הנשיקה הראשונה
לטובת בן דודי מהפרברים, לא הצמד אלא מכפר סבא, ולהקלת העיון בטקסט בפונטים זעירים, מצרף הטקסט המלא.
היה ערב קסום בניחוח נוסטלגיה צרופה ומפגש עם האנשים שעם חלקם התבגרתי מגן טרום חובה עד לסיום שנת י״ב. השנים היפות. השנים הבעייתיות. השנים שיצקו אותי למה שאני.
שבת שלום וגאה לכל התל אביבים.
עכשיו הטקסט המקורי….
אסתי הייתה הנשיקה הראשונה שלי. בתחילת כיתה ט' בעירוני א'. אי שם לפני יובל שנים. השנה נחגוג יומולדת 70, היא , אני וכל בני המחזור שלי בעירוני א', אותו ביה"ס ברחוב שפריצק, מהתקופה שקדמה להיותו בית ספר לאומנויות, מוזיקה, תיאטרון, קולנוע וכל מה שלא היה לנו בימינו בתלבושת האחידה, עם שביל בצד ואופטימיות של השנים אחרי מלחמת ששת הימים.
הדור שלי, שאני מכנה אותו בין החברים כבציר שנת 53', חוגג השנה 70, ואני הצעתי לחברים כי נעשה ערב אחד לכל בני המחזור ונחגוג ביחד. כמו שצריך. כמו פעם. רוק & רול, ויסקי J&B וגראס. רפואי כמובן.
בסוף זה נגמר באולם אירועים על גדות הירקון, עם קייטרינג מכובד, יין ישראלי, להקות ESCAPE עם שירים קצביים משנות נעורינו בה מנגן עם חבריו בני גילנו בוגר המחזור, סא"ל רון במיל., איש שמאל ואורגניסט מוכשר - ורק נחום יצא מדי פעם להתעודד עם ג'וינט שהביא מהבית.
עירוני א'. מהתיכונים הרציניים בזמנו בתל אביב, שלא קיבל כל אחד לכותלי ביה"ס, עם קוד משמעת שלא שומעים עליו כיום בתיכונים, בית הספר שלנו. ניסינו לערוך את האירוע בין כתליו – לשווא. הם העדיפו שהאירוע יערך באודיטוריום עם שירה בציבור, ואני רציתי רוק אנד רול עם אסתי על הרחבה. לא נורא. שמעתי שבוגרי המחזור שסיימו לפנינו משנת 70' מאוד נהנו גם בפורמט הזה, עם סרט מחזור נוסטלגי שערך לאירוע במיוחד רנן שור, בוגר המחזור כמובן.
בפתיחת הערב של בוגרי מחזור 71' אמרתי על דוכן הנואמים מספר מילים מהלב -
"בציר שנת 53' הוא הכי איכותי שאני מכיר. עוללים שגדלו באווירת צנע, חגגו בר מצווה במגבלות ה"מיתון", איבדו הבתולים לצלילי הרוק הרוק-אנד-רול על הדשא, מתגלגלים כאילו הם בוודסטוק, התאהבו בילדות הפרחים, התגייסו לצה"ל הכי שחצן שיש בואך היישר למחדל יום הכיפורים; בחרו ללמוד מחשבים לפני המצאת המחשב האישי, דיברו רומנטיקה עם החברות לפני המצאת הטלפון הנייד, שרו את סוזאן עם לאונרד כהן ולמדו לנגן בגיטרה את בית השמש העולה; שיננו את "מרד הנעורים" הולכו לתנועת הנוער; חלמו להתקבל לחברה יציבה עם פנסיה תקציבית, חתמו קבע לכמה שנים רק כי המפקד שלהם ביקש, התחתנו עם הפקידה הפלוגתית, עם המוכ"מת הכי יפה ביב"א או הפקמ"צית בטייסת, לקחו משכנתא ללא מורא, קנו בית קטן עם רעפים בישוב קהילתי חדש, ונפגשו בסופ"שים עם ידידים פלסטינים בשיחות נפש ארוכות לעיצוב השלום המתקרב.
אנחנו שנולדנו חמש שנים אחרי הכרזת המדינה, אחרי שההורים שלנו התאוששו והתבססו להקמת משפחה בא"י, לסבא עם מספר צרוב על הזרוע וזיכרונות זוועה שמנעו ממנו שינה רצופה, אנחנו הסג"מים של 73', המעמד הבינוני הגמלאי של היום שכבר חיתנו את הילדים, עסוקים בלא להשתעמם מחד ולא לשקוע במשחקים עם הנכדים יותר מדי, הדור שלנו חוגג השנה 70 שנה.
המחזור שלנו. כבר לא ממש מלח הארץ. ההורים שלנו נלחמו בבאב אל וואד, אנחנו מסתבר לא נפסיק להילחם, גם בנפנוף כרזות ודגלים על הגשרים, עד שיפנו אותנו מהבריקדות בקרב האחרון על הדמוקרטיה. השנה - בין הפגנה למחאה, נחגוג חבריי למחזור את יום הולדתנו ה-70.
ברכות חמות לכולם, מימין ומשמאל, כי כולנו הרי אחים. ולסיום - נזכור הערב את כל מי שלצערנו הרב לא איתנו, כעשרים חברים שנפטרו, חלקם בימים האחרונים, וגם את מאיר בר-אל, חבר של כולנו שנפל במלחמת יום כיפור לפני חמישים שנה. יהי זכרם ברוך."
ולשאלתכם המתבקשת– לא התנשקתי עם אסתי, אבל קבענו לרקוד שוב ביומולדת השמונים שלנו...
תגובות