בגיל חמש לקח אותי אבא לבדיקת הדם הראשונה שלנו יחד. אני משוכנע שכבר חוויתי כמה דקירות יזומות בטיפת חלב, אבל עבור אבא זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה. הוא פשוט לא עמד בזה. המג"ד האמיץ, משחרר הנגב, גיבור קרבות חוליקת וממניפי הדגל באום רשרש; אחד הסג"מים הראשונים שהוסמכו בצה"ל, החבר של רפול (זה שאפילו הצליח לפלוט כדור במסדר נשק ולפגוע לרמטכ"ל לעתיד ברגל), האיש שרץ לצד אריק שרון על גבעות סיני במלחמת ששת הימים - קרס מול זעקות האימה של ילד מבוהל שהתמודד לבדו עם אחות סטליניסטית, חמושה בקפיץ מתכת קטלני שנועד לנקב לו את האצבע.
למעט מקרים חריגים, אני מניח שלכולנו יש זיכרונות ראשוניים עם ההורים. טיול, מחלה, מאכל מיוחד או חוויה מטלטלת - כמו האירוע ההוא שלא אשכח לעולם. אי שם ברחוב צדדי בירכתי כיכר דיזנגוף, בשלהי שנות החמישים, קומת קרקע, שעת בוקר תל אביבית של פעם. אבא צעיר מוליך את השה לעולה ומושיב אותו מול האחות. הכול התנהל על מי מנוחות עד להפתעה המוחלטת: דקירה חדה באצבע שבאה משום מקום. לא הייתי מוכן, ומכאן קצרה הדרך לתגובה קולנית, בכי תמרורים וסירוב מוחלט לשתף פעולה עם האחות שניסתה לשאוב את טיפת הדם מהאצבע השחוטה בעזרת צינורית זכוכית דקיקה.
שנה קודם לכן, אני זוכר את המג"ד הכי צעיר בצה"ל נפרד ממני כשיצא למבצע קדש. הוא חיבק את אימא במבואת הכניסה לדירתנו ברחוב ארבע ארצות, תדרך אותה בקצרה וביידיש צברית מה לעשות "אם וכאשר", ליטף לי את הראש, הניף אותי כמעט עד לתקרה, העמיס את התרמיל על הכתף ויצא לקרב בלי היסוס.
אבל אחרי בדיקת הדם ההיא בכיכר דיזנגוף הוא הטיל וטו והכריז שזה פשוט גדול עליו. מאותו יום היו מזעיקים את סבתא שלי מחיפה שתלווה אותי לבדיקות בקופת החולים. והיו לא מעט כאלה. אבא משך את ידיו מהעסק. תנו לו מרגמות כבדות, תנו לו תותחי 155 מ"מ לסיוע ארטילרי אוגדתי, שלחו אותו לכבוש את שדה התעופה של ביירות - הוא שם. אבל מול ילד תל אביבי מפונק וצורח במרפאה, המצביא המהולל הרים דגל לבן.
ולמה נזכרתי הבוקר בצעקות שלי על מזבח קופת החולים לפני כמעט שבעים שנה? בזכות החוויה המתקנת שציפתה לי מול המחט התורנית במעבדה. הכירו את אנה, הגברת עם המחט. אישה לבבית ששאלה אותי שלוש פעמים מה שלומי, כנראה כי המבט המודאג שלי הסגיר הכול.
אני מודה: אני לא מסוגל להסתכל על מחט שנועצים בי. אפילו בסרטים אני מסיט את המבט ברגעים כירורגיים. דם ואני לא מתפקדים טוב יחד, אלא אם זה חירום משפחתי או לאומי. כלומר, אין לי שום בעיה לטפל בפצועות (במיוחד כשאני אבא או סבא שלהן), לפנות אותן למרפאה, לחבק ולהתנצל שלא הספקתי לתפוס אותן בזמן כי הייתי שקוע במסך הארור של הטלפון.
הבוקר הגעתי חכם יותר. למדתי את הלקח מהביקור המייגע הקודם במעבדה, השכמתי קום והתייצבתי מספר 2 בתור. זכיתי להיות הלקוח הראשון של אנה. שבע בבוקר, ואני כבר מדמם לתוך מבחנה. והפלא ופלא - לא הרגשתי דבר. כרגיל, הייתי עסוק בבהייה מרוכזת במנורה שבתקרה, דרוך לקראת נעיצת הפגיון בווריד הסורר, זה שתמיד מעדיף להתחבא ולהקשות על האחות התורנית, והנה - כלום. אנה הקסומה דקרה וחבשה במקצוענות מופתית. בלי צעקה, בלי דמעה, בלי תסכול ובלי פוסט-טראומה חדשה שאינה מוכרת על ידי הביטוח הלאומי. יאללה ילד, תתמודד. כולם עוברים את זה. תהיה גיבור כמו אבא שלך.
ועכשיו לחבר שלי מחיפה. הוא תורם דם מדי רבעון בבית החולים רמב"ם, והמעבדה שם היא המועדפת עליו בזכות האחיות המקצועניות והרחמניות. יש לו סוג דם נדיר יחסית, אז בבנק הדם שמחים לראות אותו אחת לשלושה חודשים, בערך כמו שבמלון טוב שמחים לראות אורח קבוע. אני בקושי מצליח לתת אצבע, והוא נותן מנה שלמה ועוד מחייך. גם הוא סיפר לי על "הדקירה הנעלמת". כנראה שפיתחו שם מחט אלחוטית, מבוססת בלוטות', מרחפת או בלתי נראית. או, לחלופין, יש בחיפה גרסה מקומית של אנה שעושה את העבודה ברגישות מירבית.
מה שבטוח, בפעם הבאה שאדרש לבדיקת דם, אמתין בסבלנות עד שאנה תתפנה אליי. זה יהיה די מביך אם בגילי שוב אתחיל לבכות בברית הדמים הזאת, שמתחדשת אחת לרבעון בקופת החולים שלי.
מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.
שלומי אבידר
משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.
לקבלת עדכון בכל פעם שעולה סיפור חדש, לחצו כאן להרשמה מהירה
- קבל קישור
- X
- אימייל
- אפליקציות אחרות
- קבל קישור
- X
- אימייל
- אפליקציות אחרות


תגובות