פרק 1: דקה אחרי חצות
"שתיים עשרה אפס אחת."
קולה של ד"ר פאטמה בהרמי היה צלול, נטול הבעה. היא הורידה את המבט מהשעון הדיגיטלי האדום שהיה קבוע על קיר הבטון החשוף, אל מכשיר הטלפון הלווייני השחור שהונח במרכז השולחן. המכשיר שתק.
החדר, חפור עמוק בבטן ההר, היה קטן ונקי באופן אובססיבי. ריח של אוזון ממכשיר טיהור האוויר וקפה שחור חזק עמד בחלל. מסביבה ישבו שלושת הגברים האחרים בצוות, מדענים וקצינים בכירים בדימוס במשמרות המהפיכה. כולם ישבו דרוכים, מבטיהם נעוצים בטלפון כבספר קדוש.
לפני שבע שנים, בשנת 2019, הרבה לפני שמישהו דמיין את המפץ של מלחמת "שאגת הארי", הוקם הצוות הזה כפוליסת ביטוח סודית. הגנרל קאסמי אמר לה אז: "פאטמה, את תהיי הנשמה של הנקמה האחרונה. כשאנחנו ניפול, את תקומי". הוא לא דיבר על ניצחון; הוא דיבר על הנצח. והיא, מוסלמית מאמינה בת שלושים ושתיים, ראתה בזה את ייעודה.
שש שעות קודם לכן, ב-18:00 בערב, הקול בצד השני עוד היה יציב. "השמיים בהירים מעל טהרן", אמר המזכיר הצבאי, הקוד הרבע-יומי לאישור שהכל תקין. עכשיו, דקה אחרי חצות, הדממה הייתה מוחלטת. זה לא היה רק קשר טלפוני שנותק; זה היה חבל הטבור של המשטר. הצמרת, המפקדה, הרפובליקה האסלאמית כפי שהכירו אותה - ייתכן שכל זה קרס תחת המגפיים של "שאגת הארי".
"הקשר נותק", היא אמרה. "מבצע 'הנקמה האחרונה' נכנס לשלב הביצוע".
פרק 2: הצל של טהרן
התוכנית נרקמה במרתף של בית "בירוני" ישן בצפון טהרן, שנים לפני שהמלחמה הנוכחית טרפה את הקלפים. "הפקחים של סבא"א סופרים גרמים של אורניום בנתנז", אמר קאסמי בפגישה ההיא. "הם מחפשים את מה שאנחנו מרשים להם למצוא. אבל 'הנקמה האחרונה' לא קיימת ברישומים".
הלוגיקה הייתה מרושעת בפשטותה. לאורך חודשי הלחימה האחרונים, המודיעין הישראלי ניהל מרדף אובססיבי אחרי 400 הק"ג של האורניום המועשר. איש לא ידע כי יש עוד תשעה ק"ג מזוקקים, שהועלמו עוד ב-2019 והוסלקו ליום הדין. תשעה ק"ג שהורכבו בתוך שלוש "הבנות" - פצצות קטנות שהוסלקו במארזים של מנועי טרקטורים חקלאיים.
פאטמה נפרדה מאמה באותו לילה רחוק. "אני נוסעת למחקר חקלאי באזורים הנידחים", אמרה לה, ומאז הפכה לצל. היא וצוותה חיו בבידוד מוחלט, שומעים בשברי דיווחים על קריסת קווי ההגנה ועל כניסת כוחות האויב לטהרן. הם היו השריד האחרון של איראן הישנה, מחכים לרגע שבו השמיים יחשיכו סופית.
פרק 3: ה-9 ק"ג הקדושים
השיירה הקטנה עצרה בנקודת 'אל-קודס 3', צוק חשוף מעל ערוץ נחל יבש בלורסתאן. פאטמה ירדה מהמשאית והביטה באופק הבוער. היא חשבה על הישראלים שחוגגים עכשיו את ה"ניצחון המוחלט". הם לא הבינו ששבע שנים של הכנה שקטה התנקזו לרגע הזה.
"הם ביזו אותנו", לחש חמזה, המהנדס. "הם נכנסו לטהרן כאילו היא חצר אחורית".
"השפלה היא זמנית", ענתה פאטמה בקור רוח. "הטיהור הוא נצחי".
היא פתחה את המכסה המגן מעל כפתור ההפעלה. האצבע שלה הייתה יציבה. היא לא ראתה בעצמה רוצחת, אלא מאזנת של הצדק האלוהי. אם איראן צריכה ליפול, היא תמשוך איתה את גורל האזור כולו.
"בשם אללה", היא אמרה, ולחצה.
מנועי הדלק המוצק ניצתו בשאגה. שלושה פסי אש כתומים חתכו את שמי הלילה, עולים בקשת חדה לכיוון מערב. הם היו מהירים מדי לכל מה שהעולם חשב שיש לאיראן.
פרק 4: החטא של עלי
הטילים חצו את המרחב האווירי של ירדן בתוך דקות. בבור בקריה בתל אביב, חגיגות הניצחון נקטעו באחת. שני טילי "חץ 3" נורו במקביל, והמפגש בשולי האטמוספירה יצר שני כדורי אש כחלחלים מעל הערבה. שתי מטרות הושמדו. השלישית - זו שכוונה לירושלים - חמקה.
אבל לטיל השלישי היה סוד. עלי, הטכנאי הראשי, היה מוסלמי אדוק שראה בכתבי הקודש גבולות שאסור לחצות. בלילה שלפני השיגור, הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שידו תהיה זו שתמחק את אל-אקצא בשם הנקמה. בידיים רועדות, הוא שינה את הכיול של המרעום האופטי. הוא לא נטרל את הפצצה; הוא רק וידא שהיא לא תדרוך את עצמה במגע ישיר.
הטיל צלל לעבר העיר העתיקה. לא היה פיצוץ פטרייה. הייתה רק חבטה קינטית אדירה. הטיל פגע ישירות ברחבת הר הבית. אבנים עתיקות קרסו, וענן אבק עצום עלה לשמיים. שלוש הפצצות המזוקקות נותרו כלואות בתוך מעטפת הפלדה המעוכה, קבורות תחת הריסות המקום הקדוש. לא הייתה קרינה, אבל היה חילול. חילול מוחלט.
אפילוג: אללה ירחמו
פאטמה עמדה על הצוק וצפתה במסך הלוויין. היא ראתה את האבק עולה מהר הבית, אך לא ראתה את ההבזק הלבן. היא הבינה מיד; מישהו בגד. הדת שלהם, שהייתה אמורה להיות הדלק של הפצצה, הייתה זו שכיבתה אותה.
"הם פגעו בהר", לחש חמזה. "הם השמידו את אל-אקצא... והפצצה לא התפוצצה".
פאטמה לא בכתה. היא רק הרגישה את הריקנות העצומה של מי שגילה שהנקמה פגעה בלב של עצמה. ישראל הציגה לעולם את שרידי הטיל האיראני שפגע במקום הקדוש, והעולם המוסלמי הגיב בזעזוע לא כלפי האויב, אלא כלפי מי ששלח נשק כזה אל הקודש.
"מה עכשיו, דוקטור?" שאל חמזה.
"עכשיו אנחנו נעלמים", היא ענתה. "ההיסטוריה תזכור אותנו כמי ששרפו רק את הבית שלהם. אללה ירחמו, חמזה. כי אף אחד אחר לא יסלח".
הם התפזרו בחשיכה של הרי הזגרוס, ארבעה צללים של מעצמה שהייתה ואיננה. ירושלים נותרה פצועה, וה-9 ק"ג של האורניום המועשר הפכו לערימת גרוטאות רדיואקטיבית בלב הסכסוך שאין לו סוף.
תגובות