יום ראשון, 2 באוקטובר 2022

גוזל קטן של ברבור שחור דרקוני

 

וואוו, איזה שנה עברה עלינו. וזה עוד לא נגמר. כמו בריצת עשרת אלפים, רצים ורצים, עוברים רק חצי הדרך, בקושי סוחבים, ולא מאמינים שמעכשיו צריך לעשות את הכול מן ההתחלה, כשאין לנו כמעט אוויר לנשימה.

אבל היו לי הרבה דברים טובים בשנה האחרונה ועליהם אני מברך.

הבנתי שאני לא כזה דביק. בתקשורת שומעים על עשרת אלפים נדבקים ביום, באיטליה שכבו מאות אנשים בתור לקברים, בהודו לא היו מספיק עצים לשרוף את הגופות, ואני שותה קפה עם יורם ב"מימי נונו" שלנו ברמת אביב לצלילי פס קול אמריקאי של בוקר, מנתחים את שוק ההון העתידי, כאילו אין אתמול - רק מחר. ירוק.

לפני שנה, אחרי שהבנו שאנחנו לא מבינים דבר, אחרי שהברבור השחור התמזג על להקות הדרארות הרעשניות שבשכונה, סיגלתי שיגרת קורונה נעימה. ספורט של שחרית - כלומר, תשע בבוקר אחרי שכל מי שעדיין עובד מפנה את חדר הכושר, קפה ורצוי עם מאפה, הגיגי בוקר עם חבר תורן, "סידור אחד ביום" כמובן, שיעור או תרגול עצמי בפסנתר החשמלי שאימצתי לאחרונה, פרק בספר אלקטרוני מספריית בית אריאלה שעברה מבחינתי לשכון בענן מעל לרמת אביב וממטירה עלי ספרים בכיף ובחינם, קפה של אחר הצהרים עם עוד חבר בטלן כמוני, פרק בנטפליקס וזהו, מאמי - אני בבית! מה אוכלים הערב?

אם זה נשמע לכם כמו מערכון מימי משפחת שמחון המיתולוגית - זאת הייתה הכוונה.

כנראה מישהו אהב אותי בתזמון פרישתי למנוחה בגמלאות מול פלישת הקוביד. אם שמים בצד את עוצר הטיסות - הכול דבש. חברים בשפע, אפשר לפגוש את רובם בצעדות הבוקר או בקפה מנחה במרכז המסחרי, אין לחץ מהסביבה בשאלה המעצבנת - למה אתה לא מחפש לך עבודה? והעיקר - החברה/שותפה שלי פנויה ומצטרפת אלי לטיולים ברחבי ציון, להרצאות בנושאים הרי גורל כמו השלום עם הפלסטינאים או דו קיום עם חרדים, וניסיונות קולינריים מרתקים - מאה גוונים של פרגיות בקארי על מצע של מאה סוגי אורז שונים. כל פעם שילוב אחר כמובן.

החברים שלי מאחלים לנו שנה טובה. אני מאחל להם בתגובה שקודם כל תהיה להם עוד שנה. עם האיום הגרעיני האירני והאיום הגדול יותר של משוגעים מיואשים פלסטינאים על הגדרות - זה לא מובן מאליו שתהיה לנו בכלל עוד שנה פה. זהו שחררתי את הברבורצ'יק השחור שלי, כחומר למחשבה אצלכם הערב בין הכבד הקצוץ לחזרת, כשכל האחיינים שלכם ירעישו בשולחן הצעירים ואתם תנסו לשרוד את הערב בסבלנות וחיוך עם כל אלה שנמנעתם מלפגוש מאז האירוע המשפחתי ההוא, שלא מזכירים אותו יותר.

מאחל לכולנו עוד שנה.

טובה.


מתגלגלים

כולנו הולכים לקניות בסופרמרקט השכונתי. ביחד או לחוד. בצורה מסודרת עם רשימת קניות מאורגנת על פי מחלקות, נושאים, חשיבות, או שהכול נרשם לך בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית המצומצמת שלכם - תחת השם המקורי : צריך לקנות.

מי היה מאמין, שאחרי קורס מ"פ-ים חי"ר, תואר MBA במנהל עסקים במכללת בני טחונים, קורס CTO מתקדם ביוניקורן מבטיח, אחרי שהחנה את המכונית הטסלה החשמלית המשוכללת במרתף "טיב טעם" - נראה את אחינו הסלבריאטי צועד מעדנות במעברי הסופרמרקט דוחף לפניו עגלת קניות עמוסה, או גורר מאחור ארגז קניות פלסטי שהצליח לארגן לעצמו מגברת חביבה שסיימה לא מזמן לפרוק הארגז ולמסור אותה לאחינו, שאין לו בכיס את המטבע המתאים לקבל לשימושו עגלת קניות תקנית של הסופר השכונתי. מזל שמסיכה הצליח למצוא אצלו ברכב, אחרת לא היו מכניסים אותו לקניות.

קניות, ריטואל טיפולי קבוע. אף פעם אתה לא הולך לזה באופן מיוחד. רק עוצר בדרך הביתה. תחנה אחת לפני הסוף, כי תמיד צריך לפרוק את הקניות למקרר כזה או אחר. "ממי, תוכל להביא לנו קצת פירות וחלב נטול לקטוז שנגמר לי?", כאילו מה - איזה ממי יסרב לבקשה שכזאת. "ולפי שאתה מסיים בסופר תבדוק בוואטסאפ אם לא רשמתי לך לקנות עוד משהו". כלומר - ממי, תתכונן למסע סוף מסלול בין המעברים...

אבל חברים - לא זאת הנקודה. בגילנו. אחרי כל מה ש, יש לי בעיה עם האגו - באיזה שלב בחיינו אנו קונים עגלת קניות פרטית. כזאת עם שני גלגלים. הולכת אחרינו במעברים, אפשר לפעמים גם להישען עליה מדי פעם בתנאי שהשומר בכניסה לא דרש מאתנו להחנות אותה בחוץ, "עגלת שוק" מכנים אותה - אבל אנחנו לא באמת צריכים ללכת לשוק בשביל להיעזר בעגלה שכזאת.

אצלנו בשכונה לא ראיתי קניינים צעירים (בגיל מקבלים חיסון רק בסיבוב השלישי) עם עגלה שכזאת. זה בשימוש של גמלאים בכושר דחיפה/הליכה בדרכם מהבית ועד למרכול השכונתי או עובדת סיעודית שלה בטח אין בעיית אגו. האם אני צריך תעודת אזרח וותיק בכדי לנהוג בעגלה שכזאת? האם מקבלים את העגלה בטקס פרידה ממקום העבודה האחרון? מתנה ליומולדת 75?

אז ממי, בינתיים, עד שימציאו אפליקציה שמחליפה את "עגלת השוק", אני מאמין בשקיות הפלסטיק שרוכשים בקופה. מזהם את עתיד היקום, 10 אגורות לשקית וזה חותך את האצבעות כל הדרך עד הבית, נותן לנו עוד סיבה לשנוא את עצמנו על האגו הגאה שמונע מאתנו להצטייד בעגלה, כמו הרבה חכמי השכונה. 

צום קל

 


צמים? בא לכם בקלות? עובר לכם בלי בעיות? לא כולנו מקפידים על מצוות, ובכל זאת – מגיע יום כיפור, ורבים מחברי האפיקורסים, צמים.

לא כפרת עוונות, לא מחיקת חטאים, לא הורדת שליש ולא הפחתת שומה – פשוט צמים כי מרגישים שצריך. בשביל הסבא רבא שהיה רב מכובד בצ'נסטוחובה שבפולין, לתפארת המורה שלי לתנ"ך שלא ממש הצליח לשכנע אותי בחמשת החומשים, כדוגמה לבנות שלי שלא ממש בעניין צום ובתי כנסת, וסתם בשביל להרגיש יותר טוב אחרי הצום כשאנחנו מתכנסים בבית חבר, עם מסורת מצרית מפוארת כמעט עד לבית פרעה, ושוברים ביחד את הצום בכירה מצרית מסורתית המחייבת למחרת עוד צום קטן.


יום כיפור שלי בכלל מתחיל שעתיים לפני הסעודה המפסקת, בהרמת כוסית ויסקי איכותי, בקריית שאול, בחלקה 5, עם בן כיתה שלי אשר נשאר בן 21 לנצח, מפקד טנק צעיר שבלם בגופו, חשוף בצריח, את הצבא המצרי בסיני במלחת כיפור. בחלקה אותה אנחנו, בני הכיתה שלו, פוקדים מאז, כל שנה, ורואים כי בני המשפחה שלו עברו שם כמה שעות לפנינו, ופיזרו סוכריות M&M צבעוניות על צמחי הקבר הצבאי, ממתק אהוב על מאיר ז"ל.

קבוצה מאוד אינטימית, אדוקה בהתייצבות לקבר, חמישה חברים ואני, עם תגבור מזדמן של בני המחזור כל שנה משהו אחר. מצטרפים, נזכרים ומגלים עוד טפח מאישיותו – עוד סיפור מעלילותיו בבית הספר החקלאי בפרדס חנה בו היה לפני שהכרתי אותו, עוד גילוי על אהבה עם היפה של המחזור, עוד סיפור הרפתקאות נעורים בחופי סיני שלא סופר עדיין על מאיר, גם היום, 48 שנים אחרי.


על הקבר אנחנו מניחים גם רמקול נייד, משמיעים חרש מוזיקה של שנות השבעים, לאונרד כהן או אבנים מתגלגלות, להזכיר למאיר את פס הקול של תקופתנו היפה, כשהיינו יושבים ביחד בכיכר מלכי ישראל, הרבה לפני שרבין נרצח והמקום נקרא על שמו; מלקקים גביעי גלידת ויטמן, ויוצאים לעוד סיבוב כיף אתו במכונית הטריומף ספורט של אחותו; חשופים בצריח מכונית הספורט, עם גג מקופל, מרשימים את הבנות היפות מעירוני א', הרבה לפני שהתיכון הזה הפך לשלוחת הסינמטק ומרכז אמנות לתלמידים מוכשרים ורגועים, מעושנים בחומרים, רפואיים כמובן.

אז גם לזכרו של מאיר אני צם, מקווה בליבי בכל שנה שהפעם זאת (המלחמה התורנית האחרונה) תהיה המלחמה האחרונה, ויפסיקו להוסיף כל שנה חלקות חדשות לבית העלמין הצבאי שלנו.

תנצב"ה.

מאיר - אתה חסר לי!

ברבע אחרי הקורונה

 

ברבע אחרי - נטוס, נרקוד, נתקהל, ננגב חומוס ונשתה ויסקי, ננשום חופשי, בלפור יחזור להיות הצהרת, ככר פריז תהיה יעד תיירותי בצרפת, והגשרים יובילו לצד השני של המחלף.

ברגע אחרי - נחליף פה את ההנהגה הפוליטית במשהו יותר הגיוני, פחות מאוזן ויותר החלטי, משהו שמגיע לנו בזכות, לתושבי מדינת תל אביב שאינם חרדים או ערבים קיצוניים, משהו אשר לשם שינוי גם ימשול פה.

כשהקורונה תסיים - רובנו עדיין נהיה פה, חזקים וגיבורים על הווירוס הערמומי, שבזכות הפעילות בחדר הכושר וכדורי ויטמיני C+D שהאישה נתנה לנו כל ערב, ננשום עמוק בלי המסיכה ונתגעגע לסבא, שלא ממש החזיק מעמד, נדבק, דעך ומת.

בחלוף הקורונה לא נשכח. על חטאי היוהרה, התאווה לשררה, הון ושלטון, נזכור וננקום. את כל קבוצת המטורללים שכרגע אנו מהם מתעלמים, מסננים, לא שומעים, חושבים שהם ממש לא נורמליים, נזכור ולא נשכח. המכחישים, החוששים מה"אח הגדול" שיזריק להם משדרים זעירים לגופם, המאמצי תאוריות קונספירציה ממעבדות עלומות בסין ועד למרתפי הבונים החופשיים. לכל הלא מתחסנים, שמצידי יכולים גם לא לשתות חלב, לא לאכול בשר, לא להצביע, לא לעשן, לא לקנות מוצרים מגרמניה, לא למכור את הפרארי, שיעשו מה שהם רוצים, רק לא על חשבון המיטה שלי בבית החולים...

לכל מי שמצא עצמו באופן מפתיע תורם חדר מדירתו כמשרד לחברה שמעסיקה אותו בנדיבות בשלט רחוק כל היום, גם כשהילדים שלו מתרפקים על הדלת הנעולה ומתחננים אליו שיצא אליהם כי אימא כבר התמוטטה בסלון והכריזה על תבוסה רבתית. היא מחר אורזת תיק ומתנדבת לגרין פיס באנטרטיקה או מנזר בודהיסטי בטיבט, לא משנה לה – לאן שתהיה הטיסה הראשונה מפה, רק לברוח.

כשתעבור המגיפה הזאת, יום אחד, כשהווירוס פשוט ייחלש ויימוג - נאסוף את מה שנשאר, ונוכיח לכל העולם, כי ישראל היא הסטארט אפ ניישן הבלתי מותש ובטח לא מנוצח, על ידי רודנים, ווירוסים, אנרכיסטים קיצוניים ורבנים הזויים.

וביום הזה - נעשה ריסטרט, כמו שלימדו אותנו, כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו...

עד אז - שנה טובה לכל החברים שלי, תשמרו על עצמכם כי אין לי הרבה כמותכם, המדינה הזאת חזקה בעיקר בזכותכם, ובלי חברים - באמת אין כל סיבה להישאר פה...