רגע לפני הסגר הראשון, כמה חודשים לפני שמלאו לי 67, בדיוק בזמן לפני שהרשויות יבואו ויבדקו לי את הרישיון התעופתי שלא יהיה בתוקף ביחד עם תעודת אזרח וותיק, נפרדתי מעולם התעופה. פרידה חפוזה, מהירה, כמו בהסרת פלסטר זריזה, כאילו להקלת הכאב והגעגוע. פשוט הודיעו לי שזהו – המשמרת האחרונה שעשיתי רק לפני יומיים, היא גם משמרתי האחרונה כפקח טיסה.
את כל הזיכרונות, הציוד האישי, תכולת הארון הפרטי שלי במרכז הבקרה הכי גדול במדינה – רוקנו לשקית פלסטיק גדולה וחבר הקפיץ לי את זה הביתה. זהו. פרק חיים של כ-45 שנים הסתיים לו קצת מוקדם מהצפוי. בלי טקסים, מסיבות, הרמת כוסית או מכתבי תודה. יאללה, היה נעים מאוד. נעביר לך את מה שמגיע לך בסוף החודש. שמור על קשר בבקשה.
סגרים, גל של פיטורים, טיפול באנשים עם בעיות פרנסה אמיתיות דחו את מסיבת הפרישה שלי. פרידת זום אחרי חודש – וזהו. ביי ביי לאנשים יקירים שהיו חברים שלי לעבודה ולחיים עשרות שנים, זאת לא היתה פרידה אלא זליגת דמעה בשיחת ועידה.
למי שלא זוכר, לפני הגעת הברבור השחור באביב 2020, היו שמי המדינה מלאים בברבורים לבנים. טיסות שלא הפסיקו להגיע , לחצות, לחוג, להוביל תיירים, נופשים, עולי רגל, שכנים שלנו ממזרח, מפציצים אירופאים לביקורים אלימים אצל אויבים שלנו במדבריות החול של סוריה/עירק, מטוסי מנהלים בדרך לחתום על עוד עסקת ענק משם לאי שם – מאות טיסות שחלפו בשמי ארצנו כל היממה ומישהו היה צריך לסדר אותם בשמים. עבודתו של פקח טיסה ישראלי שבניגוד לחבריו באירופה, כל הזמן גם מוטרד בשאלה, האם המטוסים האלה באמת תמימים או שביניהם מסתנן איזה מטוס חטוף, מטוס עם טייס אובדני, אירוע ביטחוני נוראי שעלול להסתיים במגדלי עזריאלי אפופי להבות.
כל חיי עבדתי בתחום כל כך מעניין, אישי, אחראי, מוקף באנשים הכי איכותיים שיכולתי לבקש; מול ציבור לקוחות הכי אדיב, סבלני, אינטליגנטי ומנומס, באווירה מתוחה, אך מחוייכת, עם המון סבלנות, אורך רוח, שיטתיות ולפעמים גם השתטויות ברגעים בהם המתח ירד והיה צריך להפיג אותו בשינוי אווירה.
אין עבודה יותר טובה מהחוויה המדהימה שזכיתי לה. אולי אצל צוותים רפואיים במוקדי חירום – אבל מה לעשות והפסיכומטרי שלי לא היה משהו. לכל משמרת נסעתי עם תחושת הוקרת תודה למי שהמציא את הצורך הזה, לשלוח אותי בתשלום יפה לטיול לעבוד בלב שמורת טבע אי שם בפסגה הכי גבוהה בגליל. משמרות ארוכות שלימדו אותי להיות זמין ודרוך לפעולה בהתראה מאוד קצרה. טלפון אחד ואתה עובר ממצב רפוס ונינוח בחדר מנוחה לאיש צוות ממוקד ואסרטיבי מול מסך מכ"מ עמוס בתגיות מידע מהבהבות בשלל צבעים. מאפס למאה בשלוש דקות.
לתחום הזה הגעתי לגמרי במקרה, כשקצין המיון של חיל האוויר שאל אותי מה דעתי להיות קצין בקרה אחרי שהוחלט כי לטובת כל הצדדים עדיף שלא אהיה טייס קרב. את הרגע הראשון בו נכנסתי לאולם חשוך בו היו כמה עשרות עמדות מכ"מ צבאיות לא אשכח לעולם. זה היה בשנות השבעים, שיא השו-שו. אף אחד לא דיבר על זה, והתמונות היחידות של משהו דומה שראיתי קודם היו של חדרי הבקרה של נאס"א באותם הימים, כשעוד שיגרו אסטרונאוטים לירח. נכנסתי לעולם הבקרה הצבאית, שמרתי על שלמות וניקיון שמי המדינה מאיומים וסכנות ממשיות, ומשם אחרי השחרור הוזמנתי לקורס פיקוח טיסה אזרחי שהיה מבחינתי – תעודת כניסה לעולם שכולו טוב.
עולם של משמרות, עולם של עבודה מעניינת ומתגמלת, עולם של אנשים איכותיים שכולם חברים שלי עד היום. טוב, נו, לא ממש כולם, תמיד יש כמה חריגים שלא הבינו את ההומור שלי, אולי כי היו לחוצים מדי ברגעי השיא. והיו הרבה רגעי מתח, לחץ, היוצאים מן הכלל שצבעו את אופי העבודה הזאת.
כל מטוס שממריא הוא פוטנציאל לאסון תעופתי. נשמע נורא – אבל לכך הכינו אותנו. אש במנוע, עשן בתא הטייסים, בריחת חמצן מתא הנוסעים, תקלת דיחוס, תקלת מנוע, גלגלים שאינם נפתחים לקראת נחיתה , זה לא רק שם של פרק בחוברת בד"ח ניהול אירועי החרום. זאת תרגולת שכל פקח יודע לנהל מיידית, גם אם יעירו אותו באמצע הלילה. שבועות היינו מתאמנים על כך בסימולטור, מאמן עבודת פיקוח טיסה מדהים, בארץ ובמרכזי פיקוח הטיסה המשוכללים בעולם.
כך זכיתי להכיר את סביבות העבודה המתקדמות של עולמות התעופה באירופה, בארה"ב וגם בשדות תעופה קטנים במקומות מעניינים ביותר. בכל מקום, אחרי תאום קצר, אפשר לצלצל לקולגות במגדל הפיקוח ולהתקבל לביקור קצר אחרי שמציגים את התעודות הנכונות כמובן.
היום אני רק יכול לספר מה הייתי, לפני הפרישה, ולהתגאות בממשיכי דרכי שאת חלקם גם אימנתי לעבודתם המסורה. בעולם הגדול, למשל בארצות הברית, פקחי טיסה עובדים עד לגיל 50. אחרי זה הם פשוט הולכים הביתה בפנסיה מלאה או שהופכים להיות מנהלים. באירופה הגיל קצת יותר גבוה – 55 עד 60. רק אצלנו אנשים יכולים להמשיך ולעבוד כפקחי טיסה מבצעיים עד לגיל 67. למה? לא שהפקח הישראלי יותר בריא או עמיד בלחצים יותר מחברו האמריקאי. אצלנו פשוט לא מוכנים להוציא לפנסיה מלאה אנשים לפני זמנם, אז אם אתה עובר את הבדיקות הרפואיות השנתיות בהצלחה – תמשיך בעבודה עד גיל הפרישה.
אגב, בקיץ האחרון שינו במרחב האווירי הים תיכוני את כל נתיבי הטיסה. קצת לפני קריסת עולם התיירות בגלל הקורונה פעלו פה ברצינות רבה בניסיון להתמודד עם 25 מיליון נוסעים בשנה בנתב"ג, ויותר. כל הנהלים השתנו והיה צריך לאמן את כל פקחי הטיסה לעבוד ב"מגרש משחקים" חדש. אז למרות שזה היה בשלהי הקריירה שלי, קצת לפני הגיל המירבי, למדתי ותרגלתי את כל המרחב המורכב החדש, בעומסים מאוד גבוהים, פי כמה מהמקובל ביום יום, והגעתי ליכולת אישית מקצועית שלא הייתה מביישת פקחים צעירים מדור המילניום, אלופי העכברים והמקלדת. פרשתי בשיא...
שנה שאני בבית. גמלאי במשרה מלאה, נכדים, משפחה, טיולים בקוד ירוק, הופעות בקוד קורונה - והכול כשברקע אצלי יש עניין לא גמור. לא ממש נפרדנו. מחכה לטלפון שיבקשו ממני לעלות למשמרת כמו פעם. מישהו חולה, לא חזר מחו"ל, יצא למילואים – צריך אותך, יאללה, בוא! והטלפון לא מצלצל...
חברים שלי שפרשו בעבר, קיבלו את כל הטקס. אוזניות תקשורת תעופתיות בציפוי מתכת על סטנד להצבה אצלם בסלון ביתם, מגן הוקרה עם הקדשה מהמעביד, הרמת כוסית עם הנהלת היחידה, קברניט המטוס האחרון איתו דיברת במשמרת האחרונה היה מקבל תדריך מראש והיה נותן נאום קצר ברדיו בו הוא מודה לך על עשרות שנות פיקוח טיסה, ובחדר המנוחה היחידתי היו מחכים בני המשפחה שהגיעו "בהפתעה" לשמוע את כל ברכת החברים ש"מצטערים" כי עזבת ופינית להם תקן ומשרה בכירה עליה הם כבר מתמודדים שנה...
לאחרונה אני נפגש, כל שבוע, עם הפקחים הצעירים, שומע מהם חוויות על משמרות ארוכות ללא תנועה אווירית משמעותית, געגועים לפעם, לימים בהם היינו מתחננים שיעצרו את זרם המטוסים לכמה דקות, כדי שנוכל לנשום לרגע ולסדר את השמים. בטוח כי ימים אלה יחזרו, רק לא מהר ולא בקרוב. הצעירים מתגעגעים לאקשיין, ואני יושב בצד ומקנא בהם.
מתגעגע, לפעם.
