סיפורי אבי דר

  נטפליקס פרסמו לאחרונה סידרה בנושא חטופים ובני ערובה. טיסה 814 של חברת התעופה ההודית נחטפה על ידי חמישה טרוריסטים מקומיים בתמיכת אל קאידה בשנת 1999. 191 בני ערובה, כלואים במטוס שנחת באפגניסטן, מחכים לתוצאות המו"מ בין הממשלה ההודית לאנשי אוסמה בן לאדן. דרמה הודית, באנגלית הודית, עלילה פוליטית מקומית של רוה"מ עם קואליציה רופסת, שמתקשה להחליט על שיחרור שלושה מנהיגי טרור מהכלא תמורת נוסעי המטוס. בסוף מוחלט כי מצוות שיחרור שבויים נעלה ביותר גם אצל ההינדים מכל חובה פוליטית. הנוסעים שבו למשפחות. הטרוריסטים התחבקו עם בן לאדן. ובסיום הפרק האחרון בסידרה מסכמים בצער את מספר הקורבנות באירועי טרור שנרצחו בפיגועים שהונהגו על ידי אותם משוחררי העסקה. 25 שנים עברו. אותן דילמות. אז לקח להודים לסגור העסקה תוך שמונה ימים וזה נגמר עם בן ערובה אחד שנרצח ועוד 17 פצועים, ושלושה ארכי טרוריסטים משוחררים. אצלנו זה מתעכב כבר כמעט שנה, עם אלפי הרוגים ולא רואים את הסוף. הרי קרישנה.

 החיים זה מה שעובר עלינו בין הפרעות.  בין קישנייב ב-1903, חברון ב-29', עד לבארי בתשפ"ד,  ואמש באמסטרדם. זה כנראה לא יגמר לעולם. עד שלא נפנים את זה - נמשיך לדמם ולפחד. ה-5:0 שמכבי ספגה אתמול מאייקס זה כלום לעומת התזכורת החדה שקיבלנו - זה אנחנו או הם. האסלם או העולם הנאור שעדיין לא מבין את האסון שנפל עליו בקליטת הפליטים למחוזותיו. לעיונכם הבלוג שלי שפורסם היום בטור בידיעות. ממש בלי קשר לפוגרום ההולנדי, אבל קשור מאוד למנגינת חיינו. מדממים זוזים רגע לפני הפוגרום, חודשים בטרם הסופות בנגב המערבי, קצת למעלה משנה עברה, בשנות השפע היחסי ושגשוג – היו בתל אביב יזמים אופטימיים. חבר'ה שהאמינו כי מה שהיה הוא בהחלט מה שיהיה, פחות או יותר. שהקורונה היתה ברבור שחור. בודד בשמים כחולים. לא עוד סגר, לעולם נפרח, נתב"ג ישגה, והתיירות הנכנסת לעולם חוסן. יזמים קטנים, כמוך וכמוני, שמחפשים את המיזם הפרטי הבא שיביא למשפחה עוד הכנסה פסיבית או אקטיבית, מרובה או סמלית. משהו בסגנון של השקעה גדולה בבית קפה עבור הבן הצעיר המובטל, השקעה קטנה בדירה עוד יותר קטנה עם משכנתה גדולה לתקופה ארוכה – אנשים עם...

ד. חברי הוא יאכטונר תל אביבי. שנים הפליג עם חברים כשותף על סירה מהמרינה בתל אביב עד שהגיע לאחד הימים המאושרים בחייו. היום המאושר הראשון הוא כאשר הוא קנה יאכטה פרטית לעצמו. היום המאושר השני בחייו כבר הבנתם - היה כאשר מכר את היאכטה שלו לקונה מאושר אחר. ד. מכיר את חופי תל אביב ובעיקר את מזג האוויר ההפכפך. כאשר הוא אמר לאחים שלו כי הרוח משתנה לדרום מערבית, הם היו צריכים להתייחס אליו יותר ברצינות, וכך היה נמנע עוד קטע מצחיק עד דמעות בנמל תל אביב המתחדש. בשנותיה האחרונות של חיי אימו, רופאת נשים וותיקה שהאריכה ימים עד לשנות התשעים של חייה, כינסה את שלושת ילדיה והסבירה להם כי יש לה בקשה מיוחדת מהם. לא לקבור אותה כמקובל אלא לשרוף את גופתה, ולפזר את האפר במקום אותו אהבה במיוחד, חופי תל אביב. אתם מכירים את הפרוצדורה. מקבלים אגרטל יפה מחברת הקבורה האזרחית שגובה סכום לא מבוטל על התהליך, ובתוכו אפר המנוחה. מנהג מקובל בעולם הרחב, אך אצל המאמינים בביאת המשיח ותחיית המתים - אסור בהחלט. בסרט "ביג ליבובסקי" של האחים כהן משנת 1998 פותח האירוע לסצנה קורעת צחוק כאשר פיזור האפר הסתיים במשב רוח פתא...

  שקט. רק צלילי הטבע. כמו שתמיד רצינו לשמוע. נטו, ירוק רגוע, עם מעט עננים והרבה כחול. וכלום. רק אנחנו, בין עצי הזית במדרונות הדרומיים של הר חורשן, בלב המטע של תמי ועופר, קצת לפני המסיק, כמה ימים לפני שמתחדש מלאי שמן הזית האיכותי, לעוד שנה חלקה של סלטים בטעם ישראלי, מלח פלפל ושמן זית. הבשורות מהגליל קשות, הנכדים מגויסים לקרבי, עיד אל פייג'ר לא מצחיק אותנו, ולשבת בתל אביב ולהמתין בהמולה האורבנית למלחמה הבלתי נמנעת זה לא בשבילנו. במקום להתכנס לעוד פרלמנט קולני בבית הקפה השכונתי, ארזנו כמה חברים להירגע בין עצי הזית. בין גבינות וירקות חתוכים, לחם טעים טבול ב"שמן קדם" של עופר, ובקבוק יין שנגמר מהר מדי - כך עבר לו יום של טרם מסיק סביב שולחן קק"ל בצל עצי האלון. הכי ארצישראלי שיש. בעידן שבו שמונים אחוז מאיתנו מסכימים על שמונים אחוז מהנושאים - לא נותר לנו אלא לשבת בשקט המרגיע באחוזת הזיתים הירוקה. הענפים עמוסים כבר בפרי. העצים הוותיקים תפסו עוד גובה מאז הגיזום מלפני שנתיים, המטע המטופח כאילו מחכה לקולות המוסקים וטרטור מכונות הקלטור שמנענעות הענפים בעדינות תקיפה עד שרוב הזהב ה...

  איך אומרים ביוונית מרחב מוגן? תתפלאו. יש הגדרה מדוייקת. יאכטה קטמרן 42 פיט. עם מזגנים פעילים וחבר סקיפר זמין וסימפטי. אנחנו כבר לא כשירים למלחמות. אז עשינו כמיטב יכולתנו. התנהגנו על פי הוראות פיקוד העורף. נצמדנו לשגרה. יצאנו להפלגה. בחופשה על הגלים בין איי יוון החברים שלי לימדו אותי להתחיל את היום עם צעידה קלה במעלה ההר. שעה קלה של דופק מואץ. בעיקר בגלל הנוף הקסום וקצת כי אני כבר לא ממש בכושר ארובי. במרכז הכפר אליו צמודה המעגנה (מרינה) התורנית תמיד פועלת מאפיה ריחנית. אתה תמיד מתקבל בחיוך על ידי החברים בסירה כשבידך שקית מאפים טריים חמימה. עגנו אתמול בכפר פרדיקה, שומם. מאחז יוני על אי נידח בשם אגינה. הכי רחוק ממטולה וביירות. 80 אחוז מהבתים, נעולים. הכל נקי, הסמטאות מחוטאות, כמעט ואין מכוניות חונות. רק סירות דייגים חלודות שאוכסנו בחצר לפני שנים. כשעוד היו דגים בים ובכפר גרו דייגים, ובמסעדות לא הפסיקו לטגן מאכלי ים ולקצוץ סלט יווני. אי של סוף עונה. מזג האוויר מושלם. מצאנו מקום עגינה פנוי בלי בעיה על המזח הראשי מול הטברנה. תיירים ללא ילדים, מסעדות ללא תיירים, ומסעדות עם חתולים ר...

  67. הגיל להתחיל. הזמן להיפרד. לפתוח פרק שלישי. לקבל תואר חדש. אזרח וותיק. כל כך הרבה שנים אנחנו יודעים שזה צפוי להגיע וברגע האמת. בום. זה נוחת עליך כמו טיל בורקן אלים ללא התראת צבע אדום. את שעון הזהב קיבלנו אחרי 25 שנות עבודה. את תעודות ההוקרה והצל"שים אספנו לאורך השנים, כי זה באמת הגיע לנו לא רק בגלל הוותק. היינו צעירים, זריזי מחשבה וחסרי פחד. עברו הרבה שנים. אני לא מכיר הרבה מהחברים שלי שעבדו כמעט 45 שנים אצל אותו מעביד. מעביד שקצת במחלוקת היום. ממשלת ישראל. רגע לפני שנפרדנו, התקשו להיפרד מאיתנו. אולי היה להם קשה לוותר על המבוגר האחראי בקבוצה, האיש עם הניסיון האישי שאין לו באמת תחליף בכל קורס או סימולטור או מדריך AI מדור ה-Z שיכשיר את המחליף שלי ליום שאחרי ה -67 שלי. כמה תוכניות עשיתי. כמה ספרי מסע קראתי. בבוידעם שמרתי ציוד סקי לכבוש את כל פסגות האלפים וציוד צלילה לריקוד רוק אנד רול עם כרישים בים האדום. קניתי כבר תרמיל גב לטיול אחרי צבא שנדחה ונדחה. רשמתי שמות מזקקות ויסקי משפחתיות באירלנד, המלצות על מדריכי סמבה בהוואנה, מורה עם סבלנות לרישום פיגורטיבי לציירים מתחילים עם יד ...

בסוף הקיץ עליתי על הגלים. הוזמנתי על ידי חברים להשתתף בשבוע על הים ביוון. אתם מכירים את הסיפור. שוכרים כלי שייט, משכנעים עוד כמה זוגות להצטרף אליכם, דואגים שלאחד מהמשתתפים יהיה רשיון משיט תקף, ומחפשים בגד ים תואם לגיל ולאווירה. מעולם לא חוויתי זאת. אני איש של חומוס, בתי קפה, חופים ונמלים. הטלטלה בין עגינה למרינה, בין היבשת לאי כזה או אחר, ממש אינה מרגשת אותי. אוקטופוס צלוי או בחומץ אינם טעימים לי במידה שווה. לבנות עלי שאהיה נחמד שבעה ימים ברצף, זה הימור אבוד מראש. לחייך סביב השולחן כשמצטטים לי את חבר הכנסת השנוא עלי, זה לא אצלי. ובכל זאת יצאנו לדרך. ארבעה זוגות. ארבעה חדרים. סקיפר אחד שעל פיו יישק דבר. ושמונה דעות שונות על כל נושא. קשה לתאר שבוע ביאכטה. מי המפרץ צלולים באיכות מדהימה. היוונים שתפגשו בערב בנמל, אוהבים תיירים גם אם הם ישראלים. העיסוק החדש בחבלים, קשרים, הורדת עוגן לפני הורדת כבש המדרגות לרציף, וערבוב קוקטיילים לכל החבר'ה בכל פסק זמן של דומינו או רמיקיוב - זה חלק קטן מהזמן היווני שלנו לאחרונה. אחרי יומיים החלטנו להימנע מהזמנת סלט יווני במסעדות. לממולאים מהבית יש טעם א...