אין מה להתלונן. אבל מאז שנפרדתי מהחברים בחיל האוויר אני נושא איתי מזכרת קטנה: טינטון קבוע באוזן. לא משהו נוראי. פשוט רעש קבוע שלא עוזב. אוושה דקה וצורמת שמלווה אותי כבר שנים, כנראה חוסמת בדרך כמה מגווני הצלילים היפים של העולם. נכות פנים־אוזנית שלא מזכה אותי בכלום, אפילו לא במקום חניה חינמי במגרש הציבורי במצפה רמון. לאחרונה שמעתי המלצה על רופא אף־אוזן־גרון ברעננה שמתמחה בדיוק בדברים כאלה, כולל בעיות שיווי משקל וטינטון. לידידה שלי הוא אפילו הצליח להעלים את הרעש לחלוטין. מאחר שנמאס לי לשמוע את הצליל הזה בכל רגע שקט, החלטתי לבדוק. מי שלא חווה טינטון אולי לא יבין את הניגוז' הזה. דמיינו אולם קונצרטים רגע לפני תחילת ההופעה. דממה מוחלטת. שיעול קטן בקצה האולם. ואז, בתוך השקט, הטינטון הפרטי שלך מתחיל לנגן. אתה כבר לא בטוח אם אלה הכינורות שהתחילו חרישית או רק הראש שלך. דווקא בהופעות רוק רועשות המצב משתפר. הרעש החיצוני ממסך את הצליל הפנימי. עם "מחלה" כזאת עדיף ללכת לשבלול לשמוע סולו תופים של דוקטור ארלה קמינסקי ולהרגיע את הרעש הפנימי באמצעות סערה חיצונית. לאורך השנים, בכל בי...

שוב אזהרת מסע מקדימה - כל המאותגרים טכנולוגית, כל מי שמאמין כי ה-AI זאת בועה חולפת בחיינו, כל מי ששינויים מאיימים על חדוות חייו - מוזמן לדפדף הלאה. מצד שני - אני מציע לכם משהו מציל חיים. חשוב. בריאותי. אתם תודו לי בענק, או תקללו שקראתם את הקטע הבא, כי אחריו מערכת היחסים שלכם עם קופת החולים שלכם תשתנה. לטובה ולבריאותכם. מצד שני אתם זוכרים כי הכותב אינו רופא... שנהיה בריאים. כל השאר, אם נשים את היד על הדופק (או על הארנק), באמת זניח. העיקר הבריאות; כי את כל השאר אפשר לקנות בכסף, ועוד מאות אמרות כנף שמאחוריהן מסתתר בעיקר פחד גדול. הרי אף אחד מאיתנו לא באמת רוצה למצוא את עצמו מתנחל במסדרונות בתי החולים, לבוש בפאר האופנה האחרון, אותה פיג'מה ירוקה וחסרת חן שחושפת את גבך ומטה לכל עובר ושב. אז בואו נסכם שאנחנו נשארים בריאים. בבית. אחרי שחציתי את קו גיל השישים, מצאתי את עצמי מתראה יותר ויותר עם בוגרי בתי הספר לרפואה. זה לא שהם הפכו פתאום לנחמדים יותר, וזה בטח לא כי פיתחתי תשוקה מאוחרת לאנטומיה. זה פשוט עניין של פיקוח נפש. אם אני שואף להגיע לקו ה-120, אני מבין שצריך לתחזק את הפלטפורמ...

יום שישי בבוקר בתל אביב. העיר מתנהלת כרגיל, כאילו מישהו החליט שהמציאות תחכה בחוץ עד אחרי הקפה הראשון. בתי קפה מלאים, אנשים עומדים בתור לאספרסו כאילו זו פגישת עבודה, ולא עוד ניסיון להתעורר לחיים שנדחו למוצאי שבת. ואני יושב על מקיאטו כפול ארוך עם עצמי ומנהל דיון פנימי ברמה של קבינט מצומצם. הנושא: טיסה לחו״ל. מכובדי, מישהו מתנגד? לא משהו דרמטי. רק קפיצה קטנה לאתונה, ומשם הכול פתוח. טברנה, אוזו, דג על האש, והטלפון נשאר על השולחן הפוך כאילו גם הוא יצא לחופשה. בקטנה. כמו שאנחנו אוהבים לקרוא לזה רגע לפני שאנחנו פותחים בטלגרם את אתרי החדשות האותנטיים של אל ג'זירה וחבריהם. אבל אז נכנס הקול השני. זה עם הטון של הודעת פיקוד העורף. הוא מזכיר לי בעדינות שאין באמת קפיצה קטנה. יש מציאות. יש דיבורים על הסלמה. יש אפשרות שהאזעקות יחזרו. יש מערכת חינוך שעלולה להיסגר מהר יותר מהחלטה להזמין עוד סיבוב קפה. ויש גם משפחה. הבת כבר לא רומזת. היא עוברת לשפה יותר ישירה: “אבא, אם קורה משהו, אתה פה, נכון?”. שאלה עם סימן שאלה שמרגישה כמו חוזה. והיא צודקת. באף קורס הכנה ללידה לא מלמדים איך מגדלים שלושה יל...

סופ"ש שמח מתחיל תמיד בשישי רגוע, על מדרכות תל אביב הישנה. דרומית לחפירות תעלת אלנבי, בואך צעירי פלורנטין דרך הבורקסים של לווינסקי. אני מדבר על האזור שבו אין ווייב, יש היסטוריה, תרבות של עסקים משפחתיים שלא הולכים לשום מקום - סביב לוינסקי-הרצל, אחרי שסגרנו עניינים בשוק בצלאל.  אנחנו מחנים את הקטנוע ברחוב זבולון - כמובן, במקום שמותר לקטנועים ולא על המדרכה, כי אנחנו מכבדים את החוקים של תל אביב הישנה - ונופלים לתוך המיקרו-קוסמוס של חנויות כלי הבית שם. זה אוסף של כל הדברים הכי לא עכשוויים בעולם, שמאיזושהי סיבה מרגישים הכי נכון. חנויות בסגנון מנדטורי, דרך צעצועי פלסטיק שמתכלים תוך חודש, ארגזי פחיות ספריי 'שלג' שמחכים לפורים הבא או הפוגרום הבא בפתח תיקווה, ועד אותם כוכים עמוסים מנורות אקלקטיות רטרו. זה עסק משפחתי של פעם, וזו בדיוק המהות של האזור. הכי מגניב זה שאתה מגלה שבמאה שקלים אפשר להחזיר את הנעורים לסיר לחץ שקיבלת בירושה מסבתא. יושב שם מומחה אמיתי שמחליף גומיית איטום ומבטיח שהחמין יחזור לטעם של פעם, וזו לא הבטחה ריקה. מי חשב שבעידן של אמזון וקניות אונליין, מישהו עדיין מתעסק ב...

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...

רגע לפני שהקיץ מיבש כל פרח בגליל. שבוע לפני שלכולם ימאס מהבלוף שקוראים לו הפסקת אש בגבול הצפון. ביום חגם של אחינו הדרוזים שחגגו השבוע את היום הקדוש שלהם - כמעט ולא מצאנו את החבר'ה בבית ג'ן. כפי שנאמר : בית ג'ן - יוק! יש רגעים בהם אתה מקלל את ההתמכרות המוחלטת שלנו לטכנולוגיה. כיום, אם מישהו סוגר לנו את הקשר ל-GPS, הלך לנו על כושר הניווט. אנחנו כמו כטב"ם חות'י עיוור. כמו ניווט אסטרולוגי בלילה מעונן. כמו חרש באולם קונצרטים. כמו שבע מכוניות תל אביביות נטולות WAZE שהתברברו בסמטאות בית ג'ן בבוקר השבת, מנסות להגיע לנקודת הכינוס - ללא הצלחה. מזל שכמה ילדים דרוזים מקומיים נחמדים כיוונו אותנו בשיטה הישנה והטובה. סעו ישר, ואחרי חנות הממתקים תפנו ימינה. בסוף נפגשנו ויצאנו לדייט עם אדמונית החורש בתחילת נחל כזיב, במרומי הר הלל, כמעט הכי גבוה בגליל העליון, מול היב"א הצפונית, רק ברכס הדרומי השכן. זהו הרגע של אדמונית החורש. היא פורחת לתקופה קצרה מאוד של כשבועיים בלבד סביב אמצע-סוף אפריל. בפרחים זה שוטף פלוס כמה ימים בודדים. גם ככה הפרח הזה מאוד נדיר - ועכשיו, במזל גדול הצל...