דילוג לתוכן הראשי

פרלמנט של יולי-אוגוסט


גברים הם עם מוזר.

אתה קובע איתם פגישה. לא עסקית, חברתית. בשעות היום. אחרי בדיקות הדם בקופת החולים ולפני תורנויות הנכדים. אתה מתכנן את היום בהתאם.

ואז, בדרך כלל בשעה שבה ברור שההודעה נכתבה בשירותים או באיזה מחבוא אחר, מגיעה ההתנצלות.

במקרה הטוב: "הפתיעו אותי בטיסה לרודוס."

בדרך כלל זה נשמע יותר כמו: "מתנצל, חייב לדחות. אני הבוקר על תקן מלווה מלכה."

כלומר, בתרגום חופשי: "מאמי ביקשה שאקפיץ אותה לשוק לוינסקי."

בינינו, זה לא באמת צריך להפריע לי. כל אחד והבחירות שלו. כל אחד וה"מאמי" שבחר, ופעם נוספת, בכל בוקר מחדש, מחליט להאריך איתה את החוזה לעוד יום. לבריאות.

אבל לפני שבועיים הקואליציה כמעט נפלה.

אחד מחברי הפרלמנט, מומחה בעל שם עולמי להשוואת איכות הוויסקי במחלקות העסקים של חברות התעופה במרחב נסיכויות המפרץ, הודיע שהוא נאלץ להיעדר.

"אני חייב לעלות לירושלים עם הגברת."

"למה?"

"היא חייבת לשים השבוע פתק בכותל."

"מצוין," אמרנו. "אז שתיסע."

"לא, היא רוצה שגם אני אבוא."

"למה?"

"כי היא רוצה שנשים את הפתק ביחד."

דווקא ביום ראשון. דווקא ביום של הפרלמנט. דווקא עם בעלה, שאגב, היה חבר שלנו הרבה לפני שהיה בעלה.

אבל כשזה כבר לא חבר אחד, אלא כמעט כולם, מתחילה הבעיה.

פעם יום ראשון היה יום קדוש. לא בגלל הדת, בגלל החברים.

לא היה צריך לשלוח תזכורות, לא לפתוח קבוצת ווטסאפ ולא לרדוף אחרי תשובות. ידעת שבשעה הקבועה כולם יגיעו. אותם פרצופים, אותם ויכוחים, אותן בדיחות שכבר שמענו עשרים פעם ועדיין צחקנו מהן.

בגיל שלנו גיליתי שהשעתיים האלה בבית הקפה הן כבר מזמן לא רק קפה.

פעם השולחן הקבוע היה רשום בטאבו על שמם של ששת הגמלאים הדעתניים שהתייצבו בכל יום ראשון כדי לפתור את בעיות המדינה, העיר והעולם.

לאחרונה הפרלמנט מקרטע.

א' טס לטעום יין בבורדו. ב' מקפיץ את מאמי לחוג לגזירת נייר יפני אצל חברה בכיכר מסריק. ג'? גם הוא, איך לא, "עסוק הבוקר".

בסוף אני נשאר בטיסת סולו עם בעל בית הקפה, שמביט בי במבט של מי שהפסיד שולחן של שש הזמנות.

אני יודע, אלה צרות של אנשים שיש להם זמן לשבת בבית קפה באמצע השבוע. אבל בשבילי זה אף פעם לא היה רק הקפה. זה היה המקום היחיד שבו אף אחד לא צריך להסביר מי הוא. כולם כבר יודעים. מכירים את הסיפורים, את הנכדים, את הצלקות, את הבדיקות, את השטויות. פשוט מתיישבים וממשיכים את השיחה מהמקום שבו הפסיקה בשבוע שעבר.

בלי שביקשתי, הפכתי לאמרגן הרשמי של הפרלמנט. אני מזמין שולחן, שולח תזכורות, נוזף במאחרים, מעדכן יומנים, מחשב מי אכל רק קפה ומאפה ומי הזמין ארוחת בוקר כאילו הוא בדרך למסע כומתה, ובסוף גם מחלק את החשבון.

בתחילת כל שבוע אני שולח הודעה ושואל מי מגיע.

ואז מגיעה התשובה שאני הכי שונא בעולם.

"טנטטיבי."

טנטטיבי, למי שלא מכיר, פירושו: "אני מאוד רוצה להגיע, אבל מאמי עוד לא פרסמה את החלטת הממשלה."

אז מה עושים? מזמינים שולחן לשישה? לארבעה? לשלושה? במדינה שלנו כבר יותר קל להרכיב קואליציה.

בשעות שאנחנו מגיעים אין כיסא פנוי בבית הקפה. כל מקום חשוב.

ואני מוצא את עצמי יושב מול שישה כיסאות ריקים, מנהל משא ומתן קואליציוני עם המלצר על גודל השולחן.

בסוף גם הוא מחייך ואומר: "רגע... אני רק בודק עם אשתי."

צחקתי.

אבל בדרך הביתה כבר לא היה לי כל כך מצחיק.

פתאום הבנתי שאני בכלל לא נלחם על שולחן בבית קפה. אני נלחם על פיסת חיים שהולכת ונעלמת.

אולי בגלל זה כל ביטול כזה מבאס אותי יותר ממה שהוא אמור. כי הוא מזכיר לי שהחיים שלנו כבר לא מתרחבים. הם מצטמצמים. הילדים עסוקים, הנכדים גדלים, הגוף דורש את שלו, וכל אחד נסחף למסלול אחר. אף אחד לא מתכוון. אף אחד לא אשם. אבל המעגל שפעם היה מובן מאליו הולך ומתרופף.

יש בי גם פחד קטן, כזה שלא נעים להודות בו.

שיום אחד אשלח שוב את ההודעה הקבועה: "מי מגיע ביום ראשון?", ואף אחד כבר לא יצטרך להמציא תירוץ.

לא כי הם לא אוהבים את הפרלמנט.

פשוט כי הפרלמנט כבר לא יהיה חלק מהחיים שלהם.

זאת כבר לא בדיחה על "מאמי". זאת הבדידות שמתחילה לדפוק בדלת של כל אחד מאיתנו, בשקט, הרבה לפני שאנחנו מוכנים לפתוח. 

בסוף, בקרב הזה על הפרלמנט, לא יהיו מנצחים.

רק אחרון אחד שימשיך להגיע לבית הקפה, יתיישב ליד השולחן הקבוע, ויזמין קפה לשולחן של שישה.מתוך הרגל.

ואולי גם מתוך תקווה שמישהו עוד ייכנס בדלת, יחייך ויגיד: "סליחה שאיחרתי. שמור לי כיסא."




שלומי אבידר לוגו

מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.

שלומי אבידר

משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.

לקבלת עדכון בכל פעם שעולה סיפור חדש, לחצו כאן להרשמה מהירה

תגובות

‏Danit around the word אמר/ה…
הרעיון...להגדיל את בפרלמנט ל100 איש ואחר כך ל1000 איש ואז יגיעו 8 ...לשולחן הקבוע שיחקה לכם תמיד
‏אודי מנור אמר/ה…
אכן נשמע לא טוב. שעל כך נאמר מפי מורה גדול לחינוך בלתי פורמלי: יש הבדל בין מה שאנשים רוצים לבין מה שמתחשק להם. כלומר כולם רוצים להפגש בפרלמנט, אבל כרגע בדיוק לא מתחשק. ואילו הייתי תושב תל אביב יכולתי להתחייב, אבל אני גר צפונית לחדרה, אז לצערי לא אוכל לסייע... בלי קשר לעובדה שאני לא מהוותיקים... חזק ואמץ, אל תוותר

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...

בירת הכלבים של תל אביב

  תל אביב ניצבת בראש רשימת בעלי הכלבים בישראל; לצד ההנאה והאהבה, המשימה לעיתים לא פשוטה, בעיקר כשההולכים על ארבע מתחילים להזדקן.  דייגו כלבלב מרחוב הופיין יש לו הכול: מרק ועצם זה טוב ויפה. אבל בעצם נמאס לו לשבת כך לבדו. אז הזמינו עבורו "דוג ווקר" בתשלום שמוציא אותו חמש פעמים בשבוע לשלוש שעות משחקים עם עוד כמה כלבים משועממים בשכונתנו. דייגו הוא התאום התל אביבי של פלוטו, הכלבלב של המשוררת לאה גולדברג. דייגו הוא כלב תל אביבי. לא מקיבוץ מגידו. כלב שמח, אנרגטי, אוהב ילדים ומלווה אותנו בצעדות הבוקר לאורך טיילת תל ברוך בנאמנות. כלב השרוע רוב היממה על מרבץ בקומה שלישית בלי מעלית בבית משפחתו, בציפייה לפעילות הבאה. להזדמנות לסמן את הטריטוריות שלו בהשתנה, ללכלך את המדרכות בגלליו ולאלץ את בעליו להתכבד ולנקות אחריו כמקובל במחוזותינו. פעם אחזקת כלב הוסברה כתחליף לילד, כצורך מרתיע לאבטחה אישית, כתחליף לחבר לילד ללא אחים או חברים, או "רק" מאהבת כלבים, כידידו הטוב של האדם. בתל אביב רבים מצעירי העיר מחזיקים כלבים, חלקם כתחליף להבאת ילדים לעולם. העיר מצליחה להתייצב שנה אחר שנה בראש רש...