בלאדי מרי

בלאדי מרי. אין כמו קוקטייל בשחקים בגובה 35,000 רגל. אלכוהול מבורך שממסך את ההמולה בטיסת השכר שהמריאה באיחור. קוקטייל תעופתי שאני לא שותה באף בר. רק בטיסות. קוקטייל שהכרתי בשנות השבעים בטיסות אל על, בימים בהם חברת התעופה הייתה נדיבה והציעה לנוסעים בקבוקון צ'ייסר, או בירה, או יין, או הכל - רק תחייך לדיילים, ונשתה לחיים כל הדרך עד לנחיתה.

טייסים לא שותים. יש כלל ברזל. שמונה שעות בין אלכוהול למצערת. חוק שאף טייס לא מפר. אלא אם הוא צרפתי למשל, שם יש חוק מדינה - כוס יין עם כל ארוחה, ולפעמים תוכלו לראות שעל המגש המוכנס לתא הטייסים יש מתוך הרגל גם בקבוקון יין. אולי לטייס האוטומטי. החברים שלי בקוקפיט לא שותים, וכשאנו יוצאים ערב לפני טיסה שלהם, אני לא מעלה על הדעת להציע להם יין. אני לעומת זאת, חף מאיסורים.

את קוקטייל הבלאדי מרי למדתי להכין באל על. מיץ עגבניות עם קצת תבלינים, כמה טיפות רוטב ווסצסטר, מקלון סלרי אם יש, וצ'ייסר וודקה מעורבב היטב עם מיץ העגבניות.

הקוקטייל שהישראלים אהבו פעם בטיסות. אהבו עד שנדרשו לשלם על כל משקה או מאכל בטיסה. גזרה קשה לא רק באלעל. כל טיסה הפכה להיות רצף חיובים מרגיז. בקניית הכרטיס אתה מקבל את הזכות להתחיל ולשלם על כל פריט מטען, מושב, ביטוח, משקה או שקית דוריטוס לילדים. קוקטייל הבלדי מרי עלה לי השבוע בטרנסאויה הצרפתית 11 אירו. כמו שעולה לנו בבר השכונתי שלנו.

באל על, הדיילות של שנות השבעים היו מחלקות לנוסעים בחיוך לפני נחיתה כוסית ליקר סברה - ליקר שוקולד-תפוזים ישראלי שהלך טוב מאוד עם שירת "הבאנו שלום עליכם" בנחיתה. איך אני יודע? אחת מהדיילות ההן חיה איתי עד היום באושר.

בטיסות של שנות השבעים כל המטוס היה מלא עשן סיגריות. זה לא משנה אם ביקשת לשבת באזור של "לא מעשנים" - העשן מאזור המעשנים בירכתי המטוס היה מחניק גם את השורות הראשונות. הסיבה היחידה שבגללה הייתי מבקש לשבת באזור המעשנים הייתה להבטיח כי אף תינוק לא יבכה לידי כל הטיסה.

טיסות הבלאדי מרי - כשהדיילת הייתה מציעה לך חביתה או ביגל עם סלמון לארוחת הבוקר לקראת נחיתה בניו יורק, מחלקת לפני ארוחת הבוקר מגבוני פנים חמים להתרעננות, גם לנוסעים במחלקת התיירים. הטיסות היו צפופות בג‘מבו, אבל עם קצת יין אפשר היה להרדם.

אחרי נחיתה ב- JFK הזדרזנו לקניות. משקפי שמש רייבאן, מגהץ אדים שעוד לא הגיע ארצה וגולת הכותרת - להגיע לחנות של דיוויד במלון לקסינגטון, שם מכרו את הטוסטר-אובן במתח חשמלי ישראלי במחיר הכי זול בעיר, על פי החברים הדיילים מאל על שגרו במלון הזה בשדרות לקסינגטון.

טיסות לחו"ל בשנים טרם הסלולר, כשהקוקטייל היה על חשבון הקפטן, ובניו יורק הגישו בדיינר במנהטן ארוחת בוקר מלאה ב-1.99 דולר.

השבוע טסתי לפריז. אושפיזין בסוכת חברים בעיר האורות. טיסת שכר שעולה כמעט אלף דולר, בלי כיבוד או כוס מים, כי ברור לחברות הללו שפריז מחכה לנו בקוצר רוח. טעימה, שמשית, קרואסונים על הבוקר ובאגטים בערב, ועם הרבה מזרקות ואנדרטאות היסטוריות בכל פינה.

אגב, שמעתי שהאפיפיור גם כן מגיע השבוע לפריז. הרב אשי, שם המשתמש האהוב עלי ברשתות החברתיות, נפגש עם הפופ - ממש כמו פגישת פסגה באו"ם. לפחות אצלו, בניגוד אליי, אף אחד לא יגיש לו חשבון על בלאדי מרי.

---

מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.

שלומי אבידר

משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.

לקבלת עדכון בכל פעם שעולה סיפור חדש, לחצו כאן להרשמה מהירה