יום ראשון, שש וחצי בבוקר בדיוק. אנחנו בצעד שבועי ראשון על טיילת תל ברוך בואך חוף מציצים. ציר הספורטאים עלאק; כבר לא רצים, לא משכימי קום באשמורת השלישית, ולא מאוגדים בקבוצת ריצה יוקרתית כהכנה לקראת המרתון הטרנס-אטלנטי הבא. חמישה צועדים, כלב אחד, ולכל אחד יש פרשנות משלו לתוצאות הבחירות. כולל לכלב כמובן.
פתיחה אהובה עליי בשנים האחרונות, מאז ויתרתי על חדר הכושר למחלימי קרדיולוגיה א' באיכילוב לטובת ספורט באווירה ים תיכונית, עם חבורה עתירת סטנטים כמוני. נמנעים ממתקנים רפואיים אם אפשר וככל שניתן. אמרו לנו שעה הליכה כל יום בדופק גבוה. אז אנחנו הולכים בקצב שלנו, והדופק עולה בעיקר כאשר חולפים וחולפות על פנינו בני ובנות דור ה-Z החטובים, שמצטיינים בלבוש ריצה הדוק מספיק כדי לעורר אצלנו זיכרונות מעוררי געגוע.
אחרי פתיחה ספורטיבית שכזאת לעוד יום רגוע, נזכרתי כי אמש גיליתי שלוחית הרישוי האחורית בקטנוע שלי נשרה. כבר דמיינתי שוטר עוצר אותי ונותן לי דו"ח מיותר. חבל, למרות שכבר שנים לא ראיתי שוטר תנועה בתל אביב. זה לא מתאים לי, ואני שומר חוק. אז רשמתי לי ב-TO DO LIST לסגור את התקלה הזאת.
עוד בתוכנית הבוקר: בדיקת דם. ירדתי לקופת חולים. תור ארוך. ארוך זאת לא המילה המתאימה; אולם הממתינים מלא, ועוד עשרות אנשים מתגודדים מחוץ לסניף, מחכים להודעה בטלפון כי התור שלהם מתקרב. אני לא עובד, אף משרד לא מחכה לי, אף נכד לא צריך שאטפל בו. היומן שלי צח מהתחייבויות וזמני בידי. החלטתי לטפל בינתיים בלוחית.
נסעתי לגלילות, למכון קומפיוטסט, אחרי שבדקתי בגוגל שהם קיימים כמכון רישוי ועושים את זה. אז הם לא. הם היו נחמדים, סייעו לי, הסבירו לי איפה כן (בהרצליה) והכי חשוב - חידשו לי משהו שלא ידעתי: צריך להצהיר באתר gov.il על אובדן הלוחית. רבע שעה הסתבכתי עם ההצהרה הממוחשבת למשטרה, ובסוף הצלחתי.
נסעתי למכון הרישוי בהרצליה. הם אמרו שצריך לחכות שהמשטרה תאשר את ההצהרה (אישור שעד עכשיו לא קיבלתי, ועברו כבר יומיים). אז נסעתי למשטרת הרצליה. הפעם האחרונה שנכנסתי למשטרה הייתה כנראה לפני שנים רבות, כי אני לא באמת זוכר אם אי פעם נכנסתי לתחנה ופניתי ליומנאי כמו שעושים בסרטים.
השוטר המדוגם בעמדת הקבלה היה נחמד. הכי לא בן גביר שיש; מגוהץ, מעוטר, נאה ואדיב. עוד לפני שהוצאתי מילה, הוא פונה אליי: "באת לקבל אישור ללוחית רישוי?". הרג אותי. מאיפה הוא ידע? אני כנראה לא נראה כלקוח קבוע במשטרה...
תוך חמש דקות קיבלתי אישור בכתב. הוא אפילו היה נחמד מספיק להדפיס עבורי שני העתקים והציע לי לשמור אחד מהם, כי את השני ייקחו במכון הרישוי. חזרתי למכון, והחליפו את הלוחית.
טסתי לסניף מכבי ברמת אביב לעשות בדיקת דם, כי סוגרים באחת עשרה. הגעתי ב-10:55. היו שם יותר אנשים מאשר בבוקר. נשברתי. נסעתי לקפה נונו לשתות קפה שחור.
למחרת בבוקר מוקדם הגעתי שוב לקצה התור לבדיקת דם בקופת החולים. בשמונה בבוקר באתי לגלות שאני מספר 40 בתור.
למזלי התיישבתי ליד חבר מהשכונה שלא פגשתי מזמן. ואז, מהצד השני של הספסל, פונה אליי אדם בגילי ואומר: "שלום שלומי". הוא מיד הציג את עצמו, כי לא נפגשנו פנים אל פנים כמעט עשרים שנה, אם לא יותר. מדי פעם אנחנו מתכתבים בוואטסאפ, והוא, כך מסתבר, אחד משמונת הקוראים הקבועים של הבלוג. גבר שהיה סוכן הביטוח שלי לפני חמישים שנה, ומאז - לא שמרנו על קשר כמעט. הוא זה שמכר לי בזמנים שהייתי סטודנט צעיר, פוליסת ביטוח פנסיוני קטנה.
אלו היו ימים שבהם עבדתי בשלוש משרות מקבילות: פקח טיסה, יועץ למשרד הביטחון בתחום התעופה ועיתונאי במעריב. לשמחתי היו 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע; מעולם לא איחרתי. במשך שנים, הוראת הקבע אספה סכום זעום של כמאתיים שקלים מדי חודש. ובגיל 67 הופתעתי כשהפסיקו לגבות והחלו להעביר אלי, חודש בחודשו, למעלה מאלף שקלים. בוננזה קטנה שלי.באמת שמחתי לפגוש אותו. אולי הפעם יציע לי עוד השקעה משתלמת שכזאת?
ישבנו חצי שעה בציפייה לדקירה והזמן טס. זוכר את ההוא? מה שלום החבר הזה? מה שעושים אנשים בגיל השלישי.
האחות חיכתה לי עם המחט וחייכה. התלוצצנו על הנהירה לדקירה והיא אמרה בחיוך שהשבוע כנראה מחלקים בקופה כסף, כמו בקלפיות בנגב עלאק. מרוב הומור עם טופס 17 לא שמתי לב לכאב הדקירה, ויצאתי ממנה מחויך לעוד יום בריא בשמש הסתווית המפנקת.
פרלמנט בוקר בתור בקופת החולים.
הסיוט של נעורינו והתענוג של חיינו עכשיו.
פתיחה אהובה עליי בשנים האחרונות, מאז ויתרתי על חדר הכושר למחלימי קרדיולוגיה א' באיכילוב לטובת ספורט באווירה ים תיכונית, עם חבורה עתירת סטנטים כמוני. נמנעים ממתקנים רפואיים אם אפשר וככל שניתן. אמרו לנו שעה הליכה כל יום בדופק גבוה. אז אנחנו הולכים בקצב שלנו, והדופק עולה בעיקר כאשר חולפים וחולפות על פנינו בני ובנות דור ה-Z החטובים, שמצטיינים בלבוש ריצה הדוק מספיק כדי לעורר אצלנו זיכרונות מעוררי געגוע.
אחרי פתיחה ספורטיבית שכזאת לעוד יום רגוע, נזכרתי כי אמש גיליתי שלוחית הרישוי האחורית בקטנוע שלי נשרה. כבר דמיינתי שוטר עוצר אותי ונותן לי דו"ח מיותר. חבל, למרות שכבר שנים לא ראיתי שוטר תנועה בתל אביב. זה לא מתאים לי, ואני שומר חוק. אז רשמתי לי ב-TO DO LIST לסגור את התקלה הזאת.
עוד בתוכנית הבוקר: בדיקת דם. ירדתי לקופת חולים. תור ארוך. ארוך זאת לא המילה המתאימה; אולם הממתינים מלא, ועוד עשרות אנשים מתגודדים מחוץ לסניף, מחכים להודעה בטלפון כי התור שלהם מתקרב. אני לא עובד, אף משרד לא מחכה לי, אף נכד לא צריך שאטפל בו. היומן שלי צח מהתחייבויות וזמני בידי. החלטתי לטפל בינתיים בלוחית.
נסעתי לגלילות, למכון קומפיוטסט, אחרי שבדקתי בגוגל שהם קיימים כמכון רישוי ועושים את זה. אז הם לא. הם היו נחמדים, סייעו לי, הסבירו לי איפה כן (בהרצליה) והכי חשוב - חידשו לי משהו שלא ידעתי: צריך להצהיר באתר gov.il על אובדן הלוחית. רבע שעה הסתבכתי עם ההצהרה הממוחשבת למשטרה, ובסוף הצלחתי.
נסעתי למכון הרישוי בהרצליה. הם אמרו שצריך לחכות שהמשטרה תאשר את ההצהרה (אישור שעד עכשיו לא קיבלתי, ועברו כבר יומיים). אז נסעתי למשטרת הרצליה. הפעם האחרונה שנכנסתי למשטרה הייתה כנראה לפני שנים רבות, כי אני לא באמת זוכר אם אי פעם נכנסתי לתחנה ופניתי ליומנאי כמו שעושים בסרטים.
השוטר המדוגם בעמדת הקבלה היה נחמד. הכי לא בן גביר שיש; מגוהץ, מעוטר, נאה ואדיב. עוד לפני שהוצאתי מילה, הוא פונה אליי: "באת לקבל אישור ללוחית רישוי?". הרג אותי. מאיפה הוא ידע? אני כנראה לא נראה כלקוח קבוע במשטרה...
תוך חמש דקות קיבלתי אישור בכתב. הוא אפילו היה נחמד מספיק להדפיס עבורי שני העתקים והציע לי לשמור אחד מהם, כי את השני ייקחו במכון הרישוי. חזרתי למכון, והחליפו את הלוחית.
טסתי לסניף מכבי ברמת אביב לעשות בדיקת דם, כי סוגרים באחת עשרה. הגעתי ב-10:55. היו שם יותר אנשים מאשר בבוקר. נשברתי. נסעתי לקפה נונו לשתות קפה שחור.
למחרת בבוקר מוקדם הגעתי שוב לקצה התור לבדיקת דם בקופת החולים. בשמונה בבוקר באתי לגלות שאני מספר 40 בתור.
למזלי התיישבתי ליד חבר מהשכונה שלא פגשתי מזמן. ואז, מהצד השני של הספסל, פונה אליי אדם בגילי ואומר: "שלום שלומי". הוא מיד הציג את עצמו, כי לא נפגשנו פנים אל פנים כמעט עשרים שנה, אם לא יותר. מדי פעם אנחנו מתכתבים בוואטסאפ, והוא, כך מסתבר, אחד משמונת הקוראים הקבועים של הבלוג. גבר שהיה סוכן הביטוח שלי לפני חמישים שנה, ומאז - לא שמרנו על קשר כמעט. הוא זה שמכר לי בזמנים שהייתי סטודנט צעיר, פוליסת ביטוח פנסיוני קטנה.
אלו היו ימים שבהם עבדתי בשלוש משרות מקבילות: פקח טיסה, יועץ למשרד הביטחון בתחום התעופה ועיתונאי במעריב. לשמחתי היו 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע; מעולם לא איחרתי. במשך שנים, הוראת הקבע אספה סכום זעום של כמאתיים שקלים מדי חודש. ובגיל 67 הופתעתי כשהפסיקו לגבות והחלו להעביר אלי, חודש בחודשו, למעלה מאלף שקלים. בוננזה קטנה שלי.באמת שמחתי לפגוש אותו. אולי הפעם יציע לי עוד השקעה משתלמת שכזאת?
ישבנו חצי שעה בציפייה לדקירה והזמן טס. זוכר את ההוא? מה שלום החבר הזה? מה שעושים אנשים בגיל השלישי.
האחות חיכתה לי עם המחט וחייכה. התלוצצנו על הנהירה לדקירה והיא אמרה בחיוך שהשבוע כנראה מחלקים בקופה כסף, כמו בקלפיות בנגב עלאק. מרוב הומור עם טופס 17 לא שמתי לב לכאב הדקירה, ויצאתי ממנה מחויך לעוד יום בריא בשמש הסתווית המפנקת.
פרלמנט בוקר בתור בקופת החולים.
הסיוט של נעורינו והתענוג של חיינו עכשיו.
מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.
שלומי אבידר
משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.
לקבלת עדכון בכל פעם שעולה סיפור חדש, לחצו כאן להרשמה מהירה
- קבל קישור
- X
- אימייל
- אפליקציות אחרות
- קבל קישור
- X
- אימייל
- אפליקציות אחרות
תגובות