ימים לא נוראים בכלל

 
22 שקל. זה מה ששילמתי בעבור פחית בירה צוננת על חוף הים בהרצליה. הים היה חלק לגמרי. מים צלולים עד כדי צפיה בדגיגונים המרחפים בין האגודלים. כסאות חוף ושמשיות זמינים ובמחיר מצחיק. המציל שקוע במנוחת צהרים. מספר תיירים דוברי צרפתית וקומץ גמלאים המומי סעודות חג והמולת נכדים.
כשהרוב טס לחו"ל בחודש החגים, כשנתב"ג שוב צפוף וכולנו מחפשים קיצור תורים-לא לאולטרה סאונד אלא ל"ארזת לבד?" - אין כמו חופשה שפויה.
ליד הבית.
אתם בטוח יודעים יותר טוב ממני כמה עולה כוס בירה על חוף הים של מיקונוס, כמה משלמים על זוג כורסאות שיזוף עם שמשיה לזורבה היווני ברודוס (מינימום מאה אירו ליום) , וכמה משאירים כדמי חניה במגרש הצפוף לחוף הים הנחשב בצד השני של האי, הרחק מכל התיירים, כמונו.
מאות אירו תוציאו על "הוצאות קטנות" ומעצבנות לאורך היום בחופשת הבטן גב, זאת אחרי שדחו לכם את הטיסה ביציאה והקדימו לכם את החזרה לשש בבוקר המראה מהאי הקסום. מצטערים - אילוצים טכניים.
אילת יקרה רצח. על צימר בגליל משלמים כמו על סוויטה ב-WA שבמנהטן. ארוחה במסעדה מומלצת בעיר המתפוררת שלנו עולה לפחות 600 שח לסועד, טיסה לאתונה עולה עכשיו פי שלושה מטיסה בעוד חודש, ויש לי עוד רשימה ארוכה של סיבות - למה להישאר בבית. ולא רק כי אני אוהב להיות בבית החדש שלנו...
הדשא של השכן ירוק יותר, חופי כרתים צלולים יותר, האוזו בלרנקה טעים יותר - אבל אין כמו חופשה במרחק רבע שעה מהבית, כולל איתור חניה ותשלום ב"פנגו" ציוני הרצליאני, ולא לחניון אירופאי למשל בנפולי, השודד אותך בקצב של 4 אירו לשעה. והיו הרבה שעות.
קפצנו לחופשה קצרה בהרצליה.
שמש, לגונה, כמה פרקים בספר, בירה והביתה.
מה צריך יותר מזה?

שנה טובה

סבא שלמה וסבתא ציפורה. הכי תל אביבים בורגנים שיש. גידלו ארבעה ילדים בתל אביב. רחוב פיירברג בואך שינקין בצנטרום של העיר הלבנה. העניבה הייתה בשימוש יום יומי, לא רק לצילום משפחתי. קוד לבוש בעבודה - אלגנט. עם חוט ומחט, הרבה עבודה וכשרון, זוג אוזניים גדולות כסמל משפחתי, ומשמעת ברזל לילדים, כלומר לאבי מוישה היפשר ושלושת הדודים.ות שלי, עם הרבה מזל - בנה מיני אימפריה אופנתית בנחלת בנימין והיה לשם דבר באופנת הביגוד לגברים שיצאו ממכנסי החאקי ועברו לעניבות וג'אקטים.

אגרת ברכה שנשלחה בשנות השלושים במאה הקודמת. ערב מלחמת העולם השניה, למשפחה שנשארה מאחור, בצ'נסטוחובה שבפולין, הוכחה מצולמת כי יש חיים בארץ ישראל וכולם מוזמנים על חשבון סבא שלי למלט את נפשם בזריזות כי יש כבר ניחוח של פוגרום באוויר.

חלק מהמשפחה ארזה מזוודות ועלו ארצה, כתחנת מעבר לירידה לאוסטרליה. מי שלא קרא את הברכה בעיון - לא הייתה לו שנה טובה לאחר מכן.

בזכות אנשי העלייה בשנים הללו של תחילת המאה, הבורגנים שבסך הכל חיפשו ביטחון אישי וקצת פרנסה - כיום אנחנו מדשדשים בעיר הגדולה שצמחה והתרחבה למעצמה כלכלית, בטוח יחסית אם מתעלמים מהקורקינטים והבולענים, עיר שכולנו חורקים שיניים וממשיכים לגור פה למרות ועל אף יוקר המחיה, אי הנוחות המטרידה, האורבניות הבלתי אפשרית, ויורדים בערב להרים צ'ייסר ל"שנה טובה" נוספת על עירנו.

תודה לסבא שלמה וחבריו על הכל.

אולי לא על הכל.

על האוזניים המיוחדות האלו אפשר היה לוותר. 

 אלף חברים לא יצליחו לכבות את החברות שלנו

אלף. לא משנה כמה סיננתי, כמה דחיתי, כמה מחקתי, אלו שהודחו מחוסר פירגון ואלה שכבר לא בא לי לקרוא את השטויות שלהם עם הנכדים, הפוליטיקה שלהם, העלבויות המיותרות וההומור הרופס שלא מתאים לי - השבוע חציתי את רף ה-K חברים בפייסבוק.

מה זה אומר?

הרי אין לי אלף חברים. בקושי חמישה, וגם מתוך זה - רלי בפריז, פצו טיול קראוונים בגרמניה, שלמה בבנגקוק וצביקה נחטף בעל קורחו לסלוניקי על ידי הקצינה הבכירה. מה שמשאיר אותי עם שני חברים טובים בתקופת החגים, שאו טו טו ממריאים גם הם.

אלף חברים. זה מונח של יחצ"נות והובלה חברתית. כמה אלפי עוקבים יש לך? לא רוצה אלפים. רוצה קומץ - אבל אמיתיים. רוצה שברשימת המועדפים בטלפון שלי יהיו מנויים שלא מסננים אותי, ואם אני כבר מחייג - עונים. אם שואלים מה שלומי - מקשיבים. אם אני מבקש טובה - פותחים את הלב. וכשעץ המנגו בחצרם מניב פרי - מודיעים לי ששמרו עבורי שקית מנגו אלוהי.

אז לא צריך לעשות חגיגת האלף. התקיעות בשופר מחר יהיו בעניין יותר חשוב.

אחרי כך כך הרבה שנים ביחד במרשתת, אני כבר לא עגלה ריקה.

יש לי אלף חברים על העגלה, שאיתי והגיגיי כבר דרך ארוכה.

מצד שני,

אל תתגאו שאתם חברים שלי.

יש עוד אלף כמוכם...

 

                          אחים נבחרים

אחים. הבונדינג הכי חזק שיש, הכי מתמשך, הכי אחי. 

אחיות לא היו לי, כך שחוויתי רק אחים, ואין לי בסיס להשוואה מה עדיף. וכפי שזה נראה  כרגע - אולי עדיף בלי.

אנחנו ממש לא דומים. האחים שלי. שלושתנו מאותה אמא, שכנראה לא הייתה ממש דומיננטית וכל אחד מאיתנו בחר להיות דומה בעיקר לעצמו. טוב. ברור. היא כמעט ולא נראתה בבית, מבחירה. אנחנו אולי יותר דומים למטפלת אילנה שגידלה אותנו, כל אחד בזמנו, בבית הגידול שלו, במסגרת קצת שונה – אבל בסגנון בישול טריפוליטאי ששלט אצלנו במטבח המאוד מיוחצ"ן,  ממנו בעיקר יצאו עשרות ספרי בישול הרבה לפני רות סירקיס ובטח טרם משחקי השף.

אילנה הגיעה אלינו מלוד כבחורה צעירה על תקן "פיליפינית" שלאורך השנים בחרה שלא להתחתן ואנחנו היינו כמו הילדים שלה. היא נשארה צמודה לאמי, גם כשהחליפה בעלים, ועזרה לה לגדל את אחי עד שגדל ולא היה יותר צורך בעזרה בטיפול בבית, שהתפרק שוב ושוב, לא בגלל המטפלת.

אחים, הדבר הכי טוב שיש, ואם זה לא מצליח – אפשר לבחור אחים חלופיים ממבחר החברים אותם אנו אוספים במסדרונות חיינו. זה לא פלא כי מטבע הלשון הכי חם שיש, אצלנו וגם בשפות זרות זה  - אחי. אחים בדם, אחים לנשק, אחים לצרה, אחים בני עיר, אחים מוסלמים, האחים החופשיים (בטח יש כזה) האחים בלוז ואחים לחלב שחלקו אותה מינקת, מסעדת האחים וכפר אחים. לכולנו יש אחים, רק הם לא תמיד מרגישים כך, ביחוד כשאתה צריך אותם לצידך.

אחד המשפטים הקשים במיתולוגיה משפחתית פולנית מקובלת הוא שחברים אתה בוחן בעת צרה ואחים אתה מגלה בחלוקת הירושה. אז אצלנו לא ממש היו מחלוקות כך שלא היה על מה לריב. כנראה שאצלנו זה משהו אחר. לא רבים, רק כל אחד מתפלל בבית הכנסת שלו, מגלגל את הג'וינט עבור עצמו, אוכל את המצות בסדר פסח בחוג משפחתו הגרעינית ועולה לקבר של ההורים בשעה שמתאימה לו, ביחוד בשעה שלא יפגוש בה את שאר האחים. אח אחד אני רואה פעם בשבוע. בתוכניתו בטלוויזיה. אח שני אני שומע כמעט כל יום. ביו טיוב באלבום חדש כשרוני ביותר שמנציח את הגיגי חייו המורכבים. 

כך שאני בקשר איתם. הם פחות. 

אבל אולי הם קוראים אותי כל יום בבלוג שלי...

אחרי הרבה שנים שבסופן הבנתי שזה לא ילך. אם לא אלקט לי אחים מקרב החברים – אישאר בן יחיד ומשועמם, אספתי את המיטב. חבורת אחים לטיולים, אחים לסקי, אח ל-4X4, אחים לפרלמנט צהרים ואחים לסיור מבשלות ויסקי, אחים לפוקר, אחים לניגוב חומוס בגליל ואחים נבחרים איתם אני חולק את התחושות הפרטיות באמת שלי על כך שאני מרובה אחים ועדיין מתגעגע לאחים בדם שלי. 

יש לי אח שאיתו אנו עולים לרגל ביום השנה לבקר את אבא שלי בקריית שאול. אחרי הדלקת הנר על קבר המג"ד אני הולך אתו, ואנו מדליקים נר על קבר הוריו, שמעולם לא פגשתי אך אני מכיר היטב את הסיפורים  על ילדותו בצל אבא ענק ואמא חולנית בערוב ימיה. יש לי גם אח איתו אני שותף בלבטים לגבי העתיד בחלומותיי להיות אוליגרך לפחות פעם אחת, אח שאומץ בין השאר כי גדל באותה שכונה בה גם אני גדלתי והוא מכיר את רזי "גינת דובנוב" ואכל גרעינים שחורים במלח בקיוסק של נתן, הבן של שושנה. אחי האלמן שלא רבתי איתו מעולם ואנחנו שותפי סוד לעד, על אהבותיו להיכרויות מזדמנות שבעיקר מתקשות להתמודד עם געגועיו ל"גיסתי" המנוחה שכנראה תלווה אותו עד שיפגשו בגן עדן בעוד שנים רבות. ויש את האחים מבית הספר היסודי, שאין לי איתם שום דבר משותף עכשווי לבד מזה שגדלנו ביחד ונשארנו מחוברים עד היום, ובכל מפגש אני מרגיש כאילו חזרתי במכונת הזמן לפעולה ב"צופי דיזנגוף" ולמשחקי הסטנגה בחצר בית הספר צייטלין בששי אחה"צ, בימים שלפני שהרסו את צריף הספרייה העירונית והקימו את היכל ספריית בית אריאלה.

אח, אח -  כל אחד והאחים שלו, העונג המשפחתי, הקשר אליו נקלעתם שלא באשמתכם, החיבור הגנטי והזיכרונות המאחדים שלפעמים לא שורדים את משחקי השף של החיים, המנות שבבישול עודף והזמן על המדף מאבדות את הטעם והקשר בין הילד שאיתו חלקתם חדר בילדותכם לאיש הנרגן שלא ממש כיף לשבת איתו ומשפחתו בארוחת ששי.

 

קבב בקיר

המצב על הפנים.

לא כולם מבינים את זה, אבל תאמינו לי - ברבור שחור כהה באופק.

אני לא צוחק.

החיים של כולנו הולכים להיות יקרים. מאוד.

כולם אשמים בבואו של הברבור. הבן של השכן הוא חד קרן. הבת של שרהל'ה - צלצלה בפעמון בוול סטריט ובחשבון הבנק שלה יש חגיגה. הברים על מדרכות אבן גבירול ודיזינגוף - מפוצצים בצעירים שבמשך היום עובדים מהבית, בערב מתעכבים עד לסיום הזום עם עמיתיהם בחוף המערבי בארה"ב, וסביב אחת עשרה בערב יורדים עמוסי אדרנלין לפרוק את המתח והארנק על חופי הכרך.

הבעיה של כולנו מתחילה בשוק העבודה. שנה בכלל אנשים לא עבדו כאילו. ישבו בבית וקיבלו חל"ת.

הצדיקים מהצעירים עבדו מהבית מוקפים בילדים מבודדים ומנוזלים תאבי גלידה גולדה וסבתות שירדו איתם לגינה השכונתית ברדיוס 500 מטר מהעריסה. זוגות צעירים שהכניסו לחדר השינה שלהם עמדת מחשב, חסכו למעביד שלהם שכר דירה על קומה במגדל משרדים תורן, וחסכו לעצמם דמי גן, מועדונית, או חוגים שעוד לפני שנפתחו הודיעו לכולם כי עוזר הגננת אתמול נכנס לבידוד בגלל מגע חברתי עם צד ג', חולה מאומת.

הצעירים האלה, בוגרי מוסדות השכלה גבוהה מעידן טרום הקורונה. אלה שלמדו פרונטלית וממש ישבו ליד סטודנטים, ניהלו חיים סטודנטיאליים פוריים, עבדו עבודות סטודנטים במשמרות בין ההרצאות ובסוף הוסמכו מהנדסי סייבר ויצאו עם הרעיון הפרטי שלהם עם עוד שני חברים למסע שהסתיים איך לא - בצלצול פתיחה במסחר במניית החברה שהקימו תוך 3 שנים - החבר'ה האלה הם הקטרים שמובילים את הרכבת הכלכלית של כולנו אל שפת התהום.

רגע. זה לא מאמר פרשנות כלכלית (למרות שהחתום מטה כלכלן צמרת) וזאת לא נבואה. אני מצלם לכם בשחור לבן תמונה עכשווית, בעיקר בשחור, את העולם שאנחנו מעבירים לילדים שלנו. אז אל תברחו לי דווקא עכשיו כשהרכבת יצאה מהתחנה, עמוסת דולרים וחלומות הייטקיסטיים, כשהנוסעים צוהלים, נהג הקטר הוא כאמור ברבור שחור - והתהום אליו כולנו נתרסק, מעבר לסיבוב.

קבוצה שולית של מצליחני על, הקימו במדינה זעירה, תעשיה מפונפנת חסרת פרופורציה, תחום שדורש הרבה עובדים טובים לשלוט ולכבוש את שאר העולם הטכנולוגי. אין פה מספיק עובדים. מה שיש זה הרבה יזמים, עם ראש מלא רעיונות, שפותח הרבה רכבות קטנות הדורשות ים של עובדים. עורכי דין, אנשי עולם החשבונאות, אנשי שיווק, אפילו שפים ועובדי נקיון - כי בקרונות מאחור החברים רעבים וצריך גם לנהל את הבירוקרטיה ולספור את האפונים.

הביקוש הבלתי מתפשר של אנשי ה- HR בעלי כיסים עמוקים ביותר - מרוקן את המשק מעובדים "רגילים" ומפתה אותם בעוד כמה אלפי שקלים כל חודש לעבוד למולך, מול קרנות מזבח קטר הזהב החדש שהגיע עמוס מזומנים מהנפקת חלומות חדשה מעבר לים.

מצד שני, עידן הקורונה פיתח זן חדש של עובדים כחולים. השליחים. עיסוק תזזיתי, לא הכי נעים, חם בקיץ וחלקלק בחורף, לא דיאטטי אבל מפנק. כל שליח בוולט/ תן ביס/ פיצריה שכונתית יכול להגיע בקלות לשכר של עשרת אלפים שקלים בחודש ללא כל השקעה או לימוד מוקדם. אתה עובד בשעות הנוחות לך, מתרוצץ על קורקינט חשמלי שכור, אופניים או קטנוע, בלי שנות לימוד אקדמי, וזהו. יש לך שכר פי שתיים משכר המינימום במשק - וזאת הנקודה. שכר המינימום במשק הוא שכר שליח כחלחל. אף אחד כבר לא יהיה מוכן לעבוד כמוכרת בקניון בפחות מזה. נסו לגייס עובד במשרד בשכר שעד הקורונה נע סביב ה-7 אלף בחודש… ההיצע בשוק קטן, הביקוש לעובדים רב והשכר עולה. בהרבה.

זהו. מי שחושב שנשאר עם אינפלציה סביב האפס עוד יותר משנה - לא מבין מה קורה פה. השכר קופץ, עסקים קטנים לא שורדים לטווח ארוך בלי עובדים. מה לעשות, גם בעל הבית לא השתגע ולא יישאר כל סופ"ש במשרד לסגור עיכובים מחוסר עובדים, ובסוף הוא ימכור את העסק או יסגור אותו. מיזוגים של חנויות מכולת עברנו בעבר, עכשיו אלו משרדי עורכי דין, רואי חשבון או מלונות שעוד מעט יתחילו להבין שאין לתיירות הנכנסת מה לחפש פה כל עוד אין להם אלפי חדרניות, שמזמן עובדות בהייטק בתור מגהצות שטרות דולרים…

המחירים יעלו בקרוב.

בגדול.

תקופת הקורונה שידרגה את רווחי הרבה עסקים. שילוב של פיצויים ממשלתיים עם הרבה כסף שזרם לביקושי פינוקים בשוק המקומי במקום כספים שבשנים אחרות היו מבוזבזים בחו"ל בטיולי סופ"ש של קניות ופינוקים עם טיסות השכר מחד ומטוסי המנהלים הפרטיים לבני המזל שבינינו. יש הרבה כסף בצנרת שרק מעלה את המחירים. שכר דירה דירת 4 חדרים קומה שלישי ברחוב גורדון - מעל 16 אלף שקלים בחודש? בית 7 חדרים ביהודה המכבי בשלושים אלף שח בחודש? השתגעתם? כמה צריך להרוויח כל חודש בשביל שלם סכומים שכאלה?

לא הבנתי למה ב"טסטינג רום" שבשרונה רוצים על מזיגת כוס יין ישראלי שאינו מזהב 150 ש"ח, אולי הם משלמים למלצרים שם בביטקויין. אבל המחירים לא עולים רק בתל אביב. לאוהבי הסיורים בעיר העתיקה בירושלים - מקום הפינוק לפתיחת התיאבון בכל סיור, ה"קבב בקיר", שיפוד קבב עם עגבניה ובצל בנגיעות יוגורט, דחוס בפיתה התייקר. מעשרה שקלים ל-12 שקלים, בעמידה בסמטה.

אז מי ישלח את הבת שלו ללמוד להיות מנהלת חשבונות שקיבלה בעבר, רק לפני שנתיים, כשמונה אלף ש"ח בחודש?

מצד שני, בחשיבה לטווח ארוך - עולם הסייבר ונפלאות המחשבים, יקרוס בקרוב. העולם עומד להשתנות. פיצוץ קטן פה, איתות גרעיני שם, אלפי מוסלמים על הגדרות באירופה - והברבורים השחורים לא יהיו ציפור נדירה. נחזור לעולם הקודם, לפני עידן האינטרנט והצ'יפים. בעולם שכזה, מי שיודע לנהל מאזנים ולחשב את ספרי החשבונות של החברות - יהיה המצרך הכי מבוקש בשוק.

רוצחים קטנים

 רוצחים קטנים

רוצחים קטנים. לא פחות מזה. יש לנו (ואולי גם לכם) בבית כמה רוצחים קטנים שרובצים להם בצד, אורבים לנו לרגע המתאים, ואז יפילו אותנו שדודים, שבורים, מפורקים, כואבים ומייחלים למוות מהיר שיגאל אותנו מייסורינו.

מגזר שלם, שטיפחנו, השקענו, שילמנו עבורם, מנקים אותם כשצריך, הכנסנו אותם הביתה. לחדרים הכי אינטימיים של מבצרנו המעוצב, והם מה? בשקט מחכים לרגע המתאים, והופ!

למה? הכרנו אותם בשוק התורכי. בזר השטיחים ומאגר מעילי העור הכי גדול במזרח התיכון. בנחיתת ביניים באיסטנבול, בין מעדני הגריל בארוחה גרגרנית במלון השוויצרי לדונר עסיסי בפיתה;בין חנויות ארנקי הנשים , העתקים מושלמים של מעצבי העל מפריס, לרחת לקום עסלי - ובסוף היום שוק הכירו לנו את החבר'ה הרצחניים האלה.

לכל אחד יש סיפור אישי. צבע ייחודי לאזור בו נולד. גודל ופרופורציות שמתאים בדיוק למימדים שחיפשת, מתקפלים למזוודה קטנה שהמוכר משחיל לך, ועולים איתך לתא הנוסעים כמטען יד.

כלי משחית ערמומיים, אליהם תחוש קרבה אישית ברגעים הכי אינטימיים שלך עם עצמך. ברגעים בהם נכנסים למיטה, כשפוסעים יחפים בסוויטה מפנקת שעיצבת במיוחד לתחושת הבית - לשם הכנסתם את המנוולים האלה, חסרי מצפון.

וואלה, אילו ידעתי מראש עד כמה הם מסוכנים, בחיים לא הייתי מכניס אותם הביתה.

שטיחים קטנים. רוצחים גדולים. גלגיליות בצורת משטח צבעוני רך. כלי ההרג האולטימטיבי. הקורבן לעתיד שהולך בלילה להשתין, דורך על השטיח הקליל ובלתי מוצמד לכלום, והופה - הקורבן מרחף בחלל חדר השינה ומבצע נחיתה לא רכה המסתיימת במקרה הטוב, בתור לשחזור אגן באורתופדית ב'. באירועים אחרים - זה מסתיים בריחוף וירטואוזי מגרם המדרגות במרומי הקוטג' עד לרחבה עליה כנראה יוצב הארון לפני יציאת מסע הלוויה של חובב השטיחים התמים. לגזור אותם כשהם עוד קטנים והמפרקים שלנו חזקים…

מוקדש באהבה לחברי הצנחן פ', שבעודו מחזיק בזרועותיו את הנכד הקטן בניסיון להרדימו, ביצע את שפגאט חייו בניסיון להציל את הנכד מרצחניות השטיחון המחליק מתחתיהם.

לנכד שלום, לסבא הגיבור - קצת פחות.

צילום, כל הזכויות לעיתון הארץ