מלחמת 14 השנים על תו חניה: "התמסדו או שתיקנסו!"

 

ישראל היא אכן מדינה של בין המלחמות: מלחמות קצרות של שישה ימים, מלחמות ארוכות של שנתיים, ומלחמות מוניציפליות שלפעמים צריך הרבה אורך נשימה עד שהצדק מנצח.

קחו לדוגמה את הזוג מיכאלה ונמרוד. שמות בדויים כמובן כדי לשמור עליהם מאימת פרחי העירייה. הם חיים באושר בלב תל אביב משנת 2005 ועד היום. זוג משמים שהחליט שאין לו צורך להתמסד רשמית בישראל. הסכם נישואין מפעם באי שם באירופה הספיק להם. הם חיים ואוהבים כמו עוד הרבה זוגות תל אביביים, רק בלי שעברו אצל רב, עורך דין או ידוען שעורך חתונות בהרבה הומור ובחוסר סמכות. כמי שמכיר אותם עשרות שנים, אני מעיד כי הם הכי ביחד שיש. הם גרים בדירה הרשומה על שם הגברת מטעמים השמורים עמה, וזה באמת לא ענייננו.

"לא מספיק לגור ביחד, תביאו טבעת"

נשמע נהדר, עד שהזוגיות חסרת הכתובה והכשר פורמלי הגיעה לפקידי עיריית תל אביב, שהתקשו להכיר בנמרוד כתושב העיר לצורך קבלת תו חניה. 14 שנים סירבו הפקידים להכיר בו כזכאי, למרות שכתובתו הרשמית במשרד הפנים הייתה רשומה בתל אביב, ואף שהיה לו סוג של הסכם כתוב המסדיר את מגוריו המשותפים עם אשתו. כתובתו לכל דבר ועניין, כולל משלוח דוחות חניה, רשומה הייתה בעירייה כדירתם המשותפת בתל אביב.

שנים שהפקידים התעקשו: או שתתחתנו בארץ, או שתצהירו שאתם ידועים בציבור – זה התנאי לקבלת תו חניה. נמרוד , שהתעקש על חירותו, היה צובר ערימה של דוחות חניה, ניגש אישית לאגף החניה, מסביר שוב ושוב את המצב, הפקידים היו מתעקשים שישלם הקנסות או שיתחתן, וחוזר חלילה. זה הפך לריטואל קבוע. בדרך כלל עדיף היה לגשת לטקס הדוחות לפני טיסה לחו"ל, אחרת היו עוצרים אותו במשטרת הגבולות עם צו עיכוב יציאה מהארץ של ההוצאה לפועל.

10,000 שקלים שהתאדו בחלל

אגב, לאחרונה עצרו אותו בנתב"ג בדרכו לטיסה לצורך עסקיו ודרשו שיסדיר חוב להוצל"פ עבור עיריית תל אביב כתנאי להמראתו. לא מפתיע נוכח מצוקת החניה בלב העיר, תחנה מוכרת בנתב"ג בדרך אל ה-OECD. נמרוד שילם את החוב, כעשרת אלפים שקלים, אך כששב ארצה וניגש לאגף החניה לבטל את הגבייה כרגיל, טענו שם שאין להם קשר להוצאה לפועל ושהחוב לא הגיע אליהם מעולם. עשרת אלפים שקל שהתאדו – תעלומה שעדיין בבירור על ידי מיטב הפקידות באגף החניה.

הניצחון בזכות הפיה הטובה

בכל סבב במשרדי העירייה, הפקיד התורן ניסה לשכנע את נמרוד למסד את הקשר, והוא התעקש להיות תושב תל אביב בלי טבעת.

לאחרונה, בשלהי מלחמת 7/10, באחד מביקוריו באגף החניה, פגש את הפיה הטובה שלו. עובדת עירייה עם גמישות מחשבתית, שמאמינה כנראה באהבה טהורה. היא שינתה את מעמדו – זכאי לתו. זהו, הסתיימה מלחמת 14 השנים. מאז, הסיכום איתה הוא שכשהוא שוכר רכב, הוא מעדכן את העירייה ומקבל מיידית תו וירטואלי שמאפשר לו ליהנות מחניה חופשית באזור מגוריו. ועדין בתעודת הזהות שלו כתוב שהוא פנוי. עאלק....

געגוע לאריק , 12 שנים למותו

 ביום רביעי ימלאו 12 שנים מאז נפטר אריק. הלב שלי מלא בגעגוע לקולו, למערכונים, לתקווה שאולי יחזור להופיע בפעם האחרונה. הזמר שסירב להצעה נדיבה מעיריית תל אביב - עוד הופעה אחת בפארק הירקון תמורת 6 מליון שקלים. עקשן ודעתן. מעדיף להיות בבית. עם התוכי יוסי, עם סימה. עם השירים ועם עצמו - לא יחזור לבמה יותר.

השבוע סיימנו את הסיור האורבני הלילי שלנו בבית הקברות הוותיק ברחוב טרומפלדור. שם, במרחק של כ-700 מטרים בלבד מביתו הנצחי ברחוב חובבי ציון 40, טמון כבר 12 שנים הזמר הישראלי הגדול מכולם - אריק איינשטיין. עמדנו ליד המצבה הצנועה, מרגישים את החלל שהותיר אחריו האיש הגבוה, זה שלא הפסיק לכתוב, ליצור ולשיר, כמעט עד יומו האחרון. הפער בין חייו השוקקים לבין השקט שבין המצבות הוא תל אביבי ועצוב כאחד.

אריק לא היה רק זמר, הוא היה פסקול חיים שלם לדור שזימזם את שירי להקת הנחל ולהקת בצל ירוק בנערותם. הוא היה הספורטאי המצטיין בנעוריו, השחקן הכריזמטי, כוכב הקולנוע שחלקנו גדלנו על סרטיו, ובליבו - חבר נאמן ובן אדם טוב. הוא היה תל אביבי מובהק, על כל גווניו, חילוני שורשי, ובעיקר, אוהד הפועל תל אביב בכל רמ"ח איבריו, אהבה שדבקה בו עוד מגיל עשר והפכה לחלק מהמיתולוגיה של כולנו.

אין כמעט מדריך סיורים עירוניים שמכבד את עצמו בתל אביב שלא יצר מסלול משלו ב"עקבות אריק איינשטיין". המסלולים הללו הם לא רק שיעור בהיסטוריה מקומית, אלא מסע נוסטלגי מפעפע אל ימי התום. בכל פינה משמעותית בסיור משמיע המדריך שירים, מקרין על טאבלט את המערכונים האלמותיים מימי "לול", או מציגים צילומי ארכיון שובבים מחוף מציצים, עם אורי זוהר והחבורה השמחה. אלה הרגעים שבהם דור שלם מתכנס ושר את להיטי שלישיית גשר הירקון, ומדמיין את אריק שותה עוד כוסית צוננת ב"כסית". הזיכרון שלו הוא מעין דבק המאחד בין הדורות, ומחזיר את העיר, ולו לרגע, לימיה הפחות מודרניים ויותר משוחררים.

השבוע, בערב חמים ונדיר לסוף נובמבר, יצאנו לסיור כזה, בהובלת חברתנו המדריכה אביבית שווייקי מתניה. קבענו ברובע הבימה, בין מדרכות בתי אנשי הבוהמה הוותיקים.

בכל צעד שם יש סיפור: פה נולד אריק איינשטיין, וממולו ממש, ברחוב גורדון, התגוררה אילנה רובינא, בתה של חנה רובינא האגדית. גורדון 31 מול גורדון 36 - שני חברי ילדות שהפכו לצמד מצליח בשם "הגפרורים" עוד לפני שחברו לענקי הזמר של אותה תקופה. זוהי תל אביב של שנות ה-50 וה-60.

ההליכה המתונה על המדרכות הצרות והחשוכות בסיור היא כמו כניסה למנהרת זמן. כל מעקה וכל כניסה לחצר עמוסים כיום בזוגות אופניים, עדות לחיים האורבניים, האלטרנטיבה הזולה והאופנתית לאזור שבו החניה היא משאב נדיר. המדרכות הללו הן למעשה חניון מאולתר לקטנועים, עם מעבר צר שמחייב את המטיילים בעקבות אריק להתכווץ ולנוע במיומנות.

אלו בתים נמוכים וישנים, שרובם חסרי מעלית, והטיפוס לקומות הגבוהות נותר אתגר אירובי אמיתי לוותיקי השכונה. השיפוצים שנעשו לרוב הוסיפו רק פיר חיצוני. זהו חלק מהקסם - ההעברה הבין דורית של הדירות לדור הנכדים, שמזרים עירוי דם צעיר וטבעי אל החלק היפה והלבן של העיר, מעניק לו אופי מחודש, אך אינו מכבה את רוחם של הענקים שהטביעו בו את חותמם.

12 שנים וגעגוע. לזמר שידע לשיר ישירות את שהרגיש כמונו, עם התה והלימון בבית עם סימה, עם הנכדים הדתיים, והחברים החילוניים - קוקטייל תל אביבי של פעם, במזנון של אלתמן, מהסרט מציצים.

הסיור עם אביבית היה לי נהדר - אבל אתם לא ממש חייבים מדריך לסיור שכזה. כנראה שלדירתו לא תוזמנו להיכנס. הפרטיות מעל לכל. אבל אתם מכירים את השירים. יואב קוטנר כבר פרסם סידרה דקומנטרית נהדרת על אריק. צפו בסידרה בבית, וכשאתם בסביבה, בואו להניח אבן על הקבר. בית הקברות ברחוב טרומפלדור, פנו שמאלה משער הכניסה, עד הצעיף האדום של הפועל תל אביב, שבטח יונח גם השנה על הקבר. תנצב״ה.

בירת הכלבים של תל אביב

 

תל אביב ניצבת בראש רשימת בעלי הכלבים בישראל; לצד ההנאה והאהבה, המשימה לעיתים לא פשוטה, בעיקר כשההולכים על ארבע מתחילים להזדקן. 

דייגו כלבלב מרחוב הופיין

יש לו הכול: מרק ועצם

זה טוב ויפה. אבל בעצם

נמאס לו לשבת כך לבדו.

אז הזמינו עבורו "דוג ווקר" בתשלום שמוציא אותו חמש פעמים בשבוע לשלוש שעות משחקים עם עוד כמה כלבים משועממים בשכונתנו. דייגו הוא התאום התל אביבי של פלוטו, הכלבלב של המשוררת לאה גולדברג.

דייגו הוא כלב תל אביבי. לא מקיבוץ מגידו. כלב שמח, אנרגטי, אוהב ילדים ומלווה אותנו בצעדות הבוקר לאורך טיילת תל ברוך בנאמנות. כלב השרוע רוב היממה על מרבץ בקומה שלישית בלי מעלית בבית משפחתו, בציפייה לפעילות הבאה. להזדמנות לסמן את הטריטוריות שלו בהשתנה, ללכלך את המדרכות בגלליו ולאלץ את בעליו להתכבד ולנקות אחריו כמקובל במחוזותינו.

פעם אחזקת כלב הוסברה כתחליף לילד, כצורך מרתיע לאבטחה אישית, כתחליף לחבר לילד ללא אחים או חברים, או "רק" מאהבת כלבים, כידידו הטוב של האדם. בתל אביב רבים מצעירי העיר מחזיקים כלבים, חלקם כתחליף להבאת ילדים לעולם. העיר מצליחה להתייצב שנה אחר שנה בראש רשימת בעלי הכלבים בישראל.  בשנת 2022 נרשמו 43,222  כלבים החיים בעיר, ולמעלה מ-3,300 משפחות מגדלות בביתן יותר מכלב אחד. 

אז כל מי שמעדיף גידול כלבים במקום ילדוד'ס – דעו לכם שזה לא כל כך קל. נכון שלא משלמים על גן ומורים פרטיים, אבל גם על כלב יש הוצאות של דוג סיטר, ושמרטפות בעת חופשה כי ההורים שלכם אולי יסכימו לשמור על הנכד אבל לא על גור כלבים, ובעיקר – הוצאות רפואיות בלתי צפויות.

להחזיק כלב לאורך שנים זה לא פשוט. אחרי כמה שנים של כיף על המדשאות, גם הם מזדקנים. הם לא יושבים כמונו בהמתנה על הספסל בקופת החולים, אך חולים בדיוק כמונו.

על כלב עם סוכרת שמעתם? כלב עם בעיות גב הכרתם? לאוזו, הכלב של חברי רוני עשו לאחרונה צילום MRI, בו נמצא שדרוש לו ניתוח אצל נוירולוג מומחה. בתום תיקון פריצת ארבעה דיסקים, חזר המנותח לכשכש כאחד הכלבים. הכלב של סיגל עבר ניתוח קטרקט בשתי העיניים בגיל 8 שנות כלב, בדיוק כמונו. היום הכלב רואה נהדר, ואף זכה בחבר מאומץ מיתומי חרבות ברזל.

'אוזו' עבר עם משפחתו מבית ברמת השרון בו רגיל היה לפתוח את הדלת ולצאת לחצר, אל דירת גן תל אביבית, שפתיחתה הובילה אל הרחוב. ביומו הראשון בעיר הגדולה יצא לשוטט בשמחה ואיבד את דרכו. רק לאחר יומיים אותר בעזרת שבב הזיהוי באוזנו אי שם בסמוך לביתו הקודם, אחרי שרץ שעות רבות על כביש רותח שחרך את כריות רגליו.

'שחר' התגורר בקומה החמישית במגדל תל אביבי, שמע יום אחד את הרכב של בעליו מגיע, ומרוב שמחה קפץ מהמרפסת. אחרי צניחה כואבת מגובה חמש קומות, נאלץ לבלות את שארית חייו עם אגן שבור.

'ליאון', כלב מסטיף טיבטי, הגיע לארץ מסין על מנת להגשים לבעליו חלום. לצערו של ליאון, ולצער הבעלים, הכלב נחת פה עם דלקת ריאות. במשך חצי שנה נאלץ הבעלים המסור לקחת את ליאון פעמיים ביום, בוקר וערב, כולל שבתות וחגים, לקבל זריקות אצל הווטרינר. אחרי שהבריא, התברר שליאון פחות מסתדר עם אחד מבני המשפחה – ונמסר לאימוץ באחד המושבים הסמוכים לתל אביב.

שלושת הערים הכי ידידותיות לכלבים הן פורטלנד, סן פרנסיסקו וסיאטל. בחירה המבוססת על פארקים ייעודיים לכלבים, חוקים מכילים, עמדות איסוף צואה זמינות ומסלולי טיול ייעודיים לכלבים. אבל – הערים הנוחות לבעלי כלבים, לפחות במונחי שמרטפות והולכתם במהלך היום הן ברלין, המבורג, וינה. במדד הכללי אנחנו במקום ה-18 מתוך 45 מדינות בידידותיות לכלבים. ציון 6.5.  ציון זה מבוסס על מספר גורמים, ביניהם מספר פארקים לכלבים, חוקי כלבים, גישה לשירותים וטרינריים, אפשרויות טיול ועמדות איסוף צואה.

 למה דווקא בעירנו הכלבים מקשקשים בזנבם  בשמחה? תל אביב מציעה מגוון רחב של פארקים ושטחים פתוחים, שם בעלי כלבים יכולים לקחת את כלביהם לטייל ולשחק. פארקים אלו מהווים מקום מפגש פופולרי עבור בעלי כלבים, ומאפשרים להם ליצור קשרים חברתיים עם אחרים. כעיר של הרבה פנויים ופנויות – גם גור כלבים קטן ונחמד הוא קופידון שימושי.

•  צלמת של דייגו - מיכל אטינגר.

• "דוג ווקר" יהב וידל . צלם - דרור שמחוני.

• צלם - "אבא" של 'אוזו'

  
  צילום - AI

• 
  
  
  
  
  
  

מאתיים וארבעים שקל לשעה

זהו. הגעתי לנקודת האל-חזור. עם זה שענבים עולים ארבעים שקלים אני חי בשלום. פשוט לא אוכל ענבים. עם כרטיס אוטובוס במחיר שמונה שקלים קל לי לחיות. יש לי פטור. אבל כשנכנסתי הבוקר לתחנת דלק ברמת אביב לנקות את המכונית הקטנה שלי ונדרשתי לשלם 120 שח לפני טיפ - הרגשתי שקשה לי. המחיר. 

אגב, מדובר ברכב קטנטן, ולא בג׳יפ או SUV. טרוף של מחיר. 

מילמלתי משהו הקשור לחוסר השפיות של המחיר, ונסעתי הביתה ברכב לא נקי. אפשר לחשוב כי האוטו נשטף בשמפניה איכותית והמפעיל בוגר תואר שלישי בתפעול מכונות שטיפה אוטומטיות. אותן מכונות שעובדות באותו מתקן שנים רבות, רק שהמחיר נסק. שירות בסיסי שעד לפני כמה שנים שילמנו עליו פחות מחמישים שקלים, הפך לטיפול מותרות לא בר השגה. לפחות עבורי. 

מצד שני ירד לי האסימון. הבוקר הבנתי. ערך השעה שלי - לפחות 240 ש״ח. נטו. לא פחות. ממש קטן עלי לקחת דלי עם ספוג ומטלית ניגוב, לרדת ולהבריק את שתי המכוניות שלנו תוך פחות משעה. המים על חשבון השכנים. שואב האבק האלחוטי שלנו רק ישמח אם אוציא אותו מהארון לחניון. הסבון ונוזל הברקת החלונות נמצאים אי שם בבית, וזמן הרי יש לנו בשפע. 240 שח לשעה. טיפ אין סיכוי שאקבל. 

המים התיקרו, הארנונה לעסקים עלתה, רמת אביב זה המקום הכי יקר בתל אביב, בטוח שאשמע הרבה נימוקים למחיר הגבוה. בטוח שלבעלי העסק יש תימחור הגיוני ומבצעים מפתים להוזלת השטיפה. הציעו לי מנוי ל-11 נקיונות רכב ב-999 שח. 



דורון חברי שגר בכפר סבא מספר כי בטירה, ישוב סמוך המבוסס על עבודה ערבית, המחיר הוא 70 שח וניקיון רכב מעולה. 

הצ׳ט gpt טוען שהמחיר בתל אביב הוא 80-140 שח לשטיפה חד פעמית. יש מכונים המציעים מנוי חודשי לכמות לא מוגבלת של שטיפות במחיר 99 שח. אבל הם מחוץ לעיר. ממני דרשו ברמת אביב לאירוע חד פעמי 120 שח. בלי שמפניה. 

אז אם אתם פוגשים אותי נוהג ברכב מוכתם קלות - זאת אינה הזנחה אלא מלחמה ביוקר המחיה. צריך לעצור את הטרוף הזה. 

ואולי זה בכלל לא רק על שטיפה. אולי זה על התחושה שיש רגעים שבהם העיר בודקת אותנו. כמה עוד נסכים לשלם על מה שפעם היה פשוט. אנחנו אוהבים להגיד שתל אביב היא עיר עם איכות חיים, אבל לפעמים האיכות הזו מגיעה בתג מחיר שמרגיש כמו שער כניסה. מי בפנים ומי בחוץ. בסוף החוויה אתה מגלה שהים, המדרכה והרוח אף פעם לא ביקשו מאיתנו כרטיס.

 

כבוד הרב-קו

 

שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור

שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה.

שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם.

מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים

אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס תעבורתי חמורים ב-TLV. הסיכוי היחידי שדוקטור ליאור יקבל את ה"חולה" שלי הוא רק אם אגיע כמה דקות קודם, לפני המבול, ואדאג שיחברו אותו לעירוי ומוניטור על "ליפט" המיועד למשכימי קום פעילים, כמוני.

מתחנת השריון לפודיום של אבן גבירול

כל זה היה רק הרקע המסביר איך מצאתי את עצמי על אוטובוס 126, בלוינסקי פינת רחוב השריון, בשמונה וכמה דקות בבוקר, עומד דחוס בין הרבה נוסעים. אני מנסה לשוב הביתה אחרי שנפרדתי מהקטנוע המאושפז, ובלבבי תפילה כי הניתוח יצליח וליאור יציל את ה"בורגמן" מפירוק לחלפים, ויאפשר לי להמשיך ולהתענג מנפלאותיו לאורך מסלול החפירות באבן גבירול – מסלול אולימפי חדש לסללום דו-גלגלי. מקומי על הפודיום מובטח!

מדהים איך כמה דקות עמידה באוטובוס המיטלטל במהירות הם תחליף שווה ערך לשעת אימון כושר על האליפטיקל: בלימה והאצה, פניית חירום וקללה מהחלון על קטנוען חוצפן, דילוג על תחנות גדושות במשאיות הפורקות מרכולתן. סביבי רעש רקע בלתי פוסק של שיחות טלפון מנוסעים המתנצלים בעבודתם כי נתקעו בפקק חריג ושוב יאלצו לאחר ליעדם.

המהומה התל אביבית: המשילות יכולה לחכות

שמונה בבוקר – השעה הכי פחות מצחיקה בעיר שלנו. היום עוד לא התחיל, וכבר לחץ. יום בהתחממות לקראת רתיחה, בלי שסתום בטיחות. האוטובוסים תקועים במסלולי התחבורה הייעודיים, כי זה המקום הכי נוח למשאיות לפרוק סחורה. למשל - הציר מכיכר מילנו עד דרך נמיר, דרך יהודה המכבי בשעות הבוקר, מזכיר את מלחמות המכבים: צפוף ועמוס ביותר. רק פילים וחניתות חסרים לנו שם. מהומה תל אביבית שגרתית, ללא פתרון בטווח המיידי. המשילות יכולה לחכות, וכל שנותר הוא אורך רוח וסחבקיות בין נהגי האוטובוסים הנוסעים עם דלת פתוחה לשיחת חולין ותאום המשך הנסיעה בפקק עם בן הכפר שלהם הנוהג באוטובוס הסמוך. אחרי כשעה, אימון הכושר האוטובוסי הסתיים בקו 126 לאותו בוקר. 

שבוע ימים השתמשתי בתחב"צ עד שקבלתי טלפון מהמוסך - הניתוח הצליח, המחיר לא הפתיע אותי, הקטנוע שוקם וחזר להרעיש על נתיבי אילון. תודה לצוות מוסך "אקסלנט מוטורס" שהחזיר לסוזוקי הזקן שלי את אונו ולי החזירו את החיוך והכיף. 

---

 

שחף בשמי פארק המסילה

מסעדת "השחף" בתל אביב היא תופעה מקומית, בעלת שני צדדים שונים לחלוטין. צד א' שלה פונה למתחם המהודר והמתחדש, מעוטר בקיר פסיפס מרשים המושך את העין, וחזיתו ממוקמת באופן אסטרטגי אל פארק המסילה בפינת רחוב הרצל. בחזית זו פועל בר מעוצב ומושקע, אינטימי, שיכול להכיל בנוחות כעשרה שתיינים. כאן הבליינים, בעיקר צעירים מהשכונה, שותים משקאות איכותיים על רקע פס קול נוסטלגי של שנות השמונים מהמאה הקודמת. זהו הפן המצוחצח והטרנדי של תל אביב החדשה.

אולם, החזית האחורית היא הסיפור המעניין באמת, והיא זו שמושכת אליה קהל נאמן ומגוון יותר. זוהי מסעדת דגים ופירות ים בטעם אמיתי, מחוספס, של יפו הישנה והטובה. הסועדים יושבים על אספלט סימטת בית הבד, רחוב צדדי הנחסם לתנועת רכבים מדי יום בשש בערב. הרגע הזה הופך את הסימטה למרחב שלם של אוכל רחוב איכותי, טעים, בסיסי, לא מתוחכם, וחשוב מכל, לא יקר. השרות נהדר, יעיל ומחויך, והקינוחים מחזירים אותך אחורה בזמן: קרם בוואריה בנוסח המיתולוגי של ה"מי ומי", מוס שוקולד עם רסיסי מלח לאיזון מדויק, וקציפת לימון קלילה. אלו קינוחים שזכורים לי היטב כמאכלים שנהגתי ללקק בהנאה כחייל במסעדות  תל אביב הקטנה. השולחנות הם שולחנות מתכת פשוטים, עם כיסאות מתקפלים, הכי בייסיק שיש. מפות? הצחקת את המעצב, שנחסך כאן לטובת אותנטיות כנה.

דגים טריים, מוזיקה יפואית ותקציב נוח

התפריט מתמקד במהות, לא בגינונים מיותרים. בירה, יין, סלטים ודגה מטוגנת, ככל שתחפצו. זה לא מטבח עילי. לא מדובר בנתחי טונה שהוטסו במיוחד עבורך מקיוטו במחלקת עסקים, ואין כאן מרק סנפיר כחול של כריש ירוק. לברק, פורל ובר ים טריים הם הכוכבים הבלתי מעורערים בתפריט הדגים, כי זה מה שהתל אביבים והמקומיים אוהבים, ובעיקר נהנים לאכול כשהם יושבים באוויר הפתוח.

פס הקול במסעדה האחורית משלים את האווירה הים תיכונית. הוא שונה לחלוטין מהמוזיקה בבר שבחזית. מנגינות ושירים של יפו, קולות ישנים של אריאנה ואריס סאן, מוזיקה מזרחית שמחה, בטעם של צ'ייסר טקילה עם פלח לימון קר. גולת הכותרת היא התמחור. התפריט מאפשר גם לצעירים דלי תקציב להתפנק בערב שלם עם חברים, בחוץ, בלי לשבור קופת חיסכון. מנת צ'יפס נדיבה עם מיונז ובקבוק יין לבן קר הנעימו לארבעת השכנים שלנו שישבו לידנו את הערב בכיף אמיתי. מנת דג שלם בסיסית עולה 108 ש"ח, ופלטת סלטים רגילים תעלה לארבעה כמאה ש"ח. זוהי קרן אור אמיתית במחירי האימה השוררים בעולם המסעדנות במתחמי נחלת בנימין בואכה הרצל. אנחנו עצמנו חלקנו בין ארבעתנו דג בר ים במשקל קילו, במחיר 380 ש"ח, שהוגש עם תפוחי אדמה צלויים בתנור עם ירקות, ומאוד נהנינו מכל ביס.

בסמטת בית הבד, יושבים בקיץ סועדים של "השחף". לצידה פועלת גם מסעדת פסטה איטלקית בעבודת יד,  ועוד שלושה ברים פעילים. זהו ניצול מיטבי של שטח מסחרי, סמטה אורבנית שהולכת לישון אחרי הצהריים, ומשאירה את הבמה לצעירים השמחים והרעבים של תל אביב. אגב, ל"שחף", בניגוד למסעדות אחרות בעיר, אין אישור לבניית "סגירת חורף". כנראה בערבי החורף הקרים המתקרבים, החגיגה המופלאה בסמטה תיפסק עד לאביב.

חזל"ש בתל אביב

 איפה הייתם כשהחטופים שוחררו מעזה? האם נשארתם ספונים בבית, מול הטלוויזיה ומחכים לראות את החיבוקים הראשונים, או התכרבלתם במיטה ועקבתם בנייד דרך שמועות ב"טלגרף" של מקורות חסויים המאשרים כי עוד מעט, לפני שטראמפ נוחת, כל החטופים ינחתו בשיבא?

אני "קיבלתי את פניהם" בבאלי. סוגר טיול מדהים במדינה מוסלמית ענקית, שכמעט סגרה איתנו הסכם ידידות, אך ברגע האחרון התביישה לצאת מהארון. הם העדיפו את ההצמדות הפסיבית לסכסוך בלתי פתיר בעליל, על פני הכנסת האורחים למטיילים הישראלים תאבי החיים והעינוגים.

התרמיל בבאלי, הראש בכיכר

זו דואליות ישראלית טיפוסית. לא משנה כמה רחוק אתה מתל-אביב. אתה יושב באוטובוס תיירים אי שם במרחק יממה של דילוגים טרמינליים מהבית, ושומע את המדריך מסביר על מקדש הינדי מרשים ביותר - והראש שלי נמצא בנקודת המפגש הקבועה שלי עם חברים בכיכר החטופים. מאחורי עמדת בקרת הסאונד, שם נהגנו לעמוד עם הדגל בכל מוצ"ש ולזעוק את שמות כל החטופים בקול גדול שנשמע כנראה עד לבית הלבן. עמדנו עם דמעות בעיניים, קהל של לוחמים, ממקימי המדינה ועד תיכוניסטים שבאו לעזור להילחם על עתידם - על הדמוקרטיה והחטופים.

האם הרע מאחורינו?

החטופים שבו הביתה. המגויסים מתחילים להשתחרר. מחירי הדירות יורדים ומדד יוקר המחיה מפתיע. היתכן כי הרע מאחורינו? האם זה נגמר, שואלים כולם? הנחזור להיות מה שהיינו, חביבי חופי יוון ותאילנד? האם דור ההייטקיסטים יחזור לקנות בניינים שלמים בהשקעה ממונפת, באמונה שהאקזיט מעבר לפינה? האם תל אביב תחזור אי פעם לימי הזוהר שלה כמטרופולין מפנק את יושביו, ולא ערמת פסולת בניין, מחסומי כבישים ושפע תירוצים למה אף פרויקט פיתוח לא הסתיים כפי שנכתב על השלט ביום הקידוח הראשון.

בשנתיים האחרונות לא הפסקתי להתפעל מהמסירות, הנדיבות והרצון הטוב של כולנו לעזור. מרוב אירועים ומלחמות קשה לזכור איך קלטנו את המפונים, איך תרמנו ללוחמים, איך בישלנו אוכל בייתי למגויסים, ותמיד אפשר היה לקרוא מודעה בפורום השכונתי, "מי נוסע מחר לצפון או לעוטף? דרוש שינוע של ארגזי אוכל, עוגות לשבת, תחתונים וגופיות".

מתכוננים למצב "המתן"

שנתיים של כאב שותק. של תעוקה מתמשכת שכולכם לבטח חשתם כמוני ולא הוסיפה לבריאות. התעוררות עם צליל נוגה במחשבה על אזרחים כמונו שנחטפו ממיטתם ב-06:29, ואף אחד לא מוכן לקחת על זה אחריות.

תקופה בה הבית שלנו בשלב מסוים הפך למחסן ציוד למפונים כאשר שאשתי, הצדקת, קלטה בדירות פנויות בשכונת "מעוז אביב" שנרתמו בנדיבות לסייע למשפחות המומות מהדרום. השכנה שלי שרון אימצה יחידת יהל"ם, ומעבר לאיסוף דברים מהשכנים, היא מקבלת מבית הקפה השכונתי את כל העוגות שלא נמכרו בסוף היום כמתנה ליהל"מנים שלה. נציג היחידה מגיע דרך קבע אלינו לחניון ויוצא משם עמוס בכל טוב מדי שבוע. פעילות שנמשכת עד עכשיו. ומה יהיה הלאה? אנחנו בינתיים בהפסקת אש רופפת. האם התל אביבים יכולים לעבור למצב "המתן" עם טוב הלב שלהם?

אחרי סיום הריחוף האופורי בפסטיבל השיבה הביתה, נחזור לדרוך על המדרכות העקומות של העיר. נחזור לקלל בפקקים. נשנא את מי שמוכר לנו כוס קפה הפוך בעשרים שקל וסלט עלי חסה במאה שקלים. נעקוף את התור, כי לנו יש רק שאלה. ואולי אולי בסוף העונה הפועל תל אביב תפתיע אותנו ותעשה דאבל ותזכה להוביל את הליגות בכדורסל ובכדורגל. אבל בשביל זה, צריך מאמן כמו טראמפ.