בירכתי החנות של סבא שלי שכנה כספת ענקית. כלומר, בעין של ילד בן עשר כל קופסא עם כסף, הגדולה מקופת קרן קיימת לישראל כחולה לבנה,הייתה ענקית. לי זה התאים לכספות מסיפורי פורט-נוקס שם נשמר כל מלאי הזהב האמריקאי בימים שכל דולר היה שווה את ערכו בזהב שמור בכספת בנק אוף אמריקה ועליו שמר הראנג'ר האגדי מרשל ביל קרטר על סוסו בלקי.
בכספת בחנות נשמרו כל אוצרות המשפחה. תעודות אישיות, אישורים צבאיים של המג"ד, נסחי טאבו למגרשים בהם הושקע הון השותפים, וקצת כסף מזומן שחיכה לעשרות חייטים אשר עבדו בשרות שותפות האופנה השלטת ברובע האופנה התל אביבי דאז, היפשר את דיאמנט; היו שם גם כמה ציורים מקוריים של מנשקה קדישמן שנרשמו בטוש אדום או שחור על גזרי קרטונים קטנים לטובת בעל החנות, שבמקרה גם למד אתו בתיכון ובעיקר שחה לצידו בבריכת גורדון מדי אשמורת אחרונה של ליל, בטרם יגעו כל הקייטנים לבריכה ויתחילו להפריע את מנוחת השחיינים הקבועים, לוויתנים תל אביביים שצפים מעדנות בחתירה קצובה בנתיביהם הקבועים, הלוך ושוב, עד שנמאס להם ויעברו לפרלמנט הבוקר של גורדון – המוסד הכי דמוקרטי שבעיר הלבנה, בראשות המג"ד, אבא שלי.
אוצרות קדישמן, שנשמרו בכספת על מדף מיוחד, היו מטבע עובר לסוחר ברחוב נחלת בנימין. מנשקה, האיש הגדול עם הלב הענק שהסתובב בגלביה לבנה מרשימה אך ללא כיסים, האמין בעולם נטול מזומנים ולא נהג לשלם. בתמורה היה משרבט לחברים איור מיידי, חותם עליו, וממשיך לדרכו אחרי כוס קפה במאפיית בירנבוים תמורת ציור אינסטנט השווה פי כמה וכמה מהמטבע שלא היה באותו הרגע באין כיסו.
האירוע הכי הזוי שזכור לי עם מנשקה היה קשור לדלת החנות שלנו. אבא אחר יום אחד לחנות, ביום בו קבע עם קדישמן שיפגשו לקפה. מנשקה עמד מול דלת החנות משועמם, ממתין למג"ד, והתחיל בשרבוטים על דלת הכניסה השקופה. יאדה יאדה יאדה – חבל שאבא הגיע כל כך מהר, כי הדלת הפכה ליצירת אמנות מדהימה, כולה איורים וטקסטים השרים הלל למוסד, למג"ד ולחברות שלהם. הדלת הזאת הפכה למוקד ביקור ברחוב. אנשי המדרחוב הסמוך היו שולחים תיירים לראות את הדלת יקרת הערך, ומנשקה היה מוסיף לדלת מדי פעם עוד ועוד כבשים, מחייך ונהנה מהמולה שיצר. לובר משפחתי.
אבא לא רצה לשנות את הכניסה לחנות, או להכניס את הדלת לתוך מבואה מוגנת – כך הייתה הדלת המצוירת חשופה לאיתני הטבע ובעיקר לנזקים של וונדליסטים, עד שבסוף איזה הומלס שחיפש מחסה מהגשם ונכנס למבואה עם כל ציודו האישי, שבר את הזכוכית כנראה ללא זדון, והיה צורך להחליף את היצירה בזכוכית רגילה. הלכה היצירה, נעלם הניחוך הקדישמני מהחנות, גם הצייר עצמו כבר לא היה בחיים, ולנו נשארו בכספת כמה איורים קטנטנים עם הקדשה אישית.
בכספת שלנו בחנות, היו טמונים עוד אוצרות עלומים. אקדח פרבלום של קצין מצרי משלל מלחמת סיני, כובע אוסטרלי מקורי שקיבל המג"ד כמתנה עם שחרורו מהגדוד, קלצניקוב מפורק ממלחמת יום כיפור, וכמה אגרות חוב טורקיות טרום המנדט הבריטי שפג תוקפן. ממש סליק משפחתי שסיקרן את הילד הקטן אשר נהג לשבת בחנות ולבהות בבעלי המקצוע שעברו אצל אבא, לקחו ממנו עוד כמה מטר של ביטנה, הביאו ג'אקט גמור, או החזירו מעיל שקיצרו אותו לטובת רבנית עבת ישבן, נדיבת שדיים ונטולת גובה, שישבה בצד כבר שעה, מתנשפת וממתינה ללא סבלנות למעילה החדש, מצמר ללא חשש שעטנז, הסיבה העיקרית שבגללה הגיעה לחנות ברחוב הכי נמוך באופנה של תל אביב. חייטים אלה שעלו לפלשתינה אחרי השואה, רובם עם מספר כחול על הזרוע, שהתפרנסו ביידיש ומחט ממקצוע שלמדו אי שם בשטאטל שלהם באירופה. חייטים כפופים, לאחד הייתה ממש גיבנת מפחידה נוסח הגיבן מנוטרדם, שידעו לגזור מאותם שני מטר אריג צמר יקר שנועד למעיל צמר 7/8 ארוך, גם עוד ג'אקט קטן נוסף ומאומנות הגזירה יצרו יש מאין, והכפילו לעצמם את הרווח.
על זה ועוד, אבא שלי היה תמיד מתווכח איתם ביידיש אותה למד במשך השנים מאז גדל ברחוב פאירברג בתל אביב, בואך שינקין, מעוז גיבורי המחתרות שישבו בקפה תנובה והיו למושא הערצה לנערי דור תש"ח. יידיש אבא לא למד במחתרת ולא בגולני. רק מהחייטים הגלותיים שהעריצו אותו כמג"ד בצה"ל, כשנהג לפעמים לקפוץ לרחוב החייטים בבגדי דגמ"ח מדוגמים עם אקדח על הירך ולהסתובב שם בחופשות במהלך שרות המילואים שלו. לא שוויצר, רק נסיך ישראלי בארץ החייטים.
נחזור לכספת, למרות שעלילות מג"ד בארץ החייטים הרבה יותר מרתקות מסיפורי ילד קטן וסקרן. בסקרנותי כמעט הרגתי את העסק המשפחתי. כבן בכור קבלתי אחריות לכמה דקות בגיל 10 על צרור רזרבי של מפתחות העסק של דלתות החנות והכספת. ברגע שלא שמו לב , התגנבתי מאחורי הפרגוד שהסתיר את אוצרות מונטזומה וניסיתי לפתוח הכספת עם המפתח הלא נכון, בלי שגילו לי את מספרי הקומבינציה של המנעול הסיפרתי הגדול. קליק, קלאק, והלך המנגנון. נתקעה הדלת. אין מוציא ואין מפקיד. תכולת הכספת הייתה עכשיו בטוחה לעד. לפחות עד שאבא שלי גילה את העניין והזעיק את פורץ הכספות מקצה הרחוב, איש מחתרת ידוע שהתלמד בתקופת המחתרות על כספות עשירי תל אביב למימון פעולות נגד הבריטים, באישור מפקדיו כמובן.
המג"ד כעס. מאוד. לו יכול היה , היה מוריד אותי מיידית בדרגה. בניגוד לחששותיי, גם באירוע הזה הוא לא הרים עלי את ידו. מבט אחד שלו היה מספיק. מאז לא נגעתי בכספת בחנות ובעצם איבדתי עניין בתחום תעשיית האופנה. רק מספר ציורים זעירים של קדישמן שמורים אצלי בבית על המדף, לימים בהם נחזור לשלם בנחלת בנימין על קפה בציורי קרטון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה