הקרב על שחרור רמת אביב

הלילה לפני 107 שנים שוחררה רמת אביב. לוחמיו האמיצים של גנרל אלנבי הצליחו לחצות את הירקון ללא יריה אחת, בחסות מזג אוויר סוער, ועם כידונים בלבד הכריעו את התורכים המופתעים. בלילה ה-20 בדצמבר הכריז המצביא הגאה. קניון רמת אביב בידינו!

אחרי מאות שנות חסות עות'מנית על ארץ הקודש, חזרו גבעות שייח מוניס לשליטה אירופאית. משפך הירקון ועד לפתח תיקווה, חיל המשלוח המצרי שבראשם הפרשים הניו זילנדים האמיצים, הביס את הטורקים ופתח את הדרך לשובם של פליטי אחוזת בית שהוגלו מביתם (לקח להם לחזור יותר משנה של קרבות) - לתל אביב המתחדשת תחת דגל היוניון ג'ק.

בהליכות הבוקר שלי לאורך הטיילת התל אביבית אני חולף ברחבת שפך הירקון מול האנדרטה המזדקרת מול הגלים לזכר הגיבורים שלא ויתרו. בניסיון הסתערות שני על מעברות הירקון, חיילים בריטים חזרו ונלחמו בליל ה-20 בדצמבר בבוץ עמוק וחצו את הנהר. לא עזר לטורקים פיצוץ שני הגשרים על הירקון וסוללות התותחים שלהם. אלנבי הקים ואימן מולם מערך צליחה מתוחכם. נבנו רפסודות, התאמנו בתנועה בביצות יפו, ואפילו נאספו מהטמפלרים שגרו במושבה שרונה שטיחים אותם פרסו על הבוץ לבלוע את רעש צעדי חיילי הקומנדו בליל הפריצה.

היום באנדרטה שבתל כודאדי על שפך הירקון, בצמוד לבית הקפה המגדלור, מזדקר עמוד שיש לכבוד החטיבה ה-157. אחת משלוש אנדרטאות לצליחת מעברות הירקון בסוף שנת 1917. עמודי שיש מקוריים שנלקחו מאתר עתיקות מקומי על פי החלטת גנרל היל הבריטי.  הנצחת הקרב על עצמאות רמת אביב.

אגב, וועד תל אביב העביר על פי בקשת הבריטים החלטה כי ה-21 בדצמבר יהיה יום זיכרון לזכר החיילים שנפלו בקרב. נקבע כי תלמידי תל אביב לא ילכו לבית הספר ויתכנסו סביב אנדרטת הצליחה בכיכר היל. זאב ז'בוטינסקי ניסח את את הטקסט העברי החקוק על האנדרטאות ונקבע כי הילדים יינטעו עצים בט"ו בשבט סביב לאנדרטאות. העמוד השלישי הוקם ברמת גן, בסמוך לרחוב אבא הילל ושופץ בשנת 98' אחרי מאה שנים של זקיפות.

107  שנים אחרי, אני אחרי שני קוקטיילים בבר המגדלור,  מול השקיעה הרומנטית, מחובק עם עמוד שיש היסטורי, אני מנסה לדמיין את הקרב. חיילים בריטים משחררים את אדמות צפון תל אביב מעול הכיבוש העות'מני.
לפני למעלה משלושים שנה הגעתי לשכונת רמת אביב אחרי גלות מרצון בחבל מודיעין והקמת ישוב ציוני בשם מכבים.  בשכונה החדשה הבנתי כי העות'מנים לא לגמרי הובסו. לקהילת יהודי איסטנבול יש עד היום ייצוג משמעותי בשכונה. בבית הכנסת הספרדי, התפללו עד לאחרונה בנוסח הטורקי. ההשקעה הכי מקובלת בקהילה היהודית של איסטנבול הייתה רכישת דירות ברמת אביב והשכרתן עד שיחליטו על עליה לתל אביב. רופא המשפחה שלי בשכונה, ד"ר חגי, דובר טורקית מהבית. השכנים הצעירים שלי בבניין הם צאצאי משקיעי הנדל"ן של שנות השבעים בשכונה.

לגנרל אלנבי אצה הדרך לירושלים, כמשחרר הנוצרי של המקומות הקדושים. העות'מנים נוצחו ואנחנו התל אביבים נשארנו עם געגוע לשווארמה טורקית וזיכרונות מנופשוני ה"כל כלול" בחופי אנטליה. לשמחתי בשנים האחרונות פועל במרכז שוסטר -  מזנון השווארמה הטורקית "טומביק" הטעם כמעט כמו  בימי הסולטן באיסטנבול.

 

הקרב על שחרור רמת אביב

 

 

הלילה לפני 107 שנים שוחררה רמת אביב. לוחמיו האמיצים של גנרל אלנבי הצליחו לחצות את הירקון ללא יריה אחת, בחסות מזג אוויר סוער, ועם כידונים בלבד הכריעו את הטורקים המופתעים. בלילה ה-20 בדצמבר הכריז המצביא הגאה. קניון רמת אביב בידינו!

אחרי מאות שנות חסות עות'מנית על ארץ הקודש, חזרו גבעות שייח מוניס לשליטה אירופאית. משפך הירקון ועד לפתח תיקווה חיל המשלוח המצרי, שבראשם הפרשים הניו זילנדים האמיצים, הביס את הטורקים ופתח את הדרך לשובם של פליטי אחוזת בית שהוגלו מביתם (לקח להם לחזור יותר משנה של קרבות) - לתל אביב המתחדשת תחת דגל היוניון ג'ק.

בהליכות הבוקר שלי לאורך הטיילת התל אביבית אני חולף ברחבת שפך הירקון מול האנדרטה המזדקרת מול הגלים לזכר הגיבורים שלא ויתרו. בניסיון הסתערות שני על מעברות הירקון, חיילים בריטים חזרו ונלחמו בליל ה-20 בדצמבר בבוץ עמוק וחצו את הנהר. לא עזר לטורקים פיצוץ שני הגשרים על הירקון וסוללות התותחים שלהם. אלנבי הקים ואימן מולם מערך צליחה מתוחכם. נבנו רפסודות, התאמנו בתנועה בביצות יפו, ואפילו נאספו מהטמפלרים שגרו במושבה שרונה שטיחים אותם פרסו על הבוץ לבלוע את רעש צעדי חיילי הקומנדו בליל הפריצה.

היום באנדרטה שבתל כודאדי על שפך הירקון, בצמוד לבית הקפה המגדלור, מזדקר עמוד שיש לכבוד החטיבה ה-157. אחת משלוש  אנדרטאות לצליחת מעברות הירקון בסוף שנת 1917. עמודי שיש מקוריים שנלקחו מאתר עתיקות מקומי על פי החלטת גנרל היל הבריטי.  הנצחת הקרב על עצמאות רמת אביב.

אגב, וועד תל אביב העביר על פי בקשת הבריטים החלטה כי ה-21 בדצמבר יהיה יום זיכרון לזכר החיילים שנפלו בקרב. נקבע כי תלמידי תל אביב לא ילכו לבית הספר ויתכנסו סביב אנדרטת הצליחה בכיכר היל. זאב ז'בוטינסקי ניסח את את הטקסט העברי החקוק על האנדרטאות ונקבע כי הילדים יינטעו עצים בט"ו בשבט סביב לאנדרטאות. העמוד השלישי הוקם ברמת גן, בסמוך לרחוב אבא הילל ושופץ בשנת 98' אחרי מאה שנים של זקיפות.

107  שנים אחרי, אני אחרי שני קוקטיילים בבר המגדלור,  מול השקיעה הרומנטית, מחובק עם עמוד שיש היסטורי, אני מנסה לדמיין את הקרב. חיילים בריטים משחררים את אדמות צפון תל אביב מעול הכיבוש העות'מני.
לפני למעלה משלושים שנה הגעתי לשכונת רמת אביב אחרי גלות מרצון בחבל מודיעין והקמת ישוב ציוני בשם מכבים.  בשכונה החדשה הבנתי כי העות'מנים לא לגמרי הובסו. לקהילת יהודי איסטנבול יש עד היום ייצוג משמעותי בשכונה. בבית הכנסת הספרדי, התפללו עד לאחרונה בנוסח הטורקי. ההשקעה הכי מקובלת בקהילה היהודית של איסטנבול הייתה רכישת דירות ברמת אביב והשכרתן עד שיחליטו על עליה לתל אביב. רופא המשפחה שלי בשכונה, ד"ר חגי, דובר טורקית מהבית. השכנים הצעירים שלי בבניין הם צאצאי משקיעי הנדל"ן של שנות השבעים בשכונה.

לגנרל אלנבי אצה הדרך לירושלים, כמשחרר הנוצרי של המקומות הקדושים. העות'מנים נוצחו ואנחנו התל אביבים נשארנו עם געגוע לשווארמה טורקית וזיכרונות מנופשוני ה"כל כלול" בחופי אנטליה. לשמחתי בשנים האחרונות פועל במרכז שוסטר - מזנון השווארמה הטורקית "טומביק" הטעם כמעט כמו  בימי הסולטן באיסטנבול.

 

קיוסק גינת דובנוב

מכירים סוכריות מחליפות צבעים? חופן כדורי סוכר צבעוני שככל שמצצת אותם – השכבה החיצונית נמסה ונחשפה שכבת סוכר צבעונית חדשה, מתוקה יותר. כל סוכריה עלתה בקיוסק של גינת דובנוב בשנות השישים חצי גרוש. האגורה של ילדותנו היקרה. שושנה, בעלת הקיוסק העדיפה לתת לנו את העודף בסוכריות מחליפות צבעים. אצל שושנה למדתי את יסודות אמנות המכירות, ואז כנראה החלה בעיית רמת הסוכר הגבוהה בדם שלי.

בפינה הצפון מערבית של גינת דובנוב פינת רחוב מאנה, פעל קיוסק. שתייה קלה, עיתונים, ממתקים, וגם מכשיר טלפון בעל חוט  ארוך,  עם מונה פעימות לשיחות חשובות ויקרות,  בימים טרם המצאת הסלולר. בשנות ה-60 של המאה הקודמת הפעיל אותו משה ביחד עם אשתו שושנה ובהמשך ירש את המקום בנם נתן שלאורך שנים האפיר שיערו מאחורי הדלפק. כשעמדה שושנה מאחורי ברזי הסודה, בקושי ראו אותה מאחורי מדפי הממתקים. שושנה לא הייתה גבוהה, אפשר לומר גוצה - ונעזרה בשרפרף כדי לשרת את הלקוחות.

כילד סקרן אהבתי שם את ברז הסודה, הפלא הטכנולוגי שהרווה את צימאון צופי דיזנגוף אחרי הפעולות בימי שלישי במחנה מאיר הסמוך ולצעירי שיכוני קריית מאיר הצמודה לקיוסק. הסודה שהייתה זמינה בבתים בסיפונים כבדים שנרכשו במכולת דומב השכונתית למי שטרח והביא את הסיפון הקודם הריק. ימי סיפוני הסודה שהקדימו את המצאת הסיפולוקס...

את ימי ילדותי העברתי בגינת דובנוב. בילוי קבוצתי עם בני הכיתה במשחקי גולות צבעוניות, משחקי גוגואים עם גלעיני משמיש; וגם משחקים כמו "סוס ארוך", "דודס", "פינות" וגם "גומי יפני" עם הבנות. לא היו לנו אז משחקי מחשב או טלפונים ניידים, טלוויזיות היו באמת מוצר יוקרתי ולמרות שהשכונה נחשבה לבורגנית – לא לכולם הייתה אז טלוויזיה בבית. במקום זה ירדנו לגינה או למשחקי כדור על מדשאות הבתים המשותפים . משחקים בחלקת הדשא שלא היה עליה שלט "נא לא לדרוך על הדשא השבוע", בתקווה שפסק זמן שכזה יחייה את המדשאה המצהיבה והדשא שלנו יהיה ירוק יותר משל השכן. סביב הקיוסק השכונתי התכנסנו אחרי בית הספר, אחרי הפעולות בצופים, לפני המסיבות הסלוניות, ובדרך להצגה יומית בקולנוע גת הסמוך. קיוסק דובנוב, כמו קיוסק גרינשפן שהיה מול קולנוע פאר, או קיוסק פראנץ' שהיה לצד קולנוע ארמון דוד ועוד מוקדים קיוסקאים תל אביביים של שנות השישים שהיו מרכזי בילוי לכשעצמם, בימים בהם עוד יצאנו מהבית עם החבר'ה ולא הסתגרנו מול המסכים בבית.

מכיתה א' ועד לכיתה י"ב – תמיד נפגשנו בגינה, ובשלב מסוים היינו עוברים בקיוסק.  גזוז, קרטיב, חופן גרעינים שחורים עם או בלי מלח ושיא הפינוק הייתה נקניקיה בלחמנייה אותה הכינה שושנה בירכתי הקיוסק. בהזדמנות שכזאת כאשר הקיוסקאית לא ראתה, השובבים שביננו היו מטמינים בכיסם ממתק מהדוכן וכמובן שלא שילמו עבורו. הנועזים שלפו נקניקיה חמה ממתקן חימום הנקניקיות השקוף שקרץ לגנבים הקטנים ונגסו אותו בחיפזון תוך סיכון הלשון בכוויה.

בגיל 13 קיבלתי כמתנה מאבא אופניים. אופני ראלי המיובאות כמובן, ולא מסוג חרש אופן הישראלי.  אופניים של ילד שמנת משכונה בצפון תל אביב - כמו שאביו קנה לו פעם, כשהיה ילד ברחוב פאירברג בשנת 1940. אופניים שמיד עטפתי להם את השלדה בסרט ציפוי פלסטי צבעוני להגנה מפני רטיבות. אופניים עליהם רכבתי לצד החברים בשביל המעגלי הרחב של הגינה כמאה סיבובים כל פעם, כשבסוף הרגשתי כמנצח הטור דה -פראנס התל אביבי.

תפקידי כילד בביתנו בימי שישי בצהרים היה לרדת לקיוסק. ברשימת הקניות היה לקחת את שני העיתונים היומיים של סוף השבוע , שלוש חפיסות סיגריות אסקוט וחצי קילו גרעינים בלי מלח עבור אבא שלי . גבר רציני שעד צאת השבת  היה מחסל את כל הגרעינים, מסיים לקרוא את כל העיתונים וכמובן שומע ברדיו את התוכנית "שירים ושערים".

לימים נפטר משה ושושנה אשתו החליפה אותו כשנתן הבן מסייע ובהמשך החליף אותה אחרי מותה.

לאחרונה ראיתי כי שיפצו את הגינה שלימים התרחבה מזרחה והגיעה עד לפרויקט מגדלי גולדה, על שטח מחנה מאיר. במקום הקיוסק המוכר לי הוקם קיוסק מחודש, "הספסל". אצל שושנה לא היה ניתן להזמין מקיאטו כפול ארוך וסנדוויצ'ונים. ב"הספסל" תוכלו להתענג בקפה ומאפה במקום נשיקות מרנג צבעוניות של פעם, ופחיות שתייה במקום גזוז של סודה בשפע עם צבעי מאכל ממותקים. בספסל  לא מקבלים עודף בסוכריות ומשלמים בטאצ' באשראי. קיוסק תל אביבי לילדי דור ה-Z.

 

הלכו הגלגלים

 

מה טעם לחיים ללא כושר הניידות ומה אפשר כבר לעשות אם שוללים לך את רישיון הנהיגה-לבד מאשר לשבת בבית ולהישבע בכל היקר לך שלעולם, שאף פעם לא תעבור בצומת מרומזר כשיש ספק ובטח שלא בירוק מהבהב.

יותר לא תיתן לשוטרים את התענוג לרשום לך דו"ח, המפרט כי על־פי סעיף 22 לתקנות התעבורה, בצומת זו וזו, עברת באור אדום. מכה משמים שעונש משמעותי בצידה.

שלושה חודשי שלילה יכולים להיות גם פסק זמן מהתרוצצויות אורבניות ונהיגות מתישות, וויתור מראש על החיפוש הנואש אחר מקום חניה, הלחץ שלא לאחר לפגישות. מעכשיו כל הפגישות יטו להתקיים בקרבת מקום. במרחק כמה צעדים מהנהג השלול. לטובתך.

יש לך אליבי קבוע: "אשרי, שלול אני".

תשעים יום שאינך הנהג המשפחתי.

אין יותר, "אבא, תקפיץ אותי”.

שיקפצו בעצמם, אמר השלול; עד להודעה חדשה הנהג המשפחתי מקורקע.

מגיל 16 אתה נייד. בהתחלה אופנוע טריומף שהפחיד את האימהות והרטיט את ישבני הבנות, ג'יפ מ"פ צמוד, קונטסה מצ'וקמקת שבקושי הצלחת לקנות ממענק השחרור, ואחר־כך מחליפים מכונית כל שנתיים. שלילה זה לא נורא, מנחמים אותך. "יש אוטובוסים ממוזגים, מוניות, אשתך תוכל להקפיץ אותך למשרד."

חברים, די. שלילה זה נורא.

שלילה לשלושה חודשים זה כמו לקבל צו מילואים לשלושים וחמישה יום בקסבה של חברון. שלא יספרו לנו שאפשר להסתדר, לשכור נהג. או נהגת. אחת אחרי הצבא שחוסכת לקראת נסיעה לחו"ל. שתביא אתכם לפגישות, בלי בעיות חניה, מהמושב הממוזג ישר למשרד. "מותק, בואי לקחת אותי עוד שעה. בבקשה." ובסוף פגישה אתה פולט הערת אגב, "סליחה, הנהגת שלי ממתינה לי למטה". שים לב לתגובות. איזה ראש כחול שיש לאנשים. משהו. אבל תפסיקו את הפנטזיה עם הנהגת. לא הספיקה לכם השלילה, בא לכם גם תלונה על הטרדה?

מה יכול להיות יותר נורא מאשר לקבל שלילה?

לא מעטפה צהובה המכילה צו קריאה שלישי השנה או מעטפה בצבע צהוב בהיר משלטונות המס עם שומה על פי מיטב השפיטה.

דמיין רק שסיפרת בבית שאתה יוצא למילואים בעזה - וקיבלת חודשיים אחרי השחרור דו"ח על חציית צומת באור אדום, בשעה שתיים בלילה, בלב תל-אביב. בדיוק בתקופה שקפאת מקור על גג בית ערבי, אי שם במילואים עלאק.

"מאמי - זאת לא טעות? הרי אמרת שהרכב חנה באשקלון כל התקופה. לא?"

אם תרצה להתכחש לאשמה, התובע מוכן להציג לך את תמונת המצלמה האוטומטית בצומת. המכונית שכביכול חנתה בחניון עם שאר מכוניות מגויסי הגדוד, והצללית הנשית שנראית בתצלום רוכנת לכיוון הנהג. כנראה אתה.

זהו. עכשיו יש לך שלושה חודשים בסגר בייתי להתנצלות.

בוקר טוב איכילוב

 

שומר נפשו ירחק. בתי חולים הם רק לחולים. ולצוות כמובן.  חדר המיון הוא שער הכניסה לחוויה שלחלק המשתתפים היא גם סופנית. ביקור שרצוי לוותר עליו ככך הניתן. אלא אם לא. למשל אם האחות במוקד הטלפוני של קופת החולים שלכם מציעה כי תזדרזו לחדר מיון כי הסימפטומים שלכם לא משהו.

שניה. ספוילר הכרחי. אצלי הכול בסדר. אם תרצו, תמשיכו לקרוא אותי בעתיד בעוד הרבה טורים למרות האחות הפסימית.  רציתי רק לשתף אתכם כי כמו בתדריכי הבטיחות בצבא, "אם יש ספק – אז אין ספק". אם אתה נראה רע, מרגיש גרוע, ומעדיף לשמוע חוות דעת מקצועית במקום המבטים המודאגים בבית – אתה כנראה חולה מספיק ולא מקבלים מדליות על התאפקות והימנעות מטופשת מביקור בחדר מיון.

קורה. למרות כל איחולי הבריאות שקבלתי - הגוף שלי שידר געגוע לסטטוסקופ, ציפייה לפיג'מה של משרד הבריאות, חוות דעת רפואית מהירה ובעיקר רעב לארוחת בוקר גורמה על מגש פלסטי תכול עם תפריט איכילובי קונטיננטלי - גביע גיל, גבינה לבנה, מנת ריבה, ביצה קשה ושתי פרוסות לחם. מקיאטו כפול ארוך ורותח לא בתפריט השבוע.

כל האירוע הרפואי הפרטי שלי התעורר באשמורת השלישית. בפאתי ליל שימורים בואך בוקר עמוס מטלות. ברגע שקבלתי המלצה לבקר במיון - התבטלו כל המטלות ועמדה רק התלבטות אחת. מתי הכי פחות צפוף יהיה שם.

מניסיוני בעבר, מהדיווחים במהדורות החדשות על הזקנה במסדרון, וגם מהרבה פרקים בסדרת הטלוויזיה ER על הצפיפות בחדרי המיון תמיד יש לי חשש קבוע מתור ארוך בכניסה ועומס על הצוות הרפואי.

מן הידועות הוא כי אין שעה טובה להגיע לשם. הימרתי על שבע וחצי בבוקר. שעה יפה. משמרת אחיות רעננה. החולים הקבועים עדיין לא הגיעו לשם. הכבישים עוד לא עמוסים. ד"ר פאדי ער כבר 24 שעות רצוף וישמח להפטר ממני בזריזות, חי או מת. לי עדיף חי אבל אני רק חלק ממערכת הבריאות...

נשבע לכם. לא עמדתי דקה אחת בתור למיון. המיטה, אחת מני רבות,  רק חיכתה לעוד לקוח חולני. כמוני.

 האחות מיד באה. ד"ר פאדי הגיע דקה אחריה. כמה חיוכים מנומסים, ומיד ניגש לעניינים.

 עשו מה שעשו והשאירו אותי עם האוזניות והמוזיקה שלי לנמנם מאחורי הווילון, תוהה על מה כל התלונות של לחץ בחדרי המיון.  את ההצעה לכוס תה עם ארוחת בוקר קיבלתי תוך עשרים דקות במיון. יותר מהר מאשר בקפה השכונתי שלנו.

מאחורי המחיצה בתא הסמוך שלידי גנחה קשישה מכאבים או אולי משעמום וצורך בתשומת לב. שם קיבלתי פרופורציה מיידית על מצבי המינורי. אותה פינו לחדר הטראומה ואני מקווה כי היא בטוב.

בפעם האחרונה שהתלבטתי אם לקפוץ לחדר מיון הייתה בערב יום כיפור לפני חמש שנים.  שעתיים שכנעתי את עצמי כי הכאב בחזה נובע מארוחה מפסקת מוגזמת, וגלי החום הם חלק מריטואל הצום. וגם כשהחלטנו לקפוץ למיון לפנות בוקר – היה זה ברכב שלנו ולא באמבולנס. טעות של טירון רפואי או גאווה מיותרת של קצין עם אופי פולני.  "אותי השכנים לא יראו יוצא מהבית על אלונקה"...

אז נשארתי באיכילוב לשבוע וקיבלתי מהם במתנה שני סטנטים בלב.  אגב, גם אז המיון היה נטוש וגם את הרופא המצנתר הזעיקו מהבית במיוחד עבורי. בסיבוב הזה קיבלתי רק ארוחת בוקר ואיחולי בריאות כי לדעתם אני בריא. עד לפעם הבאה.