תנוחת המלצר החברתי

אותי זה מביך. אני מגיע למסעדה, יושב לשולחן, בדרך כלל עם בת זוג  וחברים, ואחרי מספר דקות מגיע גבר צעיר, מחייך וידידותי, מתקרב  לשפת השולחן, ויורד בכריעה ספורטיבית לגובה שראשו כמעט בגובה הסכו"ם, מחייך ושואל לשלומנו.

"שלום, שמי בני, ואני אהיה אתכם הערב. האם תרצו משהו לשתות?", הוא שואל בטון חצי מתחנחן  שאני רק רוצה לקבור את עצמי בין המפיות ומקלל עמוק בפנים את עצמי על שלא בחרתי לשבת בפינת הבר, מקומי הטבעי  שלי בכל מסעדה, בגובה העיניים של הברמן ומדפי הוויסקי.

מי המציא את העניין הזה עם המלצרים? למה הם לא יכולים לעמוד מעל לשולחן, עם פנקס פתוח וחיוך המסביר את רזי המנות שמתחבאות מאחורי השמות היצירתיים שחרז רעיונאי הבית  לשילובים בלתי אפשריים למנות הכי מקוריות בעירנו הטעימה.

השבוע הגענו למסעדה חריגה בדרום תל אביב. בשולי קריית המלאכה פועלת מסעדה חברתית, חריגה, טעימה, חווייתית, ומיוחדת. ג'וז ולוז, על שם זוג המייסדות  עלמה ואורית שכבר לא בתמונה. המסעדה לא חדשה, רק עבורי שלא מצליח לבקר בכל הלוקיישנים המדהימים ברחבי TLV. המסעדה מציעה תפריט המתחלף מדי יום, המותאם לרגישויות והעדפות הסועדים. במפגש הראשון עם המארח (חס וחלילה לקרוא לו מלצר אלא - מארח, מומחה, חבר, או בן בית, לבחירתכם) הוא מלקט העדפות  יושבי השולחן (בהמשך הערב בכל מקרה זה מגיע למרכז לחלוקה ושיתוף) ומנסה להתאים לבלוטות הטעם שלנו את שנמצא היום במטבח.  בעבר פעלה במקום "בוכרה היפה" מקום אירועים שבעליו לא חסך בעיצוב, שיש ונברשות ברוח ז'אנר הקיטש ואדריכלות  אולמות האירועים בטשקנט.

במקום בר ארוך ונעים עם מוזיקה של ברים שלא ממש מאפשרת שיחה רומנטית, ואתה נעשה צרוד אחרי שלושה משפטים שתמיד מסתכמים ב- מאמי, אני לא שומע.ת אותך, בוא.י נעלה אליך לדירה ונוכל לשוחח יותר בנוחיות...

ונחזור לתנוחת המלצר – לדעת מומחי הענף, הראשון שהכניס את הגישה החברתית וידידותית ללקוח במסעדתו היה בני אמדורסקי המנוח. לא כולם זוכרים אבל הייתה לו מסעדה בסמטאות יפו העתיקה. בני אהב לשרת את הלקוחות בגובה העיניים ונהג כרוע לצידם ולהמליץ על מנת היום המוצלחת. מה שהולם גבר רחב כתפיים ורחב חיוך כשל אמדורסקי, לא מתאים לכולם. היו הרבה שחיקו את הגישה, אבל במסעדות המובילות בתל אביב אחרי מספר שנים עברה החלטה כי אין זה ראוי, ונזפו במי שראשו התקרב יתר על המידה למפת השולחן ... זקוף, ידידותי וגאה, עדיף. אז חברים חברתיים – תתקדמו ותזדקפו בבקשה.

אגב, למנות/דרינקים אין מחיר – בסוף הערב אתה מתלבט לא מעט כמה לשלם. אפשר גם לא – אבל זה יהיה ממש מגעיל אחרי שהמארח ואתה הייתם ממש בקרבה שכזאת.  וכן – הם מעדיפים שתשלמו במזומן לחסוך את דמי החסות/גביה של חברות האשראי. 

היה טעים, יוצא דופן, ממה שאנחנו רגילים,  חניה בשפע חינם בקריית המלאכה הסמוכה, המסעדה הכי מושקעת עיצובית בעיר, ורועש.

גוז' ולוז – רחוב התנופה 7, תל אביב יפו.