אשרינו. הגענו עד הלום. פחות או יותר בריאים. יותר מזה לא נהיה יותר, רק פחות. שלוש פעמים בשבוע חדר כושר. ארבע פעמים בשבוע הליכה מסביב לשכונה. חמש פעמים בשבוע מבטיח כי היום לא אוכל פחמימות. שש פעמים בשבוע כאילו נמנע מאלכוהול. שבע פעמים בשבוע עולה על המשקל ומקלל את מי שהמציא את המכשיר הארור הזה שעל הבוקר הורס לי את מצב הרוח עם בשורות איוב. ואחד אלוהינו. האמונה שיהיה טוב. אנחנו בריאים. נמשיך להיות כך עד שלא. הפגזים תמיד נופלים על המוצב הסמוך, מלפנינו או מאחורינו. אנחנו בסדר. עד שלא.
ההורים שלנו כבר לא. פג תוקפם. נפרדנו לעד. מתגעגעים אליהם. עברנו בלי הרבה צלקות את שנות הדמדומים, שלב הפרידה והשכחה, ימים בחדרי המתנה של קופות חולים, בנים מלווים להורים מותשים. אשרות עבודה, ויזות, חברות כוח אדם סיעודי שגומרות לנו את הכוח והאמצעים בניסיון להקל על הורינו בישורת האחרונה של חייהם. הכול באהבה רבה, מסירות ומילוי חובת כיבוד אב ואם. רק חבל שזה תמיד. תמיד. נופל בסוף על אח אחד, כשאחרים טובים בעצות, ביקורת איכות ושמירה על רכוש ההורים כשצריך להוציא עוד מאה שקלים על חיתולים למבוגרים.
הילדים שלנו כבר לא צריכים עזרה. בגדול. הם בעלי משפחות. עם בת זוג. ילדים שהם גם הנכדים שלנו. ביקור חולין בין החוגים באמצע השבוע ואם אפשר גם ארוחת ששי או חג בסופ"ש, תלוי כמובן בתור. משפחת הכלה, משפחת גרושתך, החברים של הילדים, ימי הולדת בן, מסיבות ששי של הנכדות, צופים, סאמר סקול, ערב פיג'מות. בקיצור – הילדים שלנו, לא ממש צריכים אותנו. אוהבים, מכבדים, מברכים בחג שמח ומזמינים אותנו לאירועים חשובים. כמו לקדוח להם במקדחה חור לקיבוע מתלה מעילים חדש או להתקין להם מנורות מאיקאה. עצות הרי תמיד נוכל לתת להם בטלפון, רק לא בטוח שהם שומעים לנו. אבא, חפרת מספיק. ביי!
אז אנחנו לעצמנו. מאי שם קצת לפני הפנסיה עד היום בו יצליחו לשכנע אותנו לעבור לדיור מוגן במגדלי האושר בלב העיר או דיור של קבע מול הבית, צמוד קרקע מהצד של השורשים, בקבורה מכובדת כמובן – אנחנו חיים עכשיו בגיל המופלא בו לכאורה נעשה את כל מה שדחינו לאחר כך. גיל האחר כך.
גלפגוס זה היה תמיד רחוק. ניו זילנד היה יקר. אופנוע הונדה גולד וינג היה כבד. רישיון סקיפר היה מיותר. לבקר את החבר הטוב שלי באי היווני לסופ"ש נשמע פלצני. לקנות לי כמתנה את אוזניות הפינוק החדשות של אפל הרי לא יעלה על הדעת באלפיים שקל, או דולר. עיסוי בודי מסאז בהיכל התענוגות באחד האיים בתאילנד רב משתתפים, פוי. לאכול סטייק קובה ביף 400 גרם לבדי, זה אפשרי, אך הרי זה רק סטייק . כי מיד קופץ הפולני הקטן שבי ושואל - באמת שווה לשלם על זה כל כך הרבה? 100 גרם לא מספיק , זה לא אותו הטעם גם בביס השני?
טוב. הרשימה ארוכה של כל מה שדחינו. דגש על דחינו. מעכשיו – היד מושטת, הארנק פתוח, הנפש חפצה, היומן ממש ריק והנשמה צמאה.
באחד המסמכים האחרונים שחתמנו אצל חברי עורך הדין נכתב משפט מעורפת וציני, הוא התחיל במילים – " מאחר ואין איש יודע יום פקודתו ..." אז קשה לעשות תוכניות ולקבוע לו"ז. פשוט לעשות. כי באמת לא רשום לי ביומן מועד מדויק ליום פקודתי, או פקודתך יקירתי. אני לא רואה מצב בו אני רוכב על יענים בדרום אפריקה בלעדיך. לפחות כשאת עומדת בצד , מצלמת, ומתגלגלת מצחוק מהמחזה...
למקומות, היכון, ואופס. תמיד יהיה טלפון. מהבנק שפתאום לא מבין את תזרים המזומנים שלכם, מהילד בקיבוץ שנכנס עם הנכדה לניתוח אפנדציט דחוף וצריך סעד נפשי בחדר ההמתנה, עם המכונית שנכנסה למוסך לתיקון מנוע דרמטי, עם מגבלות קורונה חדשות, עם הזמנה לחתונה משפחתית שנופלת בדיוק על שבוע הקרניבל בריו עליו אתה מפנטז מכיתה י', טלפון מיותר לאנשים שלא יודעים מתי יבוא יום פקודתם.
אז הגענו ליום השמיני של זמננו. ליום אליו דחינו את החלומות. מחר הוא "יום אחד", היום בו אמרנו לעצמנו שנעשו בו באנג'י ונצלול עם דולפינים. היום הוא המחר של ימי האתמול.
מאמי, איפה התרמיל טראקים שלי?
צילום – חברי מבנגקוק נח דולינסקי Noah Dolinsky 2021 ©
https://noahdolinsky.com/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה