תיק קטן גדול

 

פיקוד העורף הצמיד לכתפי תיק. תיק הישרדות דגם יוני 25' - גלגל הצלה אישי משפחתי למקרה מצער של פגיעה ישירה בביתנו. זוהי מעין ערכה קומפקטית המכילה את הדברים החיוניים ביותר עבור כל אחד מאיתנו, במיוחד עבור אותו פליט אורבני נאיבי שירד בבהילות למקלט המשותף עם מכנסיים קצרים, חולצת טריקו דקה וכפכפי גומי פשוטים, ורק לאחר רגע של רעש מחריש אוזניים מבין שהעולם כפי שהכיר אותו, כולל כל רכושו, פשוט נמוג כלא היה. ברוך השם על הבריאות, אין ספק שזה הדבר החשוב ביותר, אבל בין שברי הזכוכית המנצנצים והערמה המעוכה של אלומיניום, שעד לפני רגע שימשה כמרפסת נעימה, בהחלט עדיף להיות לבוש ומוגן קצת יותר.

עם הזמן, במהלך תרגילי הירידה התכופים למקלט, התיק הקטן והצנוע שהכיל בהתחלה בעיקר את התכשיטים שלה, מזומן במבחר שטרות ואת הדרכונים שלנו -  הפך בהדרגה לכספת ניידת מאולתרת, שהיא כבר מזמן לא מה שניתן לכנות "קטן". שקית תרופות שהולכת ומתרחבת, תיק עזרה ראשונה קטן אך מאורגן היטב, בקבוק מים מינרליים גדול, סוללות קטנות, כמה חטיפי אנרגיה עתירי קלוריות וסוכר, כבלי טעינה מכל הסוגים האפשריים עבור כל מכשירי הטלפון והטאבלטים של בני הבית, סוללה ניידת בעלת קיבולת עצומה - וזו רק רשימה חלקית מאוד של מה שנמצא בתא הקדמי והנגיש ביותר של אותו "תיק קטן" מדובר.

אל תשכחו, חברים: חולצה נקייה נוספת להחלפה, סט תחתונים טריים, כלי רחצה בסיסיים כמו מברשת שיניים ומשחת שיניים קטנה, ומגבת קטנה ומתייבשת במהירות - מישהו צריך? לדרמן רב שימושי, אוזניות איכותיות עם יכולת ביטול רעשים, מפתחות רזרביים של הרכב המשפחתי ושל דלת הכניסה לבית המשותף - צריך? פלאסק עם ויסקי טוב לרגעי הדיכאון צריך? דיסק און קי קטן אך בעל ערך עצום שמכיל את כל הארכיון המשפחתי הדיגיטלי כגיבוי קריטי לכל מה שאנו חושבים שמאוחסן בבטחה אי שם בענן הווירטואלי - בטח שבטח שצריך, כי מי יכול להבטיח לנו עד מתי בכלל תהיה כאן תשתית אינטרנט סלולרית או קווית יציבה ומתפקדת.

את כלב המחמד, חבר המשפחה האהוב, אל תשכחו אותו בבית בשום אופן. ואם כבר לקחתם אותו איתכם למטה למקלט, אל תשכחו להוסיף לתיק כמה חטיפים קטנים וטעימים במיוחד עבורו, כדי שתוכלו להרגיע אותו מעט      אם חלילה תצטרכו להגיע אתו למלון מפונים זמני ולא מוכר.

כשאתם יוצאים מהדירה בפעם הבאה בעקבות התרעה, עצרו לרגע אחד קצר למחשבה פסימית אך מציאותית. אם הבניין שלנו נפגע באופן משמעותי, וצוותי החילוץ וההצלה פועלים בזריזות בין כל הדירות בחיפוש אינטנסיבי אחר ניצולים, זכרו שדירות נעולות ייפרצו במהירות ובנחישות על ידי הכוחות הפועלים בשטח, במטרה לפנות ולזכות כל קומה ואגף בבניין. כדי לייעל ככל האפשר את עבודתם החשובה והקריטית של כוחות ההצלה, מומלץ מאוד שכאשר אתם עוזבים את הבית באופן עצמאי ומודע, תדאגו להצמיד לדלת הכניסה פתק ברור ובולט המציין שיצאתם מהדירה, ומומלץ גם להוסיף מספר טלפון נייד זמין ליצירת קשר. פעולה פשוטה זו יכולה למנוע מצב מצער בו המחלצים יפרצו לדירתכם לחינם, רק כדי לוודא שאכן אין בה נפגעים.

אבל יש לזכור כי צעד זה עלול גם לסייע לגורמים פחות ציוניים, כמו גנבים זריזים וחסרי מצפון, שעלולים לנצל את הכאוס והבלבול שנוצרים בעקבות מצבי חירום, ולבצע שוד וונדליזם בדירה שלכם תוך זמן קצר, בצורה הרבה יותר מעוררת גועל מטיל חות'י תועה.

אם אנו באמת מעוניינים לייעל את תגובתנו למצבי חירום ולהיות מאורגנים יותר - יש לי המלצה קטנה אך חשובה גם לוועד הבית היקר שלנו. הקימו רשימה שמית מפורטת ומעודכנת של כל הדיירים המתגוררים בבניין, שתכלול מספרי טלפון עדכניים של כל אחד וגם את המספר המדויק של הנפשות המתגוררות בכל דירה - מידע קריטי שיכול לעזור מאוד אם וכאשר יהיה צורך למפות במהירות וביעילות את הבניין ואת כל דייריו בשעת חירום.

"מאמי, זה בסך הכל תיק קטן, בקושי כמו תיקון קלאץ' קטן וצנוע שאפשר להחזיק מתחת לבית השחי. מקסימום פאוץ' מוגדל מעט. באמת שאין שום צורך לעשות מזה עניין כל כך גדול". הצחקתם אותי.  חדרי הכושר השכונתיים נסגרו כמעט באופן אוטומטי כבר עם האזעקה הראשונה. הם כנראה מבינים היטב שאדם שסוחב על כתפו תיק הישרדות עמוס ומלא בציוד כמו שלי כבר ממש לא זקוק לאימון סיבולת לב-ריאה נוסף ומפרך ולסבב פונקציונלי אינטנסיבי נוסף עם משקולות. להישרדות עצמה יש משקל משלה, ולא קטן בכלל. הכתף הדואבת שלי יכולה להעיד על כך בצורה משכנעת יותר מכל מילה אחרת.

 

אתמול שדרות וקייב, היום תל אביב

איך חיים כשכל מה שרואים צבוע באדום? איך אפשר לנהל סדר יום הגיוני, כשמסביב הכל סוער ורועש? איך מתנהלים במרחב המתנה למרחב מוגן שלא תמיד זמין? ואיך חורקים שיניים כשלא יודעים מתי זה כבר ייגמר?

בחודשים הראשונים של מלחמת רוסיה-אוקראינה לא הבנתי איך הם ממשיכים לחיות, לגדל ילדים ולבשל, לתלות כביסה ולשרוד, למצוא שירותים תקינים בעיר ללא מים, להתעורר כל יום במנהרות הרכבת התחתית ולשתות קפה עם חיוך אופטימי; למצוא רופא לילד עם כאב גרון כשכולם, כולל כולם, מגויסים לחבוש פצועים בחזית; מאיפה מגיעים מוצרי מכולת לשכונה שהמכולת שלה הופצצה בשבוע שעבר על ידי כטב"ם; ובעיקר - איפה אלוהים שאמור להגן עלינו מכל טיל ומכל צורר איראני?

איך? דין קייב כדין רמת אביב. כולנו בני אדם חפצי חיים. זה הכי טבעי. כמו שבגטאות נולדו ילדים, היה תיאטרון, הצעירים התאהבו והילדים אפילו הלכו לכיתות ללמוד קרוא וכתוב עד רגע לפני האקציה.

לא שאני צופה פה סוף שואתי. אנחנו כפסע מאירוע היסטורי. כמו הספרטנים שניצחו את אחשוורוש, כמו דוד את גוליית, כמו הפועל תל אביב שמנצחת באירופה (הייתי חייב) - הביחד שלנו הוא הכל, כשכל אחד נותן את המיטב. גם אם רובנו יושבים בממ"ד ומשקשקים מפחד ומעיקים על הנכדים בוואטסאפ בשאלה - "אתם בסדר?".

תל אביב, העיר הכאילו פריווילגית, חסינה מירי ומרובת פיגועים, מוגנת מכל הכיוונים ומטווחת בדיוק של מטרים בודדים, תל אביב - העיר שלאחרונה יצאה להפסקה, במרחב המוגן.

בסוף הרי זה יסתיים. שלום חותמים עם אויבים. ולנו יש הרבה אויבים ובסוף נמצא בטהראן מישהו שחפץ חיים ונושא עט לחתימה על הסכם שלום, הסכם יצוק מפלדה - עם הרבה קריצות ונקודות יציאה, לקראת הסבב הבא.

מדהים איך אצלנו, רגע אחרי שאני יוצא ממרחב מוגן, כשאוזניי מצלצלות מבום הנפילה ברחוב סמוך - אני רואה את גנני העירייה עובדים בשקדנות על טיפוח הפרחים ששתלו לאחרונה באיי התנועה מול ביתנו.

בדרכי לפגישה בצהלה, בכניסה לשכונה יש ערימת גזם עצים שנגזמו הבוקר, בתקווה לעצים מעוצבי צל בקיץ הקרוב. כמו חוני המעגל. אנחנו פה לעוד הרבה קיצים והפרחים נועדו לנשמה, גם אם באוויר יש צלילי התרעה בצבע אדום.

עיר מוטרפת. לא רציונלית. ילדים יושבים בבית קפה ב"זום" עם המורה בטבלט של אבא, הורה תורן כשאימא חייבת להגיע למשרד. אבא בשיחה טלפונית צפופה עם הסמג"ד, מנסה להסביר לו שאין כל סיכוי שהוא מגיע בצו 8, שוב, לעוטף עזה בימים הקרובים. בטלפון רוטט כל הזמן עם פושים מלחיצים על נפילות בצפון, בדרום ואו-טו-טו, גם עלינו.

ואנחנו  מתלבטים אם זה הגיוני לקנות כרטיס טיסה לווייטנאם בתחילת אוגוסט, כי ברור שכל המלחמה הזאת תסתיים מתי שהוא והחיים ימשיכו בצבע אחר, שהוא רק לא אדום!

 

רולטה אירנית בשמי תל אביב

גוש דן התעורר בשלוש בבוקר לקול יישומון פיקוד העורף: "היכונו לתגובה האירנית". יום שישי הקודם, רגע אחרי שנרדמנו אחרי מופע בלט בסוזאן דלל, כמה שעות לפני בישולי הסופ"ש – השכמת סירנה כלל ארצית. יצאנו למלחמה על מדינה הגדולה מישראל פי 300. לא בפעם הראשונה, רק שהפעם אני מאוד מקווה שיצליח לנו יותר טוב מאשר למכבים.

לא עוד טיל חות'י, לא כטב"ם עירקי מבולבל, אלא גל תגובה אירנית בדרך לכסח לנו את הצורה. הסתובבתי לצד השני, מילמלתי משהו על העם הפרסי, והמשכתי לישון. לא ממ"ד ולא מקלט. הסיכוי להיפגע מרסיס תועה נמוך יותר מהסיכוי לזכות בלוטו. ואז הטלפון מצלצל. שלוש בבוקר.

האמא של הנכדים שלנו לוחשת לי טלפונית כי חייבים ללכת עכשיו למחסה, "הפעם זה אמיתי". הלחישה כנראה בכדי שהנכדים יישארו רגועים ולא יבקשו רילוקיישן לבית המוגן של סבא. בשנתיים האחרונות גוש דן התחסן. אנחנו מורגלים באזעקות. מתורגלים בהפסקות של פיקוד העורף באמצע הארוחה. לוקחים את הדרינק מהבר למרחב המוגן, וממשיכים את השיחה תוך כדי הליכה של דקה וחצי לקומת מינוס אחת.

אחרי שכולנו התעוררנו נוכח התקיפה במרחבי אירן – אי אפשר היה שלא להתפעל מהשקט ששרר בעיר עד שנשמעה הודעת ההרגעה בפאתי הבוקר. תל אביב דוממת. מכוניות נעות מהוססות ברחובות. אין לאן. בתי הקולנוע סגורים. חופי הים הוכרזו מחוץ לתחום. מסגרות חינוכיות לילדים מוטרפים – סגר בממ"ד – יוק.

בוטלה חתונת צהרים אליה הוזמנו, המארח שלנו לארוחת שבת גויס למילואים, ואני קיבלתי רשימת קניות לסופרמרקט השכונתי. "מאמי, אין לנו כלום בבית, חשבתי שאנחנו אוכלים בחוץ!" וכל השאר רשום בספרי הקופה של רשת קרפור. ביחד איתי יגיעו לסופר עוד כמה עשרות גברים מבולבלים. מבטם נעוץ במסך הנייד, שם נוחתות בקשות הרכש מהמטבח המשפחתי. בקטנה. כמה ירקות, סלטים מוכנים, ואולי כמה בלת"מים שיגיעו לנייד רגע לפני שתגיעו לקופה. או אחרי.

התור לתשלום בקופות בשירות עצמי – ארוך מאוד. עשרים אנשים על חמש קופות. לא נורא. רק חבל ששתיים קרסו. אולי תקיפת סייבר אירנית. חצי שעה בתור. פי שניים מיום שישי רגיל. מסגרות החינוך לא נפתחו. ברור. היום קצר. בין כה הרסנו לכולם את בילוי הבוקר עם השכמה מוקדמת. אז בואו נשאיר את הילדים בבית. כי באמת אף אחד לא יודע מה תהיה התגובה האירנית. מי מילל או פילל או שניהם שמטס חיל האוויר יהיה מוצלח כל כך?

הילדים נשארו בבית. צמודים למרחבים בטוחים. אחר כך לא צמודים. אבל אז כבר הבנו כי הבריכה השכונתית לא תיפתח. גם המתנ"ס יהיה סגור. חדר כושר – נעול. לחוף הים לא ניקח אותם כי אין שם מרחב מוגן, וסרט – רק בטלוויזיה בבית.

הלב נחרד מהצילומים בטלוויזיה. ברנו טגניה מדלג בין איי החורבות שטיל אחד מצליח לעשות. ויש מספר טילים. מלחמה. עכשיו התל אביבים מרגישים את שעבר על ערי הנגב בחזית מול טילי החמאס במשך שנים רבות. רק ששם זה היה 15 שניות התרעת "צבע אדום", ועכשיו מפנקים אותנו באפליקציה משוכללת – עשר דקות לפני. שנצחצח שיניים ונתלבש לפני המפגש עם השכנים במרחב המוגן הקומתי.

העיר חסרת אונים כמו ברולטה אירנית. על מי ואיפה ייפול הטיל הלילה. אני מוצף בחוסר אונים, השתבללות, התכנסות במשפחה הגרעינית האמיתית, ותקווה כי הנחיות פיקוד העורף הן באמת ההגנה הכי טובה מול טיל עם ראש נפץ של חצי טון הרסני. והבטחה ממשלתית – זה עומד להיות מסע ארוך וקשה. בימים קשים שכאלה, אני שמח כי חולדאי יוביל את העיר בקרב האחרון שלו כראש העיר. לוחם ותיק למוד מלחמות, חף מפחד ונגן מפוחית פה לעת מצוא. שרק ידאג כי את הבניינים ההרוסים בתל אביב ישקמו יותר מהר מאשר את הריסות מטולה וגבול הצפון.

יש גם יתרונות במלחמה הזאת. מסתבר כי המקלט המפנק שלנו, שמהלך השנים היה למחסן גרוטאות ציבורי לכלל השכנים – פונה, נוקה והותאם להוראות פיקוד העורף. כבוד לשכנים שלא מצמצו או התווכחו כרגיל, ופינו משם את כל הארגזים שלהם.

בלב העיר נצפו מאז תחילת הנקמה האירנית הרבה מקומות חניה פנויים. לפתע נזכרנו בחברים בחיפה, בבאר שבע או בגדרה/חדרה. "היי, זוכר שאמרתם לנו פעם לקפוץ אליכם עם הילדים? אז אנחנו בדרך..." עם מזוודות ושקי שינה. רק לצאת מהמטווח הארובני התל אביבי. הורים בטרלול, ילדים בהיפר-תזזיתיות וסבתות מוזעקות בקריאות חירום. אנא, הושיעו נא!

הטור הזה נכתב בימיו הראשונים של הטרלול האירני. אייטולות שרוצים להפוך את תל אביב לקייב, סטלינגרד, עזה. אם רק יתנו להם עוד כמה חודשים. מצד שני, בסבירות גבוהה ייתכן כי עד לפרסום הטור ייחתם הסכם עם האירנים, החמאס והחרדים – כי בשכונה שלנו, הכל אפשרי.

יום שישי ה-13... מה כבר יכול להשתבש?

חברים שלי,

רגע לפני שאנחנו נכנסים לממ"ד, אני משתף אתכם בטור השבועי הכי לא רלבנטי למציאות האכזרית שלנו הבוקר.

תקיפה, תגובה, גל כטב"מים, יירוטים ואזעקות. 

החתונה של משפחת קפלן היום התבטלה. מצעד הגאווה בוטל. בתי הספר נסגרים. ויש תורים בסופרמרקט. 

אני תמיד זוכר כי להיות חטוף בעזה זה הרבה יותר גרוע. לעשות מאות ימי מילואים כבר שנתיים זה מאוד קשה. ומלחמות לא מסתיימות בחיוך אם בכלל.

נחרוק שיניים. נמשיך ונזכור שהנכדים הם קרן האור באפלה הנוכחית.

יאללה, סופש ממוגן לכולנו. נשתמע אחרי צפירת ההרגעה של פיקוד העורף.

פנינת החוף הסודית של תל אביב: אושר עם שישה נכדים מתחת לאף

רגע אחרי שהנכדים ממיאמי המריאו חזרה, סבא תל אביבי מגלה פיסת גן עדן חופית נסתרת שהפכה לממלכה משפחתית קטנה ובלתי נשכחת.

אחרי שבוע אינטנסיבי ומלא שמחה עם שישה נכדים מקסימים, בגילאים שנעים בין שלוש לתשע, אני יכול סוף סוף לשתף בסוד המשפחתי הקטן שלנו. שלושה נכדים אמריקנים ושלושה עם דרכון ישראלי, עדיין.

בין ביקורי "זום" שמסתיימים אצלי תמיד בלחלוחית בעין, ועד לטיסות טרנס-אטלנטיות בתדירות שמרוקנת את העיזבון העתידי, התאחדנו כולנו במפלט חוף תל אביבי כמעט מושלם. פיסת חול קסומה עם בריכות צל בין הסלעים, ממש מתחת לאף, עשר דקות מהבית, בסמוך למגרש חניה נגיש – מה שהקל מאוד על שינוע כל ציוד החוף ההכרחי. והכי חשוב, המקום הזה נשאר יחסית לא עמוס גם בסופי שבוע תל אביביים טיפוסיים.

שפת הים, חום יולי לוהט, בירה קרה מהצידנית, שפע של חול מתעופף באוויר, וחפירות ארכיאולוגיות בלתי פוסקות של ארמונות חול מפוארים. בין לבין קריאות "בואו נכסה את סבא בחול!" – לא רציתי שהרגעים האלה ייגמרו. הלוואי שהוריהם לא היו נזכרים שהחופשה הסתיימה ושהם צריכים לחזור לעבודה שמעבר לים.

ביקור נכדים הפך לריטואל ישראלי מוכר. חברים רבים שלי, הורים לילדים שעזבו לרילוקיישן, לפוסט דוקטורט, נוודות תעסוקתית, או סתם לחיים אחרים, בעיקר מתקשרים עם הנכדים דרך הזום. היומן שלהם לשנה הקרובה מלא בסימונים של טיסות קרובות לברצלונה, לונדון או מיאמי, במקום שנחייה כולנו באזור חיוג אחד. כמו פעם.

אבל השבוע הזה היה שונה. רצף של רגעים קטנים ומחויכים, ילדים צוהלים מול סבא מתמוגג. הנכדים מרמת אביב התאחדו  בתל אביב לשבוע ימים עם הנכדים ממיאמי, רגעי אושר נדירים שהזכירו לי את ההגדרה האמיתית של המילה: כשאתה חי בתחושה שהדבר שאתה הכי רוצה כרגע הוא שהעולם יעצור, וההרגשה הזו לא תיגמר לעולם. לפחות עד שאחד מהם יתעייף ויהפוך לילד עצבני כמו הסבא שלו בשעות מנוחת הצהריים המתעכבת, או עד שנייבש את מלאי הבירות בצידנית. אתם מכירים את ההרגשה. הסבתות עסוקות בחלוקת שניצלים וקוביות אבטיח, החתן נעלם לקיוסק להביא קרטיבים, האם והדודה משכשכות במים עם הקטנים, ואני? אני בתחום הנדל"ן החופי, בונה ארמונות בחול באמצעות דלי וכף עם כמה פועלים זרים, זעירים וקולניים.

"החוף הסודי"  שלנו נמצא בחוף תל ברוך, בקצה הצפון מערבי של מגרש החניה, בפאתי פארק החוף. יש שם כביש אספלט קטן שמוביל ממש עד לקו המים. אחרי שפרקתם את כל הציוד – תיקים עם מגבות וקרם הגנה, כסאות חוף, מחצלות, צידנית, רמקול, קופסאות אוכל והילד הקטן בזרוע – רדו בכביש הזה. מולכם תראו מספר סלעים בתוך המים. זה המקום. התמקמו עם אוהל, צילייה או שמשיה. הנכדים יודו לכם. הרחצה אמנם אסורה, אבל מי בכלל שוחה? יושבים על שפת הים, מול הסלעים, צופים בדגיגונים, משחקים קצת בכדור או במטקות בלי להרעיש יותר מדי. חופשה מושלמת, חינמית, ואם גם החתן שלכם יודע להקים יריעת צל כמו שלנו – זכיתם באירוע משפחתי תל אביבי מושלם.

 

תוכנית "פינוי ומגדל": איך הפכנו לענן אבק רועש

 

 

הרחובות צרים, המשאיות גדולות, והטרקטורים עסוקים. ברוכים הבאים לשכונה שבה הפינוי קודם לבינוי, והנזק למראות הצד הוא חלק מהעיצוב העירוני החדש.

 

אם חשבתי שתוכנית  "פינוי ומגדל: לא תגיע גם לשכונתי, טעיתי בענק. החודש עלו הדחפורים על שלושה בניינים ברחוב אחימאיר, והפכו אותם במהירות לסגנון הארכיטקטוני הפופולרי בעזה. מאז, תור ארוך של משאיות לפינוי פסולת הבניין חוסם את התנועה, וטרקטורים עמלים בלי סוף להעמיס את ההריסות, שמסרבות להיגמר. בקצב הזה, הקבלן שיפנה את עזה יזדקק לתוכנית רב-שנתית עם אופציה להארכה.

 

תל אביב כעת מזכירה זירת התגוששות . נדל"ניסטים מול מחפשי חניה נואשים ומתעטשים סדרתיים מענני האבק. מה שהיה פעם תמ"א 38 צנוע עם תוספת כשתי קומות כפיצוי ליזם, הפך לתסריט הישרדותי. תוכנית ראליטי אורבנית מורטת עצבים. הורסים, בונים מחדש, ומוסיפים - מגדל, חניון, מעליות ולובי נוצץ. הרווח, מינורי ובעיקר מגיע ליורשים שפינו סוף סוף את הוריהם לבית אבות וקיבלו נכס נוצץ לחלוקה ביניהם אחרי המכירה. הפיצוי הממשי? כמה מטרים רבועים בתמורה לגלות של ארבע שנים בדירה חלופית, בתקווה שלא תשכח את הדרך חזרה.

לאחרונה היזמים הנלהבים נרתעים ונסוגים מהצעות נדיבות שמסרו רק לפני שנה, אשר התבססו על מחירי דירות הרבה יותר גבוהים מהמצב כיום. בהרבה בתים בלב העיר, למרות שכל הדיירים הסכימו וחתמו – היזם נסוג בו ושינה התנאים עד כדי יחס 1:1  בתמורה שנקבל בדירה החדשה. כלומר – אין אפילו מ"ר אחד כפיצוי, אלא רק שיפוץ הבניין וחניה.

אבל הבעיה האמיתית היא התנועה. הרחובות שלנו מעולם לא נודעו ברוחב נדיב, ומראות הצד של הרכבים החונים הפכו למזכרת חד-פעמית מהעבר. חוקי החניה נוקשים—שני גלגלים על המדרכה ואתה מקבל מכתב אהבה מהפיקוח העירוני. השאלה היא, מה עדיף: קנס חניה או עיצוב פח חדש בתוספת למראת צד מרוטה?

 

השכונה חיה ונושמת בנייה, אבק, ורעש מסיבי משבע בבוקר ועד השקיעה. נדמה שהשקט חוזר רק לרגע, עד שהשלט הבא עולה: "כאן ייבנה מגדל נוסף". בין הפגנות, רכבות קלות  שאינן קלות בכלל, ותוכניות למטרו שיוביל את המשיח, העיר מתקדמת—בפינוי-בינוי לאומי שבו אנחנו רק ניצבים בצד, מחכים לאור ירוק.

 

אז אם אתם מחפשים את תל אביב של פעם, תנו קפיצה למוזיאון. (ממליץ בחום על המוזיאון בבית העיריה הישן ברחוב ביאליק). בינתיים, כאן השכונה כבר עוברת לשלב הבא: פחות מרחב מחיה, יותר פינוי, יותר ביקוש לדירות שכורות ממפוני ההריסות, פחות חניה. המון אבק ופחות כיף.