דילוג לתוכן הראשי

נו, אז איך הייתה הטיסה הביתה?

במטוס איירבוס 320 אין אפשרות להטות את גב המושב. כל הכיסאות זקופים בזווית אחידה כך שברור שכולנו נוחתים עם כאב גב. חוץ מהאימהות הצעירות שעמדו רוב הטיסה עם התינוק על זרועותיהן העייפות, מנדנדות אותו בתנועות מותן סדירות - תנועה ייחודית המופעלת אצל כל מי שמחזיק תינוק, גם אם לא התכוון לכך מראש. לנו הגברים עוד אין את התנועה האינסטינקטיבית הזאת.

אם בדרך הלוך לחופשה התלבטתי בין בלאדי מרי לג׳ין טוניק - קוקטיילים של שנות השבעים לפני המצאת האפרול שפריץ - בטיסה חזרה המצב היה שונה לגמרי.

זו הייתה טיסת מועדים לשמחה, עמוסת ילדים צעירים והורים מוטרפים. הנוסעים היו מעוטרים בערכת ארבעת המינים, תיק לשטריימל (חובה בשמחת תורה), ועוד תרמיל עמוס על גב של כל ילד, כך שכל חסיד בטיסה נראה כאילו הוא מתאמן לגיוס קרוב לגולני. אגב, הופתעתי לראות כי למהדרין שבמהדרין יש תיק נסיעות מיוחד ללולב, השומר על זקיפות קומתו היהודית גם במחלקת התיירים העמוסה.



השיבה הביתה. תום החופשה. פרידה מהבאגט הטרי בבוקר ומהגן עדן של מסעדות עיר האורות, ולאו דווקא המפונפנות שבהן. הטעימות. הארוחות בפחות מארבעים אירו לסועד שעדיין יוצאים מהן עם טעם טוב בפה. הדרך בחזרה היא רק הצדקה לשאלה התמימה - אז איך הייתה הטיסה?

אז זהו. במילה אחת: מאתגרת.

איחור של כשעה בהמראה, ולא כי החברה ישראלית, אלא פשוט כי גם בשדה תעופה צרפתי יש עומס ולא גומרים להעמיס את המזוודות בזמן. וגם שם, בלי פנחס עידן בגרסה הצרפתית, יש עיכובים מסיבות המוכרות לי אישית. החליפו מסלול המראה רגע לפני שהתחלנו להסיע. מי שלא היה פקח טיסה - לא יצליח להבין איזו מהומה נוצרת בלוחות הזמנים בשדה התעופה. זה אירוע שמוסיף לפחות עשרים דקות לחלק מהמטוסים, הרבה דקות הסעה לצד השני של שדה התעופה, וכל זה רק בגלל שהרוח שינתה כיוון. קורה. כמה פעמים ביום.

לא היה לי מזל בטיסה. קיבלתי בהגרלה משמיים אושפיזין צעירים מאוד, ולא רגועים בכלל. זוג הורים שדאג מראש לצייד כל ילד בטאבלט או במחשב נייד טעון משחקים וסרטונים, רק חבל שהילדים לא ממש התמסרו לתוכנית.

תארו לעצמכם: סבא חייכן יושב במושב החלון, ללא דרכי מילוט, מוקף מצדדיו ולפניו במשפחה קולנית אחת, עם כמה סולואים לא הרמוניים של ילד תורן בצעקות מחאה צורמות בצרפתית לא מובנת.

למי שלא מכיר - בתיכון למדתי שנה אחת ערבית ממש בסיסית, רק כדי להתמסר אחר כך בלימודים ריאליים ופיזיקליים. חמש יחידות של תמימות פדגוגית במזרח תיכון חדש. אז צרפתית? צרפתית למדתי רק משירי סלאו צמוד בריקודי שישי עם אדמו ואזנאבור.

הגלגלים נגעו באספלט של נתב"ג, והדלתות נפתחו אל הבלגן המוכר והמחבק של הבית. הילד שצרח במושב שלפניי השתתק בבת אחת, תרמילי הגולני ומארזי הלולבים נשלפו מתאי האחסון, ואני יצאתי אל האוויר החם של שפלת החוף כמי ששרד מבצע חילוץ בהצטיינות.

זוכרים את "אבא חטוב"? אני שהקפדתי כל כך עד הטיסה לפריס, לא גאה לשתף כי חו"ל ואבא חטוב לא באמת צועדים בכיף ביחד. אחרי שבועיים של מסעדות, בין כרתים לפריס, הרווחתי ביושר שני ק"ג. שיט. עכשיו חוזרים לחיות על מים וירקות ופחמימות לפטינית עד העונג הבא. חנוכה.

בעצם, אם חושבים על זה, המצב היה יכול להיות הרבה יותר גרוע; במקום סולו צרחות של פעוט, יכולנו לקבל בקוקפיט טייס משנה עומאני אובדני ותוקפני. אז פרופורציות לא מזיקות. שעה קלה אחר כך כבר פשטתי את מדי התייר והתייצבתי בברשל במרכז ברודצקי. התיישבתי על הכיסא הקבוע שלי על הבר, עזבתי את הבלאדי מרי של פעם ואת השפריץ של הצעירים, וסגרתי את מסע התלאות עם שני קוקטיילי נגרוני קרים ומדויקים. טוב לחזור.


שלומי אבידר לוגו

מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.

שלומי אבידר

משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.

לקבלת עדכון בכל פעם שעולה סיפור חדש, לחצו כאן להרשמה מהירה

תגובות

‏אודי מנור אמר/ה…
הנה עוד סיבה לעבור לטוס באייר-חיפה. תגיד שהחברה לא טסה לפריז? בונוס!! פחות שעות טיסה יותר טוב, הגם שלאתונה הטורבופרופ מגיע 40 דקות מאוחר יותר מ737, אבל בחשבון כולל, אפילו אם אתה גר ברמת אביב, עדיף. תחשוב מה זה מטוס של 20 שורות, שני מושבים בכל צד. נכון, גם אבא חטוב בקושי נכנס לשירותים, נכון, גב המושב לא זז גם כאן, אבל אם לוקחים בחשבון את מהירות כניסת הנוסעים וירידתם, אחלה דיל. וכל מה שכתבת על הטיסה מפריז לנתבג היה נכון אתמול לרכבת בין בת גלים לסבידור. בדיוק אותו הדבר. כפי שאני נוהג לומר: הציונות הצליחה. אולי קצת יותר מדי. בכל אופן אם לשפוט על פי מספר הנפשות למילימטר מרובע.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...

חיפה שלה, חיפה שלי

בזוגיות מוצלחת, ההצלחה נמדדת בשק החוויות המשותפות שצברתם לאורך הדרך. לא בגודל טבעת היהלומים. לא בארוחה במסעדת מישלן. לא בדירה מול הים, ולא ברכב החשמלי החדש עם מסך בגודל של מחשב ופונקציות שאף אחד לא באמת מצליח להפעיל. ההון האמיתי של זוגיות נבנה מרגעים. אירוע קטן שמקפיץ את הדופק. פסטיבל שמעמיס על כל החושים. שביל תלול בדרך לפסגה. חיבוק מול שקיעה במפרץ שקט. צחוק בלתי נשלט בגלל משהו שרק שניכם מבינים. אינספור חוויות קטנות שאוספים בדרך, וככל שהשנים עוברות הן הופכות למטבע היקר ביותר שיש לזוג. קוראים לזה אהבה. השבוע הוספנו עוד מטבע כזה לאוסף. בלי נתב"ג, בלי דרכונים, בלי תכנון מסובך ובלי לעמוד בתור לבידוק הביטחוני. במרחק של שעה מהבית יצאנו למסע שורשים. בשעה שחברים שלנו נוסעים לכפרים נידחים בפולין או ברומניה בעקבות שורשי המשפחה, מחפשים מסמכים לדרכון אירופי לנכדים או את הבית שאולי היה פעם של הסבא-רבא, אנחנו נסענו לחיפה. כן, חיפה. טיול שורשים מקומי, לכבוד יום ההולדת של אשתי. חיפה. עיר עם נמל. חיפה עיר הולדתה. חיפה שבה נולדה גם אמי, כך שבנסיבות אחרות יכולתי להיות חיפאי. השבוע גיל...