הירוט האחרון ביב"א הצפונית

 

אחד התפקידים היותר משמעותיים בחיל האוויר הוא להיות קצין במערך הבקרה. מסג"מ ועד אל"מ, כולם קצינים עם סמכות רחבה ואחריות מלאה. הלוחמים שמפקד חיל האוויר הסמיך להילחם על שמים נקיים מכל איום בכל הכלים העומדים לרשותם. מתותחי נ"מ , קרני לייזר, מטוסי קרב ועד לטילים המגיעים ליונוספרה. הם המגינים על שמי המדינה 365 ימים בשנה. קצינים וקצינות צעירים שצריכים להחליט תוך שניות : עמית או טורף, טיל או סתם בליפ אקראי על מסך מכ"ם, כטמ"ם או להקת ציפורים, אש חופשית או בדיקה נוספת, מטוס נוסעים עם טייס מבולבל או מטוס חטוף עם פוטנציאל לאסון עם מאות הרוגים; האם להפנות המיירטים למפגש קטלני או לחכות קצת בכדי לא לסכן את המיירטים מסוללת טילי קרקע-אוויר. דילמת הצל"ש או טר"ש בכל החלטה מבצעית.

מ.ט. היה סג"מ צעיר במלחמת יום כיפור. אתם יכולים לבד לעשות את החישוב לגבי גילו. כבר לא ילד. הוא חבר שלי. אח לנשק. התגייסנו ביחד והלכנו ביחד דרך ארוכה. הוא בחר להמשיך ללבוש מדי דקרון. לי זה פחות התאים. לימים השתחרר משרות פעיל בצבע הקבע ופתח עסק פרטי מצליח, כאשר בין לבין המשיך להגיע ליחידה כאיש מילואים פעיל ביותר.

לאחרונה הוא החליט שדי. מספיק. אפשר לשחרר ולהשתחרר. להפסיק להיות "בקר הירוט" הכי מבוגר בעולם עם הפלות טריות במלחמת 12 הימים (החברים בודקים האפשרות לרשום אותו בספר שיאי גינס), ולהיות סבא במשרה מלאה. להוריד את הסרבל ( כן, לא רק טייסים הולכים עם סרבל טיסה. גם בקרים בכל העולם לובשים סרבל כמו כל הטייסים) ולעבור לכפכפים. ניסה לשכנע את עצמו לסמוך על דורות רבים של בקרים צעירים שיעשו את העבודה כמו שלימד אותם לאורך שנים. בנחרצות, בשאיפה לאפס טעויות, ובחיוך.

מ.ט. הוא איש נדיר בחיל האויר. כל מפקדי הטייסות מהעבר ועד היום מכירים אותו. ביחוד מהתחקירים המשותפים בהם לא חסך מהם ביקורת במקרה וניתן היה לשפר את מה שהם חשבו כטוב, למצוין.

לפני למעלה מחמישים שנה נכנס למקצוע, כשכל ההגנה האווירית נוהלה ידנית על צגי מכ"ם מבוססי טכנולוגיה של מלחמת העולם השנייה. היום הכול ממוחשב, נתונים דיגיטליים בדיוק מקסימלי, ובכלל לאויב אין בכלל מטוסי קרב ,כך שקרבות אוויר לא נערכו במזרח התיכון הרבה שנים. לעומת זאת המטרות המיורטות קטנו לממדים של מטוס זעיר אך אלים, עם יכולת אובדנית קטלנית נשלטת מרחוק.

שמי המדינה יישארו נקיים עם הפקודים של מ.ט. שימשיכו בדרכו. השבוע חיל האוויר נפרד ממנו. המבוגר האחראי הלך הביתה. בשנתיים האחרונות שלוש פעמים החליט שזהו, נגמר, ופרצה עוד מלחמה שעיכבה את פרישתו. ביקשו שיישאר.

קולונל מ.ט. הוא נשר זקן, שחזר אל הקן. ביחידה שלו יש לוח הפלות. רק לאחרונה התווספה לזכותו הפלה נוספת של כלי טייס עוין. נכון שזאת הייתה עבודת צוות - הטייסים, המודיעין, הטכנולוגיה, צוות הבקרים שעזרו לו בשנים האחרונות בתפעול כל מאות המפסקים ובפונקציות בטכנולוגיה החדשה, אבל בראש הצוות המבצעי הצעיר תמיד רעם קולו של מ.ט. , "למפגש! ימינה לכיוון צפון. בשעה 12 שלך, אש חופשית!"

תודה למ.ט. על אלפי ימים המילואים, שעות עמדה ושעות פיקוד, תדריכים ותחקורים, דיונים והווי יחידתי, והרעות. היה מרגש השבוע לשמוע את הברכות שקיבל מהיחידה שלו שם שירת כמתנדב במילואים עד עכשיו. עד תרגיל הירוט האחרון שעשה כאימון לטייסים ולמערכת, מקצועי וענייני כתמיד, להוכיח לעצמו ולכולם כי גם אחרי חמישים שנה לא איבד את כושרו להגן על כולנו ולשמור על שמים נקיים. תרגול היירוט האחרון בשמי הגליל היה הטנגו האחרון של מ.ט. עם חיל האוויר.

חבר, תודה!

אגב, אני מכיר עוד הרבה קצינים בכירים במערך הבקרה, מבוגרים מחברי מ.ט. שבשנתיים האחרונות נכנסו מתחת לאלונקה ולא השתחררו לגמלאות ממילואים, למרות שהנכדים לוחצים והסבתא כבר איבדה הסבלנות - עד מתי תמשיכו להיות במילואים?

בהצדעה, חברים ומפקדים שלי!

העיניים של איכילוב

ארכיון התמונות של מחלקת הצילום הרפואי באיכילוב הוא תמצית ההיסטוריה האחרונה של תל אביב. צילומים של  דם וכאב; פיגועי הטרור, נפגעי מלחמת המפרץ, רצח רבין, ועד לפצועי מסיבת הנובה, אירועי 7 באוקטובר, וכעת מלחמת 12 הימים. הכול מתועד, מחכה למאגר מידע ראוי שיאמץ אותו.

במהלך המלחמה האחרונה, מנכ"ל בית החולים, פרופ' אלי שפרכר, בחר לשתף את הציבור בחלק מהתיעוד הפנימי. זוהי תערוכת הוקרה לצוות המוסד, המוצגת עד סוף אוגוסט בלובי הכניסה לבניין הלב, על שם עופר. הצילומים מציגים את צוותי הרפואה, אנשי הסיוע והמתנדבים, שנקראו לכוננות מול הלא נודע בכל פעם שהרמקולים הכריזו על "צבע אדום".

 

מצלמים את האמת, לא את הפוליטיקה . בדרך כלל, אנחנו לא מצלמים בבתי חולים, בין השאר בגלל צנעת הפרט והכאב האינטימי. יוצאי הדופן הם בדרך כלל פוליטיקאים, שמנצלים ביקור אצל פצועים לרגע צילום. לחיצת יד לאיש לא מוכר, כשהוא בפיג'מה, בשיא כאבו, ובטח שלא במיטבו. לא חושב שזה צילום שכלול בטופס 17 מקופת החולים.

רק בתל אביב, העיר שלא מפסיקה לחגוג גם כשהעורף מתבקש להירגע, אפשר לראות תערוכת צילומי מלחמה כשהתותחים עדיין רועמים. רק אצלנו מחזור שלם של תינוקות נולד במרחב התת-קרקעי, חניון שנחשב ליקר ביותר במזרח התיכון, והפך למחלקת יולדות. פצועים טופלו במסירות, כאילו אין מלחמה, והכול תועד.

המציאות של שתי צלמות. במלחמת 12 הימים, מנהלי איכילוב החליטו לצלם. שתי צלמות הבית, מירי גטניו וג'ני ירושלמי, תיעדו באופן שיטתי כל רגע בבית החולים התת-קרקעי שהפך למקום הכי בטוח בעיר. שתי צלמות מקצועיות , שעובדות בבית החולים למעלה משלושים שנה, חיפשו יומם ולילה את הפריים הנכון כדי לתעד את עבודת הצוות, האתגרים והאחדות מול הטילים. בשגרה הן אחראיות בדרך כלל על צילום הליכים רפואיים, אבל הפעם הן תיעדו את החיים עצמם. רגעים יוצאי דופן שלא לומדים בשום בית ספר לרפואה, אבל המציאות מכריחה אותנו להיות ערוכים להם.

הצלמות מביאות רגעים אנושיים שנקלטו: ממסדרונות חדרי הלידה התת-קרקעיים שלא פסקו לפעול, דרך פרויקט העברת הפגים מבית חולים ליס למרחב המוגן, ועד לטיפול בפצועים מקריסת בניינים עקב נפילת טילים. הכול, כמובן, תוך שמירה על פרטיות המטופלים, ועם דגש על האווירה ועבודת הצוות של אנשי איכילוב שירדו ל-12 ימים אל מתחת לפני האדמה.

ההישג הקטן של הצלמות, שמסביר הכול, הוא תמונה אחת שהציגה עובד בחדר הכביסה הלוהט. אחרי שהתמונה פורסמה בתערוכה, הנהלת בית החולים החליטה להוסיף שם מזגן חדש. המצלמה הצליחה להעביר את המסר, וזה אומר הכול.

מימין, ג'ני ירושלמי ומשמאל מירי גיטניו

 

אתמול שדרות וקייב, היום תל אביב

 

ורק יהונתן גפן ישב למעלה וחייך

 

מחר מזמינים טכנאי

 

הטלפון הלך

 

הפציעה, ההפתעה והתודה שאחרי

 

מלחמות פורצות בקיץ

 

מה באמת חשוב לנו בחיים? אהבה, תזונה, וויי-פיי ושליטה על המזגן. כל השאר זה בונוס. בואו נודה באמת – אין דבר שמעורר יצרים ומלחמות כמו קרב שליטה על טמפרטורת המרחב.

חם מדי, קר מדי, נושב חזק, לא מרגישים כלום, רועש, לח, ותגידי – המזגן הזה בכלל עובד? הוויכוח הזה חוצה משפחות, מקומות עבודה ואפילו אולמות קולנוע. הולכים לסרט? נראה אתכם לא מתעטפים בכירבולית בכניסה לאולם. הולכים לחתונה? מרוב צינון, מבקשים מפות מהמלצר רק כדי להתכסות מפני הרוח הנושבת מעלינו בעוצמה של סופת הוריקן.

כמו אצבעות בכף יד – לא כל האנשים זהים. אין טמפרטורה אחת שתתאים לכולם. לשמנים ולרזים, לגברים ולנשים, לצעירים ולמבוגרים, לרוקדים או לסועדים, לחרדים עטופים בבגדים שחורים או לחילוניים עם גופייה וקצר. השונות האנושית היא שהופכת את הדיון סביב השלט למלחמת עולם של ממש. האם נכוון ל-16 מעלות או ל-24? להזיע או לקפוא? סלסה או וואלס? סליחה, אפשר רגע את שלט המזגן בבקשה?

יוגה, זיעה ואדי מלחמה - בקאנטרי אצלנו, שיעור יוגה הוא חוויה חוצת יבשות. מלחמת שליטה אגרסיבית בין מורה שחזרה מטיול רוחני בהודו והחליטה שהתלמידים חייבים להזיע בשיעור, לבין נשות השכונה. קשה? תתמודדו. יש משבר אקלים שהמורה עדין לא שמעה עליו. נשים מזיעות שבאו לקבל רגע פרטי משלהן, מנבחרת הכדורגל הפרטית בביתן שבדיוק נמצאת בחופש הגדול, וכל מה שהן רוצות זה מזרן, חדר ממוזג ונעים, ומוזיקת רקע מרגיעה. המורה רוצה שנתכופף לתנוחת המשולש, ההר והעץ המותחים את כל הגוף המותש, והן רק רוצות להירגע ולחלץ את השרירים בחדר ממוזג ונעים. אבל למה 25 מעלות עם לחות מוגברת? לא חבל על הסט החדש של לולו למון?

מלחמות המזגן מגיעות לכל מרחבי חיינו -  בחדר הרצאות עם קהל מעורב מגדרית, לוקח פחות משבע דקות עד שמישהו מבקש לשנות את עוצמת המיזוג. בטיסות של מעל לשעה - הביקוש לשמיכות מהדיילים גדול ואסרטיבי יותר מהבקשות לקנות שוקולד מעגלת הדיוטי פרי. והעיקר - במרחב הזוגי ברכב. לפי מה קובעים את עוצמת המזגן בו, כשאין בו פיצול בין הצדדים שם צד א' יכול להקפיא את האגף שלו עד לרמת מרגריטה קפואה ולהלן צד ב' בנסיעה יכולה להפעיל את חימום המושב בצד ימין בעוצמה של סיר חמין מהביל. או להיפך כמובן. מאבק שליטה מתמשך על כפתור השליטה כל הדרך עד החניון בו כבר מתפתח ויכוח אחר. איפה אוכלים בששי בערב?

כשזוגיות ומיזוג נפגשים - אין ספור זוגות כבר לא ישנים כפיות בגלל מחלוקת מטאורולוגית. היא רוצה חדר שינה קר עם שמיכת פוך עבה, הוא מעדיף חלון פתוח. הוא היה מעדיף אוהל והיא איגלו. ולהיפך כמובן.  מאז שהילדים עזבו את הבית, מישהו עבר לישון בחדר נפרד.

ואחרים? היא פותחת במרפסת ספה נוחה עד אחרי החגים והוא נשאר עם המאוורר שמעל למיטה. זוגיות מושלמת עם מינימום חיכוך והרבה שינה טובה. כמי שכל חייו עבד במשמרות ארוכות הבנתי מזמן - לילה בנפרד מוליד געגועים, ושומר על השלום בבית.

ומה על הזוג הצעיר שנפגש מחוץ לעולם הממוזג? אם יליד תל אביב הלוהטת יתאהב בירושלמית קרירה, לא יהיה להם מנוס אלא לקנות דירה במודיעין. בדיוק באמצע הדרך: 300 מטר מעל החום התל אביבי, 400 מטר מתחת לקור הירושלמי. פשרה נעימה, ובלי ויכוחים על המזגן. בסוף, כולנו רוצים דבר אחד: להיות צודקים. ואם אפשר, שהחדר יהיה בטמפרטורה המושלמת, כמובן.