צמים? בא לכם בקלות? עובר לכם בלי בעיות? לא כולנו מקפידים על מצוות, ובכל זאת – מגיע יום כיפור, ורבים מחברי האפיקורסים, צמים.
לא כפרת עוונות, לא מחיקת חטאים, לא הורדת שליש ולא הפחתת שומה – פשוט צמים כי מרגישים שצריך. בשביל הסבא רבא שהיה רב מכובד בצ'נסטוחובה שבפולין, לתפארת המורה שלי לתנ"ך שלא ממש הצליח לשכנע אותי בחמשת החומשים, כדוגמה לבנות שלי שלא ממש בעניין צום ובתי כנסת, וסתם בשביל להרגיש יותר טוב אחרי הצום כשאנחנו מתכנסים בבית חבר, עם מסורת מצרית מפוארת כמעט עד לבית פרעה, ושוברים ביחד את הצום בכירה מצרית מסורתית המחייבת למחרת עוד צום קטן.
יום כיפור שלי בכלל מתחיל שעתיים לפני הסעודה המפסקת, בהרמת כוסית ויסקי איכותי, בקריית שאול, בחלקה 5, עם בן כיתה שלי אשר נשאר בן 21 לנצח, מפקד טנק צעיר שבלם בגופו, חשוף בצריח, את הצבא המצרי בסיני במלחת כיפור. בחלקה אותה אנחנו, בני הכיתה שלו, פוקדים מאז, כל שנה, ורואים כי בני המשפחה שלו עברו שם כמה שעות לפנינו, ופיזרו סוכריות M&M צבעוניות על צמחי הקבר הצבאי, ממתק אהוב על מאיר ז"ל.
קבוצה מאוד אינטימית, אדוקה בהתייצבות לקבר, חמישה חברים ואני, עם תגבור מזדמן של בני המחזור כל שנה משהו אחר. מצטרפים, נזכרים ומגלים עוד טפח מאישיותו – עוד סיפור מעלילותיו בבית הספר החקלאי בפרדס חנה בו היה לפני שהכרתי אותו, עוד גילוי על אהבה עם היפה של המחזור, עוד סיפור הרפתקאות נעורים בחופי סיני שלא סופר עדיין על מאיר, גם היום, 48 שנים אחרי.
על הקבר אנחנו מניחים גם רמקול נייד, משמיעים חרש מוזיקה של שנות השבעים, לאונרד כהן או אבנים מתגלגלות, להזכיר למאיר את פס הקול של תקופתנו היפה, כשהיינו יושבים ביחד בכיכר מלכי ישראל, הרבה לפני שרבין נרצח והמקום נקרא על שמו; מלקקים גביעי גלידת ויטמן, ויוצאים לעוד סיבוב כיף אתו במכונית הטריומף ספורט של אחותו; חשופים בצריח מכונית הספורט, עם גג מקופל, מרשימים את הבנות היפות מעירוני א', הרבה לפני שהתיכון הזה הפך לשלוחת הסינמטק ומרכז אמנות לתלמידים מוכשרים ורגועים, מעושנים בחומרים, רפואיים כמובן.
אז גם לזכרו של מאיר אני צם, מקווה בליבי בכל שנה שהפעם זאת (המלחמה התורנית האחרונה) תהיה המלחמה האחרונה, ויפסיקו להוסיף כל שנה חלקות חדשות לבית העלמין הצבאי שלנו.
תנצב"ה.
מאיר - אתה חסר לי!
תגובות