פרידה תל אביבית, דמעה בצד עם חצי חיוך

 

וידוי אישי על פנטזיה שהתגשמה

וידוי אישי- בשלוש השנים האחרונות הגשמתי איתכם פנטזיה פרטית: טור שבועי במקומון של העיר שאני הכי מחובר אליה, ואל הסובבים אותי בה כבר שבעים שנה.

אתם, התל אביבים, במרקם האנושי והקסום של העיר הזו, הייתם שותפיי. אתם, שאני פוגש במרכול השכונתי, בקפה בנווה אביבים, על חוף הצוק, בין דוכני שוק בצלאל, בכניסה לסינמטק, ובשוק התקווה; הפקידים בבנק בו אני לקוח עשרות שנים, חובבי הקוקטיילים שמגיעים לבר הקבוע שלי במרכז ברודצקי, הסועדים  המפונקים ב"מקום של בשר" בנווה צדק, שחקני המטקות מחוף גורדון, והצועדים הקבועים בשבילי פארק הירקון. יחד, אתם ואני, רשמנו את הטור "תל אביבי" במקומון העיתון אשר יורד מהבמה השבוע.

 

שלוש שנים במרקם הקסום

שלוש שנים של שיתוף פעולה הדוק ומרתק. תקופה סוערת בה עברנו ביחד הפיכה, מלחמה, תבוסה וניצחון, חרדות ואזעקות, פינוי ובינוי, תקומה ואכזבה. חווינו טילים שהתפוצצו בשכונה והרבה שעות המתנה על הקו למוקד שיטפל בתיקון החלונות שהתנפצו בסלון מהדף הפיצוץ האיראני.

אין עוד מדינה שכזאת. ואין עוד עיר בעולם כמו תל אביב- עיר שבה שכונה אחת מפזזת ותושביה יושבים שאננים בבתי קפה, ובשכונה אחרת, באותה העיר, תושביה יושבים רכונים במרחב המוגן, כי "צבע אדום" עדיין לא הוכרז בכל חלקי העיר. זהו הפסיפס המורכב והבלתי אפשרי של חיינו כאן.

כאן המקום להודות מקרב לב לחברתי סיגל בר קובץ, העורכת הקסומה של המוסף הזה. בזכותה, הצלחנו ביחד כל שבוע להאיר עוד פינה או נושא חשוב בעיר ללא הפסקה. תודה גם על התגובות שלכם, קבוצת הקוראים הנאמנה - המשובים והגילויים שלכם , רק תרמו לעדכניות הטור וחיבורו למציאות העירונית.

מעיפרון מחודד לגרפיקה AI

עם המציאות קשה להתווכח- עולם התקשורת משתנה, והמדיה האלקטרונית מועדפת. נראה שהעיתון הקלאסי לא ישרוד את עולם המסכים, וטורים אישיים כנראה שלא ישרוד את עידן ה- AI. אבל, אישית, אני לא לוקח קשה את סגירת המדור שלי. 

את הטור הראשון שלי, בגיל עשר, פרסמתי ב"דבר לילדים", ואותו עוד כתבתי עם עפרון מחודד היטב. את הטור האחרון אני כותב עכשיו בבית קפה על טלפון סלולרי ונעזר בגרפיקה ממוחשבת ברוח ה-AI העכשווית. מה שנראה כסוף פרק בעיתונות מקומית - יכול להיות עבורי התחלה של משהו אחר, במדיה אחרת.

אני שמח שחווינו ביחד למעלה ממאה טורים אישיים, אשכרה תל אביביים, שניסחו בחצי חיוך את החוויה האורבנית המאתגרת בשנות שלטון חולדאי בעיר הכי מצולקת במזרח התיכון, למעט עזה כמובן.

וזכרו: זאת אינה פרידה, ואפילו לא זמנית. מי שהתחבר לסגנון כתיבתי - מוזמן בכיף להצטרף לאתר החינמי שלי במרשתת, שם כמובן אמשיך לכתוב ולשתף אתכם בנפלאות תל אביב ובכיף הציוני כפי אני רואה, שומע וטועם אותו.

אז כמו ששרו להקת "כוורת" במופע הפרידה שלהם - תודה, היה נחמד.

 התראות - www.avidar.org.

 

גופייה לבנה: בין סטנלי קובלסקי ל"וברכה!"

 

וברכה!!! זו התשובה הראשונה שעולה לי בראש בכל פעם שאני רואה גבר בגופייה לבנה, וזו כמובן רק הוכחה לכמה הסאטירה של "ארץ נהדרת" (והצעקה הבלתי נשכחת של ירון ברלד) הדביקה ל"גופיית סבא" הזו ניחוח קומי-נפיץ.

אבל בואו נתחיל את הבוקר דווקא בעבודה על לוק שלי בחדר הכושר. לא להיסחף, אני לא "עובד". אני מתאמן. המשקולות שלי לא ממש כבדות - פחות מעשרה קילו לכל יד - ואני בעיקר מעביר זמן בחברותא של צעירים רציניים. זו חברותא של דור שחי היברידית; הם עובדים מול המראה השכונתית, ובצהרים הם כבר יושבים בבתי הקפה, מול מחשבים קטנטנים וליד קבוצות דיון על שוק ההון או ה-AI.

הם שותים קפה בתלבושת שמבליטה את תוצאות החיטוב. כתפיים חשופות או עטופות בבדי לולו-למון מחושבים. וזו בדיוק הנקודה: הגופייה הלבנה, על כל נגזרותיה, כבר אינה סמל לעבודה פיזית קשה. היא הפכה לסמל של פנאי מנוהל ושל תוצאה אסתטית.

במשך שנים, הגופייה הלבנה ספגה מהלומות תדמיתיות. החל מארצ'י באנקר בברוקלין מכורסתו, שהדביק לה ניחוח פשיסטי-בייתי; דרך הקומדיה הישראלית של ירון ברלד שהוריד לה את ה-EQ לגמרי; עד געגוע לחיים טופול כסלאח שבתי .

אבל המיתולוגיה המקורית היא אחרת: בהוליווד, הגופייה נכנסה כדימוי גברי מובהק, כזה שמסיר את שכבות המעמד ומציג את הדמות בגרסתה הכי בסיסית ואינטנסיבית. מרלון ברנדו ב"חשמלית ושמה תשוקה", הוא הגבריות היצרית והחשופה. ברוס וויליס בסדרת "מת לחיות" - הגופייה רק הוכתמה בדם ופיח ככל שהעלילה התפתחה, וסימנה את הגיבור האנטי-ממסדי. סילבסטר סטאלון ב"רוקי" לבש אותה בסצנות אימון רבות, מה שהדגיש את מקורו הצנוע ואת הלהט הבלתי מעורער של ה"אנדרדוג".

ואצלנו, הדימוי הזה עבד לא פחות חזק: כוכבי הגופייה הם זאב רווח בסרטי הבורקס, אריק איינשטיין ואורי זוהר ב"מציצים", אלון אבוטבול ב"שטיסל", ולאחרונה עמוס תמם בתיאטרון, בדמות “זינגר”. פריט הלבוש הזה, שבמקור נועד להיות הלבשה תחתונה, הפך לכלי עוצמתי.

וכמובן, נשים עוצמתיות השתמשו בגופייה להעצמת דמותן הלוחמנית: סיגורני וויבר ב"נוסע השמיני", לינדה המילטון האימא הקשוחה ב"שליחות קטלנית", וגם אנג'לינה ג'ולי ב"טומב ריידר".

בנוף ילדותי, גברים בגופייה לבנה, עם זרועות חזקות ובטן עם נוכחות מסיבית, היו נחלת מעמד הפועלים. את מנהל הבנק או המורה לתנ"ך לא ראיתי יורדים לשטוף את המכונית בגופיה לבנה בשישי אחה"צ.

תעשיית הסרת שיער הגוף המיותר אצל גברים רק הרחיבה את הכתפיים והקטינה הגופיות. היום, הגופייה מסמלת הצלחה, פנאי והשקעה מחושבת בגוף. זו לא גבריות של "אין לי מה להסתיר", אלא של "יש לי מה להראות". וזה, רבותיי, הוא הלוק המנצח של 2025.

ילד תל אביבי וותיק

 

גשם רציני ראשון בעירנו. ריח ייחודי של שלוליות, עצים רטובים ושיר בלב. זה הרגע שמציף אותי בזיכרונות תל אביביים משנות השבעים: כשהרעם נועד להוציא אותנו הילדים מהבית עם מגפי גומי, ולא לכנס אותנו בחרדה מול המסכים האישיים. פרשנו עם ספר קריאה לעולם אחר, רכבנו על אופניים בלי קסדה ושרדנו, נפלנו ושברנו יד או נקענו קרסול - ונשארנו עם פרופיל 97 עד לגיוס. היה בעיקר כיף. לבדנו, בעצמנו ועם המון חברים.

היום, הילדות האורבנית היא עניין מסובך, יקר ובעיקר – חרדתי. הילדים שלנו צמודים למסכים, שבויים בכיסאות גיימרים כבדים, עמוסים בחוגים יזומים ויקרים. שמרטפות עם תוכן כל שהו. חברים זה בעיקר ברשתות חברתיות, וספרים כבר בלי נייר. הבילוי השבועי העיקרי של רבים מהם הוא שיחה עם פסיכולוג, כי ההורים עסוקים מדי בעבודה לממן את החיים הבלתי אפשריים בתל אביב.

אני, מילדי שנות השישים והשבעים, גדלתי אחרת- יותר חופש, פחות חרדות, תחושת ביטחון עצמי חזקה, ובלי פחד מ"צבע אדום" או מזר מוזר שעומד בקצה מגרש המשחקים. העולם שלנו ידע לקחת סיכונים. גדלנו להיות עצמאיים, כשאף אחד לא ארגן לנו "פעילות יזומה" או חוג. היינו אחראים למצוא לעצמנו מה לעשות, ולחזור הביתה לארוחת ערב עד השעה שבע או לכשיחשיך.

וכאילו לא די בכך, העולם מסביב רק מגביר את הדרמה: אז שוב גשום בחוץ. זה לא "מבול" או "סופת גשמים היסטורית", ובטח שאין סיבה אמיתית לדבר על ביירון, שם קוד לסופה המנופחת. העולם כולו הפך לכתבת מזג אוויר דרמטית: כל טיפת גשם היא אירוע שמצריך התארגנות חירום וגל התרעות ברשתות החברתיות. בניגוד לימים ההם, כשגשם היה פשוט הרקע לדבר האמיתי - החופש. גשם היה תירוץ להשוויץ במגפי גומי חדשים בדרך לבית הספר ולרוץ מהר יותר הביתה, כדי להספיק לחצות את קומת העמודים לפני שהרצפה הופכת לשלולית אחת בוצית, לא סיבה לבטל את החיים.

הישרדות יומיומית של ילד מפתח

הכותרות הראשיות של חיי כילד לא היו על הצפה או על זיהום. הן היו על הבחירה השנתית הקשה בין נעלי פיל בכיכר מגן דוד אדום לבין סנדלי נמרוד בדיזינגוף. ביומולדת - גלידה ויטמן באלנבי או גלידה בגני התערוכה. עבדתי "קשה" כדי לשרוד את העיר הזאת: המטלה הקבועה שלי בבית היתה - ללכת למכולת של צבי מ"מכולת דומב" ברחוב השופטים פינת דובנוב, לקנות חצי לחם קימל בלי כרטיס אשראי כמובן אלא “על החשבון”, מוסיף חופן סוכריות "מחליפות צבעים" ומסטיק בזוקה כפינוק לעצמי וצבי היה רושם בפנקס הלקוחות הקבועים.

המפתח על הצוואר, המכונה "ילד מפתח", היה סמל הסטטוס שלי - אישור לכך שאני אחראי מספיק לחמם לעצמי פירה עם קציצות מול הטלוויזיה הלימודית, ובעל מטלה שבועית להחליף את סיפון הסודה הריק בקיוסק של שושנה בגינת דובנוב.

מגרש המשחקים היה אתר בנייה. האתגר היה לטפס על הפיגומים של כיכר אתרים בלי להיתפס על ידי הפועלים. הים היה חצר אחורית, והדרך חזרה הביתה הייתה מסע התנקות אינסופי מחול שנכנס לכל נקבובית בגוף, מהזפת השחורה שנדבקה לכף הרגל, ומריח של קרם השיזוף “אולטרסול” שהתערבב עם מלח.

חתירה לילית מול חצץ לוהט

אבל אם תרצו לדעת מה באמת היה מאיים, זה לא היה הניקוז המקרטע של מי הגשמים. זו הייתה הנסיעה לבני הדודים בקיבוץ - מפגש ה'סנדלנים' העירוניים עם 'הפראים' שרצו יחפים על קוצים וחצץ לוהט.

אבל גם בעיר, לא חסרו לי סכנות והרפתקאות. חתירה לילית בירקון - כדי לגנוב נשיקה ראשונה. רציתי להרשים את מלכת הכיתה? שכרתי חסקה מושאלת בחוף גורדון. המימון הגיע משליחויות פרחים על אופניים, בזכות הטיפים הנדיבים. ילדות משוחררת. ילדות בלי אינטרנט אבל עם קוצים ושפשופי ברכיים.

אז כשאתם רואים את הכותרות ההיסטריות על "סופה", זכרו: במקום להתמודד עם סערה עולמית, האתגר הפיזי היומיומי שלי היה פשוט קיר בטון לטיפוס או דיונה ברמת אביב. שרדתי גזוז זרחני, עברתי בשלום שעות שיזוף ללא מגן קרינה ושרדתי את את כל השטויות שלי. אם שרדנו את זה, נשרוד גם קצת גשם בחורף.

רגע ללא קסדה...

תמונות - שלומי אבידר, ג'מיני AI

 

תל אביב יורדת ל-30 קמ"ש

 

האם תל אביב באמת תצליח לנסוע לאט יותר

ראש העירייה, רון חולדאי, הכריז על גזירה חדשה - 30 קמ"ש ברוב רחובות העיר. לטענת העירייה, זה יציל חיים, יפחית תאונות ב-30%, יגביר סיכויי הישרדות להולכי רגל ל-90% (לעומת 10% במהירות גבוהה יותר), וישפר את איכות החיים - פחות רעש, פחות זיהום.^.

עד סוף השנה הנוכחית (2025) יסיימו לתמרר את הרחובות במלבן שבין נמל תל אביב, רחוב אילת, אבן גבירול ושפת הים באופן שיגביל את המהירות ל-30 קמ"ש.  אם ימצאו רחובות מועדים למהירות – יוסיפו פסי האטה והצרת נתיבי נסיעה, לרסן את היצר לממהרים.

אירופה הקלאסית מול הפקק התל-אביבי. תל אביב לא המציאה את הגלגל האיטי. בערים כמו פריז, אמסטרדם, מדריד, מינכן ולונדון כבר אימצו את מדיניות ה-30 קמ"ש. מחקרים הראו בממוצע ירידה של 23% בתאונות  37% בהרוגים ו38%  בפצועים. נתון מדהים שנותן תקווה לבטיחות הציבור. פחות נפגעים יותר איחורים.

נושא ה"עיכוב" בנסיעה באוטובוס לכאורה זניח - 45 שניות בממוצע ליעד,  כך טוענים בעירייה.^. אבל כאן מתחילה הציניות: המהירות הממוצעת ברוב שעות היום בתל אביב, עוד לפני ההכרזה, קרובה יותר למהירות הליכה של חילזון וותיק שיכור. כשמדברים על 45 שניות, האם זה מחושב מתוך ההנחה שמישהו אי פעם באמת נסע 50 קמ"ש ברחובות הפנימיים?

המציאות האפורה: השלכות לאיכות החיים והפרנסה של ה"ממהרים"

השליחים והאוטובוסים הם הנפגעים העיקריים. השליחים והאוטובוסים הם הנפגעים העיקריים. שליח חסר מעצורים מ"משחקי הרעב" של דור ה-Z, עלול לחוש שהוא "מפסיד" זמן וכסף, ועלול למצוא את עצמו משתמש במדרכות. אויה! הורים וקרובי משפחה תורניים – החרדים מזעם הגננות לא יעצרו בשלושים בדרך לאסוף את הילדים או הנכדים מהמסגרות.

ומה לגבי התחבורה הציבורית? הגבלה גורפת של המהירות, במיוחד ללא סלילה מסיבית של נתיבי תחבורה ציבורית (נת"צ) נוספים, עלולה להאריך את זמני הנסיעה ולהפוך את האוטובוסים לפחות אטרקטיביים. המהירות הממוצעת של אוטובוס היום היא 16 קמ"ש, לפני שריסנו אותם בצירים המאפשרים האצה. אמנם הרעש יופחת, אך ישנם מחקרים המצביעים על כך שמהירות נמוכה מאוד בתוך פקק עלולה דווקא להעלות את פליטת המזהמים. ההשפעה על יעילות התנועה עדיין שנויה במחלוקת - יש הטוענים שההאטה מעודדת פתרונות אחרים, אך אחרים טוענים שזה יחמיר את הגודש.

מה הסיכוי שמהלך כזה יתקיים? העירייה נחושה, וזו מדיניות בינלאומית מוכחת.  ההכרזה על הפיכת מרכז-מערב העיר לאזור מושתק תנועה נשמעת כמו צעד ראשון בנחישות ישראלית טיפוסית.

אבל בואו נהיה רציניים - מי בכלל יאכוף את הגזירה החדשה? האם מישהו ראה לאחרונה שוטר תנועה עומד בצומת ורושם דוחות? הרי שוטרי התנועה בכבישי העיר הם ישות מיתולוגית, שקופה, שאינה נראית לעין, בדיוק כמו אותם שוטרים חסרים שלא אוכפים את המשילות ברחבי הארץ. נראה כי איש הישר בעיניו ימשיך ללחוץ על דוושת הבנזין (או החשמל), וההגבלה תהיה לא יותר ממלכודת מצלמה משוכללת שמייצרת הכנסות לעירייה. במקרה כזה – אני מבקש כי תתחילו מהר להכשיר נהגי אוטובוסים חליפיים מסרי לנקה שינהגו במקום כל הנהגים שרישיונם ייפסל בגלל מהירות "מופרזת" בלב השכונות, כי גם לשלפוחית השתן של נהג רכב ציבורי יש מגבלת נפח והכפלת זמני הנהיגה לא מתאימה לבעלי השלפוחית הרגיזה מאוד.

הגבלת המהירות היא השקעה בבטיחות הציבור. לנהג התל-אביבי המצוי, זה פשוט סרט בהילוך איטי, עם פסקול של צפירות עצבניות. עוד מהלך של העירייה להפריד ביננו לכלי הרכב הממונעים שלנו. אגב, אם נכריז על השבתת כל כלי הרכב הפרטיים לגמרי – אני בטוח כי הסטטיסטיקה תהיה הרבה יותר בטוחה ומוצלחת, כולנו נשב בבית בריאים  ושלמים, בטוחים ומתוסכלים. למה קנינו רכבים חשמליים חכמים ויקרים כל כך, המסוגלים להאיץ מאפס למאה בשלוש שניות, אם החוק מגביל אותנו לשלושים קמ"ש בלבד.

מר חולדאי, אתה בטח זוכר כי טיסה בתת מהירות גורמת להזדקרות והתרסקות. בקיץ הבא אפשר להגביל את הרחצה בים עד לעומק של 30 ס"מ ואז אף אחד לא יטבע.

כבוד ראש העיר - האם 30 קמ"ש זה האקורד האחרון שלך, או שהבשורה הבאה שלך לפני הפרישה תהיה חניית רכבים בחולות ראשל"צ בכדי להקל משמעותית על עומס החניה בתל אביב?

צילום – שלומי אבידר , ג'מיני AI

מלחמת 14 השנים על תו חניה: "התמסדו או שתיקנסו!"

 

ישראל היא אכן מדינה של בין המלחמות: מלחמות קצרות של שישה ימים, מלחמות ארוכות של שנתיים, ומלחמות מוניציפליות שלפעמים צריך הרבה אורך נשימה עד שהצדק מנצח.

קחו לדוגמה את הזוג מיכאלה ונמרוד. שמות בדויים כמובן כדי לשמור עליהם מאימת פרחי העירייה. הם חיים באושר בלב תל אביב משנת 2005 ועד היום. זוג משמים שהחליט שאין לו צורך להתמסד רשמית בישראל. הסכם נישואין מפעם באי שם באירופה הספיק להם. הם חיים ואוהבים כמו עוד הרבה זוגות תל אביביים, רק בלי שעברו אצל רב, עורך דין או ידוען שעורך חתונות בהרבה הומור ובחוסר סמכות. כמי שמכיר אותם עשרות שנים, אני מעיד כי הם הכי ביחד שיש. הם גרים בדירה הרשומה על שם הגברת מטעמים השמורים עמה, וזה באמת לא ענייננו.

"לא מספיק לגור ביחד, תביאו טבעת"

נשמע נהדר, עד שהזוגיות חסרת הכתובה והכשר פורמלי הגיעה לפקידי עיריית תל אביב, שהתקשו להכיר בנמרוד כתושב העיר לצורך קבלת תו חניה. 14 שנים סירבו הפקידים להכיר בו כזכאי, למרות שכתובתו הרשמית במשרד הפנים הייתה רשומה בתל אביב, ואף שהיה לו סוג של הסכם כתוב המסדיר את מגוריו המשותפים עם אשתו. כתובתו לכל דבר ועניין, כולל משלוח דוחות חניה, רשומה הייתה בעירייה כדירתם המשותפת בתל אביב.

שנים שהפקידים התעקשו: או שתתחתנו בארץ, או שתצהירו שאתם ידועים בציבור – זה התנאי לקבלת תו חניה. נמרוד , שהתעקש על חירותו, היה צובר ערימה של דוחות חניה, ניגש אישית לאגף החניה, מסביר שוב ושוב את המצב, הפקידים היו מתעקשים שישלם הקנסות או שיתחתן, וחוזר חלילה. זה הפך לריטואל קבוע. בדרך כלל עדיף היה לגשת לטקס הדוחות לפני טיסה לחו"ל, אחרת היו עוצרים אותו במשטרת הגבולות עם צו עיכוב יציאה מהארץ של ההוצאה לפועל.

10,000 שקלים שהתאדו בחלל

אגב, לאחרונה עצרו אותו בנתב"ג בדרכו לטיסה לצורך עסקיו ודרשו שיסדיר חוב להוצל"פ עבור עיריית תל אביב כתנאי להמראתו. לא מפתיע נוכח מצוקת החניה בלב העיר, תחנה מוכרת בנתב"ג בדרך אל ה-OECD. נמרוד שילם את החוב, כעשרת אלפים שקלים, אך כששב ארצה וניגש לאגף החניה לבטל את הגבייה כרגיל, טענו שם שאין להם קשר להוצאה לפועל ושהחוב לא הגיע אליהם מעולם. עשרת אלפים שקל שהתאדו – תעלומה שעדיין בבירור על ידי מיטב הפקידות באגף החניה.

הניצחון בזכות הפיה הטובה

בכל סבב במשרדי העירייה, הפקיד התורן ניסה לשכנע את נמרוד למסד את הקשר, והוא התעקש להיות תושב תל אביב בלי טבעת.

לאחרונה, בשלהי מלחמת 7/10, באחד מביקוריו באגף החניה, פגש את הפיה הטובה שלו. עובדת עירייה עם גמישות מחשבתית, שמאמינה כנראה באהבה טהורה. היא שינתה את מעמדו – זכאי לתו. זהו, הסתיימה מלחמת 14 השנים. מאז, הסיכום איתה הוא שכשהוא שוכר רכב, הוא מעדכן את העירייה ומקבל מיידית תו וירטואלי שמאפשר לו ליהנות מחניה חופשית באזור מגוריו. ועדין בתעודת הזהות שלו כתוב שהוא פנוי. עאלק....

געגוע לאריק , 12 שנים למותו

 ביום רביעי ימלאו 12 שנים מאז נפטר אריק. הלב שלי מלא בגעגוע לקולו, למערכונים, לתקווה שאולי יחזור להופיע בפעם האחרונה. הזמר שסירב להצעה נדיבה מעיריית תל אביב - עוד הופעה אחת בפארק הירקון תמורת 6 מליון שקלים. עקשן ודעתן. מעדיף להיות בבית. עם התוכי יוסי, עם סימה. עם השירים ועם עצמו - לא יחזור לבמה יותר.

השבוע סיימנו את הסיור האורבני הלילי שלנו בבית הקברות הוותיק ברחוב טרומפלדור. שם, במרחק של כ-700 מטרים בלבד מביתו הנצחי ברחוב חובבי ציון 40, טמון כבר 12 שנים הזמר הישראלי הגדול מכולם - אריק איינשטיין. עמדנו ליד המצבה הצנועה, מרגישים את החלל שהותיר אחריו האיש הגבוה, זה שלא הפסיק לכתוב, ליצור ולשיר, כמעט עד יומו האחרון. הפער בין חייו השוקקים לבין השקט שבין המצבות הוא תל אביבי ועצוב כאחד.

אריק לא היה רק זמר, הוא היה פסקול חיים שלם לדור שזימזם את שירי להקת הנחל ולהקת בצל ירוק בנערותם. הוא היה הספורטאי המצטיין בנעוריו, השחקן הכריזמטי, כוכב הקולנוע שחלקנו גדלנו על סרטיו, ובליבו - חבר נאמן ובן אדם טוב. הוא היה תל אביבי מובהק, על כל גווניו, חילוני שורשי, ובעיקר, אוהד הפועל תל אביב בכל רמ"ח איבריו, אהבה שדבקה בו עוד מגיל עשר והפכה לחלק מהמיתולוגיה של כולנו.

אין כמעט מדריך סיורים עירוניים שמכבד את עצמו בתל אביב שלא יצר מסלול משלו ב"עקבות אריק איינשטיין". המסלולים הללו הם לא רק שיעור בהיסטוריה מקומית, אלא מסע נוסטלגי מפעפע אל ימי התום. בכל פינה משמעותית בסיור משמיע המדריך שירים, מקרין על טאבלט את המערכונים האלמותיים מימי "לול", או מציגים צילומי ארכיון שובבים מחוף מציצים, עם אורי זוהר והחבורה השמחה. אלה הרגעים שבהם דור שלם מתכנס ושר את להיטי שלישיית גשר הירקון, ומדמיין את אריק שותה עוד כוסית צוננת ב"כסית". הזיכרון שלו הוא מעין דבק המאחד בין הדורות, ומחזיר את העיר, ולו לרגע, לימיה הפחות מודרניים ויותר משוחררים.

השבוע, בערב חמים ונדיר לסוף נובמבר, יצאנו לסיור כזה, בהובלת חברתנו המדריכה אביבית שווייקי מתניה. קבענו ברובע הבימה, בין מדרכות בתי אנשי הבוהמה הוותיקים.

בכל צעד שם יש סיפור: פה נולד אריק איינשטיין, וממולו ממש, ברחוב גורדון, התגוררה אילנה רובינא, בתה של חנה רובינא האגדית. גורדון 31 מול גורדון 36 - שני חברי ילדות שהפכו לצמד מצליח בשם "הגפרורים" עוד לפני שחברו לענקי הזמר של אותה תקופה. זוהי תל אביב של שנות ה-50 וה-60.

ההליכה המתונה על המדרכות הצרות והחשוכות בסיור היא כמו כניסה למנהרת זמן. כל מעקה וכל כניסה לחצר עמוסים כיום בזוגות אופניים, עדות לחיים האורבניים, האלטרנטיבה הזולה והאופנתית לאזור שבו החניה היא משאב נדיר. המדרכות הללו הן למעשה חניון מאולתר לקטנועים, עם מעבר צר שמחייב את המטיילים בעקבות אריק להתכווץ ולנוע במיומנות.

אלו בתים נמוכים וישנים, שרובם חסרי מעלית, והטיפוס לקומות הגבוהות נותר אתגר אירובי אמיתי לוותיקי השכונה. השיפוצים שנעשו לרוב הוסיפו רק פיר חיצוני. זהו חלק מהקסם - ההעברה הבין דורית של הדירות לדור הנכדים, שמזרים עירוי דם צעיר וטבעי אל החלק היפה והלבן של העיר, מעניק לו אופי מחודש, אך אינו מכבה את רוחם של הענקים שהטביעו בו את חותמם.

12 שנים וגעגוע. לזמר שידע לשיר ישירות את שהרגיש כמונו, עם התה והלימון בבית עם סימה, עם הנכדים הדתיים, והחברים החילוניים - קוקטייל תל אביבי של פעם, במזנון של אלתמן, מהסרט מציצים.

הסיור עם אביבית היה לי נהדר - אבל אתם לא ממש חייבים מדריך לסיור שכזה. כנראה שלדירתו לא תוזמנו להיכנס. הפרטיות מעל לכל. אבל אתם מכירים את השירים. יואב קוטנר כבר פרסם סידרה דקומנטרית נהדרת על אריק. צפו בסידרה בבית, וכשאתם בסביבה, בואו להניח אבן על הקבר. בית הקברות ברחוב טרומפלדור, פנו שמאלה משער הכניסה, עד הצעיף האדום של הפועל תל אביב, שבטח יונח גם השנה על הקבר. תנצב״ה.

בירת הכלבים של תל אביב

 

תל אביב ניצבת בראש רשימת בעלי הכלבים בישראל; לצד ההנאה והאהבה, המשימה לעיתים לא פשוטה, בעיקר כשההולכים על ארבע מתחילים להזדקן. 

דייגו כלבלב מרחוב הופיין

יש לו הכול: מרק ועצם

זה טוב ויפה. אבל בעצם

נמאס לו לשבת כך לבדו.

אז הזמינו עבורו "דוג ווקר" בתשלום שמוציא אותו חמש פעמים בשבוע לשלוש שעות משחקים עם עוד כמה כלבים משועממים בשכונתנו. דייגו הוא התאום התל אביבי של פלוטו, הכלבלב של המשוררת לאה גולדברג.

דייגו הוא כלב תל אביבי. לא מקיבוץ מגידו. כלב שמח, אנרגטי, אוהב ילדים ומלווה אותנו בצעדות הבוקר לאורך טיילת תל ברוך בנאמנות. כלב השרוע רוב היממה על מרבץ בקומה שלישית בלי מעלית בבית משפחתו, בציפייה לפעילות הבאה. להזדמנות לסמן את הטריטוריות שלו בהשתנה, ללכלך את המדרכות בגלליו ולאלץ את בעליו להתכבד ולנקות אחריו כמקובל במחוזותינו.

פעם אחזקת כלב הוסברה כתחליף לילד, כצורך מרתיע לאבטחה אישית, כתחליף לחבר לילד ללא אחים או חברים, או "רק" מאהבת כלבים, כידידו הטוב של האדם. בתל אביב רבים מצעירי העיר מחזיקים כלבים, חלקם כתחליף להבאת ילדים לעולם. העיר מצליחה להתייצב שנה אחר שנה בראש רשימת בעלי הכלבים בישראל.  בשנת 2022 נרשמו 43,222  כלבים החיים בעיר, ולמעלה מ-3,300 משפחות מגדלות בביתן יותר מכלב אחד. 

אז כל מי שמעדיף גידול כלבים במקום ילדוד'ס – דעו לכם שזה לא כל כך קל. נכון שלא משלמים על גן ומורים פרטיים, אבל גם על כלב יש הוצאות של דוג סיטר, ושמרטפות בעת חופשה כי ההורים שלכם אולי יסכימו לשמור על הנכד אבל לא על גור כלבים, ובעיקר – הוצאות רפואיות בלתי צפויות.

להחזיק כלב לאורך שנים זה לא פשוט. אחרי כמה שנים של כיף על המדשאות, גם הם מזדקנים. הם לא יושבים כמונו בהמתנה על הספסל בקופת החולים, אך חולים בדיוק כמונו.

על כלב עם סוכרת שמעתם? כלב עם בעיות גב הכרתם? לאוזו, הכלב של חברי רוני עשו לאחרונה צילום MRI, בו נמצא שדרוש לו ניתוח אצל נוירולוג מומחה. בתום תיקון פריצת ארבעה דיסקים, חזר המנותח לכשכש כאחד הכלבים. הכלב של סיגל עבר ניתוח קטרקט בשתי העיניים בגיל 8 שנות כלב, בדיוק כמונו. היום הכלב רואה נהדר, ואף זכה בחבר מאומץ מיתומי חרבות ברזל.

'אוזו' עבר עם משפחתו מבית ברמת השרון בו רגיל היה לפתוח את הדלת ולצאת לחצר, אל דירת גן תל אביבית, שפתיחתה הובילה אל הרחוב. ביומו הראשון בעיר הגדולה יצא לשוטט בשמחה ואיבד את דרכו. רק לאחר יומיים אותר בעזרת שבב הזיהוי באוזנו אי שם בסמוך לביתו הקודם, אחרי שרץ שעות רבות על כביש רותח שחרך את כריות רגליו.

'שחר' התגורר בקומה החמישית במגדל תל אביבי, שמע יום אחד את הרכב של בעליו מגיע, ומרוב שמחה קפץ מהמרפסת. אחרי צניחה כואבת מגובה חמש קומות, נאלץ לבלות את שארית חייו עם אגן שבור.

'ליאון', כלב מסטיף טיבטי, הגיע לארץ מסין על מנת להגשים לבעליו חלום. לצערו של ליאון, ולצער הבעלים, הכלב נחת פה עם דלקת ריאות. במשך חצי שנה נאלץ הבעלים המסור לקחת את ליאון פעמיים ביום, בוקר וערב, כולל שבתות וחגים, לקבל זריקות אצל הווטרינר. אחרי שהבריא, התברר שליאון פחות מסתדר עם אחד מבני המשפחה – ונמסר לאימוץ באחד המושבים הסמוכים לתל אביב.

שלושת הערים הכי ידידותיות לכלבים הן פורטלנד, סן פרנסיסקו וסיאטל. בחירה המבוססת על פארקים ייעודיים לכלבים, חוקים מכילים, עמדות איסוף צואה זמינות ומסלולי טיול ייעודיים לכלבים. אבל – הערים הנוחות לבעלי כלבים, לפחות במונחי שמרטפות והולכתם במהלך היום הן ברלין, המבורג, וינה. במדד הכללי אנחנו במקום ה-18 מתוך 45 מדינות בידידותיות לכלבים. ציון 6.5.  ציון זה מבוסס על מספר גורמים, ביניהם מספר פארקים לכלבים, חוקי כלבים, גישה לשירותים וטרינריים, אפשרויות טיול ועמדות איסוף צואה.

 למה דווקא בעירנו הכלבים מקשקשים בזנבם  בשמחה? תל אביב מציעה מגוון רחב של פארקים ושטחים פתוחים, שם בעלי כלבים יכולים לקחת את כלביהם לטייל ולשחק. פארקים אלו מהווים מקום מפגש פופולרי עבור בעלי כלבים, ומאפשרים להם ליצור קשרים חברתיים עם אחרים. כעיר של הרבה פנויים ופנויות – גם גור כלבים קטן ונחמד הוא קופידון שימושי.

•  צלמת של דייגו - מיכל אטינגר.

• "דוג ווקר" יהב וידל . צלם - דרור שמחוני.

• צלם - "אבא" של 'אוזו'

  
  צילום - AI

• 
  
  
  
  
  
  

מאתיים וארבעים שקל לשעה

זהו. הגעתי לנקודת האל-חזור. עם זה שענבים עולים ארבעים שקלים אני חי בשלום. פשוט לא אוכל ענבים. עם כרטיס אוטובוס במחיר שמונה שקלים קל לי לחיות. יש לי פטור. אבל כשנכנסתי הבוקר לתחנת דלק ברמת אביב לנקות את המכונית הקטנה שלי ונדרשתי לשלם 120 שח לפני טיפ - הרגשתי שקשה לי. המחיר. 

אגב, מדובר ברכב קטנטן, ולא בג׳יפ או SUV. טרוף של מחיר. 

מילמלתי משהו הקשור לחוסר השפיות של המחיר, ונסעתי הביתה ברכב לא נקי. אפשר לחשוב כי האוטו נשטף בשמפניה איכותית והמפעיל בוגר תואר שלישי בתפעול מכונות שטיפה אוטומטיות. אותן מכונות שעובדות באותו מתקן שנים רבות, רק שהמחיר נסק. שירות בסיסי שעד לפני כמה שנים שילמנו עליו פחות מחמישים שקלים, הפך לטיפול מותרות לא בר השגה. לפחות עבורי. 

מצד שני ירד לי האסימון. הבוקר הבנתי. ערך השעה שלי - לפחות 240 ש״ח. נטו. לא פחות. ממש קטן עלי לקחת דלי עם ספוג ומטלית ניגוב, לרדת ולהבריק את שתי המכוניות שלנו תוך פחות משעה. המים על חשבון השכנים. שואב האבק האלחוטי שלנו רק ישמח אם אוציא אותו מהארון לחניון. הסבון ונוזל הברקת החלונות נמצאים אי שם בבית, וזמן הרי יש לנו בשפע. 240 שח לשעה. טיפ אין סיכוי שאקבל. 

המים התיקרו, הארנונה לעסקים עלתה, רמת אביב זה המקום הכי יקר בתל אביב, בטוח שאשמע הרבה נימוקים למחיר הגבוה. בטוח שלבעלי העסק יש תימחור הגיוני ומבצעים מפתים להוזלת השטיפה. הציעו לי מנוי ל-11 נקיונות רכב ב-999 שח. 



דורון חברי שגר בכפר סבא מספר כי בטירה, ישוב סמוך המבוסס על עבודה ערבית, המחיר הוא 70 שח וניקיון רכב מעולה. 

הצ׳ט gpt טוען שהמחיר בתל אביב הוא 80-140 שח לשטיפה חד פעמית. יש מכונים המציעים מנוי חודשי לכמות לא מוגבלת של שטיפות במחיר 99 שח. אבל הם מחוץ לעיר. ממני דרשו ברמת אביב לאירוע חד פעמי 120 שח. בלי שמפניה. 

אז אם אתם פוגשים אותי נוהג ברכב מוכתם קלות - זאת אינה הזנחה אלא מלחמה ביוקר המחיה. צריך לעצור את הטרוף הזה. 

ואולי זה בכלל לא רק על שטיפה. אולי זה על התחושה שיש רגעים שבהם העיר בודקת אותנו. כמה עוד נסכים לשלם על מה שפעם היה פשוט. אנחנו אוהבים להגיד שתל אביב היא עיר עם איכות חיים, אבל לפעמים האיכות הזו מגיעה בתג מחיר שמרגיש כמו שער כניסה. מי בפנים ומי בחוץ. בסוף החוויה אתה מגלה שהים, המדרכה והרוח אף פעם לא ביקשו מאיתנו כרטיס.

 

כבוד הרב-קו

 

שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור

שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה.

שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם.

מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים

אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס תעבורתי חמורים ב-TLV. הסיכוי היחידי שדוקטור ליאור יקבל את ה"חולה" שלי הוא רק אם אגיע כמה דקות קודם, לפני המבול, ואדאג שיחברו אותו לעירוי ומוניטור על "ליפט" המיועד למשכימי קום פעילים, כמוני.

מתחנת השריון לפודיום של אבן גבירול

כל זה היה רק הרקע המסביר איך מצאתי את עצמי על אוטובוס 126, בלוינסקי פינת רחוב השריון, בשמונה וכמה דקות בבוקר, עומד דחוס בין הרבה נוסעים. אני מנסה לשוב הביתה אחרי שנפרדתי מהקטנוע המאושפז, ובלבבי תפילה כי הניתוח יצליח וליאור יציל את ה"בורגמן" מפירוק לחלפים, ויאפשר לי להמשיך ולהתענג מנפלאותיו לאורך מסלול החפירות באבן גבירול – מסלול אולימפי חדש לסללום דו-גלגלי. מקומי על הפודיום מובטח!

מדהים איך כמה דקות עמידה באוטובוס המיטלטל במהירות הם תחליף שווה ערך לשעת אימון כושר על האליפטיקל: בלימה והאצה, פניית חירום וקללה מהחלון על קטנוען חוצפן, דילוג על תחנות גדושות במשאיות הפורקות מרכולתן. סביבי רעש רקע בלתי פוסק של שיחות טלפון מנוסעים המתנצלים בעבודתם כי נתקעו בפקק חריג ושוב יאלצו לאחר ליעדם.

המהומה התל אביבית: המשילות יכולה לחכות

שמונה בבוקר – השעה הכי פחות מצחיקה בעיר שלנו. היום עוד לא התחיל, וכבר לחץ. יום בהתחממות לקראת רתיחה, בלי שסתום בטיחות. האוטובוסים תקועים במסלולי התחבורה הייעודיים, כי זה המקום הכי נוח למשאיות לפרוק סחורה. למשל - הציר מכיכר מילנו עד דרך נמיר, דרך יהודה המכבי בשעות הבוקר, מזכיר את מלחמות המכבים: צפוף ועמוס ביותר. רק פילים וחניתות חסרים לנו שם. מהומה תל אביבית שגרתית, ללא פתרון בטווח המיידי. המשילות יכולה לחכות, וכל שנותר הוא אורך רוח וסחבקיות בין נהגי האוטובוסים הנוסעים עם דלת פתוחה לשיחת חולין ותאום המשך הנסיעה בפקק עם בן הכפר שלהם הנוהג באוטובוס הסמוך. אחרי כשעה, אימון הכושר האוטובוסי הסתיים בקו 126 לאותו בוקר. 

שבוע ימים השתמשתי בתחב"צ עד שקבלתי טלפון מהמוסך - הניתוח הצליח, המחיר לא הפתיע אותי, הקטנוע שוקם וחזר להרעיש על נתיבי אילון. תודה לצוות מוסך "אקסלנט מוטורס" שהחזיר לסוזוקי הזקן שלי את אונו ולי החזירו את החיוך והכיף. 

---

 

שחף בשמי פארק המסילה

מסעדת "השחף" בתל אביב היא תופעה מקומית, בעלת שני צדדים שונים לחלוטין. צד א' שלה פונה למתחם המהודר והמתחדש, מעוטר בקיר פסיפס מרשים המושך את העין, וחזיתו ממוקמת באופן אסטרטגי אל פארק המסילה בפינת רחוב הרצל. בחזית זו פועל בר מעוצב ומושקע, אינטימי, שיכול להכיל בנוחות כעשרה שתיינים. כאן הבליינים, בעיקר צעירים מהשכונה, שותים משקאות איכותיים על רקע פס קול נוסטלגי של שנות השמונים מהמאה הקודמת. זהו הפן המצוחצח והטרנדי של תל אביב החדשה.

אולם, החזית האחורית היא הסיפור המעניין באמת, והיא זו שמושכת אליה קהל נאמן ומגוון יותר. זוהי מסעדת דגים ופירות ים בטעם אמיתי, מחוספס, של יפו הישנה והטובה. הסועדים יושבים על אספלט סימטת בית הבד, רחוב צדדי הנחסם לתנועת רכבים מדי יום בשש בערב. הרגע הזה הופך את הסימטה למרחב שלם של אוכל רחוב איכותי, טעים, בסיסי, לא מתוחכם, וחשוב מכל, לא יקר. השרות נהדר, יעיל ומחויך, והקינוחים מחזירים אותך אחורה בזמן: קרם בוואריה בנוסח המיתולוגי של ה"מי ומי", מוס שוקולד עם רסיסי מלח לאיזון מדויק, וקציפת לימון קלילה. אלו קינוחים שזכורים לי היטב כמאכלים שנהגתי ללקק בהנאה כחייל במסעדות  תל אביב הקטנה. השולחנות הם שולחנות מתכת פשוטים, עם כיסאות מתקפלים, הכי בייסיק שיש. מפות? הצחקת את המעצב, שנחסך כאן לטובת אותנטיות כנה.

דגים טריים, מוזיקה יפואית ותקציב נוח

התפריט מתמקד במהות, לא בגינונים מיותרים. בירה, יין, סלטים ודגה מטוגנת, ככל שתחפצו. זה לא מטבח עילי. לא מדובר בנתחי טונה שהוטסו במיוחד עבורך מקיוטו במחלקת עסקים, ואין כאן מרק סנפיר כחול של כריש ירוק. לברק, פורל ובר ים טריים הם הכוכבים הבלתי מעורערים בתפריט הדגים, כי זה מה שהתל אביבים והמקומיים אוהבים, ובעיקר נהנים לאכול כשהם יושבים באוויר הפתוח.

פס הקול במסעדה האחורית משלים את האווירה הים תיכונית. הוא שונה לחלוטין מהמוזיקה בבר שבחזית. מנגינות ושירים של יפו, קולות ישנים של אריאנה ואריס סאן, מוזיקה מזרחית שמחה, בטעם של צ'ייסר טקילה עם פלח לימון קר. גולת הכותרת היא התמחור. התפריט מאפשר גם לצעירים דלי תקציב להתפנק בערב שלם עם חברים, בחוץ, בלי לשבור קופת חיסכון. מנת צ'יפס נדיבה עם מיונז ובקבוק יין לבן קר הנעימו לארבעת השכנים שלנו שישבו לידנו את הערב בכיף אמיתי. מנת דג שלם בסיסית עולה 108 ש"ח, ופלטת סלטים רגילים תעלה לארבעה כמאה ש"ח. זוהי קרן אור אמיתית במחירי האימה השוררים בעולם המסעדנות במתחמי נחלת בנימין בואכה הרצל. אנחנו עצמנו חלקנו בין ארבעתנו דג בר ים במשקל קילו, במחיר 380 ש"ח, שהוגש עם תפוחי אדמה צלויים בתנור עם ירקות, ומאוד נהנינו מכל ביס.

בסמטת בית הבד, יושבים בקיץ סועדים של "השחף". לצידה פועלת גם מסעדת פסטה איטלקית בעבודת יד,  ועוד שלושה ברים פעילים. זהו ניצול מיטבי של שטח מסחרי, סמטה אורבנית שהולכת לישון אחרי הצהריים, ומשאירה את הבמה לצעירים השמחים והרעבים של תל אביב. אגב, ל"שחף", בניגוד למסעדות אחרות בעיר, אין אישור לבניית "סגירת חורף". כנראה בערבי החורף הקרים המתקרבים, החגיגה המופלאה בסמטה תיפסק עד לאביב.

חזל"ש בתל אביב

 איפה הייתם כשהחטופים שוחררו מעזה? האם נשארתם ספונים בבית, מול הטלוויזיה ומחכים לראות את החיבוקים הראשונים, או התכרבלתם במיטה ועקבתם בנייד דרך שמועות ב"טלגרף" של מקורות חסויים המאשרים כי עוד מעט, לפני שטראמפ נוחת, כל החטופים ינחתו בשיבא?

אני "קיבלתי את פניהם" בבאלי. סוגר טיול מדהים במדינה מוסלמית ענקית, שכמעט סגרה איתנו הסכם ידידות, אך ברגע האחרון התביישה לצאת מהארון. הם העדיפו את ההצמדות הפסיבית לסכסוך בלתי פתיר בעליל, על פני הכנסת האורחים למטיילים הישראלים תאבי החיים והעינוגים.

התרמיל בבאלי, הראש בכיכר

זו דואליות ישראלית טיפוסית. לא משנה כמה רחוק אתה מתל-אביב. אתה יושב באוטובוס תיירים אי שם במרחק יממה של דילוגים טרמינליים מהבית, ושומע את המדריך מסביר על מקדש הינדי מרשים ביותר - והראש שלי נמצא בנקודת המפגש הקבועה שלי עם חברים בכיכר החטופים. מאחורי עמדת בקרת הסאונד, שם נהגנו לעמוד עם הדגל בכל מוצ"ש ולזעוק את שמות כל החטופים בקול גדול שנשמע כנראה עד לבית הלבן. עמדנו עם דמעות בעיניים, קהל של לוחמים, ממקימי המדינה ועד תיכוניסטים שבאו לעזור להילחם על עתידם - על הדמוקרטיה והחטופים.

האם הרע מאחורינו?

החטופים שבו הביתה. המגויסים מתחילים להשתחרר. מחירי הדירות יורדים ומדד יוקר המחיה מפתיע. היתכן כי הרע מאחורינו? האם זה נגמר, שואלים כולם? הנחזור להיות מה שהיינו, חביבי חופי יוון ותאילנד? האם דור ההייטקיסטים יחזור לקנות בניינים שלמים בהשקעה ממונפת, באמונה שהאקזיט מעבר לפינה? האם תל אביב תחזור אי פעם לימי הזוהר שלה כמטרופולין מפנק את יושביו, ולא ערמת פסולת בניין, מחסומי כבישים ושפע תירוצים למה אף פרויקט פיתוח לא הסתיים כפי שנכתב על השלט ביום הקידוח הראשון.

בשנתיים האחרונות לא הפסקתי להתפעל מהמסירות, הנדיבות והרצון הטוב של כולנו לעזור. מרוב אירועים ומלחמות קשה לזכור איך קלטנו את המפונים, איך תרמנו ללוחמים, איך בישלנו אוכל בייתי למגויסים, ותמיד אפשר היה לקרוא מודעה בפורום השכונתי, "מי נוסע מחר לצפון או לעוטף? דרוש שינוע של ארגזי אוכל, עוגות לשבת, תחתונים וגופיות".

מתכוננים למצב "המתן"

שנתיים של כאב שותק. של תעוקה מתמשכת שכולכם לבטח חשתם כמוני ולא הוסיפה לבריאות. התעוררות עם צליל נוגה במחשבה על אזרחים כמונו שנחטפו ממיטתם ב-06:29, ואף אחד לא מוכן לקחת על זה אחריות.

תקופה בה הבית שלנו בשלב מסוים הפך למחסן ציוד למפונים כאשר שאשתי, הצדקת, קלטה בדירות פנויות בשכונת "מעוז אביב" שנרתמו בנדיבות לסייע למשפחות המומות מהדרום. השכנה שלי שרון אימצה יחידת יהל"ם, ומעבר לאיסוף דברים מהשכנים, היא מקבלת מבית הקפה השכונתי את כל העוגות שלא נמכרו בסוף היום כמתנה ליהל"מנים שלה. נציג היחידה מגיע דרך קבע אלינו לחניון ויוצא משם עמוס בכל טוב מדי שבוע. פעילות שנמשכת עד עכשיו. ומה יהיה הלאה? אנחנו בינתיים בהפסקת אש רופפת. האם התל אביבים יכולים לעבור למצב "המתן" עם טוב הלב שלהם?

אחרי סיום הריחוף האופורי בפסטיבל השיבה הביתה, נחזור לדרוך על המדרכות העקומות של העיר. נחזור לקלל בפקקים. נשנא את מי שמוכר לנו כוס קפה הפוך בעשרים שקל וסלט עלי חסה במאה שקלים. נעקוף את התור, כי לנו יש רק שאלה. ואולי אולי בסוף העונה הפועל תל אביב תפתיע אותנו ותעשה דאבל ותזכה להוביל את הליגות בכדורסל ובכדורגל. אבל בשביל זה, צריך מאמן כמו טראמפ.