יום רביעי, 17 במאי 2023

בוגרי תיכון עירוני א' שבתל-אביב - חוגגים השנה יומולדת 70

מצרף לעיונכם את דברי הפתיחה שנשאתי בפתיחת המסיבה של בני המחזור שלי בתיכון עירוני א' שבתל אביב, כולם ילידי שנת 1953 והשנה יחגגו כולם יום הולדת 70, אז בחרנו להתכנס ולחגוג ביחד...


                                             70 לבציר 53'

חברים, זה ממש לא מובן מאליו שהתכנסנו הערב. במהלך ההפקה, בעודנו מקוששים משתתפים לאירוע – הלכו לעולמם בחודשים האחרונים שלושה מבוגרי המחזור, יחיאל צימבר, דניאלה מרגלית וראובן שרייבר זכרם לברכה. שלושה שמתווספים לרשימה ארוכה מדי של בוגרי מחזור שכבר אינם איתנו עוד. ראו עצמכם בני מזל שהגעתם עד הלום. 

בציר שנת 53' הוא הכי איכותי שאני מכיר. עוללים שגדלו באווירת צנע, חגגו בר מצווה במגבלות ה"מיתון", איבדו הבתולים לצלילי הרוק הרוק-אנד-רול על הדשא, מתגלגלים כאילו הם בוודסטוק, התאהבו בילדות הפרחים, התגייסו לצה"ל הכי
שחצן שיש בואך היישר למחדל יום הכיפורים; בחרו ללמוד מחשבים לפני המצאת המחשב האישי, דיברו רומנטיקה עם החברות לפני המצאת הטלפון הנייד, שרו את סוזאן עם לאונרד כהן ולמדו לנגן בגיטרה את בית השמש העולה; שיננו את "מרד הנעורים" הלכו לתנועת הנוער; חלמו להתקבל לחברה יציבה עם פנסיה תקציבית, חתמו קבע לכמה שנים רק כי המפקד שלהם ביקש, התחתנו עם הפקידה הפלוגתית, עם המוכ"מת הכי יפה ביב"א או הפקמ"צית בטייסת, לקחו משכנתא ללא מורא, קנו בית קטן עם רעפים בישוב קהילתי חדש, ונפגשו בסופ"שים עם ידידים פלסטינים בשיחות נפש ארוכות לעיצוב השלום המתקרב בעודם מזמזמים עם מירי אלוני את שיר השלום, תנו לשמש לעלות. 

אנחנו שנולדנו חמש שנים אחרי הכרזת המדינה, אחרי שההורים שלנו התאוששו והתבססו להקמת משפחה בא"י, לסבא עם מספר צרוב על הזרוע וזיכרונות זוועה שמנעו ממנו שינה רצופה, אנחנו הסג"מים של 73', המעמד הבינוני הגמלאי של היום שכבר חיתנו את הילדים, עסוקים בלא להשתעמם מחד ולא לשקוע במשחקים עם הנכדים יותר מדי, הדור שלנו חוגג השנה 70 שנה.


המחזור שלנו. כבר לא ממש מלח הארץ. ההורים שלנו נלחמו בבאב אל וואד, אנחנו מסתבר לא נפסיק להילחם, גם בנפנוף כרזות ודגלים על הגשרים, עד שיפנו אותנו מהבריקדות בקרב האחרון על הדמוקרטיה. 


השנה - בין הפגנה למחאה, נחגוג חבריי למחזור את יום הולדתנו ה-70.

ברכות חמות לכולם, מימין ומשמאל, כי כולנו הרי אחים, אחים למחזור בתיכון, אחים לנשק ואחים שלא מאותם הורים. אני מתכבד ומזמין את כולכם להרים כוסית עכשיו ולאורך כל הערב – בעיקר לבריאותנו ושניפגש כולנו שוב בעוד עשר שנים, לחגיגות השמונים.














יום שישי, 5 במאי 2023

נשברתי, אני בפסק זמן תעבורתי


 

הבו לנו ידים

לאחרונה קצת נרגענו עם איומי ההגירה של מיטב בנינו. חלק בגלל שינוי מגמת הרפורמה, אחרים הבינו כי לונדון ממש אינה מחכה להם; מעטים מימשו כבר את הפחדים שלהם ועברו לחופי פורטוגל,  הפרקטיים שבהם מחכים לסוף שנת הלימודים, ומתווכי הנדל"ן היוונים לא מאמינים כמה לקוחות חדשים דוברי עברית הכירו בשנה האחרונה. 

זה לא שמחר יהיה עודף הצע דירות בתל אביב מגל המוכרים פה, היצע שנובע  מהצורך לממן לחברים שלי קניית דירות באתונה. ברצינות, סביב 300 אלף אירו אתם מקבלים דירת 3.5 חדרים בשכונה טובה בבירת יוון. זה לא סכום שווה ערך לדירה סבירה בין גדרה לחדרה, אבל זה בהחלט חסכון ששמתם בצד לימים קשים, לטיפולי שיניים ומכונית חשמלית  חלופית חדשה, לחתן את הילד האחרון שמתמהמה עם האירוע, ואם יישאר, אז קצת טיול מפנק על ספינת התענוגות בדרך לחופי אי שם.

אחד בונה בית דירות בפורטוגל עם נוף לכרם רומנטי, זוג אחר מתבסס על חופי לימסול בשותפות בבית דירות חלומי לפליטים עתידיים מן המהפכה המשפטית שאולי תעבור קריאה שניה ושלישית בהפתעה, חבר נוסף מצא במאתיים אלף אירו דירת גן על חופי לרנקה, במרחק עשרים דקות משדה התעופה ועוד 25 דקות טיסה מנתב"ג - יתגעגע להפגנות מול הבית של הפוליטיקאי השנוא התורן, כך שמיטב החברים שלי, בעשור השמיני לחייהם, במקום להשקיע מרץ בנדנדות גן המשחקים עם הנכדים – שבו להיות יזמי נדל"ן בין לאומיים. 

למה יהודים מעדיפים לנגן על כינור ולא על פסנתר? כי בפוגרום קשה לברוח עם פסנתר במזוודה. למה אנחנו מכינים לעצמנו מקלט עם ציזיקי וקלמרי מטוגן  בסביבה הלניסטית מחויכת – כי זה קרוב, והכי הרבה נגיע לשם גם על חסקה.  

בשיחות סלון לאחרונה אנו מדברים על ירידה, אבל לא באמת. הרי היורדים המהדרין  נוסעים  עד לאוסטרליה. משנים שכונה לגמרי. למדינה נטולת אסלם (כאילו שבמלבורן מעוז היהדות אין כמיליון מוסלמים נחמדים שבחרו להשתקע עם הקנגרו'ס הכי רחוק ממכה?) ומרחיקים ממך את הנכדים לטווח של יממה טיסה וטרומבוזה מובטחת בוורידי הרגל מובטחת מישיבה כל כך ממושכת במטוס.

כאשר המלאי במרתפי בנק ישראל מתרוקן מהרזרבות, בגלל פנטזיית הרפורמה שלא הובנה כהלכה, בגלל משבר כלכלי עולמי שלא צפינו וגם בחסדי כמאה אלף אברכים צדיקים נתמכי קצבאות. בישיבה הקרובה לביתם הצפוף.

מאה אלף. לא פחות!

תארו לכם – כל אברך כזה בלי עין הרע, או טו טו משיג שידוך. בעזרת השם, זוג הצדיקים הצעירים האלה יפרו וירבו. על פי מקורות אמינים באקדמיה – כל משפחה של חרדים מקבלת הטבות מאוצר המדינה כששת אלפים שח בחודש, כלומר 600 מליון ש"ח כל חודש, כלומר 7.2 מיליארד ₪ כל שנה שאוצר המדינה משלם/מפסיד מבטלתם אומנותם.

קצבאות, הנחות בארנונה ובמערכת החינוך, הקצבות מיוחדות,  תמיכה במי שלא עובד, תמיכה במי שלומד, מערכת בריאות ציבורית צפופה אך כשרה בפסח, עזרה באמת מינימלית לצבא השם שעולה לנו בעתיד נכדינו. מצד שני – אולי בעזרת תפילת רבבות החסידים יגיע המשיח בקרוב ואז לכסף באמת לא תהיה כל משמעות.

האור בקצה המנהרה הוא לא ממשלת אחדות לאומית ופשרה מתמשכת. להיפך. הגאולה - בעבודה. להוציא את התלמידים החכמים מן העבודה השחורה אל האור, מן עבודות שוליות - לתעסוקה מכובדת כפי שאחיהם עובדים במדינות אחרות מרובות חסידים כמו ארה"ב או לונדון או כל מרכז יהודי מכובד. כך נפסיק לתמוך ב"אחים" ונהיה באמת מעצמה בריאה, עם פחות גאולה אבל יותר תעסוקה.

עיקר המשנה הסוצליאליסטית שהביאה את גלי העלייה הציונית בתחילת המאה הקודמת הייתה – "הבו לנו ידים עובדות". על הטוריה, על המקלדת, לא משנה על מה – רק שאנשים יהיו עסוקים בעבודה. גורדון, ברנר, ברל ובן גוריון צדקו. אם רק יראו בבני ברק ובירושלים, בבית שמש וביבניאל את האור מחוץ ללימודי התורה, יהיה לכולנו יותר טוב. לאברכים, שיתחילו גם ללבוד בגדים שלא רק בשחור/לבן, ולנו – שילדינו יישארו בטווח נגיעה איתנו, והנכדים יהיו לנו על הידיים ולא בזום...






יום שבת, 29 באפריל 2023

כל אחד צריך בר שכונתי


 

ורק מאיר נשאר אופטימי וצעיר


 

זהירות קדם בולען לפניך


 נפילת פיקסו

 

אני ממש דפוק. לא משנה כמה פעמים אני נוזף בחברים שלי שנוהגים לנהל את עולמם תוך כדי הליכה, כשמבטם נעוץ במסך הטלפון שלהם -  בסוף גם אני נופל, מתרסק, נמרח, מדמם, דואב, אוסף את עצמי בשפכטל מהמדרכה, מקלל את ממציא לבנת האקרשטיין הסוררת שבולטת מהמדרכה בדיוק בנתיב חיי אל האושר שהוסט בגללה לעולם הכאב, השריטות, החבטה הבלתי נמנעת והבושה; זאת כאשר כל תושבי רמת אביב ג' מביטים עלי מלמעלה ברחמים - תראו, שוב קשיש נפל פה על המדרכה...

אדם מחליק על קליפת בננה זה כואב, אבל כולנו צוחקים מזה. גם אני קצת צחקתי כששמעתי כי ע. , מבכירות עולם התעופה בארץ, התעופפה באלגנטיות בסמטאות ברצלונה בעודה שקועה בישיבת דירקטריון טלפונית וסיימה את הצגת עמדתה לקראת המהפך בשנה הקרובה בשפגט מדרגות וירטואוזי - מדממת על המדרכה מול המוזיאון של פיקסו ופניה, כמו דמות קוביסטית בציור של האמן, שבורה ומדממת.



ידידתי המלונאית, טסה לאיסטנבול להעשיר את אוסף התיקים האופנתי שלה, ובעודה מקבלת תדריך טלפוני מחברה איפה החנות הכי שווה בשוק העירוני בו יש את העתקים הכי זהים למקור של תיקי פאנדי - לא שמה לב למדרגה אחת מיותרת וסיימה עם תיק רפואי בטורקית, פנס כהה מתחת לעיניה היפות וצלקת קטנה במצח שהוסתרה בכל המשך הטיול במשקפי שמש כהים וגדולים, חיקוי ממש אמיתי של משקפי גוצ'י מקוריים...
נחזור לאירוע שלי, אלימות לקשישים ברחובות תל אביב. בדרכי למכונית, שמעתי כי הטלפון מצלצל. לא עניתי, דחיתי את השיחה עם מי שזה לא יהיה, לשלב בוא אכנס למכונית, אתחבר לדיבורית ואעשה את שכולם עושים. מחזירים צלצול לאחרון שחיפש אותי. שלום, חיפשתם אותי? אבל מעשה שטן, הסקרנות הרגה אותי.

רציתי רק להציץ במסך ולראות מי מתעניין בי באמצע החיים? למי אני חשוב? ואז, בין מבט מהמדרכה למסך  - הסחת דעת קלה מהמכשול המתקרב,  וגם אני מרגיש שאיבדתי קשר עם המרחב, ואני מתחיל בתמרון מרחבי חללי עם נטייה קלה לנגוח את המצח במדרכה.

בעשור האחרון צברתי עוד מספר אירועים דומים. לדעתי מגיע לי כבר רקע אדום לכנפי התושב שלי. יש לי רקע קרבי בגלגול צנחנים, גם אם לא הייתה לי מעולם כומתה אדומה. בסקי אני משתמש במיומנות הזאת יותר. בנפילות מרכב דו-גלגלי, זה מאוד חשוב. על מדרכות המטרופולין התורן - זה ההבדל בין "אוי! מאמי, לא קרה שום דבר" -  ל"בום טראח! שיט!" וצקאלקה מהבהבת ומיללת לא פחות ממך.

באפליקציה 106 העירונית אני כבר מיומן בתיעוד קדם בולענים, והחברים במוקד שם נהנים להתקשר אלי בסיום הטיפול לדווח כי הנושא נסלל ונסגר. הפעם זה יותר מורכב. בקרוב, הם מתכננים בכלל להפוך את מגרש החניה הציבורי שבלב רמת אביב ג' למקבץ גנים. במקום לתקן המרצפות הרעועות הוסיפו שלושה עמודי חשמל להאיר את המלכודות ולהרחיק בלילה גנבים מהמכוניות. גם זה לטובה.

 

במקרה הזה לא נזקקתי ליותר משני פלסטרים, בכף היד המדממת שהפכה את התאונה, למכה קלה בכנף וחבטה משמעותית באגו.

אגב, בנפילה שלי הבעיה העיקרית הייתה לאסוף את הטלפון שנשמט והתמקם מתחת למכונית חונה, מחוץ להישג ידי הקצרה והמדממת...

 זהו. אל תתקשרו אלי יותר. אני אתקשר אליכם. כשאהיה זמין לשיחת טלפון בתנוחה בטוחה. או עם קסדה ומיגון תואם למדרכות העיר הגדולה.

 

בין קונגו, תמ"א ומוקד 106