טסתי לבד. במציאות המקומית הנוכחית, זה לא פינוק – זה מרשם רפואי דחוף. סוג של פסק זמן הכרחי מהבלגן: העבר הרחוק נראה כמו פנטזיה שוודית, העתיד בערפל כבד, וההווה... בואו, ההווה פשוט לא משהו. הייתי חייב להתרחק קצת בשביל הסיכוי הקלוש להתגעגע. מיני-רילוקיישן, מאקרו-פינוק. רק אני, המזוודה הקטנה, והאינטליגנציה המלאכותית. ברגע שסגרתי טיסה והודעתי לחבר הפריזאי שאני מתעלק לו על הספה בסלון, האלגוריתם הריח חולשה והתנפל עליי כמו יחצ״ן במסיבה בפלורנטין. לא הרפו ממני לרגע: הצעות למלונות בוטיק שהתעלמתי מהם בהפגנתיות, סיור טעימות גבינות עם סומלייה עיוור, ספא מועשר באצות, לימוזינה שתאסוף אותי משארל דה גול, ומדריך דובר עברית שיסביר לי על גרפיטי בפרברים רחוקים במחיר של כליה. הכול, העיקר להסיח את הדעת מהסיבה האמיתית לנסיעה: לא לחשוב על סוף אוקטובר. על השאלה הנצחית אם אנחנו בדרך לגאולה או לקריסה טוטאלית של העסק. ואז חבר זרק לי: "תתחבר ל'אינסטינקט'". לא, לא האינסטינקט הבסיסי של שרון סטון, אלא סוכן חכם שיושב בתוך הוואטסאפ ומנהל למיליוני אנשים את החיים. עזר כנגד לאהבלים טכנולוגיים מזדקנים ...