יזמות, הוט קוטור וצ'ייסר

 הפסקת אש. עאלק. יוציאו לנו הנשמה. ימרטו לנו את העצבים החשופים. יאשימו את הקיצונים האיסלמיסטים בירי רקטי שלא בלו"ז הקטארי שנחתם. השבת נתרגש עד דמעות כשנראה את ראשוני השבים, אם יגיעו. כרגיל, מצרף לעיונכם טורי השבועי להסיח דעתכם מהמצב הבלתי אפשרי אליו נקלענו.  שורו, במצב הנוכחי, כל ציפור בשמים היא ברבור שחור ולא יונה עם עלה של זית!

לטובת שמונת קוראי הקבועים מאותגרי הקטרקט והצילינדר, מצרף הטקסט המלא, שיהיה...

אופנת חפ"ק DC

בלב העיר פועם חפ"ק. באגף B של הדיזנגוף סנטר (DC) יושב החפ"ק שפועל עם כאלפיים מתנדבים. להלביש, להנעיל, לחתל ולספק את כל הדברים הבסיסיים שאחינו המפונים זקוקים לו. מכל הלב.

התל אביבים תורמים. ישירות לחפ"ק המרכזי ודרך החפ"קים השכונתיים, בביט, בקניית ירקות ופירות, בשינוע, בבישול, תרומת ציוד, בערימות בגדים ובחיבוק. בסנטר פגשתי את חפ"ק האופנה. חגית ויטמן וענבל עפר אזולאי, נשות אופנה מוכרות, שגייסו מספר חברות וביחד דואגות להלביש בסטייל את המפונות על ידי בנית מערכות לבוש והצגת הפריטים באופן נחשק, ולהחזיר את החיוך לשפתותיהן,

מכל כמות הביגוד הענקית שמגיעה לחפ"ק, מחלקים במיון את הפריטים לקטגוריות שונות. הלא ראויים שנזרקים, הבגדים שמוינו מוצגים בקומה השנייה  על הגשר במתחם ה-REWEAR לכל מפונה נצרך, ופריטים מיוחדים שניתן יהיה למכור במחיר סמלי בבוטיק שנפתח על ידי חגית ושותפותיה. הפדיון מועבר בסוף היום לקופת החפ"ק הכללי בו רוכשים ציוד היגיינה וצרכי תינוקות המחולקים למפונים בכניסה לחפ"ק. אגב, בקומה השלישית פועלת חנות מצאון – חנות יד שניה גדולה, לכל הדוגלים בפילוסופיית  המחזור וקיימות.

כשאין מלחמות, לחגית וענבל סטודיו אופנה – היי ספייס. חגית מנחה במחלקה לעיצוב במכללת שנקר וענבל בהשכלתה משפטנית ובנקאית לשעבר, וביחד היום הן מתאימות ללקוחות מהנגב המערבי ומהגבול הצפוני שילובי אופנה מפרטי לבוש אופנתיים שנתרמו, חלקם עדיין עם תווית המחיר המקורי שלא נלבשו מעולם. תוך מעט מאוד זמן הצטרפו אליהן מספר תל אביביות עם עבר והבנה בעולם האופנה, בניהן-  המעצבת עמנואלה בן טובים ורותי טון מנדלסון מעולם התיאטרון.

פגשתי שם בחורה צעירה שזכתה למצוא בדוכן זוג מגפי מעצב צמרת צרפתי שמחירם בחנות כשלושת אלפים שקלים, במחיר של חמישים שקלים בלבד.  הלקוחות היוצאות משם מחויכות קום איל פו.

בניהול היוזמה האופנתית עוזר עדי ברעד, שהגיע ארצה משיקגו בתחילת המלחמה, והחליט להישאר בחמ"ל DC עד שכל החטופים יחזרו. עכשיו הן מבקשות כי "לטובת המשך הצלחתו של המיזם אפשר להגיע, לבחור פריט אופנתי, לתרום לטובת פעילות החמ"ל  וגם לתרום ממעמקי ארון הבגדים שלכם בגדים יפים ונחשקים לטובת גיוס הכספים לשיקום מצב הרוח של המפונים."

בימים הראשונים של המלחמה החלו התל אביבים להגיע לדיזנגוף סנטר. הנהלת המקום החליטה ביוזמתה להקים את החמ"ל. ההנהלה, משפחת פילץ, מינתה את עדן כהן ציון מנהלת השיווק של הסנטר לעמוד בראש החפ"ק. עדן שבעצמה איבדה חברים רבים בשבת השחורה, מובילה את החפ"ק בפעילות רבה לטובת המפונים. 700 משנעים ומאבטחים חמושים שעוזרים לה להפיץ את התרומות ברחבי הארץ. ממגהץ למשפחה עקורה ועד להשגת מקעקע מתנדב שקעקע על אחת המפונות שביקשה זאת את ציור ביתה שחרב בצרוף התאריך הנורא – 7 באוקטובר 23.

מהדיזנגוף סנטר נסעתי להרמת המורל האישי לאזור בלומפילד. במזקקת הוויסקי הישראלית מילק אנד הני,  מכבדים את המבקרים בוויסקי מיוחד שהופק עכשיו בתרומתם M&H לטובת המפונים ובתקווה לעתיד עם יותר תקווה ופחות עצב -  ויסקי מחבית אחת, 540 בקבוקי ויסקי תחת התווית SPIRIT OF HOPE שנמכר כתרומה  עבור המפונים במחיר 350 שקלים.  עוד יוזמה תל אביבית לסיוע.

בנוסף התאגדו שבעה מזקקי ויסקי ישראליים והכינו מארז מתנה של שבעה בקבוקוני ויסקי ישראלי במחיר 350 שקלים. התמורה מועברת למפונים כמובן. וזה עוד לפני שטעמנו מהבקבוק המנצח של M&H, בקבוק ה-ELEMENTS שהתיישן בחבית שרי, אשר זכה לאחרונה במדליה של הוויסקי הטוב בעולם, לא פחות.

התל אביבים, גם בימים קשים, קושרים את ההוט קוטור עם צ'ייסר הוויסקי בטעם הנכון בתקווה  לתקומה. לחיים!

תל אביב AI

 

ראיינתי את גוגל לגבי עתיד נכדיי. לימסול או רמת אביב

בשבועות האחרונים אני קצת AI. כל העולם הולך על בינה מלאכותית. אני למדתי בשנות השבעים לתכנת בשפת פורטרן ובייסיק – ומאז הבינה שלי הבינה שמחשבים ואני לא משהו. אבל הסקרנות הרגה אותי, חייב להבין על מה המהומה. AI.

הקורס שלקחתי הופסק באמצע בגלל המלחמה. במקביל לא הופתעתי כאשר שמעתי כי הורי הנכדים שלי שוקלים לעבור זמנית לעיר אירופאית כמקלט זמני במקום להצטופף חמישה אנשים בממ"ד אחד בשבועות הקרובים. האמת – לא הייתה לי עבורם תשובה חכמה מעבר לזה שאתגעגע. אז השבוע אני משתעשע בהתייעצות עם GOOGLE BARD כלי ה-AI הפתוח להתייעצות לכל מי שמתלבט. מה אומר האח החכם הגדול על מה שכולנו מתלבטים. לימסול או תל אביב?

אם משווים סקרים עולמיים של אושר אישי, איכות חיים, רמת בטחון אישי ורמת חינוך לילדים - איפה עומדת העיר תל אביב מול שאר העולם?

"בהתבסס על סקרים של אושר אישי, איכות חיים, רמת בטחון אישי ורמת חינוך לילדים, תל אביב נחשבת לעיר עם רמת חיים גבוהה.

במדד האושר העולמי של 2023, ישראל דורגה במקום ה-17 מתוך 156 מדינות. תל אביב, כעיר המרכזית בישראל, נהנית מהאושר של תושביה. זהו דירוג גבוה יותר מאשר ממוצע OECD של 15.

תל אביב מדורגת באופן קבוע במקום גבוה בסקר Global Liveability Index של Economist Intelligence Unit. ה-23 מתוך 172 ערים . הסקר בוחן מגוון גורמים, כולל איכות הסביבה, מערכת הבריאות, מערכת החינוך, שירותי הציבור, ביטחון אישי, תשתיות וסביבה עסקית.

תל אביב נחשבת לעיר בטוחה יחסית. עם זאת, המצב הביטחוני בישראל יכול להיות מקור לדאגה, במיוחד בתקופה של מתח ביטחוני.

מערכת החינוך בישראל נחשבת לאיכותית. תל אביב היא בית לכמה מהמוסדות החינוכיים המובילים בישראל, כולל אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה והאקדמיה למוסיקה ולמחול תל אביב.

בסך הכול, תל אביב היא עיר עם רמת חיים גבוהה. העיר ידועה באווירה התוססת שלה, במגוון האפשרויות שהיא מציעה ובאיכות החיים הגבוהה שלה."

שאלתי השנייה הייתה קצת פחות נחרצת ובתשובתו גוגל העביר את הכדור אלי בחזרה – 

"התשובה לשאלה זו תלויה במספר גורמים, כולל הצרכים והעדפות האישיים שלך, כמו גם המצב הביטחוני והכלכלי בארץ. בהתחשב במצב בשבועות האחרונים, ישנם כמה יתרונות וחסרונות לחיות בתל אביב.

יתרונות: תל אביב היא עיר תוססת ומגוונת עם מגוון רחב של אפשרויות לתעסוקה, בילוי, תרבות ופנאי. העיר ידועה באוכלוסייתה הצעירה והדינמית. תל אביב היא מרכז כלכלי חשוב בישראל, עם שיעורי אבטלה נמוכים יחסית.

חסרונות: המצב הביטחוני בישראל הוא תמיד מקור לדאגה, במיוחד בעיר גדולה כמו תל אביב. עלויות המחיה בתל אביב גבוהות יחסית. התנועה בעיר יכולה להיות עמוסה ומאתגרת.

אם אתה מחפש עיר תוססת ומרגשת עם מגוון רחב של אפשרויות, תל אביב היא עדיין בחירה טובה. עם זאת, חשוב להיות מודעים לגורמים הביטחוניים והכלכליים שעשויים להשפיע על ההחלטה שלך."

תודה גוגל. זה היה ברור. תעשה מה שבראש לך. הרי בסוף אנחנו מחליטים להיות קרובים לחבר'ה. כי מהי ישראליות, עם כל הכבוד לציונות ולמשה רבנו, אם לא החברותא.

סליחה ניקוס, מתנצל ליאונדיס – בלימסול יש אנשים נהדרים, אבל אף אחד מהם לא משחק מטקות...

קסם של פלאפל

 המצב מעיק. הטיפטוף היומי של בשורות האיוב  מהקרבות בדרום ובצפון. אי הוודאות והתעוקה בכיכר החטופים והנעדרים. התל אביבים בעיקר יודעים לתת כתף להתיישבות החקלאית המפרפרת. קציר, מסיק, בציר, קטיף, קלטור, דילול,  מיון, גדיד(תמרים), ארייה(תאנים) ובעיקר קניית ארגזי תוצרת הארץ מהחקלאים שממש לא יודעים איך יעברו עוד עונה בלי החבר'ה התאילנדים....

בין התנדבות בשינוע חמגשיות לפלוגות המילואים בנגב המערבי  לזומים משמימים שמחזירים אותנו לשגרת הקורונה; כשהצלחנו לתאם לנו צהרים משותפים על המרפסת של צביקה- נפגשנו לפלאפל ישראלי. הלכנו על הלאנץ' הכי בסיסי, הכי ישראלי, הכי טעים. 

הבחור הצליח להשיג את המתכון הקסום לפלאפל של "הקוסם" מרחוב המלך ג'ורג בואך DC, הדיזנגוף סנטר, החפ"ק התל אביבי למעשים טובים.

סיר של שמן רותח, ערימת פיתות תימניות בשרניות שמסוגלות להכיל מלוא הטנא מבלי להתפקע ומבלי לטפטף טחינה, בצד קצת חומוס/טחינה/כרוב חמוץ, ריבועי עגבניה לרב"י שלנו ובעיקר לא לשכוח את קערת ענפי פטרוזיליה ירוקה לחברי ששון מפרדס כץ.

הדברים הכי פשוטים, כמו כל דבר ישראלי, הם הכי מוצלחים.

גם הוויסקי הישראלי מפאתי בלומפילד M&H; בקבוק קלאסי, בלי מדליות אבל טעים. בלי וותק של 12 בחבית כמו אחיו הסקוטים אלא רק כשלוש שנים התיישנות בלבד, ביפו. לך תסביר לסקוטים כי אצלנו בשלוש שנים מצליחים להגיע לויסקי הכי טוב בעולם. זוכה במדליית זהב עולמית. ויסקי שבמקור לא תוכנן ללוות לאנץ פלאפל לחברים שלי, אבל שלמה מבנגקוק בחר להביא אותו במקום בונבוניירה המקובלת במחוזות ילדותו.

הכל היה מושלם. הפלאפל הקסום, החבר'ה, הוויסקי היפואי, הכל לבד  מזה שהמדריך שלי מפרויקט "אבא חטוב" קורא את זה ובטוח שמקבל אירוע לבבי מהקטע שלי עם הפיתה.

שניצל כשר

 

נמאסתם!

אתם עם האלוהים שלכם, המצוות, ההלכות, הכשרות וההתחכמויות - ההתנשאות בכמה אתם יהודים יותר טובים מאיתנו, הישראלים שכבר לא הולכים עם כיפה, והדת שלנו היא מבפנים. כחול ולבן עם הרבה צלקות מהמילואים.

השבוע התקשרו ממלון המארח מפונים מהנגב המערבי. ביקשו אם נוכל לעזור ולגוון להם את הארוחות בבישול בייתי. אולי מגש שניצלים לילדים? ברור שהסכמנו. הגברת ירדה לסופרמרקט השכונתי וקנתה חמישה ק"ג חזה עוף והחלה לטגן את השניצלים. באמצע הערימה הגיע עוד טלפון.

"שלום, אני מהמלון. רציתי רק לשאול אם השניצלים שאת מכינה הם כשרים?"

"בוודאי, הרי בקורפור מוכרים רק בשר כשר."

"תודה, אבל עוד שאלה קטנה - האם את שומרת שבת? האם המטבח שלך כשר?"

!!!!!#@#@FFF#@#@@@#"

וטריקת טלפון מהירה. את הקללות מהמטבח שלנו שמעו בלי טלפון על למלון WEST....

זהו . מאז אנחנו אוכלים שניצלים בבית.

חמישים שניצלים "לא כשרים כהלכה" לא זורקים לפח....

בהתחלת מאורעות תרפ"ד נזרקו הרבה מנות נהדרות שנשלחו ממסעדות ומטבחים פרטיים כי לא היתה עליהם תווית "כשר". אוכל הונח מחוץ לגדרות הבסיסים, התקלקל ונזרק לפח. בשש אחרי המלחמה, נתחקר גם את זה. כבר אז נמאסתם - ואחרי 40 ימי משלוחי מזון כשרים - בטח גם לחיילים נמאס מכם.

ובגלל שנמאסתם - אגלה לכם סוד קטן. כאשר אתם פונים אלי ולחברים שלי ומבקשים שנעביר למפונים תרומה בביט או בפייבוקס, אתם מבקשים מאיתנו גם כסף שאינו כשר. חלק מהעסקאות הכי רווחיות שלי אני עושה בששי-שבת, תוך חילול מצוות הלכתיות ברורות לגמרי, שבוודאי מונעות מאיתנו להעביר לכם את הכסף הטמא הזה. כמו את השניצלים הנהדרים שדחיתם בצביעות הלכתית - מאז הרבנית שלי אוסרת עלי לתרום לכם כסף לא כשר....

פרעות תשפ"ד

 עד היום לא הוחלט איך נקרא לשבת השחורה של ה-7 באוקטובר 2023. טבח שמחת תורה, מחדל אוקטובר 23, מלחמת עזה, האסון, הנכבה השניה או כמובן חרבות ברזל שלא ממש נקלט לנו בתודעה.

עם כל הזעם, ההפתעה, התסכול והגועל, הזוועות והגבורה, הסיפורים שמשודרים מסביב ליממה על הגיבורים שלחמו עד הרגע האחרון להגן על משפחתם. להחזיק את הדלת נעולה, לבלום עשרות נאצים בכפיה על גדר הקיבוץ, לצאת מהממ"ד ולהצטרף לכיתת הכוננות נוכח פני המוות, לקחת אקדח אישי ולדהור בכבישים לחלץ את הילדים מהמסיבה, ובסוף להבין כי למעלה מאלף ישראלים נרצחו בבוקר ארור שכזה - מה זה אם לא פרעות תשפ"ד.

ככל שעוברים הימים, התמרון הקרקעי הופך למלחמה, ומספר המתים גדל - אני מרגיש שחסרה לנו כותרת לאירוע. משהו שלא נשכח לעולם. שם למקאמה ביאליקית נצחית. נקודת מפנה שנוכל להתייחס אליה - עד פרעות תשפ"ד, ולאחריהם. תום התמימות. היום בו נרצחה היונה עם עלה הזית, והחלה ההתפקחות משלום עכשיו, לדו קיום מפורז וחשדני.

בקישינב נרצחו פחות מחמישים יהודים. בפרעות חברון נרצחו פחות ממאה יהודים. בפרעות תשפ"ד נרצחו למעלה מאלף ישראלים. יהודים וערבים. דרוזים, צרקסים, בדואים, תאילנדים. מי באש ומי בחרב. בגרזנים וברימונים. נורו בעורפם בשם אללה, החמאס, האמנה הפלסטינאית, חומרי ההזיה שלקחו לפני המבצע, האכזריות האין סופית, הקינאה ב"עושר" של השכנים מהקיבוץ, ותסכול עמוק בן 75 שנים מאז הנכבה הראשונה.

פרעות תשפ"ד. האירוע המכונן. קריאת ההשכמה לישראלים התמימים שחלמו על דו-קיום ושכנות נדיבה. היום האחרון לחלום והיום הראשון לתקומת הנגב המערבי החדש, ללא ממ"דים, מקלטים או צבע אדום, עם נוף לים ומערכת "רואה-יורה" קטלנית שעובדת באמת אוטומטית ללא כל פשרות על כל מי שמתקרב למרחב הבטחון משיכוני עזה החדשים, מגורי אונר"א לבלתי חמושים ולא מזוקנים.

המקום הכי עצוב בתל אביב

 עד היום הצלחתי להתחמק מאתגר "איש הברזל". שלושה אתגרים בלתי אפשריים. שחיה בים, רכיבת אופנים מהירה של 180 ק"מ ולקינוח ריצת מרתון. בעולם נורמלי, אני לא שורד אף אחד מהם. עכשיו הבנתי שכולנו כנראה עומדים לעבור מסלול איש ברזל. את כולו. ביחד. עזה תחילה, ג'נין והשומרון בהמשך, ואיך שנסיים שם - יתחיל המרתון עם החיזבאללה. ב"איש הברזל" שלנו, אם לא נעבור את הכול ביחד, יהיה פה מאוד עצוב. כמו בכיכר החטופים והנעדרים. מצרף  את טורי הכי אישי השבוע. שובו לשלום!

וכרגיל, למי שממש רוצה לקרוא את הטקסט המלא - ויש כמה כאלה, מצרף....

המקום הכי עצוב בתל אביב. 

רחבת מוזיאון תל אביב. כיכר החטופים והנעדרים.

פה מתרכזות המשפחות. הפעילים. המחזקים. הרבה מייצגים, פסיפס של פוסטרים של פני החטופים המודבקים על קיר המעוטר בכתובות אישיות ותפילות לשובם במהרה, והרבה רצון טוב לחבק ולעודד את כל מי שנמצא פה שקוע ביגון ודמע. 

אי וודאות וערפל קרב. תיקווה ש"כולם תמורת כולם", יחזרו, ישוחררו, ייפדו מהשבי וגם שני הג'ינג'ים הקטנים ילכו שוב לגן הילדים בקיבוץ.

במוצ"ש  האחרון הייתה בכיכר עצרת רבת משתתפים. נאומים מחד, אמנים שבאו להזדהות, קהל שבא לחבק המשפחות, וגם ראש העיר חולדאי ורעייתו שהסתובבו בקהל המשפחות עם תיקווה שאולי יהיה טוב.

הרחבה עמוסת פינות מייצגים. בכניסה עמוד עם שעון חול. תזכורת למימד הזמן והדחיפות קודם לכל נקמה וגדיעת החמאס – השיבה הביתה. מיצג השולחן הארוך במוזיאון, מאות המיטות ברחבת היכל התרבות, וגם מיצג סמלי שכל אחד מאיתנו יכול לעשות אצלו במשרד, כיסא צהוב ריק. משהו סמלי  שיונח כתזכורת לחטופים עד שישובו כולם .יוזמה של מטה המשפחות כאשר שם המהלך - הכיסא הריק עד שכולם ישובו הביתה.

באחד הדוכנים קיבלתי סרט צהוב שקשרתי על מראת האופנוע שלי. כל הדרך מהכיכר התנפנף הסרט ורפרף על ידי, תזכורת, לכמעט מאתיים חטופים שמחכים להם בבית.

באמצע השבוע המקום לא עמוס ובמהלך שעות היום האוהלים בתוכם ישנים בני המשפחה , אוהלים המונחים בשוליי הרחבה. הכיכר בימי חול דלילה. חברים שיתפו אותי כי הם נמנעים מלהגיע כי קשה להם. האוויר כבד. עצוב. קשה להם להישיר מבט בעייני הסבאים העצובים ולומר להם – יהיה טוב. עברנו מספיק אירועי בני ערובה מול מחבלים נאלחים ונבזים שכמותם, ולא תמיד זה נגמר בעסקה מוצלחת מבחינת המשפחות. הלוואי שכוחותינו ישובו בשלום עם כולם, בעסקה או בכל דרך אחרת, אבל כולנו מרגישים שהמדינה פישלה בענק בחוזה שיש לה עם תושביה בנושא בטחון אישי - ואחראית עכשיו לתקן את המעט שניתן מאירועי שמחת תורה הנוראיים.

בשמחת תורה קרסנו אל הפחד, התסכול, הכעס והרצון לנקום.  בשבוע האחרון, יש שביב של תקווה. דיבור על עסקה. ציפייה לחדשות אודות הנועזים בעורף החמאס שחזרו עם עוד כמה חטופים בריאים ושלמים; והרבה חלומות רעים על תסריטים שאף אחד לא רוצה לדבר עליהם  מלווים בשינה טרופה גם בדירתנו הלכאורה בטוחה בתל אביב.

בעודי מסתובב בכיכר החטופים, בין תמונות הילדים החטופים לשולחן הערוך, קבלתי שיחת וידאו מהבת שלי הגרה אי שם במיאמי הרחוקה, כשסביבה מקפצים הנכדים הצעירים שלי בקריאות שמחה – סבא, סבא! לא יכולתי לעצור את הדמעות. כל כך עצוב, כל כך מבין את המשפחות, שבא לי לחבק את כולם, בלי כל קשר למהלך קרקעי כזה או אחר. כולנו ביחד, גם במקום הנמוך הזה, וחובה עלינו לעודד אותם בכל יום, עד שיקבלו גם הם את שיחת הטלפון מנציג הצלב האדום שיבשר להם כי כל החטופים בדרך הביתה.

באחד הדוכנים קיבלתי סרט צהוב שקשרתי על מראת האופנוע שלי. כל הדרך הביתה מהכיכר התנפנף הסרט ורפרף על ידי, תזכורת, לכמאתיים חטופים ונעדרים שמחכים לקבל מהם סימן חיים ולשיבה שלהם הביתה.

קבוצת לחימה

 ארבעה שבועות של מלחמה

וקטסטרופה מדממת אחת,

שעד היום,

אף אחד באמת 

לא לקח עליה,

אחריות מלאה.

בין רעם הפצצות בעזה,

לפיצוץ המיירטים בשמי תל אביב.

כשאנחנו מרגיעים את הנכדים שהממ"ד הוא הכי בטוח בעולם,

ומחפשים קרש עץ זמין לנעול את הדלת מבפנים,

למקרה שהטויוטות הלבנות ישובו - 

אני לא מפסיק לשאול את עצמי,

איך ממעצמה גרעינית אימתנית הפכנו שוב לקהילת יהודית נרמסת, 

נבזזת ונשחטת על ידי עדת כפוי טובה בוגדנית, 

שחשבנו כי אם ניתן להם פיתות וחומוס, 

טיפול תרופתי ומזוודות מלאות בדולרים - 

יהיה פה מזרח תיכון חדש, שלום עולמי, 

והמשיח בוא יבוא.

מצרף לעיונכם את טורי השבועי במוסף המקומי של ידיעות אחרונות, בהצדעה לאנשי שכונתי הנדיבים והמסורים, שגם לקראת חצות מוכנים להקפיץ חבילה מרמת אביב ג' למשפחת פליטים בבתי ים שנותרה ללא חיתולים ומוצצים לתינוקות שנולדו בנגב המערבי והולכים כבר שבוע רביעי לישון בדירת מילוט זמנית במרכז הארץ.

מודה לעורכת שלי בידיעות, סיגל בר קובץ, שבלעדיה - כל הטקסטים שלי לא היו  מוצלחים כפי שיצאו לאור....

=================================

לטובת שמונת הקוראים הקבועים של המדור מאותגרי הקטרקט והצילינדרים,  מצרף גם את הטקסט המלא שלא נכנס לפורמט בעתון...

קבוצת לחימה

הפעם, הרבה יותר מהמלחמות הקודמות, אנחנו  מקובצים. בקבוצות הוטסאפ של הבניין, השכונה, החבר'ה מהמילואים וקבוצת אוהדי הפועל תל אביב כמובן. זה חלק מהמלחמה התל אביבית בחרבות ברזל 23'.

קבוצת הוטסאפ הרגועה של השכנים שלי, שנועדה בשגרה להודעות מנהלתיות על ניהול הבניין, חקירות עומק לזיהוי  מידי של מי שהכתים הבוקר את רצפת המעלית בכתמי קפה, איתור הכלב עם השלפוחית הרגיזה , כמובן איומים בגרירה על מי שחנה שלא ברשות במקום החניה הפרטי של השכן העצבני התורן –  ביחד עם עוד קבוצות הוטסאפ של חיינו: קבוצת השכונה, הורי הגן, ביה"ס, השכונה, החבר'ה מהמילואים וקבוצת בני המחזור שלי מהתיכון של שנת 71' בעירוני א' התל אביבי. קבוצות  וטסאפ תל אביבית מקובלות. עם ויכוחים פוליטיים, הזמנות לאספת בחירות מוניציפליות או הצטרפות להפגנות, ועדכונים על תוכניות חפירות המטרו המתוכננות ממש מתחת לביתנו המשותף. עד לאזעקה בבוקר שמחת תורה. 

נפגשנו בחדר המדרגות באזעקה הראשונה בחלוקים וקורי שינה. מאז כולנו מלוכדים. בקבוצה. בהתחלה  הנושאים דנו במי אשם וציטוט פרשנים מרשתות חברתיות. אבל תוך ימיים הפכנו למעשיים. מתנדבים לכיתת כוננות שכונתית, טרמפים למגויסים, ארגון ציוד ראשוני למילואימניקים שיצאו מהבית  בחיפזון רק עם אקדח  אישי וטלפון נייד ללא מטען.

אחרי ההלם הראשוני, השתנו ההודעות. בנוסף לגל ההודעות הפרטיות שקבלנו מהחברים, החלו להתפרסם אצלנו בקבוצה רשימות ציוד שביקשו המארגנים לחבילות הסיוע מהעורף לכל מי שהסכים לקבל. מגופיות טרמיות לחיילים ומטענים ניידים ועד למוצצים עבור ילדי הפליטים. כל  מי שאימץ פלוגה, עסק באריזת קופסאות ושינוע הארגזים דרומה. מי שלא עסק באפסנאות – בישל סירי ממולאים או טיגן גבעות שניצלים וירד לחפש  את הלוחמים הכי רעבים בין נתיבות לכרם שלום.

בקבוצות הוטסאפ עסקנו בליקוט פרטני.  באקספו זה במקרו. לאוגדות. אצלנו – במיקרו, עד לרמת המיקרו להריונית מהדרום שצריכה ללדת השבוע לעריסה (שעדין לא בנמצא) בממ"ד תל אביבי. מדיאודורנטים ועד ריהוט לדירות. מבגדים לתינוקות ומוצצים  - עד למיטת ילדון שחולץ מהממ"ד בבארי לדירת מחסה  ריקה של תורם נדיב בשכונת מעוז אביב שצריך רק לזוודָה עד למחר ולהכניס אליה משפחת פליטים עגמומית לנקודת מרגוע. 

הודעה קצרה בקבוצה של הבניין – וליד דלת הדירה מצטברים כל הפריטים הדרושים. מתן בסתר. הפריטים כאילו מגיעים דרך הענן. ממזלג ועד כורסא, מקערה ועד למיקרוגל חדש. ערמות של בגדים. ממש הזדמנות להיות נדיב וגם לרוקן את הבוידעם, כי כמה שנים תשמרו את הסרוויס הישן המיועד למסירה לבתכם שמסרבת להתחתן ולהתמסד?

להבדיל מהרחש הפוליטי המתלהם בקבוצות הוטסאפ עד לשמחת תורה – עכשיו באמת כולנו  בטון אחד. ממלכתי. מתרכזים במעשים טובים. "דרושה תרומה לאפודים קרמיים ואבזור סיירת", "דרושה הקפצה של ארגז סימילק מגבעתיים למלון ווסט". "למי יש נעלי ספורט לבנות מספר 30 לילד". "מכירת מוצרים חקלאיים ביום ששי בשבט הצופים", וכמובן – "מי מתנדב לרדת ולקטוף עגבניות בנחל עוז",  רק  שהפעם בלי הגשש החיוור.

בבוקר שמחת תורה נפגשנו בחלוקים וסתורי שיער. מאז התחלנו להתכונן לפגישות הבהולות במרחב המוגן עם השכנים. משקיעים בפיג'מות, ישנות עם חזיה, לא מסירים האיפור לפני השינה כי מי יודע, אולי תהיה לנו יציאה בלתי מתוכננת וברנו טגניה יגיע ונעלה אתו לשידור בו ידווח כי לא היו נפגעים בנפש ופעלנו בהתאם להוראות פיקוד העורף?