חברים, היום אני עוצר לרגע לנשום. הגעתי ליעד. לא בווייז, אלא בחגורה. כנצר למשפחת חייטים, ידעתי תמיד שמותן היא לא רק היקף – היא הצהרת כוונות. כשהייתי ילד, מותן 34 היה סמל סטטוס. עוד באירופה היינו 34.... אז כשפתאום הג'ינסים האהובים עליי התחילו להציק, הבנתי שאני בבעיה. לא פוליטית, לא ביטחונית – פשוט "שמנצ'יקית" מביכה שמתחילה להשתפל מעל החגורה. נאלצתי לנדוד לחורים מרווחים יותר, מה שהרגיש כמו כניעה ללא תנאי. אחרי לא מעט קלוריות מיותרות, החלטתי: חוזרים למקורות. חזרתי ל"אבא חטוב", למסלול המוכר. 13 שבועות של דז'ה-וו. שוב הדיונים ההורמונליים הבלתי נגמרים, שוב השיחות הליליות עם מרכז הרעב שלי – אנחנו מנהלים שם משא ומתן קשוח, לפעמים אני מרגיש כמו דיפלומט באו"ם – ושוב כמות המים שגורמת לי להכיר כל שירותים בתל אביב. בין הקורונה למלחמות, קצת איבדתי את הצפון. המשקל טיפס, ובייאוש עשיתי שטויות. ניסיתי את הזריקות ההן, וזה כמעט נגמר באסון. תופעות הלוואי הזכירו לי את השיעור הכי חשוב בחיים: אין קסמים. יש רק עבודה פנימית, סבלנות, והבנה שלפטינים הם לא סתם מילה...
לא מבין את זה. המחירים פה נוסקים כאילו הם מתאמנים לאולימפיאדה, ההכנסה שלנו עומדת במקום כבר שנים - אם לא נסוגה בזהירות לאחור - ותוספת היוקר של שני האחוזים שקיבל חלק מהעם עשתה בערך מה שכוס מים עושה לשריפה בכרמל. ובכל זאת, אנשים שורדים. יותר מזה: הם חיים. יוצאים. מזמינים. טסים. קונים. נהנים. נתב״ג שוצף, המסעדות מהבילות, מסכי הטלוויזיה גדלים משנה לשנה, והשכנה שלי מחליפה טלפון בששת אלפים שקלים בלי למצמץ. בתשלומים, כמובן. כי גם הטלפון צריך זמן לעכל את זה. כרטיס טיסה לפריז, שפעם עלה בערך מאה יורו לכיוון, עולה היום אלף דולר הלוך ושוב - בלי מזוודה, בלי ארוחה, ובלי האפשרות לשאול את עצמך למה אתה נוסע. רק תעלה למטוס ותחשוב על זה אחר כך. ואני לא מבין. באמת שלא. אני אקדמאי למדעי החברה, יש לי הבנה מסוימת בכלכלה, ואפילו יצא לי פעם לפתוח אקסל בלי להזיע. אבל איבדתי קשר עם המציאות הכלכלית. לא ברור לי איך העולם של הצעירים לא מתפרק. איפה האופק שלהם, חוץ ממילואים, שכר דירה, קפה ב־18 שקלים ותקווה שסבתא תחיה עד 120 — אבל תעזור עם ההון העצמי למקדמה על דירה לעצמם עוד קודם. מי שהמציא את המשכנתא הה...