יום שבת, 27 בינואר 2024

12שנים למותו של הנסיך מרחוב פיירברג

  


הנסיך מרחוב פיירברג

 

לפני 12 שנים נפטר מוישה היפשר. לא בקרבות, לא כמלווה שיירות לירושלים הנצורה, לא בעורף האויב, לא כמג"ד קרבי בהסתערות על מוצב מצרי במרחבי סיני ובטח שלא ממגיפה או חיידק אלים. פשוט מת. הלך לישון בערב, ולא התעורר.

אחרי 84 שנים רומנטיות, החליט לבו שזהו. סיימנו פה. ונדם.

מוישה, האיש שכולם אהבו, האיש שהיה החבר של דור לוחמי תש"ח, סוחר בנשמה, קונה בשתי לירות ומוכר בעשר, משקיע בקרקעות לטווח ארוך, וגוזר קופוני ריבית מאגרות חוב של בנק ישראל לפרנסתו; נהנתן ממעדני שוק הכרמל שכל שיחה איתנו נגמרה בסיפורי גבורה על מלחמות ישראל וניצחון המכבים מדור לדור, מנער בהגנה ועד מג"ד במלחמת שלום הגליל בלב שדה התעופה של ביירות עם החבר'ה, שותים בירה עם הרמטכ"ל רפול, חברו מקורס קציני צה"ל עוד כשהיו שני סג"מים צעירים ויפים.

מוישה, דור שני לחייטים, שבחר לתת לאחרים לתפור והוא רק מכר את מעילי הצמר המיוחדים לנשות התיישבות העובדת הדתיות, הגוצות, בעלות המידות המיוחדות, מעילים ללא חשש שעטנז, בד צמר איכותי כשר, בגזרות קלסיות המסתירות עודף משקל וחסרון בגובה, מעילי להיט שנמכרו בחנותו שבנחלת בנימין בסתיו, ואפשרו לו לעשות מילואים בשאר ימות השנה לבוש בדגמ"ח וחיוך, בעיסוקו בהכשרת הגדוד שלו לכבוש את שאר המזרח התיכון בסיבוב הבא שיבוא, ותמיד זה הגיע. מזרח תיכון , לא?

לאחרונה ביקרתי בחנות המעילים שאחרי מותו נסגרה. להפתעתי פתחו במקום – בר טקילות. הכי לא מוישה – שהעדיף להנאתו תה עם לימון, עם אנחה עמוקה בסוף הלגימה , להדגשת העונג.

הגבר היפה, עם שפם דק בגוון אדמדם, נוסח קלארק גייבל, שעיטר את גבריותו והפך לסמלו המסחרי. אהוב הנשים, מוקף במחזרות, רקדן רוק אנד רול שובב במסיבות, מעשן סיגריות אסקוט וחובב ויסקי. עם שתי קוביות קרח בבקשה.

עד מותו נהג לשחות באשמורת ראשונה בבריכת גורדון ההיסטורית. חותר לאורך במסלולים ומהנהן לחבריו החולפים מולו שנים ארוכות. משכים כל בוקר לבריכה, מנוי של קבע, שבתום מכסת השחייה היה עובר למשרתו השנייה – בורר בסכסוכים עסקיים שלא מתאימים להגיע לבית משפט, וגם מסייע לחברים נטולי קשרים אישיים במוסדות הדרושים, אנשים שלא נולדו פה ושיחקו דודס עם הנערים בסביבת רחוב שינקין של תל אביב בשנות טרם קום המדינה.

 

גבר תל אביבי מוערך, שמאחורי גבו קראו לו לפעמים "בעלה לשעבר של..." שהתפרסמה עם שם משפחתו ובטעות חד פעמית שלה, בלתי ניתנת לשינוי, נפרדה ממנו לטובת פייטן בוהמה תכול עיניים ויפה בלורית צעיר שהאכיל אותה מרורים עד אחרית ימיה.

את נעוריו בילה ברחוב פיירברג בבניין אותו בנה אביו. אחוזת היפשר ובניו. ספורטאי, קרבי, מבית סוחר תל אביבי מבוסס, עם אופני ראלי חדשות, אהוב הבנות בצופים ואחר כך בהגנה ובצבא, גדל עם כפית מוזהבת בפה, ממש נסיך תל אביבי.

בכדי לשמור על אחדות המשפחה, כשנפטרו ההורים, מכר מוישה את הבניין וחילק התמורה בין אחיו, וכך נשאר שם המשפחה מפורסם רק בפתח החנות – זכר לסבא שלמה, שאני נקרא על שמו. 

 

מוישה, למי שלא מכיר, הוא האבא של אלון ושלי. אז אם הוא היה נסיך האחוזה ברחוב פיירברג, למה זה הופך אותי? נסיכונצ'יק מרחוב דובנוב? ניסיתי לבדוק זאת עם הדיירים החדשים בבניין שנמכר לפני 70 שנה – אבל עם כל תנופת הפינוי בינוי התל אביבית אפשר רק לראות שמבחוץ שהוסיפו קומה ושמרו על אופי הבניין. 

מוישה כבר לא שם. 

תנצב"ה.









 


 




יום שני, 22 בינואר 2024

יאסו בעוטף אתונה

 יאסו בעוטף אתונה


למעלה ממאה ימים שלא חייכנו. למעלה ממאה ימים של צער, אֵבֶל, תסכול וגַעגועַ לימים של טרם המהפכה המשפטית, כשקפלן היה ציר תנועה ולא כוח-על, ואחים לנשק היה שם של שיר-על של הדייר סטרייט; חשבנו שאם אנחנו מסיעים את חולי חאן יונס לתל השומר לטיפולים - זה יזרז את השלום שבטוח יגיע. איך לא. הרי אנחנו כל כך טובים אליהם, לשכנינו מעבר לגדר ההפרדה.

מאה ימים פלוס, של דמע, הפתעה ומחאה - כולם ועכשיו! 

עם כל הרצון לתרום, לתת כתף, לסייע למפונים, לאסוף רסיסי חיים למי שברחו יחפים עם גופיה ותינוק על הידיים מבעד לחלון הממ"ד אפוף העשן ולסייע למי שחפץ חיים כאן ועכשיו, גם אם מסביב עדין רוגש וקיבוצם עדיין אודים מפויחים ותל אביב היא רק עיר מקלט זמנית לכמה שנים עד שהילדים ילמדו להפעיל את המעלית ברב הקומות העירוני שהפך להיות לקיבוץ אנכי – צריך גם לקחת נשימה עמוקה.

מאה ימים חלפו. רק שלא נגיע למאתיים.

כוחות המילואים שוחררו להתרעננות. הסדירים מדממים בהתשה מתמשכת, ואותנו אף אחד לא באמת צריך.

לפני המון חודשים, בחום יולי אוגוסט, קבענו לנו סופ"ש בוזוקי באתונה. בילוי מודרך בין שברי חרסים ארכיאולוגיים עם מדריך מקומי טרחן, דילוג בין מבחר טברנות שמחות עם המוזיקה היוונית שכבשה לה את מקומה בראש מצעד הפזמונים הישראלי על מגוון זמריה בעידן פוסט שלישיית גשר הירקון והגבעתרון .

התלבטנו ארוכות אם לבטל. לדחות. להכריז SICK או לפעול על פי תחושות הבטן. החיים נמשכים. אם נבטל – הרעים ניצחו. 

קפיצה קלה לנתב"ג , דיוטיפרי והיידה שלא נאחר לגייט. משם כבר המשכתי בצעדי סיריטאקי כל הסופ"ש דרך שכונות סובב האקרופוליס בואך הנמל בפיראוס שהומה יוונים צוהלים באשמורת השניה של הלילה בלי ששואלים בכניסה אם יש שם מרחב מוגן בירכתי המועדון. בשעה שתיים בלילה עת יצאנו באמצע הופעת בוזוקי מדהימה, חווינו פקק תנועה משמעותי בכניסה לנמל פיראוס של הבליינים המקומיים שחיים כאילו אין מחר וכאילו מחר אף אחד לא עובד פה. כולם מביטים עלינו ברחמים. עכשיו הולכים לישון?

מה שקרה באתונה – נשאר באתונה. החברים השביעו אותי שלא לחלוק שמות מועדונים אסלי יווניים, שעדיין לא הושחתו על ידי תיירים תל אביביים – ואני מכבד הבקשה. מה גם שאין לי מושג היכן  בדיוק הייתי מרוב עשן סיגריות של המקומיים המתעלמים מהאיסור לעשן בטברנות.

סופ"ש חובק אתונה. טוב לנפש הפגועה, גם אם לא הבנתי אף מילה בשירים, ולמרות שבטברנות לא מחלקים כוכבי מישלן לטבחים. זה לא שהאוכל טעים שם, הכול בייסיק. טבול בשמן, וחרוך על הגריל. אבל אם מוהלים אותו במספיק אוזו – מסתבר שגם טברנה יכולה להיות חוויה גסטרונומית בארוחת חצות.


מאה בקבוקי אוזו לא יטביעו אצלי את הצער. מאה פלטות של פירות ים, ציז'יקי, סלט יווני, גבינה מטוגנת עם שומשום ורוטב דבש, ומאה קנקני יין רצינה לא יביאו מחילה לפשעי פרעות תשפ"ד - אבל סופ"ש שכזה יאפשר לנו למשוך עוד ועוד, עד שננצח. 

ביחד, אלא מה?











יום חמישי, 18 בינואר 2024

החכיין המטרוסקסואלי התל אביבי המצוי

 

לפחות חצי מהחברים שלי היו מוכנים להתחלף איתי. כל השאר פשוט לא מבינים איזה אוצר מצאתי. גם אני. לפעמים.

אחרי משפט שכזה – אני יכול לכתוב כל דבר...

אילו היה לי שקל על כל דקה שחיכיתי  במבואה, צרור המפתחות ביד, בקבוק יין או סתם שקית זבל שצריך לזרוק בדרך לאוטו, מחכה שתצטרף ונצא כבר לאן שנצא, רק שנצא כבר - ווארן באפט היה דלפון לידי. הייתי קונה לעצמי אופנוע הונדה אוטומטי חדש ונשאר עם עודף.

טוב, אולי לא הונדה ולא באפט, אבל הבנתם את הרעיון. אני חכיין מנוסה. מחכה ומחכה. שיגמר כבר רעש מייבש השיער, שיכבה כבר האור מכיוון שידת האיפור, שאשמע כבר את קול צעדיך מטופפת על עקבים אכזריים, שרק לא תמעדי בדרך אל המעלית אשר מחכה לנו מזמן, עוצרת את התנועה ברב הקומות שלנו, מחכה לכבודה, שתגיע כבר. נו...

כשתופיעי, בהופעה מדהימה של כל מה שבחרת, זה באמת לא משנה כי את נראית מדהים בכל בחירה, אבוי אם לא אתפעל ואחמיא מיד – כי תמיד יש אפשרות לחזור וללבוש את השמלה ההיא, ולהחליף את כל התצורה הנוכחית למשהו יותר מחמיא.  סיפור של עשרים דקות מיותרות עבורי וחיוניות למי שלא מוכנה לוותר. "אתה לא רואה? חולצת אפרסק לא ממש מתאימה למכנס כחול כהה. לפחות לא כמו גופיית משי בצבע פנינה" . נו, באמת. איך לא ראיתי...

אלוהים, תעשה כבר נס בבקשה. הפסקת חשמל או רעידת אדמה שתבלע אותי כאן ועכשיו עד שיוחלט מה עדיף. אפרסק או פנינה.

ב-DNA הדפוק שלי, יש גן רולקס. הגן האחראי על הגעה בזמן לאירועים. אני האדם היחיד בתל אביב שמתייחס ברצינות לשעת ההזמנה. כלומר, אם כתבו לי במסרון כי נפגשים בתשע אצל שרון – אני מבין כי באמת נפגשים אצלה בתשע. כלומר, לא ממש בתשע. כנראה זה יהיה תשע וכמה דקות. הרי זה לא קונצרט או הצגת תיאטרון. 'תשע' זאת הכרזה – יותר הזמנה של המארחים: תגיעו בבקשה. אם אפשר לפני חצות בשעה שנוכל לשבת ולקשקש קצת לפני שנאכל/נשתה/קפה ומאפה, רק תגיעו בשעה סבירה.

בשום מקום בהזמנה לא כתוב כי ברבע לתשע תתחילי להתאים את הקוסטום שלך לאירוע שיתרחש במרחק 30 דקות נסיעה מהבית,  בו אנו מתעצבנים עכשיו בהמתנה שכבודה תועיל לצאת לדרך. מה? בדקת אתמול בווייז ומצאת שהנסיעה לוקחת לשם רק 20 דקות? ומה עם עשר דקות להגיע מהדירה שלנו לחניון אצלנו ועוד עשר דקות עד שאני מוצא חניה ברחוב של המארחים? ובאמת בדקת את זמן הנסיעה עכשיו או אתמול לפנות בוקר כשהכבישים פנויים לגמרי? אז להודיע להם שאנו מתעכבים?

מאמי, את יודעת מה? את צודקת. זה לא קונצרט. (לא שלקונצרטים אנחנו מגיעים בזמן...) אני באמת רגוע. מחכה לך בסלון. מציע שתבחרי עבורך בגד נוח לנהיגה. תנהגי את. למה? כי כבר שתיתי שתי כוסות ויסקי, להיות קול ורגוע. אני הרי לא הולך לנגן בקונצרט עכשיו.

הערה לסיכום - נסענו. הגענו כשהגענו. לא היינו האחרונים להגיע. כנראה שחוץ מאפרסק או פנינה היו עוד למגיעים אחרינו עוד כמה החלטות דרמטיות טרם המראה...

מסקנה - וויסקי עוזר להגיע בזמן ובחיוך.





 



יום שני, 8 בינואר 2024

סוף עונה




 היה לנו מזל גדול. נולדנו בזמן הנכון, חיינו בזמנים הנכונים, ועכשיו נגמר חלון הזדמנויות הזה ולא ברור עד מתי נהיה פה בכדי לראות עד כמה הצאצאים שלנו ממש נמצאים בזמן הלא נכון במקום הלא נכון.

רגע אחרי השמד באירופה, קצת אחרי מלחמתנו הראשונה כעם – החלה באמת לקום פה מדינה. אחלה מדינה. עם צבא, מדע, תפוזי זהב, שפים יצירתיים  ויצרני ביטים חכמים שהופצו ממכון ויצמן והטכניון לקצוות תבל. גדל פה עם מתוחכם, שיכול היה לגויים, לערבים, לעצמנו – והיינו ל"אור לגויים" ממרתפי בנק ישראל ועד לתעשיות הכי חכמות ורווחיות.

 משנה לשנה גדלה הכיפה האלוהית על ראש חלק מאיתנו, עם אמונה המתחזקת בחבר הדמיוני הכי הזוי שהומצא, ומפעם לפעם הוגדרו לנו כללים נוספים שנעמוד בסטנדרטי החיים בעם המיוחד שלנו על פי ה', ושהכול נעשה בדברו.

המעשייה שסופרה מסביב למדורה אלפי שנים על תולדותינו, התפתחה לסדרה מצליחה עם הרבה עונות. מנויים יהודים קיבלו את המנוי בחינם. עאלק. בחיבור הראשוני לקחו להם ללא הרדמה את העורלה, משהו שאולי קשור לסיב האופטי ביננו למקום, שאברהם אבינו התקשה לחבר בקליק. בהמשך, מעונה מעונה, תוך מרחצי דמים כמו שמקובל בסדרה "משחקי הכס" בסוף כל עונה.

 הסדרה "הנצרות" שהחלה לרוץ כמה מאות שנים אחריה, וסחפה את רוב קהל הצופים – למעט, אותה קבוצה של חובבי קאלט "היהדות" אשר בתלבושות המגוחכות, עם זקנים לבנים ארוכים וכרס ענקית שטפחה עם השנים והפכה לסמל יהודי – כתוצאה מעודף מנות חמין שנהגו הצופים לאכול בעת הצפית בפרקים החדשים של הסדרה מדי שבת בצהרים. את הסדרה "היהודים" החליטו המתחרים מרומא להפסיק אחרי אלפיים עונות, ופיזרו את כל השחקנים בין האולפנים השונים מהודו ועד מנצ'סטר יונייטד. 

אותם יהודים שבגלל פיזורם הגלובלי לא ממש עקבו אחרי הסידרה השלישית שהחלה לעלות ולהתבסס בצמרת הרייטינג, "האיסלם". סידרת פיילוט עבור מעט שוכני אוהלים במדבריות ללא חיבור יציב לאינטרנט שבינתיים היו מנותקי קשר ללא נרטיב שיצדיק באמת הפקה נפרדת עבורם.

לפני 75 שנה הגענו לאיזון של שלושת הסדרות. הנוצרים ריחמו, היהודים אספו את השרידים והערבים לא הבינו מאיפה זה נופל עליה. למשך תקופה מאוד קצרה קמה לה 'הממלכה הציונית הראשונה', העונה האחרונה המוצלחת של "היהודים".

לא ברור אם הייתה זאת בעיה עם התסריטאים, או ה-AI שהשתלט על הנרטיב, תפנית בעלילה או בעיה עם השחקן הראשי של העונות האחרונות ובני משפחתו. משהו נתקע. גם הקמפיין של "ביחד ננצח" לא באמת ניצח.  מנויי הסדרה "היהודים" מקבלים מדי יום הודעות מעציבות על הפסקת מנוי, ניתוק קשר וגם הצעה לעבור לסדרות מקבילות, אלימות יותר ומוסריות פחות.

חבל. היה פה נחמד עד עכשיו. בני דורי שנולדו בדיוק בטיימינג הנכון על העולם – יכולים רק להצטער כי הכול נגמר, וגם בסדרות הכי טובות, מגיע פרק הסיום. THE END.


יום רביעי, 3 בינואר 2024

צועדים יחפים בפארק החוף

 

כמתנה לבר המצווה שלי, נרשמה משפחתנו לקנטרי קלאב תל אביב. הקנטרי הראשון עם מקפצה תלת קומתית בגובה 10 מטר, אתגר האומץ האולטימטיבי לנער בן 13. 

עברו 58 שנים מאז פתחה קבוצת משקיעים של יהודים ממקסיקו את הקנטרי.  היום נעלמו מגרשי הטניס עליהם למדתי את רזי חבטות כף וגב היד ממורה הטניס יוסי, קטוע כף יד. בריכת השחיה האולימפית בה פגשתי את נשיקותי ראשונות גם היא כבר לא קיימת. במקום זה קמו  ארבעה מגדלי WIX שם עובדת ביתי הטכנולוגית ולצידם גם "פרק המקפצה" החדש שבליבו מקפצה. מקפצת ה-10 מטר המאתגרת. 

ממש במקרה, רגע לפני הבחירות המוניציפליות 2023 שמועדן כעת אינו ידוע, הסתיימו רוב העבודות בפארק החוף המקשר בין חוף תל ברוך לחוף הצוק. פארק הדיונות האחרון בחופי תל אביב, שתורבת ונסלל בשביל הליכה ורכיבת אופניים, עם מדרגות עץ ומשטחי תצפית שמהם ביום בהיר רואים את מפרשים לבנים באופק. בתקופת הלחימה בעזה שומעים את נפץ הקרבות וברקע מזמזם מנוע  הכטמ"מ שמלווה אותנו מאז פרוץ הלחימה.

כמי שמתמיד בבקרים לצעוד במסלול ההליכה מתל ברוך עד לחוף מציצים ובחזרה, וחווה צפיפות מסוכנת מנתיב רוכבי האופניים החולפים לידי בסכנה הדדית - אני מעריך מאוד את ההפרדה המוחלטת שעשו בפארק החוף  בין הצועדים למדוושים. השבילים מוכנים. עבודת הגננות – מחכה לעונת השנה המתאימה לשתילה. הממטרות פוזרו, יש עמדות שתיה לצידי השבילים,  הותקנו עמודי תאורה שיאפשרו בפארק הליכה בטוחה גם בערבי הקיץ הנעימים.

השבילים נוחים. יש מסלולי הליכה מתפתלים בעליות, ולמטיבי לכת הותקנו מדרגות עץ רחבות המאפשרות טיפוס אירובי ספורטיבי. רק חבל כי כבר עכשיו חלק מפסי הגומי שהודבקו כנגד החלקה במדרגות – כבר מתקלפים ומוסיפים סיכון לצועדים.

מאז ימי הקורונה אני פוגש על טיילת החוף הצפונית לירקון צועדים קבועים, המתמידים כל בוקר לגמוע את מכסת הצעדים שרשם להם הרופא. גברים ונשים שמגיעים בהתמדה מדי בוקר, עם בת זוג, עם כלב, עם אוזניות ופודקסט, עם רמקול קטן ושיר בלב, עם חיוך וכובע. לצועדי הבוקר הידד.

 בהליכתי הראשונה בשמורת הטבע הסמוכה לביתי, קבלתי תזכורת מאחד מילידי השמורה. קבלתי עקיצה חדה באוזן. התראה מהטבע, שהוא חזק יותר מכל אספלט או משטחי עץ מהגוני איתנים. אנחנו רק אורחים לרגע פה, וצריכים להתנהג יפה ולשמוע על הטבע סביבנו.

בחגי תשרי חנכו את השבילים אלפי צועדים, מפגינים את מיטב אופנת בגדי הספורט לולו-למון ואחרים, מנצלים את חום סוף הקיץ ומשתזפים בגוו חשוף לקראת הסתיו שמעבר לפינה. עוד פרויקט  של הדקה התשעים לפני הקלפי. כמו גן המשחקים בפארק רוזין שגם הוא הושלם "במקרה" החודש, ובטח יש בעיר עוד כמה גזירות סרט בנוכחות הנהלת העיר  הנוכחית שרצה במקרה בסוף אוקטובר לבחירות.  אנחנו נהנים, הם גוזרים ומקווים לטוב בקלפי,  ולנכדים שלנו יש עכשיו מתקנים יותר ראויים במגרשי המשחקים.

הפארק היה מוכן למועד הבחירות, שנדחו בגלל "חרבות ברזל". מאז היו מספר ימי  גשם ששטפו את השבילים, כיסו בחול ואבנים את השבילים, באופן שסיכן את ההולכים. פניתי למוקד 106 בעירייה בעזרת האפליקציה – ולזכותם יאמר כי פעלו מיידית ושלחו טרקטורון לניקוי השבילים. אני מקווה כי אחרי שהצמחייה המתוכננת תכסה את הקרקע בפארק, יפחתו אירועי הסחף. 










יום שישי, 29 בדצמבר 2023

געגועים לשוטר אזולאי



קניתי מיכל גז פלפל לבת שלי. שיהיה. לא קשור לחמאס או לאיום האירני. פשוט הבנתי שהביטחון האישי של כולנו, על הפנים. זה לא עוד טור נגד מי שעומד בראש המשרד הממשלתי האחראי על ביטחון הפנים של אזרחי ישראל. המצב הרבה יותר גרוע. התחושה האישית היא שאין פה ביטחון. לא פנים ולא מחוץ לבית. אתה יוצא מהבית – ולא ברור למה זה עלול להתפתח.

בסקר שהזמינה לאחרונה סיעת הגמלאים במועצת עיריית תל אביב-יפו ממכון גיאוקרטוגרפיה עולה כי נושא הביטחון האישי הנו בראש סדר העדיפות של תושבי העיר מגיל 50 ומעלה. לא חנייה, תמ"א 38, הדתה או המחסור במסגרות חינוך. חזרנו לבייסיק. ביטחון אישי.

סקר שנערך לפני פרעות תשפ"ד כך שעכשיו זה רק מועצם. אבל זה ממש לא פוליטי או מתקשר לבחירות המתקרבות. זה אצלנו בשכונות ומתעצם בשנים האחרונות. בואו נתחיל בדברים הקטנים. 

למשל, אחרי שיצאתי מהדירה שלנו – הגעתי למעלית. כלומר, לרשות הרבים שם אפשר למצוא שלולית קפה שנשפכה שלא בכוונה מכוס של שכן שמיהר, או שלולית קטנה של כלבלב שלא הצליח להתאפק עוד שתי דקות עד שיגיע למדרכה הקרובה, או ערמת קליפות גרעינים שהצטברה על מסילת דלת המעלית, וכל זה אחרי שחברת האחזקה טרחה וניקתה את הבניין מוקדם בבוקר – ואף אחד לא טורח לנקות אחרי שלכלך, אבל במקומו יש 59 שכנים שמפוצצים את קבוצת הואטסאפ הבניינית בתלונות.

ביציאה מהבניין שלנו, לפני יוצאים למדרכה, מומלץ לבדוק היטב שאין אף רוכב קורקינט מעבר לפינה. זהירות מונעת תאונה. אחרי שסללו נתיב מיוחד לדו-גלגלי וצמצמו לנו את המרחב המוטורי, עדיין המדרכה שלנו היא המסלול המועדף על טייסי הקמיקזה הללו, יhמח שמם אלו שמכסחים אותנו הולכי הרגל עד לאורטופדית ב'.

חרדה קיומית גם ברחובות בהם שולט ג'אנר ה"פינוי בינוי", המדרכות נגזלו על ידי קבלני הבינוי, או מאותגרי החניה שנשברו ונטשו רכבם אחרי שבע הקפות שכונתיות – זה נס שבסוף מגיעים לפתח הבניין בשלום. תושבים וותיקים בשכונה שצועדים בכבדות עמוסים בשקיות מצרכים שסחבו מהאוטו הפרטי שחונה באי-שם, בתקווה שימצאו אותו עם שתי מראות צד שלמות – ולא חבוט ממשאיות הבניה שמנסות לחדור בזהירות את כבישי תל אביב הצרים ללא כל נוזל סיכה או מרווח מקרוני למניעת שריטות.

השליחים הממונעים על קטנועים כבשו לנו את המדרכות. מחנים הקטנוע בלי לעשות חשבון. מסיימים נסיעה העל קורקינט השכור וזורקים אותו בציר הולכי הרגל. שליחים שמקצרים נתיבים בצמתים וממהרים ללקוח הבא. שליחים קטלניים שחלקם לא נוער תל אביבי אלא צעירים מהמגזר הערבי שלא בדיוק מתאים לי להתעמת איתם בבירור על זכות קדימה במדרכות הכרך. 

המנהג לדבר בטלפון הנייד תוך כדי נהיגה – חזר ובגדול. אין אף אחד שיאכוף את החוק, וצריך הרבה מזל שלא להתנגש בנהג שדעתו מוסחת בחיוג, קריאת מסרון או הקלדת תשובה רומנטית במסך הנייד שלו תוך כדי עקיפת המכונית שחונה כבר חצי שעה בחניה כפולה בלב העיר.   

בימים שכל מי שיכול מתנייד עם ארוך קנה על הכתף, חייבים להבליג. מעשנים לידך בבית קפה, עוקפים אותך בתור, בקופת חולים נכנסים לחדר הרופא "רק לשאול שאלה" כשאתה בדיוק עומד שם חצי ערום בבדיקה, מסנוורים אותך באמצע הסרט עם מסך הסלולרי כי חייבים לענות על המסרונים דווקא עכשיו ועוד הרבה מצבים בהם כל הערה עלולה להסתיים במקרה הטוב בהתנצלות - אבל ברוב המקרים אתה מצטער שאין לך לפחות מיכל גז פלפל בכיס. להגנה עצמית כמובן.

לאחרונה קבלתי הודעה מהעירייה כי מונו שני שוטרים מקומיים לשכונה שלנו. נהדר. אפילו קבלנו מספר טלפון אישי שלהם למקרה הצורך. בפועל – למרות שאני בהחלט מסתובב הרבה בשכונה, לא ראיתי אותם אף פעם. 

תל אביב היא עיר תוססת, עם הרבה מצבים רגשיים טעונים, כשלא כולנו חברים עוד מהגימנסיה, עם עיר ערבית שסופחה אלינו עם כל הרגשות הלאומיים המקוריים שלהם, עיר מארחת מבקרים מכל הקהילות, עיר עם אוכלוסייה צעירה תוססת לצד רבע מתושבי הקבע שכבר נהנים מהנחות תושב וותיק וגרים עדיין ב"דמי מפתח" , קשישים  אשר לא תמיד זורמים עם צלילי "אינפקטד משרום" בששי בצהרים ; העיר הכי כיפית במזרח התיכון, עם מגוון נקודות חיכוך בעלות פוטנציאל – בעיר הזאת לא ראיתי לאחרונה שוטר אחד לרפואה. השאירו אותנו להסתדר לבד.

למעט מספר זוגות של אנשי משמר הגבול המפטרלים באזורי התיירות לעודד את התיירים שאינם, אין שום שוטר  אמיתי שמראה נוכחות שיטורית באף צומת. אם לא מזמינים אותו לאבטח בתשלום אירוע, הופעה, משחק כדורגל או ללוות ולאבטח אישיות פוליטית, יוק! השוטרים המתנדבים שעזרו למשטרת התנועה - לבטח גויסו למילואים בצה"ל. שוטרים רבים מעבים את מקומם של השוטרים הגיבורים שנפלו בפרעות תשפ"ד. שנים מתריעים כי יש חוסר בשוטרים בגלל תנאי העבודה והשכר, ובינתיים – אתם יכולים להיות בטוחים כי גם אם תנהגו בכיכר המדינה בניגוד לכיוון באמצע היום, אף שוטר לא יעצור אותכם. מצד שני, הכיכר עמוס במשאיות היוצאות ונכנסות לאתר הבניה שם ואני ממש לא מציע לכם לבדוק את העניין אלא בחצות.

המצלמות אוכפות את החוק בנתיבי התחבורה הציבורית, פקחי העיריה מחלקים דוחות חניה בשפע, אני בטוח כי יש למשטרת הכרך בקנה עוד אפליקציות המייצרות קנסות ללא מגע יד שוטר – אבל איפה שוטר המקוף השכונתי, איה השוטר אזולאי, מה עם ביטחון אישי שלנו?



יום שישי, 22 בדצמבר 2023

הרומן שלי עם מימי


 אצלנו בשכונה אתה לא יכול להיות אח"מ. כולם vip.

בבית הקפה השכונתי שלנו, הממוקם מתחת לבית בו גרו בכיף סוניה ושמעון פרס, ברחוב בו עישנו בדירת הגג שלהם לאה ויצחק רבין, כשמולי בקפה יושב השר לשעבר עוזי ברעם לקפה עם חבר, ברעם שכיהן כשר בממשלות פרס ורבין ; בשולחן לידי יושבת שרת החינוךוהתרבות מהליכוד לשעבר, פעמיים ביום לפחות אנחנו רואים את שר המשפטים לשעבר הגר בשכנות אשר צועד יד ביד עם אשתוגם ראש האופוזיציה עוצר פה עם שומר ראשו ועומד בתור כמו כולם לקבל את הפיצה שהזמין לקחת הביתה בהפסקת הצהרים שלו; אשתו נפגשת פה עם חברותיה לקפה; לפעמים מבקר אותנו גם איל ברקוביץ או נשות החדשות של ערוץ קשת אז קצת קשה לקבל אצלנו בקפה יחס מיוחד. כולנו vip.

סוג של מגה בית קפה שכונתי, מאספרסו על הבר, דרך פיצות ומאפים עד לבר קוקטיילים, בלי מלצרים. רק אפליקציות ומסרונים. מקום מפגש קולני. בבוקר ילדונים משועממים ללא מסגרת ובערב נוער שחורג מהמסגרת ונרגע רק עם משולשי פיצה

בין לבין, בקפה הרבה פגישות עסקיות על כלום, דייטים ראשוניים בהם מכירים רק איך הבחור ממתיק את הקפה וכמה טיפ הוא משאיר - כל השאר הרי מראית עין ודאווין, שולחנות עמוסי ניירת עם עורכי דין שנפגשים להחתים את הצדדים, וצדדים שבאים לריב בשקט לפני שהולכים לעורך דין לנסח את הפרידה הצפויה; לקוחות בג'ינס כהה וטריקו שחור המוכרים לי מעמודי הכלכלה כמצליחי על, שנפגשים שם עם הילדים לסנדוויץ' בוקר סמלי; גימלאים במצבי בריאות שונים, מעליצות בוקר מוגזמת ועד דכאון טרום הצ'יפרלקס של הצהרים, אימהות מניקות בחופשת  לידה וסבתא תורנית שלקחה את היולדת הטריה לקפה ראשון אחרי תשעה ירחי הריון מתישים.

ברקע מתנגן פליי-ליסט בחצי כוח. לא באלימות באסים כמו בבר. לא רגוע כמו במעלית. בעמימות המתבקשת לעגל את השתיקות הממושכות כשמחכים לקפה או להשראה לנושא אקטואלי שיתאים לנסיבות.

בילוי שכונתי שאותי מרגיע בימי המלחמה. המקום נפתח בתקופת הקורונה, חרק שיניים ושרד. מהימים ההם אני מכיר שם את המוזיקה בבוקר, מהימים בהם הייתי שם כמעט לבדי, מוריד המסיכה מהפנים, לוגם את "המקיאטו הכפול הארוך עם מעט קצף בבקשה", ויוצא לעוד יום עם מסיכה בצעדות המוגבלות שלנו במגבלות  סגרי הקורונה.

קפה, חזיתית למדרכה, עם קירות זכוכית. ממש לא מרחב מוגן. בהינתן האזעקה, כולם ממהרים לתפוס מחסה באולפן הקלטות תת קרקעי סמוך - והקבועים מחכים מעט, ונכנסים למטבח האחורי עם יתר העובדים, מתחבאים מאחורי קיר מקררים חסונים שיעצרו כל רסיס אם חס וחלילה יקפוץ לקפה.

בבית הקפה   "שלי"  לא מקבלים פרוטקציה. לא שומרים שולחנות למיוחסים וגם בפרלמנט הבוקר של וותיקי השכונה יש "חניך תורן"שמגיע כמה דקות קודם לארגן מראש את ששת הכיסאות לקבועים.

אם תהיתם לאן  אני מגויס מאז 7 באוקטובר  לא בכיתת הכוננות שכונתית או בקטיף עגבניות ולא בשינוע מנות חמות לאי שם. אני בקביעות מבלה ב"קפה שלי", שם האח"מים היחידים הם מי שנכנסים על מדי ב' עם רובה תלוי על שכמם, מזמינים קפה מקצועי אחרון לפני שהם חוזרים ליחידה. לשתות קפה נוסח גולני בכיכר פלסטין.