דילוג לתוכן הראשי

בר קול


ישבנו ארבעה חברים סביב שולחן עמוס כל טוב באחת המסעדות היותר מדוברות בעיר. על הנייר, כל התנאים לארוחת ערב מושלמת התקיימו: חברה משובחת, מנות שף מוקפדות, יין שנמזג בנדיבות ותאורה מחמיאה. בפועל, זה היה מפגש של מבטים, נטול דיבורים כמעט לחלוטין.

קוראים לזה היום "רעש טעים", או "אווירה שמחה", אבל בואו נשים את הדברים על השולחן: המפגש הגסטרונומי שלנו הפך לאסון אקוסטי.

לגמתי מהיין ולקחתי ביס עם בס חזק. כל כך חזק, שהרגשתי את ויברציות הסאב-וופר רוטטות לי בשיניים הטוחנות עוד לפני שהספקתי לזהות את התיבול של המנה. בתי האוכל שלנו, מברים שכונתיים אפלוליים ועד מסעדות יוקרה שמפלרטטות עם כוכבי מישלן, רועמים עד כאב. הבעיה היא שהעוצמה הזו לא מכה בבלוטות הטעם, אלא ישר בעור התוף.

התסכול עמוק. בגילי, ואולי בכל גיל שפוי, אני כבר לא מצליח להשתלב בשיחה של יותר מזוג כשמסביב מתחוללת מסיבת טכנו. מילא אם אתה יושב אחד על אחד, איכשהו אפשר להתכופף קדימה ולצעוק לתוך האוזן של הפרטנר, אבל ברגע שהשולחן מתרחב לארבעה או שישה סועדים, התקשורת האנושית קורסת. רק מי שעבר קורס מזורז בקריאת שפתיים ובניחוש מחשבות יכול להבין מה מבקש ממנו השותף היושב מולו.

רוצה לבקש שיעבירו לך את המלח מקצה השולחן? תשכח מזה. תצטרך לקום, לעשות הקפה סביב המלצרים הממהרים, או לפצוח בפנטומימה מביכה מול החברים שלך. מוזיקת הרקע הפכה מזמן להיות העיקר, והשיחה הפכה לתפל.

התופעה התל אביבית הזו של הגברת הווליום כתחליף לאנרגיה אמיתית היא סוג של רמאות. כאילו שאם יפציצו אותנו בדציבלים, לא נשים לב שהמנות התכווצו, שהמחירים המריאו, או שסתם אין למקום נשמה. מסעדה אמורה להיות בית לשיחה טובה לצד האוכל, לא מועדון לילה שבו הסועדים לועסים לפי הקצב ומהנהנים בנימוס.

את ימי מועדוני הריקודים שלי מיציתי מזמן, אי שם בשנות השבעים והשמונים, כשעוד היה לי כוח לעמוד ליד הרמקולים ולחזור הביתה עם צפצופים באוזניים עד הבוקר. היום, כשאני יוצא לבלות, אני רוצה לשמוע את החברים שלי, לא לנחש את תנועות השפתיים שלהם.

אז עם כל האהבה לקולינריה המקומית, לי די מבילוי כזה. בואו נדבר על זה, ננתח את התופעה ונמצא לה פתרון. רק תעשו לי טובה אחת - בואו לא נעשה את זה במסעדה תל אביבית סואנת.




שלומי אבידר לוגו

מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.

שלומי אבידר

משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.

לקבלת עדכון בכל פעם שעולה סיפור חדש, לחצו כאן להרשמה מהירה

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

חיפה שלה, חיפה שלי

בזוגיות מוצלחת, ההצלחה נמדדת בשק החוויות המשותפות שצברתם לאורך הדרך. לא בגודל טבעת היהלומים. לא בארוחה במסעדת מישלן. לא בדירה מול הים, ולא ברכב החשמלי החדש עם מסך בגודל של מחשב ופונקציות שאף אחד לא באמת מצליח להפעיל. ההון האמיתי של זוגיות נבנה מרגעים. אירוע קטן שמקפיץ את הדופק. פסטיבל שמעמיס על כל החושים. שביל תלול בדרך לפסגה. חיבוק מול שקיעה במפרץ שקט. צחוק בלתי נשלט בגלל משהו שרק שניכם מבינים. אינספור חוויות קטנות שאוספים בדרך, וככל שהשנים עוברות הן הופכות למטבע היקר ביותר שיש לזוג. קוראים לזה אהבה. השבוע הוספנו עוד מטבע כזה לאוסף. בלי נתב"ג, בלי דרכונים, בלי תכנון מסובך ובלי לעמוד בתור לבידוק הביטחוני. במרחק של שעה מהבית יצאנו למסע שורשים. בשעה שחברים שלנו נוסעים לכפרים נידחים בפולין או ברומניה בעקבות שורשי המשפחה, מחפשים מסמכים לדרכון אירופי לנכדים או את הבית שאולי היה פעם של הסבא-רבא, אנחנו נסענו לחיפה. כן, חיפה. טיול שורשים מקומי, לכבוד יום ההולדת של אשתי. חיפה. עיר עם נמל. חיפה עיר הולדתה. חיפה שבה נולדה גם אמי, כך שבנסיבות אחרות יכולתי להיות חיפאי. השבוע גיל...