עד היום הצלחתי להתחמק מאתגר "איש הברזל". שלושה אתגרים בלתי אפשריים. שחיה בים, רכיבת אופנים מהירה של 180 ק"מ ולקינוח ריצת מרתון. בעולם נורמלי, אני לא שורד אף אחד מהם. עכשיו הבנתי שכולנו כנראה עומדים לעבור מסלול איש ברזל. את כולו. ביחד. עזה תחילה, ג'נין והשומרון בהמשך, ואיך שנסיים שם - יתחיל המרתון עם החיזבאללה. ב"איש הברזל" שלנו, אם לא נעבור את הכול ביחד, יהיה פה מאוד עצוב. כמו בכיכר החטופים והנעדרים. מצרף את טורי הכי אישי השבוע. שובו לשלום!
וכרגיל, למי שממש רוצה לקרוא את הטקסט המלא - ויש כמה כאלה, מצרף....
המקום הכי עצוב בתל אביב.
רחבת מוזיאון תל אביב. כיכר החטופים והנעדרים.
פה מתרכזות המשפחות. הפעילים. המחזקים. הרבה מייצגים, פסיפס של פוסטרים של פני החטופים המודבקים על קיר המעוטר בכתובות אישיות ותפילות לשובם במהרה, והרבה רצון טוב לחבק ולעודד את כל מי שנמצא פה שקוע ביגון ודמע.
אי וודאות וערפל קרב. תיקווה ש"כולם תמורת כולם", יחזרו, ישוחררו, ייפדו מהשבי וגם שני הג'ינג'ים הקטנים ילכו שוב לגן הילדים בקיבוץ.
במוצ"ש האחרון הייתה בכיכר עצרת רבת משתתפים. נאומים מחד, אמנים שבאו להזדהות, קהל שבא לחבק המשפחות, וגם ראש העיר חולדאי ורעייתו שהסתובבו בקהל המשפחות עם תיקווה שאולי יהיה טוב.
הרחבה עמוסת פינות מייצגים. בכניסה עמוד עם שעון חול. תזכורת למימד הזמן והדחיפות קודם לכל נקמה וגדיעת החמאס – השיבה הביתה. מיצג השולחן הארוך במוזיאון, מאות המיטות ברחבת היכל התרבות, וגם מיצג סמלי שכל אחד מאיתנו יכול לעשות אצלו במשרד, כיסא צהוב ריק. משהו סמלי שיונח כתזכורת לחטופים עד שישובו כולם .יוזמה של מטה המשפחות כאשר שם המהלך - הכיסא הריק עד שכולם ישובו הביתה.
באחד הדוכנים קיבלתי סרט צהוב שקשרתי על מראת האופנוע שלי. כל הדרך מהכיכר התנפנף הסרט ורפרף על ידי, תזכורת, לכמעט מאתיים חטופים שמחכים להם בבית.
באמצע השבוע המקום לא עמוס ובמהלך שעות היום האוהלים בתוכם ישנים בני המשפחה , אוהלים המונחים בשוליי הרחבה. הכיכר בימי חול דלילה. חברים שיתפו אותי כי הם נמנעים מלהגיע כי קשה להם. האוויר כבד. עצוב. קשה להם להישיר מבט בעייני הסבאים העצובים ולומר להם – יהיה טוב. עברנו מספיק אירועי בני ערובה מול מחבלים נאלחים ונבזים שכמותם, ולא תמיד זה נגמר בעסקה מוצלחת מבחינת המשפחות. הלוואי שכוחותינו ישובו בשלום עם כולם, בעסקה או בכל דרך אחרת, אבל כולנו מרגישים שהמדינה פישלה בענק בחוזה שיש לה עם תושביה בנושא בטחון אישי - ואחראית עכשיו לתקן את המעט שניתן מאירועי שמחת תורה הנוראיים.
בשמחת תורה קרסנו אל הפחד, התסכול, הכעס והרצון לנקום. בשבוע האחרון, יש שביב של תקווה. דיבור על עסקה. ציפייה לחדשות אודות הנועזים בעורף החמאס שחזרו עם עוד כמה חטופים בריאים ושלמים; והרבה חלומות רעים על תסריטים שאף אחד לא רוצה לדבר עליהם מלווים בשינה טרופה גם בדירתנו הלכאורה בטוחה בתל אביב.
בעודי מסתובב בכיכר החטופים, בין תמונות הילדים החטופים לשולחן הערוך, קבלתי שיחת וידאו מהבת שלי הגרה אי שם במיאמי הרחוקה, כשסביבה מקפצים הנכדים הצעירים שלי בקריאות שמחה – סבא, סבא! לא יכולתי לעצור את הדמעות. כל כך עצוב, כל כך מבין את המשפחות, שבא לי לחבק את כולם, בלי כל קשר למהלך קרקעי כזה או אחר. כולנו ביחד, גם במקום הנמוך הזה, וחובה עלינו לעודד אותם בכל יום, עד שיקבלו גם הם את שיחת הטלפון מנציג הצלב האדום שיבשר להם כי כל החטופים בדרך הביתה.
באחד הדוכנים קיבלתי סרט צהוב שקשרתי על מראת האופנוע שלי. כל הדרך הביתה מהכיכר התנפנף הסרט ורפרף על ידי, תזכורת, לכמאתיים חטופים ונעדרים שמחכים לקבל מהם סימן חיים ולשיבה שלהם הביתה.
