במטוס איירבוס 320 אין אפשרות להטות את גב המושב. כל הכיסאות זקופים בזווית אחידה כך שברור שכולנו נוחתים עם כאב גב. חוץ מהאימהות הצעירות שעמדו רוב הטיסה עם התינוק על זרועותיהן העייפות, מנדנדות אותו בתנועות מותן סדירות - תנועה ייחודית המופעלת אצל כל מי שמחזיק תינוק, גם אם לא התכוון לכך מראש. לנו הגברים עוד אין את התנועה האינסטינקטיבית הזאת.
אם בדרך הלוך לחופשה התלבטתי בין בלאדי מרי לג׳ין טוניק - קוקטיילים של שנות השבעים לפני המצאת האפרול שפריץ - בטיסה חזרה המצב היה שונה לגמרי.
זו הייתה טיסת מועדים לשמחה, עמוסת ילדים צעירים והורים מוטרפים. הנוסעים היו מעוטרים בערכת ארבעת המינים, תיק לשטריימל (חובה בשמחת תורה), ועוד תרמיל עמוס על גב של כל ילד, כך שכל חסיד בטיסה נראה כאילו הוא מתאמן לגיוס קרוב לגולני. אגב, הופתעתי לראות כי למהדרין שבמהדרין יש תיק נסיעות מיוחד ללולב, השומר על זקיפות קומתו היהודית גם במחלקת התיירים העמוסה.
השיבה הביתה. תום החופשה. פרידה מהבאגט הטרי בבוקר ומהגן עדן של מסעדות עיר האורות, ולאו דווקא המפונפנות שבהן. הטעימות. הארוחות בפחות מארבעים אירו לסועד שעדיין יוצאים מהן עם טעם טוב בפה. הדרך בחזרה היא רק הצדקה לשאלה התמימה - אז איך הייתה הטיסה?
אז זהו. במילה אחת: מאתגרת.
איחור של כשעה בהמראה, ולא כי החברה ישראלית, אלא פשוט כי גם בשדה תעופה צרפתי יש עומס ולא גומרים להעמיס את המזוודות בזמן. וגם שם, בלי פנחס עידן בגרסה הצרפתית, יש עיכובים מסיבות המוכרות לי אישית. החליפו מסלול המראה רגע לפני שהתחלנו להסיע. מי שלא היה פקח טיסה - לא יצליח להבין איזו מהומה נוצרת בלוחות הזמנים בשדה התעופה. זה אירוע שמוסיף לפחות עשרים דקות לחלק מהמטוסים, הרבה דקות הסעה לצד השני של שדה התעופה, וכל זה רק בגלל שהרוח שינתה כיוון. קורה. כמה פעמים ביום.
לא היה לי מזל בטיסה. קיבלתי בהגרלה משמיים אושפיזין צעירים מאוד, ולא רגועים בכלל. זוג הורים שדאג מראש לצייד כל ילד בטאבלט או במחשב נייד טעון משחקים וסרטונים, רק חבל שהילדים לא ממש התמסרו לתוכנית.
תארו לעצמכם: סבא חייכן יושב במושב החלון, ללא דרכי מילוט, מוקף מצדדיו ולפניו במשפחה קולנית אחת, עם כמה סולואים לא הרמוניים של ילד תורן בצעקות מחאה צורמות בצרפתית לא מובנת.
למי שלא מכיר - בתיכון למדתי שנה אחת ערבית ממש בסיסית, רק כדי להתמסר אחר כך בלימודים ריאליים ופיזיקליים. חמש יחידות של תמימות פדגוגית במזרח תיכון חדש. אז צרפתית? צרפתית למדתי רק משירי סלאו צמוד בריקודי שישי עם אדמו ואזנאבור.
הגלגלים נגעו באספלט של נתב"ג, והדלתות נפתחו אל הבלגן המוכר והמחבק של הבית. הילד שצרח במושב שלפניי השתתק בבת אחת, תרמילי הגולני ומארזי הלולבים נשלפו מתאי האחסון, ואני יצאתי אל האוויר החם של שפלת החוף כמי ששרד מבצע חילוץ בהצטיינות.
זוכרים את "אבא חטוב"? אני שהקפדתי כל כך עד הטיסה לפריס, לא גאה לשתף כי חו"ל ואבא חטוב לא באמת צועדים בכיף ביחד. אחרי שבועיים של מסעדות, בין כרתים לפריס, הרווחתי ביושר שני ק"ג. שיט. עכשיו חוזרים לחיות על מים וירקות ופחמימות לפטינית עד העונג הבא. חנוכה.
בעצם, אם חושבים על זה, המצב היה יכול להיות הרבה יותר גרוע; במקום סולו צרחות של פעוט, יכולנו לקבל בקוקפיט טייס משנה עומאני אובדני ותוקפני. אז פרופורציות לא מזיקות. שעה קלה אחר כך כבר פשטתי את מדי התייר והתייצבתי בברשל במרכז ברודצקי. התיישבתי על הכיסא הקבוע שלי על הבר, עזבתי את הבלאדי מרי של פעם ואת השפריץ של הצעירים, וסגרתי את מסע התלאות עם שני קוקטיילי נגרוני קרים ומדויקים. טוב לחזור.
מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.
שלומי אבידר
משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.
לקבלת עדכון בכל פעם שעולה סיפור חדש, לחצו כאן להרשמה מהירה
- קבל קישור
- X
- אימייל
- אפליקציות אחרות
- קבל קישור
- X
- אימייל
- אפליקציות אחרות
תגובות