יום ראשון, 2 באוקטובר 2022

קפה ישראלי


קפה של בוקר,

אחרי החדר כושר,

בואך סידורים שיוצאים בסוף ביוקר,

אספרסו לנשמה.


פלייליסט של שחרית,

ריח מאפים באוויר,

פיתויי מתמיד לשמנמנים מדוכאים,

ספוני בתי הקפה השכונתיים.


בעלי תאבון בלתי מוסבר,

לפחמימות, חיוכים,

יין אדום לחיך,

צ'ייסר וודקה למצב הרוח,

ואחר כך,

בדחיית סיפוקים ראויה להערצה,

וויסקי לטיהור הנשמה.


קצת פוליטיקה,

תהיה לנו בסוף ממשלה?

קצת רכילות,

השקעה ב"טבע" באמת ראויה?

תוכניות לטיול בשבת לבריכת קצינים חבויה,

בין מטעי המנגו של מושב רמות,

בקצה היפה של הרמה.


וחיוך מהלב לאימא צעירה,

חובקת תינוק בן חודש,

בשולחן הסמוך –

חופשת לידה איכותית,

עם אספרסו וסיגריה כבויה,

חיתול ביד בכוננות לפליטה,

וסבא בדימוס בשולחן ממול,

שלא יכול להפסיק לחייך,

מול התינוק המקסים,

ברוך הבא לעולם המורכב איש צעיר.


היי בייבי,

קח את ההורים שלך,

צאו מהעיר,

ממרוץ העכברים המטורף הזה,

מהעימות האין סופי שלנו פה

עם עצמנו ושונאינו,

עכשיו,

כל עוד אתה יכול,

ללא חובות, התחייבויות וחלומות הזויים.


לך לקיבוץ,

לך למצפור,

לך לקחת כמה שנים של פסק זמן,

לפני שתאלץ לעבור כמו כולם,

את מסלול המכשולים האין סופי

שאנו קוראים לו,

להיות ישראלי.



 

כתב ראי - ליוצאות מערך הבקרה בלבד. זר לא יבין זאת.

 משמאל לימין בעברית, הפוך. 

כך ניהלו את חיל האוויר של שנות השבעים.

הפוך.

דורות של חיילות צעירות מדור החיפושיות והלהקות הצבאיות, שהיום בעצמן הן כבר סבתות לחיילות, צעירות שעמדו מאחורי לוחות פרספקס שקופים, לוחות מחומר פלסטי שאם רושמים עליו בעפרון שעווה צבעוני, בדרך כלל אדום או צהוב, הכתוב - יזהר. הכתיבה הייתה צריכה להיות ככתב ראי על מנת שאנשים ממול יוכלו לקרוא את הכתוב מולם בחדרי המבצעים. 



על הלוח האנכי הוצגו פרטי טיסות חיל האוויר שטסו במרחב. שפע אינפורמציה חשובה, עדכנית, סודית, בימים שעדיין לא היו מחשבים משמעותיים, והבנות הללו עזרו לבקרי הטיסות שישבו מול מסכי המכ"ם הזוהרים וניסו בזמן אמת לנהל את השמים באמצעות הנתונים ששאבו מהלוחות הזוהרים, מלאים בשורות של מידע צבעוני, כתוב כמובן בכתב ראי, על ידי החיילות שהיו מחוברות בטלפונים עם כבלים ארוכים לחיילות אחרות שהיו מקריאות להן ים של אותות קריאה, זמני המראה, מטרות וכל מה שדרוש בשביל שהבקרים יוכלו לשייך ולייצר בדמיונם תמונה אווירית בארבעה ממדים של בליפים זוהרים, הטסים במהירויות של למעלה מחמש מאות קמ"ש, בגובה מכמעט אפס עד ארבעים אלף רגל... הכול בזכות הכתיבה ההפוכה כמובן. 

זר לא יבין זאת. בקרב על בריטניה ניהלו את המערכה האווירית על שולחן אופקי בצורת מפת בריטניה ועליה הזיזו חיילות מגדלי עץ קטנים שייצגו את המטוסים שבשמים. אצלנו, כנתיני האימפריה לשעבר וחניכי חיל האוויר הבריטי, שיכללנו את השיטה ללוח אנכי במקום מפה אופקית, חיצים מצוירים  בשעווה צבעונית במקום מגדלים, ושורות ארוכות של כתב ראי במקום פתקים הצמודים למגדלים הקטנים...

 אגב, את רזי שיטת התצוגה הזאת "גנבנו" מהבריטים באמצעות בנות יהודיות ישראליות ששירתו ב-RAF הבריטי במצרים במלחמת העולם השנייה וכתבו שם גם בכתב ראי, אבל באנגלית... 


"בת תנועות" קראו ביחידות הבקרה לבנות שכתבו הפוך. הן עסקו כמובן בעוד הרבה דברים שעסקו בניהול התנועות האוויריות של החייל. הרבה טלפרינטרים שתקתקו ופלטו סלילי נייר ארוכים עליהם הודפסו פרטי המראות, נחיתות, הנחיות, פקודות, מגבלות טיסה ומשימות מיוחדות – כשהן מפיצות את המידע הלאה, ואת שצריך גם רושמות הפוך, על הלוח האנכי הגדול שהיה לב המערכת, ה-"ביג דאטה" שעליו נרשמו כל הפרטים החשובים. 

על מקהלת הטלפרינטרים היה בדרך כלל מופקד סגן משנה צעיר, בוגר טרי של קורס בקרים שעדין לא הוסמך לדבר עם טייסים (ברשת הקשר הכי עומסה במזרח התיכון למעט "מוניות קסטל"),  אשר שלחו אותו לנהל קבוצת חיילות שמחות. כולו טרף קל לכל מי שנפרדה לאחרונה מהחבר שלה בבית וחיפשה קשר רציני עם אחד מהקצינים החדשים ביחידה. הבקרים הוותיקים כבר נקשרו לבנות זוג תורניות עוד בהסעה הראשונה באוטובוס מהמרכז ועד למרומי הר אריכא שבמרכז הר הנגב או הר מירון שבגליל העליון ועוד כמה פסגות ברחבי השומרון וסיני. מי היה צריך אז את טינדר כשכל החיים החברתיים ביחידה היו מטריצה רבת משתתפים עם אוכלוסיה איכותית בעלת פוטנציאל למסיבה אחת גדולה לאורך כל השירות.


אחדים מחברי נשואים עד היום לאותן חיילות מסורות, הכותבות בהפוך, חיילות שתמכו בהם כסג"מים ירוקים במסלול ההסמכה הארוך שלהם ביחידת הבקרה. דור שלם של חיילות, סמלות מבצעים במוצבי פיקוד בבסיסים וטייסות, ביחידות בקרה ובבור בקריה – דור שלם שהתאמנו על כתיבה הפוכה, ובקליק אחד המקצוע נעלם. העניין התמחשב. התצוגה מתעדכנת בקליק ממוחשב, האותיות הזוהרות העגולות עברו ללוחות חשמליים כדוגמת לוחות הממריאים והנוחתים בשדות התעופה בימים שלפני הלוחות הדיגיטאליים. 

היום הכול מסכים. שקט. לא שומעים את העדכונים. אין קליקים של אותיות מסתובבות ליצירת מילים/מספרים, לא שומעים את החיילת הצעירה שמוודאת בקו הטלפון את המידע המוכתב לה, אין רואים מבעד לפרספקס הזוהר את גובה מכפלת חצאית המיני שהלהיב את הצעירים מוצפי ההורמונים, ובעיקר היום – רואים מסכי מחשב וחושבים METOO. 

סביב כל בקר צבאי היום יש ערמות מסכים עמוסי מידע, בצוות איתו מספר מפעילים נוספים האמונים על העכברים, מקלדות וסינון מידע; טלפרינטרים עברו לפני כ- 40 שנה מהעולם, שיטות ניהול המרחב בחיל האוויר בוודאי השתפרו ללא היכר – והדבר היחיד שנשאר זהה הוא האדם. או ה"אדמית"  - כי מאז התווספו עשרות בקריות טיסה והמקצוע מזמן אינו גברי כבעבר.

אני מקדיש קטע זה לגיבורות הצעירות ביחידות הבקרה, שעבדו מסביב לשעון בהגנת שמי המדינה, סורקות את מסכי המכ"ם, עומדות שעות מאחורי לוחות אנכיים וכתבו מידע מבצעי חשוב, הפוך; בחורות שעבדו לילות כימים, באמצע הלילה התעוררו ונסעו במשאיות פתוחות בלילות קרירים להחליף את משמרת "לילה ראשון" כדי שהן תעבודנה "לילה שני" עד הזריחה. ביום ובליל, בחושך ובערפל – זה עליהן. 24/7 – זה מערך הבקרה, 365 ימים בשנה. בשלג ובגשם, בחגים ובשבתות – הבחורות האלו תמיד עשו את העבודה, ולא יכלו לספר על זה לאף אחד. סודי.


למען ההגינות, היו גם מספר בנים מעטים ביחידות הבקרה שעברו הכשרה דומה וכתבו על הלוחות, אבל הם נעלמו. אולי כי הכינוי שלהם היה "קוקסים" וזה לא ממש עודד חיילים להמשיך בתפקיד הזה. לצד בנות התנועות היו גם בנות דיווח – אבל בנות הדיווח יהיו פה נושא נפרד, על נפלאות עבודת הבקרה בעולם אנלוגי עם פחות מחשבים ויותר אינטואיציה.

אז גם פה, לא חשפתי אף סוד. (גם התמונות ממקורות גלויים) כמו בכל חיל אוויר – גם לנו יש חיל שכזה שנשלט בסודי סודות ביעילות המכפילה את כוחו. כל שיטות העבודה של פעם, כבר לא קיימות. את הכול מיחשבו, שיכללו, העבירו לאפליקציה ואם ניתן לדמיוננו לזרום - כנראה מח"א יכול היום לבקר מהטלפון שלו קרב אוויר מסובך מעל טהרן כשהוא ברכב שלו מהבית לקריה. בראוו. רק שלאפליקציה אין נשמה, ואין את אווירת החברותא של שנות השבעים ביחידות הבקרה שאליה כל בנות התנועות ה"כותבות הפוך" עדיין מתגעגעות...


מעונן חלקית

 איפה הייתם כשרבין נרצח?

איפה שמעתם על אסון התאומים?

איפה תפסה אותכם הצפירה בצהרי יום כיפור 73'?

והכי עכשווי - איך נפגעתם בליל נפילת FB?

בהתחלה לא ממש הבנתי מה קורה. אני פותח עמוד FB ומנסה לאשר חברה חדשה לבלוג שלי, והמערכת לא מגיבה. אפליקציית הוואטסאפ תקועה וטוענת שאני לא מחובר לאינטרנט. לא הבנתי מה קורה ונכנסתי להרצאה בה אוספים מכולם את הניידים לקופסת עץ גדולה. כך כולם מרוכזים במרצה. אופס – סליחה, חוץ מאלה ששכחו לכבות את המכשיר שמתחיל לצלצל דווקא ברגע הכי מותח בו מגלים שחיים ויצמן לא ממש חתום על מגילת העצמאות בגלל ויכוח על מיקום חתימתו.

לא נורא. העיקר שכולנו נפרדנו מהניידים, כי אנו אנשים רציניים, לא מכורים, מכבדים את המרצה, לא חייבים לגעת או לפתוח מסך לפחות כל 20 דקות כפי שמצאו במחקרים לאחרונה. עאלק – לא מכורים. הרי בשביל הרצאות שכאלו המציאו את השעונים החכמים עליהם אני ממשיך לקבל את כל ההודעות גם כשהטלפון הופקד בקופסת התקשורת. רק שבעת החשכת מרחבי FB – גם השעון שלי היה חשוך. בלי מסרוני וואטסאפ, בלי הסחת דעת, והתרכזות אמיתית בשאלה הכול כך רצינית – האם בן גוריון הקים לנו את מדינת היהודים או מדינה יהודית.

ואתם – איך עבר עליכם הלילה ללא זרם בדיחות ממוחזרות בטלפון? איך נפגשתם עם מי שסוכם איתו על פגישה בערב, רק לא סגרתם אתו מקום וזמן? מה – ממש חייגתם אליו בטלפון? דיברתם? הרי בעידן הזה אנחנו לא ממש מדברים. כותבים, מצחקקים באייקונים, מתקשרים עם קיצורי הבעות ומחוות – XOXO , חחח, פררר, או מאות ראשי תיבות צבאיים שכל מתגייס חייב להכיר. הנדב"ר של דור המילניום.

כשאיתן הבר הודיע כי ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה – אני דווקא זוכר שהייתי בבליינד דייט עם הבת דודה של סוכן הביטוח שלי שהתאמץ למצוא לי בת זוג, במקום להניח לי ללכת באותו ערב להפגנה בככר מלכי ישראל. מי יודע, אולי, אם הייתי מגיע לשם ורואה בחור תימני מבולבל וחשוד מסתובב מתחת לבמה, הכול היה נראה היום אחרת.

על אסון התאומים שמעתי עם קבוצת פקחי טיסה בדרכנו ליום כיף בחוות סוסי רכיבה בהרי הכרמל. לגבי המטוס הראשון היינו בטוחים שזאת טעות הטסה של טייס פרטי חסר אחריות - והמשכנו לבלות שם ברכיבה על שבילי שוויצריה הקטנה. כשחזרנו לחווה, כבר הבנו את גודל האסון, אך לא היה לנו מה לעשות – התיישבנו מסביב לשולחן ואכלנו את המיקס גריל שהכינו לנו, כקאובויים אמתיים.

ביום כיפור 73' - לא ממש הופתעתי, כי הזעיקו אותי מהבית כבר בבוקר בידיעה שאנחנו בדרך למלחמה. רק שבחיל האוויר, כמו בחיל האוויר, עושים מלחמות מגולחים, בבגדי דקרון, מנגד, בלי הרבה ריח של נפל"ם על הבוקר. אז לא שמעתי את הצפירה כי הייתי עמוק מתחת לאדמה הרבה ימים, עד שהגיעה יונה עם עלה של זית ובשורות איוב , ועודכנתי מה קרה לחברים השריונרים שלנו בקרבות בסיני וברמת הגולן.

והענן של FB? קרס, עדכון התוכנה שבק, הג'ינג'י שכח את המפתח של חדר השרתים, זה ממש לא חשוב – בדיעבד, עבר עלי ערב נעים כמעט נטול הפרעות, בשיחות על מדינתנו שעל פי מגילת העצמאות כפי שנוסחה בדור של הורינו. הרבה לפני שבן גוריון חשב שכל כתביו יאוכסנו בענן וירטואלי בדיוק ליד הענן של כתבי ז'בוטינסקי, עננים שממש לא היו במיטבם אמש.


פינג וגמרנו

 עשר שניות. שישה סיבובים בדקה, כל עשר שניות קרן המכ"ם מחזירה פינג זוהר מהמטרה. שלושה פינגים רצופים, וזאת מטרה. ככל שהמרחק בין הבליפים הזורמים על המסך העגול היו מרוחקים, כך המטרה, מטוס כנראה, מהיר יותר, ואולי גם מסוכן. עשר שניות ופינג. שעה מול המסך, הקרן המסתובבת, מטרה או סתם ציפור גדולה, מטוס אויב או ענן רווי משקעים, פינג סתמי או נתיב עויין, עמית או טורף?


חיילת צעירה יושבת לבד מול המסך, והיא אחראית לגלות כל מי שאולי עלול לחדור למרחב האווירי שעל הגנתו מופקדת יחידת הבקרה בה היא משרתת. כתפיים אולי צרות, אבל עיניים אחראיות, העיניים של המדינה על באמת, דרוכה ועוקבת אחרי כל הנתיבים בגזרה שלה. חלק ממערכת שלמה, כשהיא, בת הגילוי ביב״א (יחידת בקרה אזורית) הראשונה שתדע כי צריך לעקוב, ובמקרה הצורך הקמנ״ק וכל המערכת תגיב ככל שנדרש מול הבליפ הבלתי מזוהה, המאיים, הלא ברור, הטורף, הדורש התייחסות. חיל האוויר הרי ידוע ביחס הראוי שלו לכל איום.

במערך הבקרה, להלן המערך, שירתו הרבה בנות. פעם החליטו כי בנות מתאימות יותר למקצועות הבקרה – ומאז, כל יחידת בקרה הממוקמת על פסגת הר גבוה, נקראת "ג'אבל כ...". אל תכעסו עלי – תשאלו כל בוגר בה"ד 1 מה שם ההר הסמוך לבית הספר לקצינים. אף אחד לא יענה הר אריכא. זה שמו המיתולוגי והלא פוליטיקלי-קורקט של אחד המתקנים הכי סודיים שהכרתי.

כשעזבתי אותם, נמחק לי הזיכרון המבצעי, כמו בסרט "Man In Black", ונשארו בזיכרוני רק פניהן של החיילות המקסימות שביחד חווינו שירות צבאי מאתגר, מעניין וידידותי למשתמש. חבר הגדיר עבורי את מצבי כיום – "עתידי בעברי". אני מרבה להגדיר את עצמי על פי אירועים שחוויתי בגיל עשרים. מקומות ואנשים אשר ממשיכים ללוות אותי עד היום, חברים אמיתיים איתם אני קשור עמוקות לאורך פרוזדורי חיי. אני משתף אתכם בסיפורים מהעבר הרחוק וביחד אנו נזכרים עד כמה היינו צעירים, בריאים, חסרי דאגות, חרמנים וחסרי מעצורים. דרככם אני גם מגדיר את העשורים הקרובים בחיי. ביחד אתכם וקצת אחריכם.

בעברי, אני אישית זוכר כי הייתי סוציומט לא קטן. נער סנוב צפונבוני תל אביבי שחצן, בדרך כלל שתקן, ובאמת לא ברור לי עד היום מה הן מצאו בי. אבל בואו נחזור לג'אבל ההוא עליו ביליתי למעלה מעשר שנים. סוציומט, אבל במדי דקרון.

אם כבר חוויתם את סיפורי על החיילות שכתבו בכתב ראי, עומדות מול אולם המבצעים מאחורי לוחות שקופים – היום אני חושף את החיילות היותר קרובות לבקרים. בנות הדיווח. חיילות שישבו אתנו כתף ליד כתף בעמדות המכ"ם, מאזינות לתקשורת, יודעות רוב הזמן איפה נמצאים כל המטוסים, ומעדכנות בקו טלפון ישיר את החיילת שעמדה גם היא מאחורי לוח שקוף וציירה עליו חיצים ומספרים שיצרו את התמונה האווירית העכשווית לטובת כל מי שהעניין נגע אליו. והיו הרבה שכאלו. ממפקד חיל האוויר ועד הקמנ"ק (קצין מערכות הנשק, עליו סיפרתי פה בהזדמנות קודמת) – הכל לטובת הגנת שמי המדינה.

אותן בנות דיווח צעירות, שעברו הכשרה של מספר חודשים בלבד, ידעו להאזין לקשר עם הטייסים, ליצור לעצמן תמונה אווירית עדכנית, לפעמים אפילו יותר טוב מהבקר עצמו, וביחד העבירו עוד מטס עמוס ב"עמדת העבודה" המבצעית.


יושבים כתף אל כתף, מרוכזים במשימה כעבודת צוות, בקרבה ממש אינטימית בעמדה. שם היו הרבה שיחות, התלוצצויות, הקנטות, שתיקות מביכות, והתחלה של ידידות אמיתית שנמשכה בהזדמנות הראשונה בשק"ם היחידתי, אשר בשעות הערב היה הופך למועדון – ריקודי עם, בשוליים גם שולחן ביליארד סביבו עמדו בדרך כלל אנשי גף מנהלה, ושיחות זחוחות על הדשא. כל זה כנראה מסביר את מספרם הרב של זוגות שנוצרו במערך הבקרה ורובם שרדו עד היום. מספר לי חבר מהיחידה - "כשהבת שאלה אותי איך התאהבתי באמא - סיפרתי לה שאני נוצר את הרגע הזה עד היום איתי. יצאתי מפתח הבונקר והיא ישבה על המדרגה ומהזווית הייחודית הזאת הבחנתי בזוג עופריה וישר התאהבתי."

לך תבין סג"מ הורמונלי.

ואני, פעור עיניים וסג"מ טרי ביחידה הכי עסוקה בניהול המרחב האווירי, בימים של טרום מלחמת יום הכיפורים, מבלה בעיקר בקריאת מסמכים, נהלים, הוראות וכללים שלעולם לא נשתמש בהם, מנסה להכיר את כל מה שנדרש על מנת שיום אחד אשב לבד בעמדת הקמנ"ק ואתן הוראת ״זנק!״ למבנה קורנסים כדי שיפילו את הבליפ המאיים על שמי המדינה אותו גילתה בת עמדת הגילוי הצעירה באשמורת השלישית…

ימים של לימוד וערבים חופשיים במועדון המנהלי. זאת התקופה הכי כיפית ביחידה. בה אתה לומד את צעדי ״הרועה הקטנה״ במעגלים, ואם יש לי קצת אומץ, אני יכול לבקש גם שאחר כך מישהי תלמד אותי את צעדי הרוק אנד רול , ״רוק צרפתי״, שהיה אז בראש מצעד הריקודים, עם סיבובים ודילוגים מרשימים בלב כל מסיבת ריקודים. אז זהו. שאף אחת לא ממש לימדה אותי לרקוד שם, בעיקר כי לא ביקשתי, ועל הרחבה תמיד שלטו אותם הנהגים והאפסנאים שלא ברור לי איך, היו רקדנים מעולים. כנראה בקורס הבסיסי שלהם הייתה להם מורה לרוק. לנו הסג"מים, בשבוע האחרון של קורס קצינים בחיל האוויר, הביאו את חנה בבלי שתלמד אותנו נימוסי שולחן. אז רוק צרפתי לא ידעתי. נימוסי שולחן מחד, ונשיקות צרפתיות מאידך, קצת יותר.

חיילות מערך הבקרה, שמות רבים להן. בנות תנועות, דיווח, גילוי, חשבת יירוט, עוזרת בקר, משקית בקרה - ועוד הרבה כינויים של קנאים שלא היו חלק ממשפחת מערך הבקרה. כולן היו חלק ממערכת מורכבת, מתוקתקת, מבצעית עד קרבית, לפעמים תחת אש, לעולם לא פונו מהיחידות גם במלחמה, עובדות לסירוגין במשמרות מסביב לשעות, יוצאות לחופשה פעם בשבועיים, פעם שבת קצרה ופעם שבת ארוכה.

שירות של כשנתיים. בלב העניינים. אסור לשתף בבית כלום. סודי ומעלה. כולם עובדים במתקן אחד גדול, כמו עסק משפחתי, אבל במדים. כשמבצע מסתיים בהצלחה, הטייסים מתקשרים להודות לשותפים שלהם במערך הבקרה, וכשלהבדיל יש תקלה מבצעית או תאונה אווירית, הדגל בחצי התורן במצב הרוח היחידתי. לאורך השנים, בדומה למורשת הקרב הצה"לית, לבוגרי המערך יש מורשת, גאווה וחברויות הצרובות עמוק בנשמה לאורך שנים.

כיום, כשהכל ממוחשב, כשהמחנה המנהלי המיתולוגי כבר איננו, הצבא מנוהל כשברקע מקפידים על קוצו של Metoo וגם א-ביסלה הדתה, ברוח החברה הישראלית העכשווית - אני לא יודע עד כמה עובדים עכשיו ממש כתף נוגעת בכתף בעמדות, אבל רוח המערך לא משתנה. החברותא מנצחת ואם מחפשים עוד סיבה למה יש לנו את חיל האוויר הטוב בעולם, זה הגורם האנושי. אנשי ובעיקר נשות מערך הבקרה.

פינג, עשר שניות, פינג, עשר שניות, פינג וזהו! יש מטרה, יש מהירות, יש נתיב, עמית או טורף?

אגב, היום זה כבר לא עשר שניות ופינג….


צילומים - בטאון חיל האוויר