שלוליות, עצים רטובים ושיר בלב. זה הרגע שמציף אותי בזיכרונות תל אביביים משנות השבעים: כשהרעם נועד להוציא אותנו הילדים מהבית עם מגפי גומי, ולא לכנס אותנו בחרדה מול המסכים האישיים. פרשנו עם ספר קריאה לעולם אחר, רכבנו על אופניים בלי קסדה ושרדנו, נפלנו ושברנו יד או נקענו קרסול - ונשארנו עם פרופיל 97 עד לגיוס. היה בעיקר כיף. לבדנו, בעצמנו ועם המון חברים.

היום, הילדות האורבנית היא עניין מסובך, יקר ובעיקר – חרדתי. הילדים שלנו צמודים למסכים, שבויים בכיסאות גיימרים כבדים, עמוסים בחוגים יזומים ויקרים. שמרטפות עם תוכן כל שהו. חברים זה בעיקר ברשתות חברתיות, וספרים כבר בלי נייר. הבילוי השבועי העיקרי של רבים מהם הוא שיחה עם פסיכולוג, כי ההורים עסוקים מדי בעבודה לממן את החיים הבלתי אפשריים בתל אביב.

אני, מילדי שנות השישים והשבעים, גדלתי אחרת- יותר חופש, פחות חרדות, תחושת ביטחון עצמי חזקה, ובלי פחד מ"צבע אדום" או מזר מוזר שעומד בקצה מגרש המשחקים. העולם שלנו ידע לקחת סיכונים. גדלנו להיות עצמאיים, כשאף אחד לא ארגן לנו "פעילות יזומה" או חוג. היינו אחראים למצוא לעצמנו מה לעשות, ולחזור הביתה לארוחת ערב עד השעה שבע או לכשיחשיך.

וכאילו לא די בכך, העולם מסביב רק מגביר את הדרמה: אז שוב גשום בחוץ. זה לא "מבול" או "סופת גשמים היסטורית", ובטח שאין סיבה אמיתית לדבר על ביירון, שם קוד לסופה המנופחת. העולם כולו הפך לכתבת מזג אוויר דרמטית: כל טיפת גשם היא אירוע שמצריך התארגנות חירום וגל התרעות ברשתות החברתיות. בניגוד לימים ההם, כשגשם היה פשוט הרקע לדבר האמיתי - החופש. גשם היה תירוץ להשוויץ במגפי גומי חדשים בדרך לבית הספר ולרוץ מהר יותר הביתה, כדי להספיק לחצות את קומת העמודים לפני שהרצפה הופכת לשלולית אחת בוצית, לא סיבה לבטל את החיים.


הישרדות יומיומית של ילד מפתח

הכותרות הראשיות של חיי כילד לא היו על הצפה או על זיהום. הן היו על הבחירה השנתית הקשה בין נעלי פיל בכיכר מגן דוד אדום לבין סנדלי נמרוד בדיזינגוף. ביומולדת - גלידה ויטמן באלנבי או גלידה בגני התערוכה. עבדתי "קשה" כדי לשרוד את העיר הזאת: המטלה הקבועה שלי בבית היתה - ללכת למכולת של צבי מ"מכולת דומב" ברחוב השופטים פינת דובנוב, לקנות חצי לחם קימל בלי כרטיס אשראי כמובן אלא “על החשבון”, מוסיף חופן סוכריות "מחליפות צבעים" ומסטיק בזוקה כפינוק לעצמי וצבי היה רושם בפנקס הלקוחות הקבועים.


המפתח על הצוואר, המכונה "ילד מפתח", היה סמל הסטטוס שלי - אישור לכך שאני אחראי מספיק לחמם לעצמי פירה עם קציצות מול הטלוויזיה הלימודית, ובעל מטלה שבועית להחליף את סיפון הסודה הריק בקיוסק של שושנה בגינת דובנוב.

מגרש המשחקים היה אתר בנייה. האתגר היה לטפס על הפיגומים של כיכר אתרים בלי להיתפס על ידי הפועלים. הים היה חצר אחורית, והדרך חזרה הביתה הייתה מסע התנקות אינסופי מחול שנכנס לכל נקבובית בגוף, מהזפת השחורה שנדבקה לכף הרגל, ומריח של קרם השיזוף “אולטרסול” שהתערבב עם מלח.

חתירה לילית מול חצץ לוהט

אבל אם תרצו לדעת מה באמת היה מאיים, זה לא היה הניקוז המקרטע של מי הגשמים. זו הייתה הנסיעה לבני הדודים בקיבוץ - מפגש ה'סנדלנים' העירוניים עם 'הפראים' שרצו יחפים על קוצים וחצץ לוהט.

אבל גם בעיר, לא חסרו לי סכנות והרפתקאות. חתירה לילית בירקון - כדי לגנוב נשיקה ראשונה. רציתי להרשים את מלכת הכיתה? שכרתי חסקה מושאלת בחוף גורדון. המימון הגיע משליחויות פרחים על אופניים, בזכות הטיפים הנדיבים. ילדות משוחררת. ילדות בלי אינטרנט אבל עם קוצים ושפשופי ברכיים.

אז כשאתם רואים את הכותרות ההיסטריות על "סופה", זכרו: במקום להתמודד עם סערה עולמית, האתגר הפיזי היומיומי שלי היה פשוט קיר בטון לטיפוס או דיונה ברמת אביב. שרדתי גזוז זרחני, עברתי בשלום שעות שיזוף ללא מגן קרינה ושרדתי את את כל השטויות שלי. אם שרדנו את זה, נשרוד גם קצת גשם בחורף.


רגע ללא קסדה...


תמונות - שלומי אבידר, ג'מיני AI