סיפורי אבי דר

השקט בקוקפיט של ה-F16 היה מלאכותי, סוג של שקט תעשייתי שנחתם בין המנוע האימתני לבין מערכות הקשר המתוחכמות; בעוד המרחב האווירי מתל נוף ועד חופי הים הכספי נראה במכ"ם כמו מגרש משחקים ריק, באדיבותן של טייסות הדיכוי האמריקאיות שקילפו את מערכי ההגנה האיראניים בגל הראשון. חילות האוויר של איראן, עיראק, סוריה ולבנון נשחקו עד דק במלחמות האחרונות; טיסות אזרחיות כבר מעדיפות לעקוף את המרחב האווירי של אוכלי החומוס ולטוס בבטחה יחסית מעל אסיה או אפריקה בדרכן מזרחה. השמים פתוחים, והסכנה היחידה שיכולה לאיים היא ה-דו"צ, ירי של כוחותינו על כוחות הקואליציה; משהו רע שיכול לקרות כתוצאה מתיאום לקוי בתוך ה-L-16 עם בנות הברית החדשות שלנו, כאשר F-18 עם טייס כווייתי טס לצד F-35 ישראלי ושניהם מבוקרים בסנכרון הדוק על ידי ה-AWACS, מרכז בקרה מוטס אמריקני המנהל את התעבורה הצפופה בשמי טהרן. דין, רק בן 23 וכבר עם דרגות סרן על הכתף ותחושת אחריות של נביא זעם, הטיס את המטוס בטיסה מנהלתית כמעט; תדלוק אווירי שקט מעל המדבר, צמוד למכלית אמריקאית שהזינה אותם בנפט ובביטחון עצמי. מאחוריו ישבה אלכס, בת מחזורו בקורס טיס, נ...

אני לא איש של בתי קברות. מעולם לא הייתי. שני הנאומים הכי קשים שנשאתי בימי חיי היו שם, בלוויות של ההורים שלי. מאז, אני פוקד את הקברים פעם בשנה, ביום האזכרה, אבל חושב עליהם בכל יום. ביחוד בימי הרולטה האיראנית, כשאף אחד לא באמת יודע מתי יבוא יומו.  הגעגוע למי שכבר לא איתנו, זאת תעוקה שלא באמת עוברת עם הזמן. כל אחד מנהל את האבל שלו אחרת. יש כאלה שמגיעים לקבר עם זר פרחים טרי מדי שבוע, לאחרים יש געגוע קבוע. יש מי שצריך את השיחה החד צדדית הזו מול האבן כדי לפרוק את המטען של אותו שבוע, ויש מי שמנציח בן משפחה צעיר בצעדות מסביב לשכונה או בריצות מרתון, במלגות או באירועים קהילתיים. האבל הוא טביעת אצבע אישית, ואין בו חוקים. חבר שלי החליט לקחת את הטכנולוגיה צעד אחד קדימה. הוא פיתח נר אלקטרוני שמתחבר למצבה בקלות. כזה שאפשר להדליק מרחוק, מהספה בסלון או אפילו מביקור אצל הנכדות במיאמי ובקולומביה. זה נר זיכרון מופעל סוללות, פטנט שמתואם עם הנהלות בתי העלמין, שמודבק למצבה ולא ניתן לגניבה כי הוא "מדבר" רק עם האפליקציה של מי שרכש אותו. ההורים שלי, שיושבים עכשיו על ענן מעל בתי העלמין ירקון וקריית שאו...

שלום, חבר: כשמלכים, נשיאים ורוזנים המתינו במעגלי המתנה הרגעים הכי עמוסים שהיו לי כפקח טיסה אזרחי לא היו קשורים למלחמה, למטוס עם מנוע בוער, או למטוס עם חולה קשה שרגעיו ספורים וצריך להנחית אותו בזריזות ובביטחון. ה"פיק" הכי עמוס שחוויתי, זה שגרם למסכי המכ"ם להיראות כמו כוורת דבורים עצבנית, היה קשור ללוויה של יצחק רבין ז"ל. מרכז הבקרה בו ישבתי היה בחדר סגור ואפלולי, עם כמה עמדות בקרה בשורה, בסגנון של אולמות בקרה למכ"ם באירופה. כמה אנשים היו סביבי, חלקם עמדו עם אוזניות וחוטים משתלשלים בחיבור למכשירים, ואחרים ישבו מול מסכים וסטריפים לניהול התעבורה. כל ראשי המדינות באו ללוויה שלו בטיסות מיוחדות. ראשי ממשלות, נשיאים ומלכים. כולם VIP, כולם ממהרים, וכולם נשמעים מאוד רציניים – כלומר הטייסים שלהם. ובנוסף, היו גם הטיסות ה"רגילות", אלו הסדירות לנתב"ג, שגם בימים כתיקונם הוא שדה עם עומס בגישה בשעות היום. באות הקריאה של כל מטוס עם ראש מדינה משולבת הסיפרה 1 – "ישראל 001", "אייר פורס 1", הבנתם את הפרינציפ. ואני בעמדת הבקרה האפלולית, מדבר עם כולם...

יום ראשון. גשם אביבי בעירי. כמו טיל מצרר אירני. שבר ענן מעל דרום תל אביב. וברנו טגניה אפילו לא מתרגש מזה. מהטילים האירנים לא נפגעתי. טפו-טפו, אבל הגשם הזה ממש קטלני.  על הבוקר קפצתי למוסך. רגע לפני המולת הקרב. שעה לפני הנפילה בכיכר הבימה. משהו לתיקון שאני דוחה כבר חודשים. לא דחוף, לא חשוב, לא בטיחותי, אבל מעצבן  ביותר. תופעה גריאטרית בכלי רכב בן 7 שנים. בשנות אדם זה דומה למחלות של בני שבעים. המקבילה הסוזוקית של אורטופדיה, אורולוגיה, קרחצ'ן גילני. אפשר  למשל לחיות לבלי סחוס בברך ולהתמודד עם הכאב - אבל זה ממש לא חיים ובטח שלא כיף. אותו הדבר היה אצל הסוזוקי הוותיק. אפשר להמשיך לנהוג על זה, אבל עם כל הצרצור והזמזומים, זה לא זה. מה גם שהחלק המרעיש כבר ניקנה בחו״ל, הגיע ארצה עם חבר טוב, ורק חיכה להתקנה במוסך.  רבע לשמונה בבוקר. זמן טוב לנסוע לדרום העיר. זמן נפלא להגיע להיות המטופל הראשון. זמן לראות איך נראית התרעת פיקוד העורף מתחת למחלף השלום, כשהרבה מכוניות מהבהבות עומדות בצד. הנהגים עומדים בצד. כאילו שומרים מרחק מהרכב. הגיוני. רכב זה שהוא בעצם מיכל דלק דליק ומסוכן. ...

בין השברים בגליל לטיסות החילוץ משארם, אבי דר מציע פתרון טכנולוגי לסוגיית הגיוס; ה-Game Changer שישחרר את הצדיקים לבקו"ם ואת המילואימניקים לחיים. אנחנו בעיצומה של "מלחמת ה-AI הראשונה". זהו שם מקורי, שניתן בעיתונות הבינלאומית לאירוע הלא הגיוני שאופף אותנו בשלושת השבועות האחרונים. בתים נהרסים בגליל, אבל אף צילום לא מופיע במהדורות החדשות. דירות עולות בלהבות בגוש דן, אבל כיוון שאין נפגעים, אולי זה פשוט לא נחשב. אנשים נרצחים בדרכם למרחב המוגן, אבל בכותרות מקפידים לכתוב ש"קשישים בני 70 לא הספיקו". כאילו זו אשמתם. ורובנו? אנחנו יושבים בבתי קפה ומצקצקים בלשוננו; "מכיר וילה טובה באילת עם מקלט?". חבר שלי, שהיה "חייב" להגיע ליוהנסבורג עם כל השבט לאירוע משפחתי חד פעמי, הגיע השבוע בכוחותיו וזוזיו האחרונים במיניבוס לטאבה. משם הוא המשיך במוניות יקרות לשדה התעופה בשארם אל שייך, לטיסת "חילוץ" לאתונה, שעברה דרך אדיס אבבה ומשם ליוהנסבורג; בואך לחתונה שלא תישכח לדורות. אני מקווה שעל אף שהוזמנו לאירוע, הרבה לפני מותו של עלי חמינאי, אנחנו מעדיפים להישאר ...

פרק 1: דקה אחרי חצות "שתיים עשרה אפס אחת." קולה של ד"ר פאטמה בהרמי היה צלול, נטול הבעה. היא הורידה את המבט מהשעון הדיגיטלי האדום שהיה קבוע על קיר הבטון החשוף, אל מכשיר הטלפון הלווייני השחור שהונח במרכז השולחן. המכשיר שתק. החדר, חפור עמוק בבטן ההר, היה קטן ונקי באופן אובססיבי. ריח של אוזון ממכשיר טיהור האוויר וקפה שחור חזק עמד בחלל. מסביבה ישבו שלושת הגברים האחרים בצוות, מדענים וקצינים בכירים בדימוס במשמרות המהפיכה. כולם ישבו דרוכים, מבטיהם נעוצים בטלפון כבספר קדוש. לפני שבע שנים, בשנת 2019, הרבה לפני שמישהו דמיין את המפץ של מלחמת "שאגת הארי", הוקם הצוות הזה כפוליסת ביטוח סודית. הגנרל קאסמי אמר לה אז: "פאטמה, את תהיי הנשמה של הנקמה האחרונה. כשאנחנו ניפול, את תקומי". הוא לא דיבר על ניצחון; הוא דיבר על הנצח. והיא, מוסלמית מאמינה בת שלושים ושתיים, ראתה בזה את ייעודה. שש שעות קודם לכן, ב-18:00 בערב, הקול בצד השני עוד היה יציב. "השמיים בהירים מעל טהרן", אמר המזכיר הצבאי, הקוד הרבע-יומי לאישור שהכל תקין. עכשיו, דקה אחרי חצות, הדממה הייתה מוחלטת. זה...

פעמיים היינו רשומים השנה לשבוע חופשת סקי בקלאב מד בפסגות האלפים. הלכנו על הכי גבוה שאפשר, עם שלג טבעי ושמש של סוף עונה, מהסוג שגורם לך להרגיש שגם בגיל 72 העולם עדיין מחכה שתכבוש אותו בסלאלום אלגנטי. המועד הראשון נגוז שבוע אחרי מותו של חמינאי האב. "מצטערים להודיע כי בגלל המצב...", כתבו לנו הצרפתים בנימוס מקפיא. החופשה בוטלה, השלג נמס בפריז, ואנחנו הסתפקנו בסיפורי סקי ישנים בממ"ק, מעלים זיכרונות משנה שעברה בזמן שהאפליקציה בכיס מעדכנת על "פוליגון 102". אחרי שבועיים של תימרות עשן ולהבות במפרציות, הימרתי שזה עומד להסתיים בקרוב. אני אופטימיסט מטבעי, או לפחות אחד שמעדיף הימור על מדרון לבן על פני ודאות בתוך בטון מזוין. קניתי שוב חבילת סקי למחזור האחרון, "סדר פסח בואל טוראנס". שתי ציפורים בטיסה אחת: גם חופשת סקי וגם חופשה מהאירוע המשפחתי השנתי הכי מעיק שיש - לפחות לדעתי הפרטית ומירב החברים שלי שעושים הכל מדי שנה בכדי לצאת לחרות דרך נתב"ג בערב החג. הרי מהו פסח אם לא התירוץ המושלם לברוח מהמרור של הדודות אל היין החם של המועדון? שלשום קיבלנו שוב את ההודעה המו...

זה לא נעים לעמוד מול דלת זכוכית בכניסה לבית משותף כשהאזעקה מייללת ברקע. הדלת נעולה, הקודן מביט בך ביהירות דיגיטלית, ולי אין מושג מה השילוב המנצח שיכניס אותי פנימה. המקלט נמצא במרחק של כמה שניות ריצה, הוא מעבר לזכוכית, אבל בשלב הזה הוא רחוק ממני כמו סידני, אוסטרליה. חוויתי זאת הבוקר, בשכונה הצפונית שלנו. זו שכונה שלאחרונה כבר ספגה את הפגיעה המשמעותית הראשונה שלה, ודלת כניסה נעולה בסיטואציה כזו היא ממש לא לעניין. אתה עומד בחוץ, מקיש על הזכוכית בכל הכוח, ורואה איך בפנים זרם השכנים המבוהלים שוטף לכיוון המדרגות והמקלט. הם בתוך הבועה שלהם, בתוך הלחץ שלהם, ואף אחד לא שומע אותנו. לכאורה כמובן. מאחוריי כבר הצטברו בריצה עוד מספר שורדי התרעת פיקוד העורף, חבורה של ותיקים שמביטים בדלת כאילו הייתה חומת ברלין. בראשי כבר עברה הכותרת של מחר בעיתון, זו שמעוררת צמרמורת בכל עורך: "קבוצת קשישים נפגעה בכניסה למקלט הנעול". ברגע האחרון, נער צעיר, כנראה עם הפרעת קשב מבורכת שגרמה לו להסתכל הצידה בזמן שכולם רצו קדימה, קלט אותנו ופתח את הדלת. יבורך הילד. נכנסנו פנימה כמו פליטים שמצאו חוף מבטחים, אבל המו...

תל אביב בלילה: שקט, דריכות וקוקטייל במגננה "זוג קשישים בני 70 נרצחו ברמת גן". זאת הייתה הכותרת הבוקר. מעבר לטרגדיה האיומה של הרצח, יש כאן עוד משהו שמקומם אותי: המילה הזאת, "קשישים". מאיפה התיאור הזה הגיע ומה הקשר שלו לגילם? מדובר בזוג אנשים, חסרי מזל, שהטיל פגע ישירות בדירתם. מסיבה הקשורה כנראה לנכות של אחד מהם, הם לא הצליחו לתפוס מחסה במרחב המוגן. מה זה קשור לקשישות? אם מחר בבוקר אני מחליק על בננה ברחוב, ובכותרת יהיה כתוב "קשיש החליק על בננה", אני תובע את העיתונאי על הכללה והוצאת שם רע למחליקים. תפנימו - גיל שבעים זה החמישים החדש. לא פחות. ובכלל, בעיר הזאת, הגיל הוא רק המלצה, בטח כשהשמיים מעלינו מחליטים לשנות את הפסקול. זמזום הכטב"ם מעל תל אביב, הפסקול שליווה אותנו ושמר עלינו במלחמות האחרונות, התחלף פתאום בשקט מאיים. בתור פקח טיסה לשעבר, אני יכול להקריא לכם מתוך שינה את נתוני הגישה לנחיתה על מסלול 12 בנתב"ג. זהו המסלול המועדף על טייסים המגיעים ממערב; אלו המטוסים שאתם רואים בחליפה מעל מגדל שלום בגובה 2100 רגל, כשהם פונים לכיוון דרום מזרח עם גלגלי...

האביב התל אביבי הגיע השבוע בלי לשאול אף אחד בפיקוד העורף. מה שהתחיל בענן אבק שלאחריו גשם שוטף, התחלף היום בשמיים כחולים שזרחו על כולנו. האביב הזה לא מתעניין בטילים מטהרן ולא בפריסת כיפת ברזל; הוא פשוט כאן, מחמם את האספלט וגורם לכולנו להרגיש קצת יותר דרוכים בתוך ה"פוליגון" האישי שלנו. אם פעם פוליגון היה מושג משיעורי הנדסה בתיכון, היום אנחנו חיים בתוכו - מודדים טווחים מהממ"ק ומתפללים שהרחפן הבא לא יחליט שדווקא המרפסת שלנו היא יעד אסטרטגי. הלוגיקה של המלחמה הזו היא סיוט של מתמטיקאים. המורות של הנכדים שלי מרותקות לבתים כי הילדים שלהן ללא מסגרת, מה שאומר שהנכדים שלי בזום, מה שאומר שההורים שלהם בסטרס, ובסוף - כולם נוחתים אצל הסבתא בכפר סבא בסלון. הזום הזה הוא המצאה של השטן; חבורת דרדקים בני ארבע וחמש שמנסים להבין מה הגננת רוצה מהם דרך מסך מטושטש, בזמן שאנחנו מנסים לפענח אם האזעקה ששמענו הייתה באמת או רק פסקול מאיזה סרט של שפילברג שמישהו פתח בחדר ליד. בתל אביב פיתחנו אדישות של לוחמי קומנדו בדימוס, או לפחות ככה זה נשמע בשיחות המעלית. בזמן שאנחנו מקפידים לצאת לממ"ק בכל אזעקה...

הפרלמנטים של תל אביב היו פעם מוסד של יציבות, סוג של מסדר כבוד צה"לי, אבל בלי מדים. ג'ינס עם טריקו וכובע מצחייה שמסתיר את שרידי הבלורית. הליכה בצעד נחוש על טיילת חוף הצוק, בואך תל ברוך, קפה ומאפה ב"קייזר מזון" על טיילת הנמל, עם הרוח מהים והאשליה שהאופק פתוח והמזרח התיכון הוא בסך הכל שטיח פרסי שצריך לנער. מלחמת האריות הזו - מלחמה בלי "סוליות על הקרקע" אבל עם המון כפכפים על הדיונות וסנדלי אדידס אורגינל מעזה ששורפים את האספלט בסמטאות - שינתה לנו את נתיבי צעדת הבוקר. במקום להנות ביחד על הבוקר מול האופק של הים, חברי לפרלמנט ההליכה מזגזגים בין בנייני השכונה, סמוך למרחבים המוגנים כמצווה. הצעידה הפכה לניהול סיכונים: איפה יש כניסה פתוחה ואיפה יש מקלט זמין אם פתאום השמיים יחליטו להשתעל עלינו רחפנים אלימים מטהרן או מהגליל. משבע בבוקר, הפרלמנטים כבר בתנועה. על בסיס מקיאטו כפול חזק ושמש מחממת, שבאופן אירוני ממשיכה לזרוח כאילו כלום, מתכנסות החבורות בבתי הקפה השכונתיים. אלו שתמיד הלכו יחד, עכשיו צמודים לקירות. גם הפרלמנטים של הנשים, חבורות של "סבתות מילואימניקיות...

לא תשמעו את ההמלצות הללו מפיקוד העורף - אבל אופנוענים שורדים יותר טוב את שאגת הארי. מי ש-365 ימים בשנה נמצא כפסע מ"הותר לפרסום" של מיון איכילוב, מי שלומד לחתוך בין נהגים מסומסי-דעת בנתיבי איילון, קטנה עליו העונה הנוכחית של "ההמן מטהרן" - בקרוב באולפני HBO. לפעמים אני חושב שהבורגמן 400 השחור שלי הוא לא רק כלי תחבורה, אלא סוג של פסיכולוג על שני גלגלים. למי שאינו מכיר, בורגמן הוא דגם קטנוע "למנהלים", מהכבדים והמסורבלים בשוק. יציב ביותר, עם מנוע מכובד של 400 סמ"ק כמו של אופנוע שטח, שעם רוכב יותר נמרץ ממני היה קורע את נתיבי איילון. הכלי שלי הוא מאלו שכבר קשה למצוא בסוכנויות המקומיות, שריד לשושלת שהייבוא הסדיר שלה לישראל פסק, והתחזוקה המכנית שלו יקרה ומורכבת כמו לתחזק מטוס ספיטפייר מוזיאוני. בימים שכאלה, אני מעדיף לא לנהוג בכבישים ללא מרחבים מוגנים זמינים. מחוץ לעיר וגם באיילון, הכביש הפך למלכודת פוטנציאלית. אני לא רואה אותנו עושים פזט"אות לצידי הכביש ביום שישי בערב בדרכנו לארוחה מרמת אביב לרמת גן. זוגתי,  לא מאמינה גדולה בהשתטחות על אספלט לפני הדלקת נ...

מאז ש"קרקס מדרנו" נטה את אוהלו בכיכר מלכי ישראל - הרבה לפני שמישהו בכלל דמיין שם בניין עירייה אפרורי או, להבדיל, את הרצח הנורא - אני מכיר את האווירה ברחובות העיר הזו. אבל הבוקר, בפינה הקבועה שלי ברב אשי פינת אופנהיימר, המקיאטו שלי הרגיש קצת אחרת. נווה אביבים היא בדרך כלל המקום שבו השקט הוא דייר קבע, אבל הפעם נדמה היה שגם העצים של רמת אביב מקשיבים קצת יותר מדי חזק למה שקורה בחוץ. דריכות של שבועיים, שלא נראה לה קץ. שיכולה להסתיים גם מחר בבוקר בטלפון אחד מהג'ינג'י. אנחנו משחקים את המשחק הרגיל: יושבים על השולחן הקבוע שלנו בקפה, מתווכחים אם המאפה היום פריך מספיק, אם הבריסטה הכין את המקיאטו בדיוק על פי הגחמות של ר. , אבל העיניים שלנו מטיילות לצדדים. שותפות הגורל כאן היא כבר לא מילה גדולה מהספרים, היא פשוט העובדה שאם קטנוע של שליח וולט ייתן בק פייר קטן, חצי מהיושבים סביב השולחנות יחליפו מבט של "זה היה זה?". הכותרת בעיתון של מחר – "שברי מיירט פגעו בחבורת אזרחים וותיקים שלא נכנסו מספיק מהר למרחב המוגן ", היא רק עניין של זמן. בנווה אביבים, המקלט הוא כבר מזמן...

משהו השתבש לי במנגנון התיזמון. המחשבות, שהיו פעם סדורות כמו מסדר כנפיים, נראות עכשיו כמו ערימת גרביים אחרי כביסה בטמפרטורה הלא נכונה. העתיד לוט בערפל, ואנחנו בתוך ענן אבק של נגמ"ש שאיבד את הדרך. המלחמה בעזה נגמרה? אנחנו בלבנון? טראמפ הוא נשיא ארה"ב או גם שלנו? כל כך הרבה שאלות, ובינתיים אנחנו רק מנסים להבין אצל מי עושים את ליל הסדר אחרי שחלומות הסקי התאדו לטובת המציאות המזרח-תיכונית. הכותב אינו טבח, ובוודאי שאינו אופה. אבל כאתגר לשעות שבין הממ"ק לממ"ד, החלטתי לאפות לחם מכוסמת. משהו שטעמתי אצל חברים, תחליף לפחמימות המנחמות שמשמשות הצדקה לכך שאני קם בבוקר ללא תכלית ברורה, מלבד ההמתנה לניצחון המוחלט. מטס ראשון: מצאתי במרשתת את המתכון המושלם. כתב כמויות מדויק והוראות ברמה שמתאימה לטבחים עם צרכים מיוחדים. יצאנו לדרך. התוצאה? גועל נפש מזוקק. קובייה לא מגובשת שמתפוררת למגע, סוג של מוצג ארכיאולוגי שנכשל בבדיקת פחמן. כמי שבוגר חיל האוויר, חונכתי שמתחקרים הכל. ירידה לפרטים והלקאה עצמית בחדר התדריכים. בתחקיר התברר שהכותב יצא דביל; מה שחשבתי לתומי שהוא כוסמת ירוקה, התברר כאפונה...

המלחמה באוקראינה נמשכת כבר ארבע שנים. זוכרים? ארבע שנים שני הצדדים מקיזים דם, כל יום קוברים שם את טובי הבנים, רבי קומות קורסים, גלי כטב״מים אלימים מזמזמים בשמי קייב, ערים שלמות הפכו לאיי חרבות, מי שיכול - בורח, והחיים שם ממשיכים.  כרגע, לאף אחד אין מושג עד מתי הארי ישאג, ומתי נגיע לנצחון המוחלט. בפעם האחרונה האירנים משכו את המלחמה מול עירק שמונה שנים ומליון הרוגים.  קטן עליהם להמשיך ולעקוץ את טראמפ ואותנו עוד ארבע שנים ויותר.  מה קורה אחרי ארבע שנים של מלחמה רצופה? בואו נראה מה המצב היום בקייב.  כמו תל אביב, קייב היא כנראה העיר המוגנת ביותר בעולם כיום מפני איומים אוויריים. המערכות המערביות (כמו פטריוט) עושות עבודה כמעט הרמטית, מה שיצר אצל התושבים ביטחון יחסי, אולי אפילו יחסי מדי. אזעקות הן עדיין חלק בלתי נפרד מהיום; הן יכולות להישמע כמה פעמים ביום או לא להישמע שבוע, אבל אף אחד כבר לא קופץ מהכיסא. זה הפך לרעש רקע, כמו אמבולנס שעובר ברחוב. אם בתחילת המלחמה התחנות שלהקכבת התחתית היו ערי אוהלים תת-קרקעיות, היום הן חזרו לתפקידן המקורי כעורק התחבורה הראשי. אנשים כבר לא ישנ...

*****************************  You’d have to be exceptionally original – or maybe just completely out of it – to choose this specific week to write about something so unimportant and unrelated, right in the middle of a war. But then again, I’ve never considered myself the sharpest pencil in the box, or someone particularly in sync with the spirit of the times. This week, I found my great-great- grandmother. She was born in 1846, which means I now have documented roots going back at least two hundred years. This probably explains why my character still has an overdose of Polish traits to this day. She was the grandmother of my Grandpa Shlomo Hipsher, a man I unfortunately never met. Grandpa passed away in his early fifties from a heart attack, just a few days before my parents' wedding. Looking back, it was a stroke of luck that they insisted on not postponing the wedding due to mourning; otherwise, I’m not sure I’d even be here to tell this story. Anyway, Grandpa Shlomo came to ...

  צריך להיות מקורי באופן מוגזם, אולי אפילו הזוי למדי, כדי לבחור לכתוב דווקא השבוע על נושא כל כך לא חשוב ולא קשור בעיצומם של ימי מלחמה. אבל מצד שני, אף פעם לא החשבתי את עצמי כעיפרון הכי מחודד בקלמר, או כזה שמתואם עם רוח הזמן. השבוע מצאתי את סבתא-רבא-בריבוע שלי. היא נולדה בשנת 1846, מה שאומר שיש לי שורשים מתועדים לפחות מאתיים שנה לאחור; עובדה שמסבירה, כנראה, את עודף הסממנים הפולניים באופי שלי עד היום. היא הייתה הסבתא של סבא שלמה היפשר, איש שגם אותו, לצערי, מעולם לא פגשתי. סבא נפטר בגיל חמישים וקצת מאירוע לבבי, ימים ספורים לפני חתונת הוריי. במבט לאחור, זה היה מזל גדול שהם התעקשו שלא לדחות את החתונה בשל האבל, אחרת לא בטוח בכלל שהייתי בא לעולם כדי לספר את זה. בקיצור, סבא שלמה עלה לפלסטינה כחייט מתלמד, מצויד במחט ביד וברצון עז להצליח. הוריו נשארו מאחור בצ׳נסטחובה שבפולין, והוא מצא לעצמו חדר קטן בשכונת נווה צדק, בתקופה שבה זה היה מאוד מסוכן עבור יהודי לנגב חומוס ביפו. שני ההורים שלי צברים. במשפחה שלנו לא היו סיפורי שואה קלאסיים או דודים עם מספר כחול מקועקע על הזרוע. מצד שני, היו לנו למכבי...

חמש עשרה קומות, 60 דירות, שתי מעליות ומקלט אחד צפוף. שכנים נחמדים שבמשך שנים יחסנו הסתכמו בחיוך מנומס במעלית או בחניון, מבלי שהייתי בטוח בשמם או אם הם בכלל בעלי דירה, אורחים או שליחים מזדמנים - כולם הפכו במחי אזעקה אחת לשותפים שלי לחיים. שותפות גורל כפויה ומלחיצה, שנמתחת מה"צבע אדום" והצרצור באפליקציה ועד לשחרור המיוחל בחזרה לדירה, לפחות עד השיגור הבא. הבניין שלנו הוא "בית משותף" קלאסי בן כחמישים שנה. הוא נולד הרבה לפני חובת הממ"ד בכל דירה, מה שמשאיר אותנו עם ממ"ק (מרחב מוגן קומתי) ברוחב של חדר שירותים צפוף. הצינוק המיקלטי הזה אמור להכיל ארבע משפחות, קשישה אמיצה בכיסא גלגלים, מטפלת זרה נבוכה וכלב אחד שתוהה מה לעזאזל קורה כאן. אז בחרנו להעדיף ישיבה מרווחת במקלט עם השכנים שלנו. אלו ימים שמאתגרים כל מוסכמה של יחסי שכנות. המפגשים מתרחשים בשעות חריגות ובלבוש לא מחמיא; זינוק מהפוך הישר למקלט, תסרוקות בגרסת ה"נטורל", אפס זמן להתאפר או לבחור אאוטפיט הולם - ובעיקר התמודדות חשופה עם כל הפחדים כולם. "שמעתם את הבום הזה?", היא השאלה שמרחפת באוויר וק...