סידור אחד ליום

 

רגע אחרי שפרשתי - גויסתי. לסידורים כמובן.

בחודשים הראשונים זה היה רצף פגישות, ייעוץ, שיחות רקע, קבלת אישורים והגשת טפסים. הכול על רקע כספי ולא נפשי או בריאותי. מי לא מכיר את טופס 161 א'? או טופס 161 ד' המפחיד אימים כל גמלאי טרי שעזב קריירה במערכת ממשלתית מסודרת בה קיבל בסוף כל חודש תלוש שכר עם עשרות שורות בלתי מובנות, שפת סתרים של חשבי שכר ומנהלי חשבונות, קודים סודיים שהרכיבו לנו את המשכורת.

עכשיו, אחרי שפרשנו גם לתפקד כסבא במשרה מלאה - צריך לעבור טקס בירוקרטי הזוי, לחוץ במסגרת זמנים, בו אתה לא ממש מבין מה רוצים ממך כל היועצים השואפים רק למקסם את זכויותיך בהליך הפרישה וניצול כל רזי חוקי המס אשר פקידי האוצר זוממים לנגוס בפיצויים ומענקים נדיבים שקבלת אחרי 45 שנות שכירות מהמעביד השמח כי נפרדתם ובמקומך נכנס לתפקיד ינוקא שיעלה לו חצי במשכורת, ולדעתך ייתן לו רבע בתפוקה עד שיצבור הניסיון שיש לך...

אבל זאת הבעיה שלהם.

אתה ואני עוברים מעכשיו לממד אחר. המטריקס שלנו, עולם הגמלאים המאושרים, המתעוררים בבוקר עם חיוך של ואי וודאות, מה יהיה היום, כלום לבד מתחושת - הכול טוב. אחרי שהדביקו עלינו תווית של "קבוצת סיכון", ניסו להכניס רק אותנו לסגר כשהצעירים ימשיכו להסתובב ולהדביק האחד את השני עד שנגיע ל"חסינות העדר", ואנחנו הוכחנו חסינות. כלומר - הזדרזנו לבוסטר השלישי, נמנענו מנתב"ג ומחיבוק הנכדים, למען יאריכון ימינו עד לחיסון המאה ועשרים ונאכל את החיים בביסים גדולים בלי נקיפות מצפון.

בשגרת חיינו, סבא גמלאי שבעצם פנוי ולכאורה כונן לכל משימה או מטלה או סידור בעיר עבור כל בן משפחה - קבענו כלל ברזל. סידור אחד ביום.

מאמי, בהזדמנות שאתה במס שבח, תוכל לעבור אצל התופרת לאסוף את המכנסיים שנתת לה בשבוע שעבר? זהו. שאני לא יכול. בעצם יכול - אבל לא רוצה.

המונח יעילות - לא תקף במטריקס שלנו. אם אני נוסע לסידור במס שבח - השבח לאל. זהו. אחרי זה, אני נוסע לסדר את הראש. שלי. החיים יזרמו גם מחר, התופרת לא טסה לחו"ל, כמוני.

מאמי, סידור אחד ביום.

וזהו.

אמל"ק

 

אתה יושב חצי יום מול המקלדת ומתלבט. איך לכתוב קטע חכם, שנון, עם מסר קצר, לא מתנשא אבל סמכותי, בלי ציניות אבל מחויך, בקיצור – קטע שתקבל עליו משובים חיוביים גם ממי שלא ממש מסכים אתך אבל מוכן לחשוב פעם נוספת, בכיוון שונה. בכיוון שלך.

זוכר את החבר שאמר לך פעם: אם זה יותר משלוש שורות – אני לא קורא. מקצר מילים שאפשר להבין הטקסט גם בהעדרן. כמו שלחת מברק ומנסה לחסוך בעלויות. פתיחה קצרה לתפוס תשומת לב. רקע וסיבה שגרמה לך להעלות הנושא. הצעה לסדר ולקינוח פאנץ מחויך שיחליק את הפינות למי שממש לא מסכים איתך. זהו.

אז יצאו עשר שורות במקום שלוש. לא "מלחמה ושלום" בשני כרכים ולא פואמה אין סופית של ח.נ. ביאליק. פאקינג 10 שורות.

לוחץ "שלח" – וחושב שתרמת ליקום עוד אבן בבניית עתיד טוב יותר.

ואז אתה מקבל בין התגובות (מקסים, יפה, מסכים, תודה וכדומה) תשובה אחת קצרה. אמל"ק.

מה זה?

בחיים לא נתקלתי בזה.

גוגל שמח להסביר לי: ארוך מדי, לא קראתי.

וואלה. קצת מעליב, לא?

אז מה אם לא הצליח לי להיכנס לפורמט המצומצם. ארוך מדי למי?

מצד שני – בניגוד לחוויות שלי בעתון מעריב שם כתבתי חמש שנים והתמודדתי עם עורכים מגוונים (לא קרובי משפחה שלי!) ורק הם, העורכים, דיברו איתי על האורך, של הסיפורים שלי בעתון. כשכותבים בבלוג במרחב האינטרנט, כל דכפין חושב שהוא יכול לומר לך : אמל"ק.

שויין. האגו שלי יגליד. הבחור כבר לא ברשימת התפוצה שלי. ולפעמים צריך להסכים עם המשפט הבסיסי הזה שעד עכשיו הצלחתי לעקוף אותו: האורך לא תמיד קובע.

קרדיט לצילומים:

מלון גורדוניה בהרי ירושלים - כיף לרומנטיקנים שביניכם,

מנחת ראשון לציון - כיף לכל מי שחבר של אל"מ במיל. משה מ., חבר וטייס מאוד אחראי בגובה צמרות העצים + 33 ס"מ...

שנה טובה?

 

לפני כמה סגרים וחיסונים, ברכתי חברים – "להתראות ברבע אחרי הקורונה" והייתי בטוח שזה או טו טו מעבר לפינה. כוסאמק! זה לא נגמר. למרות ההכרזות על השטחת העקומה – הסוף עוד לא התקרב אלינו.

הגיבורים האמיתיים של האסון הזה הם ההורים הצעירים.

הקשישים – מתים משעמום ואחר כך גם מצער ובסוף מתים סופית. לבדם. דור הביניים, בריאים, עם מסיכות, שוטפים ידיים, הולכים לעבודתם, מתחסנים ומקווים לטוב. הרווקים הצעירים נמצאים בהקפאת מצב, POUSE, עד ש... עד שיפתחו את שמי ניו זילנד, את חופי פורטוגל, את משרד הוויזות בשגרירות ארה"ב, עד שמישהו ילחץ שוב על PLAY.

אבל זוגות הצעירים, הורים לכמה ילדים בני פחות מ-12, בשכבה הבלתי מתחסנת שנמצאת בבית בבידוד כל ימי שני וחמישי, כל פעם לשבוע ימים, כי מישהו מהסובבים אותם במערכת החינוך השלילית שלנו, יצא חיובי בבדיקת הקורונה.

כוסאמק. דיי. תכניסו את כל הילדים לחדר במועדונית עם מדביק קורונה מוסמך. וזהו. שכחנו כמה פשוט זה ילד עם שפעת. יומיים שיעולים, קצת חום והרבה פינוק, נזלת, והרבה שעות מסך. וזהו. הרי כולם בסוף יהיו חולים, לא? אז בואו נגמור עם זה. תנו לווירוס לזרום. לים אם אפשר.

אני, כלוא בחדרי הקט עד שיעבור הגל. לעומתי - הבת שלי גיבורה. מגדלת את שני הנכדים שלי נוכח פני המגיפה. פעם ילד היה חולה בגן, פעם הסייעת יצאה חיובית בבדיקה, ועוד פעם ילד אחר הגיע למסיבת היומולדת, פיזר הווירוס ונתן להורים האחראים סיבה לעוד שבוע בידוד. אז נכון שלבת שלי יש לפעמים עזרה, אבל בסוף – "שלום כיתה א'" זה לא טקס חד פעמי לתחילת השנה שאחריו הילדים עוברים לזום עד לרבע אחרי הקורונה.

ומה עושות אימהות צעירות שלא באו מבית עם מסורת פולנית של עד שלושה ילדים? איך מבודדים ארבעה ילדים צעירים ויותר בבית? מה עושים עם ילד אנרגטי עם צריכים ממש לא מיוחדים כמו כמה דקות בגן משחקים שכונתי פעם ביום?

השנה אני דורש כי את אחת המשואות בהר הרצל תשיא הבת שלי. גיבורה. שמתמודדת עם הסגרים, מערכת החינוך, משלמת לצוות סייעות פרטיות בזמן הבידודים ההזויים של הילדים על מנת שתחזיק את כל תעשיית ההיי טק הישראלית כל כתפיה הרזות. זה קשה, מעיק, וטרף השבוע גם את כל תכניות החג המונעות ממנה להשתתף באירועים המשפחתיים. לה ולרבע מדינת ישראל השומרת על החוק, יהיה הזוי ככל שמשרדי הממשלה גזרו עלינו.

בנט – אם אתה לא משנה את כללי המשחק עם בידוד הילדים מתחת לגיל 12 – תבקש מחברת פייזר שיכינו לך עשרות אלפי משואות, לכל האימהות הצעירות הגיבורות שבשלב זה כבר נשבר להן הזיין ממך , מהווריאנט מבומבי וגם מהשליח של גלידה גולדה שמתעכב כבר חצי שעה באספקת "תרופה" הממתיקה את המצב.

הקורונה לא הולכת לשום מקום

 

הודעות הפטירה תכופות שנכנסות לפורום החברים שלי מהצבא, חבורה של בני חמישים עד שמונים פלוס, בין ברכת יומולדת שמח לאיחולי שנה טובה - מחזירות אותי מהר למציאות קשה של תמותה עודפת משמעותית בגלל הקורונה. בלי טריקים ושטיקים. עשרות אנשים שכבר לא אתנו מתים כל יום מעבר למה שהיה מקובל בשנים קודמות. פרופסור לס - מתחבא. מכחישי הקורונה - שימותו. בעלי ההגדרה - קורונה זה שפעת עם יחסי ציבור, לכו לעזאזל. אנשים מתים פה! בלי צעקות. לא מירי צלפים. הווירוס לוקח אותם בהליכה. לא קשישים בבתי אבות בבדידות. פשוט מתים. בבתי חולים או בבית.

פסטיבל סטודנטים באילת או הופעה בהיכל מנורה - מה זה משנה, אני לא יודע אם המבוגרים האלה שהלכו לאירועים מבינים מה הם עשו. הם לא מטומטמים. הם פשוט בלתי משילים כי לממשלה הזאת הלא מבוססת על שום רוב - אין יכולת למשול ולהשתלט על גורמים באוכלוסייה בעצימות.

יכניסו שוטרים לבדואים - הממשלה תקרוס. יפנו התנחלות בכוח - הממשלה תקרוס. לא ישלמו דמי אבטלה לעצמאים בגיל 60 פלוס - הממשלה תיפול בקול חסר של ח"כ בודד. ואנשים מתים פה. הנכדים שלנו לומדים בתנאים של אפסנאים וטבחים. שבוע בכיתה - שבוע בבידוד בבית. דיי. האיום האירני לא באמת מפחיד אותי כי אנחנו נהרוס את עצמנו הרבה יותר מוקדם.

היסטרי? אני?

30 אנשים כל יום מתים. 30! ואף אחד לא יודע את שמם. אנשים שלא היו צריכים למות אילו היו סוגרים את כולנו בבית ולא עושים פסטיבלים או הופעות ענק של עומר אדמים או שלמה ארצים.

או היו מנהלים את זה כמו שמנהלים מלחמת קיום.

דיי!