הסבא של רנן שור היה הרב של צפת. דור רביעי של זקני צפת. הרב שהוביל את חסידיו בקרבות 48' למגן את צפת בשקי חול גם בשבת קודש כי לדעתו עת להתפלל ועת להילחם. חבל שכיום אין עוד הרבה רבנים ציוניים כמותו.
הסיפור האישי שלו שימש כרקע לסרטו המוצלח - בלוז לחופש הגדול. עברו עשרות שנים מאז. הוא ניסה ללכת בדרכו הקולנועית של אורי זוהר; לצערו הרב של סבו של רנן, אברהם זיידא הלר, הנכד לא חזר בתשובה בעקבות הרב אורי זוהר.
בשרות הצבאי שלו היה כתב צבאי. הוא כיסה את קרבות מלחמת יום כיפור הכי קרוב שניתן. פגזים נפלו במרחק עשרות מטרים ממנו. הוא ראיין את גיבורי השריון ברמת הגולן ויש לו זכות היוצרים על שם הקרב הנורא שם - "עמק הבכא".
שור ניסה כמה פעמים לשחזר את הצלחת הבלוז, אך ללא הצלחה. לימים הוא ניהל את ביה"ס לקולנוע הראשון בירושלים, המוסד המצליח על שם סם שפיגל. עכשיו הוא יוצא בסגירת מעגל משפחתי. המעורר, סרט שהוצג לראשונה בפסטיבל דוקאביב השנה, ומוצג עכשיו בסינמטק התל אביבי. סרט דוקו עליו ועל סבו הרב מצפת. באמצעות הקראת מסכת מכתבים רבים שנשמרו אצל הנכד - נחשפת מערכת יחסים אוהבת, משפחתית, יהודית ועקבית בה הסב מנסה להעביר את הנכד מעולמות הפילם להיות עבורו כבן ממשיך במסורת ישראל.
ההתכתבות בין סבא לנכד, מעוררת מחשבות. האם אנחנו מנהלים גם בימינו דיאלוג נחוש ואמיתי עם הנכדים שלנו? שיחות בין דוריות ערכיות שלא רק על טעמי ארוחת הערב או בעיות רפואיות של סבתא. התכתבות פולמוסית אך לא מתנצחת. שיחה מכבדת ולא מנצחת. שיחה עמוקה שלוקחת בחשבון כי גם לבני דור ה-Z יש מה לומר ומסורת היא טיעון תומך אך לא מכריע.
הסרט פותח וסוגר בשיר תפילתי על הדילמה האישית - כסף או זמן. האם לדאוג לממוננו שבא והולך או לימינו שאוזלים ולא יחזרו לעולם. כפי שהבנתם - אם מנהל בית ספר לקולנוע כבר עושה סרט, זה יהיה כפי שצריך. ארבע שנות עבודה, כתיבת ספר עב כרס על הסבא, צילום כל הדודות שלו שכולן משיקות לגיל מאה, ובסוף גם עריכה אכזרית שהוציאה סרט מענג באורך של 90 דקות.
בסרטו "המעורר" משלב שור קטעי נוסטלגיה תל אביבית מרגשת שצולמו במצלמת 8 מ"מ אותה רכש מכספי מתנות הבר מצווה שלו, עם קטעי ארכיון שאיתר בכישרון רב אודות הסבא, מלחמת יום כיפור, הנעורים בעירוני א' והמשך חייו הקולנועיים.
הסרט מרגש כל תל אביבי מהמחזורים שלנו, בעיקר את מי שמתגעגע ל"מלך מלכי הפלאפל" ברחוב קרליבך פינת שפרינצק, שמכר לנו חצי מנה בהפסקת עשר בתיכון; שנזכר במזנון הנייד של "סבא" שהיה מגיע עם הצוות מהקיוסק הסמוך לחצר עירוני א' למכור לנו לחמנייה עם גבנ"צ או חביתה תמורת כמה מטבעות מדמי הכיס שקיבלנו מהורינו; סרט המחזיר אותנו לאווירה הדיזנגופית בשמונה מ"מ ומוזיקה תקופתית שערך אהוד בנאי, עם חצאיות המיני ומכנסי הבנים המתרחבות וחולצות פרחוניות עם צווארון גבוה; לזיכרונות מ"ההפסקה הגדולה" בתיכון כשהזוגות הקבועים היו מקיפים בהליכה איטית את חצר התיכון יד ביד ומכריזים פורמלית על אהבתם, והשאר היו מתגודדים סביב בן המזל התורן שחנך את הטוסטוס החדש שקיבל כמתנת גיל 16 והוכתר זמנית כמלך המחזור.
כמו מי ש"המעורר" הצפתי היה מעיר אותם בסרט של רנן לעוד יום של תורה, אנו יוצאים זמנית מהדכדוך התקופתי הכללי ומתענגים על הנוסטלגיה בסרט. בני השבעים המקומיים היום, דור ה"היפים" שגישר בין הורינו בוני הארץ לילדינו המדהימים שלא מתבלבלים גם בימים קשים אלה ומתעמתים עם פרשי סוסים מצד אחד ולמעלה ממאה ימי מילואים מאתגרים בשנה מצד שני.
שי אביבי בתפקיד המעורר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה