ריקוד השולחנות

שמתי לב שכבר לא פותחים פאבים. רק בר קוקטיילים, בר ג'ין, בר עם אלף בקבוקי ויסקי. בר עם עשרים ברזי בירה. הפאבים חזרו לבריטניה.

כשגבי ברלין, שרה'לה שרון ואני שרנו בציבור, זה היה עם בירה וציפס. מקסימום פלטת מטוגנים שהכילה מבחר נקניקיות ונתחי בשר ש"אצל עמירם" בסוף דיזינגוף למדנו להעריך. הרבה לפני שיאיר לפיד שר בגאנקי בחיבוק צמוד עם עינת שרוף. כך שבין בירה לצ'ייסר, גם מוזיקה מקפיצה שלפעמים העלתה אותנו על השולחנות. בשביל הפוזה. לא בשביל צילום יחצ"נות של סלבריטאי. וכשרוקדים על שולחן, זה כמעט וודאי שיקרה לכם מה שקרה לרבים מהחברים - אורתופדית ב'...

לרקוד על השולחנות. הוא רצה לשתות עד שלא ידע יותר. כך, להסיט בזרועו את כל הכוסות הצידה ולדלג בקלילות על השולחן הארוך, בין צלחות הצ'יפס המטוגנים, לאבד את הבושה והראש. שנים הוא קורא על פאבים, מועדונים, מסעדות ומקומות הווי משכנם של חבורות שירה בציבור משירי ארץ, בירות ומטוגנים, ולסיום איך אפשר בלי ריקוד השולחנות?

אוה-זינגרלה!

לגמור את השבוע על השולחן, לא שולחן ניתוחים חס וחלילה. לתפוס ראש טוב בערב חמישי, לקראת סוף השבוע הארוך, שיאפשר לו להתגבר על כאב הראש מעודף האלכוהול ולהשלים עם הבושה - איך בכלל העז להסיר את חולצתו ולפרוץ במחול דבקה סוער לאורך השולחן. כרסו מקפצת לפניו, זיעתו נוטפת לכל עבר, ומגרונו בוקעים גלגולי לשון וסלסולי שירה תימנית, תוך לגימות חפוזות מבקבוק הוודקה שחבר הגיש לו. יא־חלאולה!

לצאת מהשגרה, מהכבדות, מתוכנות מחשב מסודרות, תוכניות שווק מוגדרות וטורי מספרים מאוזנים. לתפוס את קופסת הפח המשמשת בימים כתיקונם לאכסון מפיות נייר, ולתופף עליה ערב שלם עם כף, כאילו הייתה תוף מרים.

לרקוד בין שתיים, אחת "מלמבדת" מכל צד, שיכורות ומשוחררות לפחות כמוהו. נצמדות אליו ומפזזות בחיוך רחב, מנסות לשכוח הערב את שעמום השבוע שחלף, והוא בכלל לא ידע שלמורה הגרה איתם בשכנות כבר שנתיים יש חום גוף שכזה.

וכשמתחילים לרקוד על שולחנות בפאב רק בגיל ארבעים, צפו להפתעות. כמו מעידה קלה מגובה השולחן שהסתיימה לבד מהבושה והרבה כוסות שבורות גם בנקע בקרסול, כאב חד ליומיים שכמעט הצליח להשכיח ממנו את הבחילה הנוראה וכאב הראש שהופיע למחרת. מיגרנת יום ששי בבוקר...

"לרקוד על השולחנות רצית. אהה?" צחקה אשתו כל הדרך כשנהגה במכוניתם הביתה, כשהוא שקוע בכאבו ובושתו, כאשר זוג השכנים מנמנמים בספסל האחורי של מכוניתם, השכנה חמת הגוף והמזג מכורבלת בזרועות בעלה, חולמת על ריקוד למבדה סוער בזרועותיו על חוף הים.

היית מת! 

תמונות מהחיים

 

הסדרה ב- HBO של חגי לוי שלנו, תמונות מחיי נישואין, על הפרדוקס של זוגיות ארוכת טווח, של שני אנשים בוגרים, יצירתיים, שואפי אושר ומימוש עצמי, אוהבי ילדים ושונאי המרוץ למיליון הראשון, סדרה שיכולה להיות בקלות עלי ועליך - טלטלה לי משהו בהרגשה שהכול בסדר.

אנחנו מוקפים בכמה זוגות של חברים. מושלמים. עם החיוכים, החזקת היד, ליטוף כתף אגבית, מאמי, זוג שתמיד מופיע לפגישות של החבר'ה עם חיוך לבן בוהק ובגדים שהותאמו על פי כל כללי מעצבי העל, עם צעיף תואם מעל לכתף וצמיד זוהר על הקרסול, במוקסינים מושלמים למכנס גברי מתנפנף, אפודה צבעונית המונחת על הכתף, הופעה שמציגה זוגיות מושלמת, של שני נוכלי זוגיות וכבר שנים לא סובלים האחד את השניה ורק מחכים לרגע המתאים.

כשעוברים לישורת האחרונה, כשהילדים כבר סיימו להתחתן, לפני שנכנסים לאירוח שדרת הנכדים המתייצבים אצל סבא וסבתא לקייטנות קצרות מועד כדי שההורים שלהם יוכלו למלא המצברים ממהומות מערכת החינוך המקרטעת, ינוחו ואולי גם ינצלו זאת להתעבר ולהביא לנו נכדים נוספים; עכשיו זה הזמן שלנו לצאת ממגירות השקרים הגדולים. אם לא טוב לנו - להכריז על זה בדקה התשעים לפני שסוגרים את השער.

אחד הסיוטים הגדולים שלי הוא שאולי אחד הזוגות המזויפים האלו הוא אנחנו, רק שעדיין לא גילו לי את זה. אני, שלא ממש הייתי העיפרון הכי מחודד בהבנת עולם הנשים, יכול להסתובב עוד הרבה שנים בתחושה שהכול בסדר, כש"להלן צד ב' בהסכם" כבר מתייעצת לה מאחורי גבי עם עורכי דין וחברות טובות איך היא מצליחה לסגור עניין במהלך בזק ומשאירה אותי בחדר המדרגות עם מזוודת טרולי ו-IPAD בלי הסיסמה של הנטפליקס…

אחת מהסכנות הכי גדולות במחלת השפעת זה הבינג'. אתה מתחיל את המחלה עם שיעול קטן. לוחץ על PLAY בסדרה מומלצת ולאט לאט המחלה מתפתחת להתקף חרדה קיומי שבסופו אתה מחוץ לבית.

מאמי, אפשר לקבל כוס תה? אני חושב שיש לי חום גבוה, אני מתחיל להזות...

קרדיט לצילום - HBO

נעלי פיל

 מי אוהב אותי יותר ממני? מי קונה לי את המתנות שאני הכי רוצה?

מי לא חוסך עלי ומביא לי מתנות לא רק ביום המשפחה, יום ההולדת וכשצריך ממני משהו, הרבה יותר גדול מעוד עניבה או ארנק או ספר שהיה במבצע בסטימצקי השבוע?

אני, אני ואני. איזה כיף ללכת איתי לחפש עבורי מתנה. כי אני ממש "צריך" עוד אוזניות אלחוטיות, כי הנרתיק לטלפון שלי לא מספיק גזעי, כי בחדר הכושר שלנו כבר מכירים את כל חליפות הספורט שלי, כי פינוק בחנות עדיף על חבילת כדורי ציפרלקס והשפעתו מיידית, כי מזמן לא הלכתי איתי לקניות עבורי, כי באמת מגיעה לי מתנה אישית שאני ממש ממש צריך. תודה לי!

זה לא שאין לי משפחה. הבנות שלי ממש מפרגנות, בייחוד כאשר אימן מזכירה להן כי "אבא ישמח", כי רשום להן ביומן הדיגיטאלי שצריך לשלוח לאבא מתנה ליומולדת, ואם אפשר - עוד בקבוק ויסקי כי זה מה שהוא בעיקר אוהב, חוץ מאשר את הנכדים ואת סבתא.

שונא מתנות יחיה אמרו החכמים, אבל מי שמקבל מתנות בכיף, חי טוב. הוא גם יהנה יותר להעניק מתנות - אבל לא זה הנושא כרגע. אני בטוח שכולנו אוהבים לקבל, להיות מופתעים, לקלף האריזה ולהיות ממש נרגשים מצעיף צבעוני חדש, כובע מצחיה שובב, הספר החדש של, גאדג'ט שטותי שבעוד כמה דקות כבר לא יעבוד, מתנה שהיא רק תזכורת - זכרנו אותך. אוהבים אותך. אנחנו חברים. ויאללה - רק אל תגיד שלא היינו צריכים ובטח לא להתחיל להיות עסוקים ב"יו, מה אני קונה לו לפגישה הבאה?"

טוב. הבנתם. אני אוהב מתנות. נהנה להעניק מתנות. ובחיי שאני לא צריך שום דבר. אז מאמי - תרגיעי. הכול היה בעצם כרקע לשאלה שמטרידה אותי כשאני הולך לעצמי, לבדי, לקנות לי מתנה. בואו ניקח כדוגמה עט נובע למרות שזה יכול להיות גם טלפון חדש, קטנוע נוצץ, קסדת סקי או נעלי ספורט שמזמן לא קניתי.

בגילנו, אחרי שלמדנו לומר פנסיה תקציבית, טופס 161ד', גמול ג' ותודה רבה לפקיד השומה שסידר לנו את הקצבה החודשית שנקבל עד לנסיעה האחרונה, בדרכנו האחרונה - מעכשיו הכול וודאי. אנחנו יודעים שאנחנו יכולים "להרשות לעצמנו" לקנות מתנות קטנות מבלי לבדוק בזהירות מה המחיר ולחפש לפחות עוד הצעה, שאולי אפשר לקנות את זה ב"סופר סופר זול בריבוע" בחצי מחיר…

אז למה שאקנה לעצמי עט נובע אמריקאי ב-250 ש"ח, כשהמונבלאן היוקרתי במדף הסמוך עולה 1250 שקלים וגם זה הדגם הלא יוקרתי. בשתי העטים ארשום את אותם החרוזים, הכתב יהיה בלתי קריא, והאהבה תהיה אין סופית. רק שבעט היקר יותר, ארגיש מיוחד ופלצן מתמיד. השאלה - כמה זה יקר ומיותר תמיד תעלה, ביחוד כשהתשובה ממש רגשית. בכמה אתה אוהב את עצמך?

כך או אחרת - הרי את ההפרש במחיר לא אני משלם אלא אותה קרן ידועה. פי"ל. פחות ירושה לילדים. בדיחה שמזמן לא מצחיקה אותי אבל חברים שלי חוגגים בזכותה בטיולי אופנועים חדשים, בארץ ובחו"ל, מעוטרים בחליפות עור קצת פאטטיות ומאחור מחובקות הבלונדינית הפרטית שלהם. סבתא שהחליטה להצטרף לסצנת "מלאכי הגיהנום" של סבא, רגע לפני שהם מגיעים לגן עדן על חשבון הירושה המידלדלת לנכדים.

ובחזרה למתנה הקטנה לעצמי ממני. אני לא פוגע באף נכד כשאני מפנק עצמנו בנעלי ספורט. בטוח. אבל מה לעשות. הרגל מגונה עוד מימים צפופים של פעם. אבל אם אני צריך לקנות משהו מתחת לבית, בבוטיקים של צפון תל אביב או בחנות היבואן אי שם במזרח גוש דן - אין ספק. כמו הרבה מכם. זמני בידי. אז קופצים לבני ברק, משלמים שליש פחות וחוזרים עם חיוך. תתחדש - לסבא יש זוג נעלים חדש. בהפרש שחסכנו קונים עוד זוג לנכדה שנרשמה לחוג התעמלות קרקע.

לזכר חנות נעלי פיל מרחוב אלנבי פינת נחלת בנימין. שם היו רוכשים בשנות הששים נעלים לילדי תל אביב שלא על חשבון הירושה...

מאיר בר-אל 1952-1973

 

49 שנים עברו ואצלי זה עדיין  צרוב בנשמה. חיים שלמים התבזבזו להם, עוד מעט הכול מאחורינו, ואני תקוע בזיכרון ההוא. במלחמת 73' הארורה. בזיכרון של מאיר, חברי הטוב, שגם מסמל עבורי את כל אלפי ההרוגים שנפלו במלחמה ההיא.

לזכור ולהודות, להתגעגע ולהוקיר, להתאבל ולהבין, כי כדי שכולנו נוכל לחיות פה - אלפי חיילים כמו מאיר, נפלו ולצערי עוד ימסרו נפשם, עבורנו. כל מאיר שכזה הוא עולם ומלואו. מאיר היה חברי לכיתה, שותף לבילויים, דמות משמעותית בזיכרונות ההתבגרות שלי, התגייס איתי לקורס טייס ובהמשך התעקש להיות מפקד טנק.  

בערב יום כיפור נפגשתי עם מאיר אצל אורון בדירת הוריו בשדרות דוד המלך שבתל אביב שם שמענו את התקליטים החדשים של הרוק הכבד שאהבנו. למחרת,  מאיר הוזעק לבסיס ג'וליס לעלות על טנ"ק, ואני הוזעקתי ליחידה שלי בבוקר של יום כיפור ועברתי את כל המלחמה עם שני סטים של בגדי דקרון. למאיר כנראה הספיקה חליפת דגמ"ח אחת. אחרי יומיים ספג הטנק שלו פגיעה ישירה מטיל סאגר מצרי וזהו. 

מאז, מדי שנה אני מגיע לקריית שאול, מוזג לי כוסית ויסקי ושופך קצת גם על הקבר עבור מאיר, ומזיל דמעה. על מאיר, על כל הגיבורים הקבורים בחלקות מסביב, על המשפחות הדומעות, לתפארת המדינה שלצערי עוד לא הצלחנו להגיע אל המנוחה והנחלה בה יונחו החרבות והאיומים וכולנו נתעורר כל בוקר לצרות הרגילות של השווייצרים.

גם השנה אגיע למאיר. ממש לא HAPPY HOUR. בשלוש בערב יום כיפור. רגע לפני הארוחה המפסקת. (תתפלאו. אני צם. גם לזכר מאיר) ואתגעגע. 

מי מבני המחזור שלנו בעירוני א' תל אביב שקורא זאת - מוזמן להצטרף אלי. אני בטוח כי מאיר ישמח לכל אורח.

ימים לא נוראים בכלל

 
22 שקל. זה מה ששילמתי בעבור פחית בירה צוננת על חוף הים בהרצליה. הים היה חלק לגמרי. מים צלולים עד כדי צפיה בדגיגונים המרחפים בין האגודלים. כסאות חוף ושמשיות זמינים ובמחיר מצחיק. המציל שקוע במנוחת צהרים. מספר תיירים דוברי צרפתית וקומץ גמלאים המומי סעודות חג והמולת נכדים.
כשהרוב טס לחו"ל בחודש החגים, כשנתב"ג שוב צפוף וכולנו מחפשים קיצור תורים-לא לאולטרה סאונד אלא ל"ארזת לבד?" - אין כמו חופשה שפויה.
ליד הבית.
אתם בטוח יודעים יותר טוב ממני כמה עולה כוס בירה על חוף הים של מיקונוס, כמה משלמים על זוג כורסאות שיזוף עם שמשיה לזורבה היווני ברודוס (מינימום מאה אירו ליום) , וכמה משאירים כדמי חניה במגרש הצפוף לחוף הים הנחשב בצד השני של האי, הרחק מכל התיירים, כמונו.
מאות אירו תוציאו על "הוצאות קטנות" ומעצבנות לאורך היום בחופשת הבטן גב, זאת אחרי שדחו לכם את הטיסה ביציאה והקדימו לכם את החזרה לשש בבוקר המראה מהאי הקסום. מצטערים - אילוצים טכניים.
אילת יקרה רצח. על צימר בגליל משלמים כמו על סוויטה ב-WA שבמנהטן. ארוחה במסעדה מומלצת בעיר המתפוררת שלנו עולה לפחות 600 שח לסועד, טיסה לאתונה עולה עכשיו פי שלושה מטיסה בעוד חודש, ויש לי עוד רשימה ארוכה של סיבות - למה להישאר בבית. ולא רק כי אני אוהב להיות בבית החדש שלנו...
הדשא של השכן ירוק יותר, חופי כרתים צלולים יותר, האוזו בלרנקה טעים יותר - אבל אין כמו חופשה במרחק רבע שעה מהבית, כולל איתור חניה ותשלום ב"פנגו" ציוני הרצליאני, ולא לחניון אירופאי למשל בנפולי, השודד אותך בקצב של 4 אירו לשעה. והיו הרבה שעות.
קפצנו לחופשה קצרה בהרצליה.
שמש, לגונה, כמה פרקים בספר, בירה והביתה.
מה צריך יותר מזה?

שנה טובה

סבא שלמה וסבתא ציפורה. הכי תל אביבים בורגנים שיש. גידלו ארבעה ילדים בתל אביב. רחוב פיירברג בואך שינקין בצנטרום של העיר הלבנה. העניבה הייתה בשימוש יום יומי, לא רק לצילום משפחתי. קוד לבוש בעבודה - אלגנט. עם חוט ומחט, הרבה עבודה וכשרון, זוג אוזניים גדולות כסמל משפחתי, ומשמעת ברזל לילדים, כלומר לאבי מוישה היפשר ושלושת הדודים.ות שלי, עם הרבה מזל - בנה מיני אימפריה אופנתית בנחלת בנימין והיה לשם דבר באופנת הביגוד לגברים שיצאו ממכנסי החאקי ועברו לעניבות וג'אקטים.

אגרת ברכה שנשלחה בשנות השלושים במאה הקודמת. ערב מלחמת העולם השניה, למשפחה שנשארה מאחור, בצ'נסטוחובה שבפולין, הוכחה מצולמת כי יש חיים בארץ ישראל וכולם מוזמנים על חשבון סבא שלי למלט את נפשם בזריזות כי יש כבר ניחוח של פוגרום באוויר.

חלק מהמשפחה ארזה מזוודות ועלו ארצה, כתחנת מעבר לירידה לאוסטרליה. מי שלא קרא את הברכה בעיון - לא הייתה לו שנה טובה לאחר מכן.

בזכות אנשי העלייה בשנים הללו של תחילת המאה, הבורגנים שבסך הכל חיפשו ביטחון אישי וקצת פרנסה - כיום אנחנו מדשדשים בעיר הגדולה שצמחה והתרחבה למעצמה כלכלית, בטוח יחסית אם מתעלמים מהקורקינטים והבולענים, עיר שכולנו חורקים שיניים וממשיכים לגור פה למרות ועל אף יוקר המחיה, אי הנוחות המטרידה, האורבניות הבלתי אפשרית, ויורדים בערב להרים צ'ייסר ל"שנה טובה" נוספת על עירנו.

תודה לסבא שלמה וחבריו על הכל.

אולי לא על הכל.

על האוזניים המיוחדות האלו אפשר היה לוותר. 

 אלף חברים לא יצליחו לכבות את החברות שלנו

אלף. לא משנה כמה סיננתי, כמה דחיתי, כמה מחקתי, אלו שהודחו מחוסר פירגון ואלה שכבר לא בא לי לקרוא את השטויות שלהם עם הנכדים, הפוליטיקה שלהם, העלבויות המיותרות וההומור הרופס שלא מתאים לי - השבוע חציתי את רף ה-K חברים בפייסבוק.

מה זה אומר?

הרי אין לי אלף חברים. בקושי חמישה, וגם מתוך זה - רלי בפריז, פצו טיול קראוונים בגרמניה, שלמה בבנגקוק וצביקה נחטף בעל קורחו לסלוניקי על ידי הקצינה הבכירה. מה שמשאיר אותי עם שני חברים טובים בתקופת החגים, שאו טו טו ממריאים גם הם.

אלף חברים. זה מונח של יחצ"נות והובלה חברתית. כמה אלפי עוקבים יש לך? לא רוצה אלפים. רוצה קומץ - אבל אמיתיים. רוצה שברשימת המועדפים בטלפון שלי יהיו מנויים שלא מסננים אותי, ואם אני כבר מחייג - עונים. אם שואלים מה שלומי - מקשיבים. אם אני מבקש טובה - פותחים את הלב. וכשעץ המנגו בחצרם מניב פרי - מודיעים לי ששמרו עבורי שקית מנגו אלוהי.

אז לא צריך לעשות חגיגת האלף. התקיעות בשופר מחר יהיו בעניין יותר חשוב.

אחרי כך כך הרבה שנים ביחד במרשתת, אני כבר לא עגלה ריקה.

יש לי אלף חברים על העגלה, שאיתי והגיגיי כבר דרך ארוכה.

מצד שני,

אל תתגאו שאתם חברים שלי.

יש עוד אלף כמוכם...