סיפורי אבי דר

יד-פון האבולוציה עובדת. בעוד זמן קצר יוצא לשוק דגם אנושי עם יד אחת מנוונת שבקצה שלה מחובר טלפון, והיד השנייה תהיה חזקה ושרירית, ערוכה לבצע את כל המשימות שנפלו עליה בגלל ניוון היד השניה, להלן יד-פון. הביטו שמאלה וימינה. כולנו מחוברים לטלפונים. אם לא ממש ביד, בהישג יד. אם לא בכף היד, בכיס צר דרכו אנו חשים את פעימות המעבד שמנהל לנו את החיים. בהליכות הבוקר רבות מהדוגמניות בחוף תל ברוך צועדות להן בבגדי הגוף הבלתי חוקיים שלהן, נטולות כיסים, הן כולן רצות עם הטלפון ביד, כי אולי רוברטו מחליט להתקשר אליהן בשבע בבוקר. כולנו, שלושים וחמש שנה ויותר הגאדג'ט הזה בחיינו, עדיין לא מצאנו בדיוק את המקום לאחסון הטלפון כשאנו הולכים נטולי תיק. מחזיקים אותו קרוב, עדיף בכף היד הפנויה - שמעכשיו הפכה להיות יד-פון עד שנחזור הביתה, למקלחת ונניח אותו למספר דקות במרחק נגיעה. לכיס המכנס זה לא נכנס מאז שעברנו למסכי 5 אינץ ומעלה. בחולצות מזמן בוטל הכיס מטעמי עיצוב המוצר. ישנם כמובן מנשאי פרק יד או מעל למרפק, אבל למה להתאמץ כשיש לנו את היד-פון. בשביל זה בראו לנו שתי ידיים. ביד-פון הסלולר ובשנייה מקלידים? ככה אנחנו...

 מתיישר לימין הטכנולוגיה תהרוג אותנו. מהפעלת הרדיו בבוקר ועד שהראש נשמט בסוף היום מול ממיר 4K חד כתער שהותקן עבורך למשחקי המונדיאל האחרון ומאז, לא ממש יצא לנו להנות ממנו. כמי שעוסק בעריכה זמן רב, בעיקר את עצמו, מעצבן אותי לשמוע מחברים כשהבלוג שלי לא נפתח, או יותר גרוע, שהוא מופיע מיושר לשמאל. שמאל ואני לא מיושרים כבר הרבה זמן. כמי שביקר לא מזמן בגבעה 871 ברכס הגדעונים בואך איתמר, בסיס האם לפעולות נוער הגבעות לדורותיהם בהר גריזים, איך אפשר להאשים אותי ביישור לשמאל? מיטב מדעני WIX כבר עובדים על התקלה. מבטיח שאיך שאחזור מאילת, או קודם, הכל ייושר ימינה. בינתיים, אם זה מעצבן את אחד שמונת קוראי הנאמנים, אפשר לפתוח בכל דפדפן avidar.org ושם כול הסיפורים עומדים בזקיפות קומה, מיושרים לימין. תל חי!

למי קראתם זקן?! אם יש משהו ממש מעליב, זה לקרוא למשהו זקן. לא משנה בן כמה הבן אדם. נסו להיות נחמדים. אל תקראו לו זקן. זה נשמע רע, מעליב, פוגע, מקטין, לא מפרגן, מעורר רחמים ובטח שלא מקדם דבר. זקן, זאת לא מחמאה. במקרה הטוב זאת חמלה שבאמת מיותרת, ובמקרה היותר מרגיז, זה התנשאות של מי שלא מבין כמה זה באמת נורא להרגיש זקן. הרגשה שמגיעה רגע אחרי שקוראים לך זקן. אם מישהו חושב שאני צריך ממנו אבחון גריאטרי, שייחנק. זה שהייתי פה הרבה לפניו, לא מצדיק את הפניה הבוטה. זקן. זה שיש לנו שיער לבן אם בכלל, לא אומר כלום. זה שאתה חושב שאני זקן, רק אומר עליך הרבה. אני לא קשור לפרשנות ההזויה ובהחלט מעליבה שבחרת. אחת החוויות היותר חרוטות בזיכרוני, בימי ההורות שלי בסיבוב השני, היה יום בבריכה במלון קיבוצי. בת הזקונים שלי רק סיימה את הפקולטה לשחייה ואני עזרתי לה בבריכה לא לטבוע ולהגיע בשלום לגיל ארבע. עד שאחד הנופשים, בטון חביב זורק ככה מהצד לבת שלי: יופי, את שוחה נהדר, תמשיכי ככה עד לסבא. מטומטם. למי אתה קורא סבא?! מבחינתי אפשר היה לפרק את התנועה הקיבוצית עוד באותה השבת. באתרי הסקי, אני נהנה לראות את הגולשים המ...

 אם תרצו - בטח תירשמו חבר'ה, סליחה, אני רק שאלה: בשביל מה אתם חיים פה? נכון שטוענים כי אנחנו מקום 9 במדד האושר העולמי, אבל ביננו, על מי אנחנו עובדים? יש לנו עוד הרבה דברים לשפר פה לפני שבאמת נהיה מאושרים. האסימון אצלנו במשפחה ירד לפני שנתיים. הבת שלנו סיימה מכינה קדם צבאית (רבין) וחזרה משם מוארת. אחרי שנה של הרצאות, סיורים, מסעות, פגישות עם ישראל השנייה, השלישית, הדתית והלה"טבית; הכרות עם רזי השלטון והאידיאולוגיה; הכרת הסיבה לכך שאנחנו דווקא פה ולא באוגנדה או מיאמי; והרבה תשובות בנושאים שבבית הספר התיכון לא שאלו כלל  - התקנאנו בה. שנתיים שאנו משתתפים ב"מכינה להורים", פגישות שבועיות שם אנו פוגשים את כל הנושאים שהבת שלנו כבר מרצה עליהם לחבריה במסעותיה בדרום אמריקה בטיול שאחרי הצבא, ואנו עדיין מתלבטים בין הרצל לרוטשילד, לא הרחובות,  אלא הציונות הראויה שהביא כל אחד מהם לבניין הארץ. הרצאות בהרבה נושאים עכשוויים, דיונים מרתקים המלווים בסיורים באזורים מעניינים בארץ עם עוד זוגות הורים כמונו, סקרנים, שמוותרים על הרביצה הערבית בכורסא, ומחפשים איפה אנו יכולים לעזור, לשפר ולתרום...

 פעם בשבוע פעם בשבוע. לפחות פעם אחת בשבוע. זה מה שעושה אותי מאושר. פעם בשבוע להתחבר לרגש. לחוש את המחשבות. להיות טוב. ביחד עם עצמי. לא לעשות חשבון. להוציא את האני האמיתי למרחב המשותף. כמו פעם. כשלא עשיתי חשבון לאף אחד.ת. פעם בשבוע, מה כבר ביקשתי? זה לא יותר מדי. יש כאלה שעושים את זה יותר. יש שפחות. יש שמספרים שהם לפחות שלוש פעמים בשבוע. ויש שמגזימים בגוזמאות ומדברים על כל יום. יש בלתי מוצלחים שעושים את זה "כמעט בכל יום". כלומר, כמעט ביום ראשון, כמעט ביום שני וכן הלאה... הרוב פשוט משקרים. משוויצים בכמות מוגזמת רק בכדי לראות איך אנחנו, האמיתיים, מתכווצים ומהרהרים לעצמנו, האמנם? פעמיים ביום? בוקר וערב? איך זה יתכן? כל יום? זהו. פעם בשבוע. זה מה שתכננתי לעצמי בבלוג הזה.  פעם בשבוע לשתף את החברים בהגיגים אישיים.  פעם בשבוע לשבת על המקלדת ולשתף.  פעם בשבוע להודות ליקום שהעביר אותי מסלול כל כך מעניין, נעים, רצוף בחברים טובים, בנות מדהימות והרבה אהבה מזוגתי המופלאה.  מספיק פעם אחת, כדי לא להעמיס אותכם ביותר מדי מילים, אמל"ק, ולהשאיר לעצמי מספיק ימים להמשיך ולצבור חוויות...

עקיפה מימין חוקית   את נתיב הדרך הנוכחית לירושלים בחרו בחיפזון ובלי יותר מדי תכנון. בשלהי המאה ה-19 הקיסר הגרמני פרנץ יוזף החליט לקפוץ לביקור צלייני, הסולטן התורכי נלחץ, מהנדס המחוז העות'מני פחד שיערפו את ראשו, כך שאנחנו (המשתמשים בכביש מספר 1) בסופו של יום נשארנו עם כביש צר, צפוף, מעצבן - כביש שאינו מכיל את הקיסרית הפרטית שלי ואותי כשבחרנו לעלות לעיר קודשנו באמצע השבוע לעוד סדנה שתעשה אותנו לישראלים טובים יותר, מחויכים יותר ובעיקר שמנמנים יותר בזכות כל המאפים הירושלמיים, העוגיות בפינת הקפה, הצ'ייסרים הרבים בבר של אדום, והגרגרנות של החתום מעלה. נחזור לכביש 1. שערורייה. אין לי טענות לגבי הפקק. זה מה יש. הסולטן בחר בוואדי כציר התנועה ולא על גב ההר כמקובל, ובלתי אפשרי להרחיב עכשיו את הכביש בכדי שיכיל את כל התנועה, עונש המודרנה שמותח את הנסיעה לכדי שעתיים מגוש דן בואך מגדל דוד, דרך מנהרות כביש 16 החדשות שלעדיהן כנראה לא היינו מגיעים כלל העירה וסובבים לאחור. שוב, לא זה הסיפור. אתה תקוע באוטו. עוד באילון נגמרו לי נושאי השיחה. כל אחד ברכב, למעט הנהג, עסוקה בנבכי הטלפון שלה, ואני ...