תן ביס

 

תן מילל לקראת חצות. החבר'ה שלו מצטרפים לקריאותיו. אנחנו מנסים להבין אם היללה הזאת היא תחילתה של אזעקת צבע אדום או פשוט סימן לכך שהתנים שוב בחיפוש אחר ארוחת לילה.

בצפון תל אביב יש הרבה תנים. פעם הם נתפסו כחיות בר חביבות, שמוסיפות לאווירה הטבעית. אבל בלילות הקיץ השקטים, כשהם מחליטים לפתוח במופע ווקאלי קבוצתי – האווירה נהרסת. הנכדים מתעוררים בבכי, השכנים מתלוננים, ואני? אני לפחות מתנחם בכך שעדיף תן מיוחם על טיל חות'י.

שכונתנו השקטה יחסית הופכת לרועשת בלילות, כשהתנים יוצאים לחפש אוכל בפחי הזבל, לרדוף אחרי חיות מחמד או פשוט ליהנות מארוחות חינם שאנשים טובי לב משאירים להם – ממש כמו לחתולי הרחוב. אולי כי תן שבע הוא תן שקט. וכך, רגע אחרי שסיימנו עוד פרק של "חתונמי" והתכוננו לשינה רגועה – היללות שוב תוקפות מכל כיוון.

כשהם מגיעים, כלבת הזאב הרגועה של השכנה מהקומה הראשונה נכנסת אטרף של נביחות. אינסטינקט כלבי שמטריף את כל השכנים. בגינה שבין שדרות קק"ל לרחוב רבינא הבהילה השבוע להקת תנים לילית את השכנה המבוגרת שלנו שמעדה ונפלה בגלל זוג תנים שרצו לידה בשביל הגינה. תנים, תנו לחיות בשכונה שלנו. תנק יו.

רמת אביב מותקפת משלושה כיוונים על ידי מוקדי פעילות תנית לוהטת: פרק הירקון מדרום, שמורת חוף הצוק ממערב, והשטחים הפתוחים של גלילות מצפון. האזור החקלאי מספק להם מחסה, אבל את המזון הם מעדיפים לחפש אצלנו, בעיר. פחי זבל פתוחים, שאריות מהאכלת חתולים ואפילו האכלה יזומה של אוהבי חיות – כל אלה הופכים את השכונה לבופה לילי.

אבל עכשיו העירייה החליטה לשים לזה סוף. מסתבר שהאכלת תנים גורמת להם לאבד פחד מבני אדם, וכשהם רעבים – הם עלולים להפוך לאגרסיביים. תראו מה קרה בחיפה עם חזירי הבר – פלישה שהפכה להשתלטות עוינת. תל אביב לא תיפול לידיהם של תנים רעבים!

תן יכול להיות מאוד מסוכן. לפני כארבע שנים תקף תן פעוט בן שנה בשכונת מעוז אביב, ורק בנס הצליחו הסובבים לחלץ אותו. במחלקה הווטרינרית עברו להתקפה. אחרי הסגרי הקורונה הגיעו התנים עד למרכז העיר ולאזור רחוב ה' באייר. תנים שעד עכשיו היו טורפים בטבע גוזלים או אפרוחים – עברו לנבור בפחי האשפה הזמינים בלב העיר.

אז מה עושים? נראה כי מדובר בתוכנית עירונית רחבה שכוללת התמודדות מול התנים החכמים במספר מישורים – מחקרית באמצעות מעקב אחרי תנים שסומנו במשדרים, שמירה על פחי אשפה סגורים, חינוך והסברה בקהילה, הפרדה בין אזורי האכלה של חתולים לבין מוקדי פעילות תנים, פיזור פתיונות עם חיסוני כלבת והחזרת החיות הסוררות אל מחוץ לשכונות. בנוסף, העירייה מתכננת קמפיין הסברה לתושבים, כדי להבהיר את הסכנות שבהאכלה לא מבוקרת וכיצד כל אחד מאיתנו יכול לתרום לצמצום התופעה.

בשלב הראשון, האכיפה נגד מאכילי התנים תוגבר – בעיקר באזור רחוב שי עגנון, חוף הצוק וגני יהושע. תפסו אותך מאכיל תנים? אחרי אזהרה ראשונה, תיפרד מ-730 שקלים. והעירייה מבקשת: אם נתקלתם במאכיל סדרתי – דווחו למוקד 106.

בעירייה החליטו גם לעקר או לסרס חלק מהתנים כדי למנוע את התרבותם, שכן מדובר בחיה מוגנת. בקנדה נתקלו בבעיה דומה עם זאבי ערבות מסוג קויוטי, ורק בשינוי הרגלי האכילה שלהם הצליחו להרחיק אותם מריכוזי האוכלוסייה. כיום  יש כמה מאות תנים בעיר, אבל בניגוד לאורח חייהם בגליל, כאן הם נוכחים בחיינו ולא רק נשמעים ברקע.

אז אם שמעתם יללה לילית, זה כנראה רק תן רעב, ולא אזעקת אמת. אבל אם נצליח להפסיק להאכיל אותם, אולי סוף סוף נישן קצת יותר טוב בלילה.

 

צילום באדיבות עיריית תל אביב.

שלושה ימים, שלוש שנים, שלושה נכדים

שלושה ימים זה נצח כשמתגעגעים, ורגע חולף כשמנסים להשלים שלוש שנים של אהבת סבא מרחוק.

במטוס למיאמי אני בוהה בשעון, סופר את הדקות בקוצר רוח. לא שאני נהנה מהספירה, אבל זה עדיף מלהתעצבן על הילד שבועט בגב המושב מאחוריי או על הסרט המטופש שבחרתי בטאבלט. אני לא מתרגש כמו איזה ילד, אני פשוט רוצה לראות כבר את הנכדים שלי, אחרי המגיפה, אחרי המלחמה, אחרי שהצלחתי לקנות כרטיס טיסה בלי צורך למכור כליה.

להיות סבא בתל אביב עם שלוחה משפחתית אמריקאית זה קשוח. לנו קשה ללכת אחרי הצעירים. לא כי אני לא קליל. רק קשה לי להעביר את ד"ר בן ששון וכל קופ"ח מכבי מתל אביב למיאמי. ניסיתי פעם להכנס לרופא אמריקאי עם כרטיס מגנטי של מכבי. לא עובד שם.

דין בן החמש בטח כבר שכח את השיר על הגמל שלימדתי אותו בזום. דניאל בן הארבע כנראה מדבר אנגלית שוטפת עם מבטא אמריקאי מושלם, ואולי כבר מתבייש בסבא הישראלי שלו עם העברית המסורבלת והאנגלית הבסיסית העילגת. דוד בן השנתיים? סביר להניח שיפרוץ בבכי כשיראה אותי. בשבילו אני סתם איש זר שמופיע מדי פעם על המסך.

אני שונא טיסות ארוכות. הגב תפוס, הרגליים נרדמות, והאוכל - נו, בואו לא נדבר על האוכל הזה. אבל מה לא עושים בשביל הנכדים? בשביל שלושת ה-D's שלי אני מוכן לסבול אפילו יותר מעשר שעות בתוך הקופסה המעופפת הזאת. למרות שאחרי כל טיסה כזו אני נשבע לעצמי שזאת הפעם האחרונה. עד הפעם הבאה.

במזוודה הקטנה ארזתי רק את החיוניות: משחק קלפים של רביעיות עם חיות התנ"ך, לא משנה כמה פעמים אסבירו להם מי זה תחש ומה המיוחד בעופר האיילים; קלפי זיכרון עם תמונות מירושלים העתיקה, אלו שפיתחתי מצילומים שאני עצמי צילמתי; וספר "מי אוהב את השבת" עם האיורים המוכרים שהילדים שלי נרדמו לצלילם. לדין – שחמט מגנטי קטן שיעורר את הסקרנות המתפתחת שלו; לדניאל – חולצת הפועל תל אביב, כי אם כבר ישחק כדורגל שיהיה עם הצבעים הנכונים; ולדוד הקטנצ'יק – דובי זעיר עם דגל ישראל, תזכורת רכה לשורשים שהולכים ומתרופפים.

 

הבת שלי, מלכת הרילוקיישן, שבחרה את מיאמי על פני רוטשילד, מעדכנת שהנכדים מונים את הימים. שדין כבר הכין ציור מיוחד עם קו רועד של חוף ים ושני אנשים – "זה אני וסבא", הוא התעקש. שדניאל אסף את כל צעצועיו החדשים לערימה אחת גדולה – "כדי שלא נבזבז זמן", הסביר. ושאפילו דוד, הקטן שבחבורה, מצביע על התמונה שלי ואומר "סבא בא", שתי המילים הראשונות שהצלחתי ללמד אותו מעבר לאוקיינוס.

שבעים ושתיים שעות. זה כל מה שיש לי. שבעים ושתיים שעות להטעין את מצבר האהבה, להשלים חיבוקים שהתפספסו, להספיק ללטף, לנשק, לצחוק, לשחק. שעון החול מתחיל להישפך מהרגע שאנחת, וכל רגע מתוכנן – מהריצה המשותפת לקראתי בשדה התעופה ועד לנפנוף האחרון כשאכנס חזרה לשער היוצאים. את שעות השינה קיצצתי למינימום ההכרחי – לישון אפשר גם במטוס, בין הגעגועים לבין ההשלמה.

ובלילה, כשהנכדים יירדמו מותשים מעודף סבאות אינטנסיבית, אשב עם הבת שלי על המרפסת מול ספינות התענוגות העוגנות ממול. מעמיסות משפחות של תיירים מרובי נכדים וגעגועים. אספר לה כמה אני גאה באישה המדהימה שהיא, אשר גידלה ללא עזרת סבא או סבתא - שלישיית נכדים מופלאים; באם המופלאה שהיא, בשלושת הנכדים שהביאה לעולם. ואולי, רק אולי, אזכיר לה שבשדרות רוטשילד פרחו השנה השקדיות מוקדם מהרגיל, ושגם בגן העצמאות יש מגלשות חדשות, ושלמרות השינויים הפוליטיים, תל אביב עודנה בועה של חיים טובים. ואספר לה שאני מוכן לסבול עוד עשרות טיסות ארוכות כאלה, עד שהגעגוע יתגבר גם אצלה, ותחליט שיש מקום אחד בעולם שבו ה-D's שלי יכולים לקבל חיבוק מסבא לא רק בסופי שבוע ארוכים, אלא בכל יום שמתחשק להם. ולי.

תל אביב מתחפשת – פורים זה רק תירוץ

תל אביב היא לא עיר — היא אוסף תחפושות עם וייב. תנו לה סיבה, והיא תתחפש אפילו לקיבוץ גלויות של רגשות. רק לפני רגע היא הסתובבה פה עם פרצוף של מילואים — דגלים צהובים מהמרפסת, שיחות סלון על מסיכות אב”כ, קליפות בצל נגד גז מדמיע בהפגנות, ריח הבואש באוויר, פגישות שבועיות בקפלן בצל המכת”זית, וסטוריז של הפגנות שצולמו באלכסון. שום דבר לא הכין אותנו לפורים — עיר שהתלבשה מחדש, כאילו כלום לא קרה.

ופתאום — פורים. העיר יודעת איך להתחפש, ובפורים היא עושה את זה ברצינות. פורים בתל אביב זה לא רק חג, זה אסקפיזם ממומן. כל שנה, תל אביב מתחפשת לעצמה כאילו כלום לא קרה. הדגלים הצהובים מתקפלים, ופתאום מהמרפסת עולה אלטרנטיבה הרבה יותר צבעונית: חצאית טוטו ורוד פסטל, גם אם עברתם.ן את גיל שישים והירכיים זה כבר לא מה שהיו. מי זוכר את ריח העשן באילון כששחררנו את הדחפים הדמוקרטים?

ובזמן שכולם מתלבטים אם להתחפש לחד קרן או לקריינית מובילה מערוץ 12, העיר עצמה מחליפה תחפושת: מעיר ממוגנת לעיר תיירותית מבעבעת. אין מי שלא מגלה את תל אביב מחדש. בוקר אחד אתם קמים לטיילת בחוף גורדון ומגלים טורניר מטקות גרפיטי, ועוד רגע כל הברים מסתערים על תפריטי קוקטיילים אביביים עם שמות כמו “המתנה לשחרור” ו-“הדגל הצהוב שלי”. לא לפספס! בסיורים גרפיטי יש גם נגיעות קולינריות עמוסות בפחמימות מנחמות כאלה שגורמות לכל חווית “בני ברק” להיראות כמו אטרקציה מחו”ל.

ואם כל זה לא מספיק, יש גם את הטרנד החדש של דוכני פופ-אפ — מישהו בכלל חשב על מטקות גרפיטי? לא מדובר פה על ספורט בריאותי, אלא על “כושר תל אביבי” ברמת מי שמתאמן לקראת טורניר פינג פונג חופים בריוויירה של עזה הטראמפית. המלחמה השבע נראית פתאום כל כך רחוקה וגם מעבר לפינה— כאן העיר כבר מתמלאת באדרנלין של חוויות חדשות, וכולם שואלים אם עוד יש מקום לפינת ישיבה פנויה או שולחן בר.

גם הכלכלה המקומית יודעת לשחק משחקים. בעלי הברים מבטיחים “יהיה פיצוץ, אנשים צמאים לחיים”, בעוד שהמלצרית מגישה את הקפה עם חיוך מחושב של “תשאיר טיפ יפה, נשמה, המלחמה נגמרה וחסר לי שקל לקו-סומוי”. לא פלא שהטיפ, שפעם היה 10 אחוז צנועים, כבר זוחל לכיוון 20 אחוז כמו אצל האמריקאים — רק בלי הריפיל של הקולה.

והכי מצחיק — גם אנחנו מתחפשים. כי פורים הוא בסך הכול פרומו לדבר האמיתי: סדר פסח. האפיקומן, המצות, ובני הדוד מחיפה שהזמנתם שוב, למרות ששנה שעברה נשבעתם שדי, זהו, אין לנו כוח לשמוע שוב מה הם באמת חושבים על המימונה. אתם יודעים איך זה, בסוף כל העימותים המשפחתיים נפתרים כשכולם מבינים שבסופו של דבר אין מה לעשות – תמיד יהיה את הדוד שיבקש לצפות ב’גבעת חלפון’ בפסח אחרי חד גדיא, והילדים פשוט לא מתווכחים על זה יותר.

ובתוך כל זה, תל אביב מתחפשת גם לאופטימיות עירונית — כזו שמנסה לדחוס לתוך אותה תחפושת גם חשש מסגירת נתב”ג בגלל טילים חות’ים, גם זיכרונות טראומטיים מהתור לבדיקה הביטחונית בטרמינל 3, וגם איזה רסיס של תקווה שבחול המועד הזה אולי יישאר לנו גם זמן לחיות, לא רק לשרוד. כי מהי תל אביב אם לא עיר ששורדת כל מה שעובר עליה ומפזרת חיוך בכל פינה?

אז תחפשו טוב בארון, תבחרו תחפושת שתעבוד גם בפורים וגם בליל הסדר, ואל תשכחו: בתל אביב הכול תחפושת — רק הקפה באמת אמיתי.

הלביאות של תל אביב

בערב יום האישה הבינלאומי, אני מביט סביבי בתל אביב אחרת. עיר של לביאות, עיר של נשים שנושאות על כתפיהן עולם ומלואו. שנתיים של "חרבות ברזל" לימדו אותנו שיעור חדש על נשות העיר שלנו. פעם היו "בנות תל אביב" – מושג שסימל יופי, תחכום, אולי קצת פינוק. היום, אחרי שנתיים של מלחמה, המושג הזה נראה כמו מזכרת מעולם אחר.

זוכרים את תל אביב של פעם? את הימים שבהם נשים התלבטו איזו שמלה ללבוש למסיבת טבע הבאה? והנה, באוקטובר אחד, השמלות הוחלפו במדים, והמסיבות – בהלוויות. נשים שרצו רק לרקוד, הפכו בן רגע לקורבנות, ללוחמות, לשבויות, למתמודדות.

לפני שבוע, ראיתי בלב העיר אישה צעירה במדי צה"ל משוחחת בטלפון: "כן אמא, היום אני אקפוץ לקחת את הילדים מהגן, אבל מחר אצטרך את עזרתך כי אני נשארת למשמרת בבסיס." קצינה קרבית, אמא, ועכשיו גם ממלאת מקום של אבא שהתנדב לקורס מ"פים. הכול במקביל.

ואז, בשלוש וחצי בצהריים, אני רואה עוד אימא צעירה במרכז העיר בדיוק מסיימת שיחת ועידה ואצה לקחת את הילד מהגן. הפקק בדרך לגן? זה עניין למתחילים. שני גלגלים על אבן השפה, ועקפנו את הפקק. הלביאה התל אביבית יודעת שאם לא תגיע בזמן, הגננת תיתן לה את המבט, אותו מבט שאפילו מחבלי נוח'בה היו נמסים מולו. "הייתי במילואים" זה כבר לא תירוץ בשביל לביאת תל אביב. היא פשוט מסתדרת.

ומה עם לירי אלבק? תצפיתנית צעירה שהייתה בשבי ולא נשברה. אם צריך לבחור אשת השנה, היא המועמדת הראשונה שלי. הלוחמת שלא ויתרה, גם כשהכול נראה אבוד. כמו נשות תל אביב. לביאה צעירה שמצטרפת ל"לביאה האם" עינב צנגאוקר שמובילה את מאבק האימהות בכיכר החטופים, אתר תל אביבי שמזמן היו צריכים לשנות שמו  ל"כיכר הלביאות". נשות פרעות תשפ"ד, הכי לביאות שיש.

ברב הקומות שלנו, גרה עורכת דין עם שלושה ילדים. הבעל במילואים כבר מעל שנה. היא מנהלת משרד, מגדלת ילדים, מסדרת את הבית, ובערב עונה על שיחות זום. "אני לא יודעת איך אני עושה את זה," היא אמרה לי פעם במעלית, "אבל אין ברירה, נכון?"

במוזיאון "אנו" תקום יום אחד תערוכה על הלביאות האלה. השאלה אם יש אוצרת שתוכל להכיל את עוצמת הסיפור. איך מציגים אישה שביום מנהלת בית ספר, בערב מארגנת חבילות לחיילים, ובלילה נרדמת עם הטלפון ביד למקרה שהבעל יתקשר מג'באליה? מי באומות המאוחדות המארגנות את היום הזה בכלל יכול להבין ולהאמין שיש נשים כאלו?

לא, אין ברירה. כי מה שנראה פעם כמו חלוקת תפקידים הוגנת, התגלה כמשחק ילדים מול המציאות של מלחמה. נשים שהובילו טנקים מול מחבלי נוח'בה ויכלו להם, נשים שניהלו משפחות לבד בעורף, נשים שהקימו מטבחי חירום ותפרו אפודים. נשים שהיו צריכות להיות הכול במקביל – אמא ואבא, קצינה ורופאה, לוחמת ומרגיעה.

אז ליום האישה הזה, אני מרים כוסית לכבודכן. ללביאות שנושאות את העיר הזאת על כתפיהן הדקות. מהניסיון שלי, השאלה כבר לא מה נשים יכולות לעשות. השאלה היא מה עוד נשאר שהן לא עשו. ויש לי תשובה – לנוח. אולי בשנת היובל הבאה.