עשר שנים אחרי

 

במשפחה שלי חוגגים בר מצווה פעמיים. מרבים בשימחה במשפחה מרבת כעסים ומריבות. שנה אחרי שאימי עזבה את הבית הגעתי לגיל בר מצווה. האירוע השמח הראשון אחרי שנים של מריבות, שתיקות, אריזת מזוודות לפרידת נסיון, ודמעות.

כשאבא ואימא נפרדו - הם ממש נפרדו. לגמרי. אף מילה. ממש. ללא מפגשים. עד שהמוות יפריד ביננו - צ׳ילבות לנצח. וכך היה עד הסוף.

אז כשאבא ערך לי מסיבת בר מצווה עם המשפחה מתל אביב והחברים שלו , שבוע לאחר מכן בבית אימי הגיעו כל החברים והמשפחה מחיפה לבר מצווה שלי. שידור חוזר רק בלי עליה לתורה. היו שם אורחים שחגגו בפעם השניה את אותו האירוע. את זה רק אני והם ידענו.

למה אני משתף אתכם בזכרונות של ילד מגיל 13 - כי כבר עשר שנים אני עולה מדי שנה לקבר אימי שבוע אחרי שעליתי לקבר אבי. כמקובל אצלנו במשפחה. כמו פעם. שבת בדובנוב ושבת בדירה שלה ברחוב סוטין.

פברואר, חודש בתי העלמין שלי. פעם בקריית שאול ופעם בירקונים. תנצב״ה.

האימא שלי -

מי שלא לימדה אותי לקרוא, אבל כנראה הניקה אותי ואת שני אחי בחלב מועשר ב-DNA של כשרון כתיבה לא מבוטל. השלישיה - אבי המצחיק, אלון המוכשר משלושת האחים ללא ויכוח ואני, שמשרבט פה כל שבוע באדיקות על הרגעים המחוייכים של חיינו.

תמר רובינוביץ שלמדה בבית הספר הראלי בחיפה במלגה כי להוריה לא היה מספיק לממן את לימודיה שם,

תמי מהפלמ״ח שהתגייסה בגיל 18 למלחמת השיחרור לחזית הדרום ומשם כבשה כמעט לבדה את צפת עם חבריה מהפלמ״ח.

תמי העיתונאית, שהפכה מחיפאית ביישנית לאושיה חברתית בבוהמה התל אביבית.

האימא שלנו, שבחרה להיות עצמאית וחלוצה בתחום האימהות ולא התביישה להודות שלטובתנו עדיף כי נישאר לגדול עם אבינו ולא כמקובל עם אימא עסוקה במרוץ אחרי פרס סוקולוב.

האישה שהמליצה לכל מעריצותיה שלא ללכת בדרכה, לחרוק שיניים ולא לפרק המשפחה.

שהצחיקה את כולם בספר ”בעל זה דבר מצחיק” ובערב בכתה מגעגוע לחיים של פעם. לפני הצחוקים. עם משפחה משעממת אבל ביחד ולא פזמונאית שמתבדרת ברוח ונעלמת בתום ימי האהבה.

עשר שנים.

עד היום וותיקי תל אביב זוכרים את ספריה. ארבעים ספרים, אלפי טורים, מאות חברים, עשרות בני משפחה הגאים בדודה המצליחה, שלושה בנים, שני בעלים ותמי אחת.

יהי זכרך ברוך!

צילום - ידיד המשפחה, בוריס כרמי. ממאגר הצילומים בספריה הלאומית. הפתעה שחבר איתר עבורי לאחרונה. יהיה זכרו של הצלם כרמי ברוך. 

האקזיט שלי

 

חברים, עשיתי אקזיט. כן, גם אני הצטרפתי לרשימת בחורינו הטובים שליד שמם אפשר לכתוב – עשה אקזיט. זה סיום של מהלך לא פשוט: עבודה קשה, לילות לבנים, שדרוג גרסאות, התאמה למציאות משתנה, הוספת שכבת AI מתקדמת, וגם מו"מ עיקש על המחיר – אקזיט מהסרטים.

לסיפור שלי יש סוף טוב. הרי אקזיט תמיד נתפס כסוף טוב – כזה שרק מעטים מגיעים אליו. זה התואר של מי שחוצה את קו הסיום, חותם על הסכם המכירה ולא ממצמץ ראשון, זה שמבין שהוא הגרסה הטובה ביותר של עצמו, והמחיר? בהחלט משקף את ערכו האמיתי. לדעתו, כמובן.

במעגל הקרוב שלי יש כמה חברים שכבר עשו את זה. הבן של ש' עשה את זה פעמיים, ובקרוב – בעזרת השם – גם בשלישית. בן הדוד שלי כבר איבד ספירה, ובסדר הפסח, כששואלים “מה נשתנה”, כולם מסתכלים עליו לשמוע על האקזיט האחרון. אפילו שותפי לקפה של הבוקר הגשים לאחרונה את החלום הישראלי, ואני מציג אותו בגאווה קלילה בפני מי שעדיין לא מכיר אותו: “תכירו, זה ר'. הוא עשה אקזיט.”

לא חשוב אם אתה פרופסור להיסטוריה, מנתח מוח, שופט מחוזי, לוחם סיירת או עיתונאי חוקר – אקזיט הוא הקלף המנצח. הג'וקר. החלום של כל אם עבריה, שבנה ישלים לפחות אקזיט אחד בקריירה, במקום תואר ברפואה או עריכת דין, כמו פעם.

כל אחד והאקזיט שלו – מכירת חברת רחפנים, פריצת דרך בסייבר, המצאת אביזר רפואי מציל חיים, או ספר שמלמד את הדרך לעושר מוחלט. לאחרונה גם בעלי מסעדות שכונתיים הולכים עם חיוך רחב וכיסים תפוחים. קנו אותם.

לי מעולם לא הייתה מסעדה. את התואר במדעי החברה סיימתי כמה שיותר מהר, כי הבנתי שהחיים האמיתיים קורים מחוץ לקמפוס. לתכנת אני יודע רק פורטרן – עם כרטיסיות קרטון מנוקבות. הידע שלי בטכנולוגיה מסתכם בניסיון של משתמש מבולבל עם מחשב DOS, מודם של 8 קילובייט לשנייה ומשחקי טטריס ראשונים. באמצעות מעבד התמלילים “אינשטיין” – שלא היה ממש גאון – כתבתי את המאמרים הראשונים שלי ב"מעריב", לפני כארבעים שנה. רזומה די עלוב למי שחולם על אקזיט.

45 שנים עבדתי על האקזיט שלי. ההשקעה הכי טובה שעשיתי. אני לא מכיר הרבה אנשים שהתמידו כל כך הרבה זמן בשביל אקזיט אחד. אבל בסוף זה השתלם. המסר שלי למי שמוכן לשמוע פשוט: תתמידו. האקזיט יגיע. גם אם זה לוקח זמן – אל תתייאשו. עובדה.

אחרי 45 שנה, הגיעה ההודעה: זהו. נגמר. הגעת לאקזיט. מעכשיו אתה לא חייב לעבוד על זה. החלום הוגשם. אפשר להישאר על חוף הים ולשחק מטקות עם החבר'ה. היעד הושג. כל חודש חשבון הבנק שלך יזוכה בתמורה למאמציך הרבים לאורך כל השנים.

לא אשאיר אתכם במתח – היציאה לגמלאות היא האקזיט שלי.

להבדיל מהחברים שמזלם שפר עליהם, אני לא סופר מליונים, השקעות או מניות. אבל גם אין צורך לדאוג לי. כאזרח ותיק למדתי ליהנות מהשקט שאחרי הסערה, מהגמלה החודשית, מ"שלישי בשלייקס" וחופשי חודשי ב"רב־קו זהב", מהזכות לקיצור תורים, מהנחות לקשישים, ואפילו מהמבט המחויך של הנוער שמפנה לי מקום באוטובוס.

עולם הוותיקים הוא אקזיט בפני עצמו. הפרלמנטים של הבוקר בבתי הקפה הם ההוכחה שאפשר להיות מאושרים גם אחרי גיל 67 – כל עוד משאירים את כרטיס קופת החולים במגרה בבית.

והמיליונים? זה כבר באמת לא משנה. בסופו של דבר השאלה היא לא איפה הכסף – אלא כמה אתה מאושר.

הרי לאיש אין מושג כמה כסף באמת צריך אדם אחד. מה זה “הרבה”, ולמי חסר. כמה שווה האקזיט, חוץ מתחושת מימוש? הרי כבר שמענו על כאלה שכל הכסף שבעולם לא עזר להם כשחלו. סטיב ג'ובס, עם כל ההון והחזון, לא ניצל ממחלה קשה.

ובסוף – כמה ארוחות צהרים כבר יכול בן אדם לאכול ביום?

עכשיו כבר מותר להסיר את הסרטים הצהובים

נדלקתי. שוב. הפעם על דו-גלגלי חשמלי חדש. האלגוריתם ברשתות החברתיות כבר מכיר אותי טוב מדי; אני פתי צרכני קלאסי שמתלהב מניקלים נוצצים, נהמת מנוע (גם אם היא מלאכותית), פניה חדה בהשכבת גוף, ואפשרות איכסון נדיבה לכל הפינוקים שאנחנו קונים בשוק ביום שישי רגע לפני שהבסטות נסגרות.

זה בדיוק מה שחיפשתי בשנתיים האחרונות, אבל הראש שלי היה במקום אחר לגמרי. חיפשתי אופנוע לא מהיר מדי - כי 130 קמ"ש זה כבר גדול עלי. חיפשתי דו-גלגלי שלא שוקל רבע טון. משהו חשמלי. ולמה? כי אין סיכוי שאחזור לתמסורת הילוכים ידנית, וכי הגיע הזמן שאפסיק לחפש חלקי חילוף יקרים ונדירים לאופנוע קלאסי שג׳יימס דין כבר רכב עליו. חיפשתי משהו ידידותי להפחתת זיהום האוויר, והכי חשוב, חסכוני - כי הביטוח על כלי חשמלי עולה פחות מחצי ממה שאני משלם היום על הסוזוקי הוותיק.

נדלקתי, ומיד נרגעתי. נזכרתי בן כמה אני. 72. נזכרתי בכל השבועות, הנדרים וההבטחות שהבטחתי לעצמי, כי השנה אני יורד מהאופנוע. הבנתי שהתגובות שלי באירועי קיצון אולי משתבחות וורבלית - בערבית עסיסית שיוצאת ממני כשנהג שליחויות מסכן אותי - אבל האינסטינקטים הפיזיים שרכשתי על הכבישים מזה חמישים שנה ויותר, רק כהים ומטשטשים מיום ליום. אם אני חוזר כל פעם בשלום ממשימות בלב תל אביב, זה רק כי יש לי הרבה מזל, לא בגלל שאני רוכב-על.

אני תל אביבי ששונא לנהוג בתל אביב. אני עירוני עם נשמה חופשית שעדיין אוהב את הרוח השורקת בנתיבי איילון (כשהם פתוחים). אני מעדיף שני גלגלים, ואני זה שנדחק לצידך בשול הדרך כשאתה מקלל את חולדאי ואת אנשי הרכבת הקלה שהרסו לנו את העיר. זה מסוכן, נכון. אבל גם להתרגז זה לא הכי בריא, ולאחר באופן קבוע לפגישות בגלל המפגע התורן בדרך לא מוסיף לי אורך רוח או אריכות ימים.

ואולי, מה ששומר עלי באמת, זה השרוך הצהוב הקשור לידית הכידון בשנתיים האחרונות. סרט בד צהוב שמתנופף ברוח ומזכיר לי כל פעם מחדש, כבר יותר משנתיים, את החטופים המוחזקים מעבר לקווי האויב. חטופים חיים וחללים. תינוקות אדומי שיער, אמהות לביאות, לוחמות, ונערות שרק ירדו לבלות במסיבת טבע ונקלעו לפוגרום בלהות; חיילים אמיצים שנכנעו בלית ברירה וקיבוצניקים שנדהמו לראות את השכנים שלהם מעבר לגדר באים עם רצח בעיניים וגרזנים ביד, לבזוז את הקיבוץ ולהרוג כל מה שזז.

זו רצועה צהובה שקיבלתי בכיכר החטופים בימים הראשונים של מחאות BRING THEM HOME. היא בקושי שרדה את השמש הקופחת, הגשם, הקור והחום - ממש כמו החטופים ששוחררו; צלליות רזות ועצובות של עצמם. אנשים יקרים שכולנו מחבקים עד היום, בתיקווה לימים טובים כמו פעם. לימים שבהם לחיות בבארי היה 90 אחוז גן עדן, ועשרה אחוז "צבע אדום". והרוב לא ממש קובע.

אבל השבוע רן חזר. כמעט שנתיים וחצי אחרי הבוקר המקולל ההוא. מהדורות החדשות מלאו בצילומי קיפול כיסאות, תלישת שלטים, הורדת מדבקות מגנטיות מהמכוניות - ומחיקת השלט האחרון בכיכר החטופים שזעק "להחזיר את רן עכשיו!".

עכשיו אני יורד לגזור את הסרטים הצהובים מידית המכונית ומכידון האופנוע. לקפל את חולצות קפלן, את השלטים מכיכר עזריאלי, מכיכר הבימה, מרחבת מוזיאון תל אביב, ואת הדגל שהתנופף שנתיים אצלנו במרפסת. לקפל ולקוות כי לעולם לא עוד. שנהיה חכמים ולא צודקים, בטוחים ולא רחמנים, שנהיה ביחד. שניהיה אחים לנשק גם במלחמה לשלום, ושהציונות תנצח את הציניות.

FIND MY PHONE

 

גנבו לי את הטלפון. הבנה מיידית, חד־ערכית, חדה וכואבת. הלך לי הטלפון. לא שכחתי, לא הנחתי בחדר השני, לא נשאר באוטו. הטלפון שלי איננו. נקודה.

זה התחיל כל כך אחרת. בוקר תל אביבי רגוע, מקיאטו ארוך, חבר טוב ושיחות של הורדת דופק אחרי שעה בחדר כושר. רצינו פשוט ליהנות מהכיף הראשוני, ממה שבספרות מכנים לעיתים "רגעי חסד" (Grace) – אותם רגעים נדירים שבהם אנחנו מתעלים מעל היומיום ונמצאים בנוכחות מלאה, במצב של Being. הטלפון שלי נח על השולחן, הפוך ושקט. שלא יפריע לאושר הזה.

הרקע היה מושלם. להיות נחמדים. לומר שלום לאדם חייכן בשולחן סמוך, ירון. מסתבר שהוא חוגג. נעים מאוד, מזל טוב ליומולדתך. השיחה זרמה מהר מאוד לעולמות התוכן שלו, לספרו החדש שבהתהוות. ירון דיבר בלהט על מהות החיים, על ההוויה של אהבה כדרך חיים. הקשבתי לו, זורם עם ההגדרות המדויקות. אצלו, כך למדתי בין לגימה ללגימה, האהבה היא לא סתם רומנטיקה מתוקה; היא עניין של זהות, של חיפוש אחר מקום בעולם ותיקון לנפש.

בזמן שהוא מדבר על אהבה כמנוע לחיפוש עצמי, אני בראש כבר מתכנן לו זיקוק על עוגה, מנסה לייצר עבורו רגע של שייכות בתוך המציאות המורכבת. נפרדנו בברכות, ירון יצא לדרכו שמח וטוב לב, ואנחנו נשארנו עם הקפה. ובלי הטלפון.

רגע. איפה הטלפון?

פתאום, כל הפילוסופיה הנשגבת על "הוויה והשלמה" התנפצה אל מול המציאות הקטנונית. מה מעניין איפה האהבה כשהטלפון שלי איננו? באותו רגע הרגשתי בדיוק כמו הדמויות בספרו של ירון "איחרתי לאהוב" – חוויתי כמיהה מתמדת, חמקמקה, המלווה בתחושת החמצה צורבת. הטלפון, העוגן שלי לזהות ולתקשורת, נעלם, והשאיר אותי עם תחושת הניכור שהוא מיטיב לתאר.

רצתי אליו לפני שהספיק להתרחק. "לקחת לי את הטלפון בטעות?".

"מה פתאום", הוא חייך חיוך של אנשים מוארים, "הנה הטלפון שלי ביד".

נכנסתי למוד גשש-בלש. אין בקפה הזה מלצרים זרים, אין עוברי אורח חשודים. המזל הוא שבעולם ה-AI הכל מתועד. מנהל הקפה שולף מיד את הצילומים, והנה הפואנטה הטרגית-קומית, ממש כמו בסיפוריו של ירון: רואים בבירור כיצד במהלך שיחתנו הערה על האהבה הנשגבת, הסופר המתלהב פשוט הכניס את הטלפון שלי לכיס שלו. עניין של הרגל. כמה אירוני. האיש שמדבר על אהבה כחיפוש אחר גאולה פרטית, לקח לי את הגאולה הפרטית שלי (האיפון) והלך.

המבט על הסיטואציה הפך באחת לאירוני, אך בו בזמן מלא חמלה – הוא לא גנב חלילה, הוא פשוט היה כל כך בתוך ה"הוויה", שהוא שכח את ההפרדה בין שלו לשלי. אהבה היא ביטול האגו, לא? אז הנה, הוא ביטל את ההפרדה בין המכשירים.

בעולמנו אין אלמונים. איתור מהיר בפייסבוק, טלפון, והאבדה חזרה הביתה אחרי דקות של חרדה קיומית. כשהטלפון חזר לידיי, חיבקתי אותו. "התגעגעתי!", אמרתי. באותו רגע הבנתי משהו על הכתיבה של ירון דרך החיים עצמם: החיים שלנו נעים כל הזמן על המנעד הזה – בין תסכול וחרדה על מכשיר אבוד, לבין רגעים של חסד והשלמה.

אז אולי לא "איחרתי לאהוב", אבל כמעט איבדתי את הטלפון. ובסוף, גם זו סוג של אהבה – הצורך הזה בחיבור, בשייכות, אפילו אם זה רק למכשיר דיגיטלי שמחבר אותנו לעולם.


נ.ב. לכל המתוחכמים שבטח ישר קפצו עם ההצעה - להפעיל את הפונקציה FIND MY PHONE ולאתר את הטלפון האבוד, תרגיעו. משימה בלתי אפשרית. אני דפוק לגמרי. כל הסיסמאות שלי רשומות בטלפון כמו אצל כולכם...

"הספסל האחורי" כבר לא נוסע באוטובוס

 

אותי לא בחרו לוועד הכיתה. עובדה. לא הייתי מהמובילים החברתיים, לא כיכבתי בריקודי עם, והרומן שלי עם "צופי דיזנגוף" הסתיים במחנה קיץ אחד שבו נשלחתי הביתה בבושת פנים. המדריך תפס אותי במגורי הבנות. סתם, אל תפליגו בדמיון; רצו להרתיע את כולם אז בחרו את החנון הכי גדול במחנה ושלחו אותו הביתה למען יראו וייראו. האמת היא שרק נכנסתי לשמוע מוזיקה מהטרנזיסטור, והמדריך, בחושים של קולונל, סימנה אותי כמטרה.

לא שלא רציתי להיות שם, בספסל האחורי של האוטובוס, במחלקת ה"מקובלים". המגניבים של הכיתה. אנחנו ישבנו מקדימה, חבורת החנונים, ושמענו משם רק צחוק מתגלגל ורשרוש של ממתקים יקרים. לימים ראיתי שכל השובבים מאחור פשוט החליפו את הספסל האחורי במושב של מחלקת עסקים. אותם צחקוקים, אותן נשים יפות, רק שהפעם הארוחה מוגשת בכלי פורצלן ולא במגשי פלסטיק של מחלקת תיירים.

אבל אני לא מקטר. אחרי מסלול הכשרה של שבעים שנה, אני מפרגן לחברים שעקפו אותי בדרך אל האושר. בכיתתנו, בשורה הראשונה מול המורה ישבו אז בקביעות שני ילדים חכמים. הם לא רצו 100 מטר ב-12 שניות, אבל קראו את "סירס-זימנסקי" לפני השינה. אודי ועוזי. שניהם מובילים בתחומם עד היום. אחד משני הילדים החכמים דאז, פרופסור עוזי, הגיע לביקור מולדת. סיבה מצוינת לאסיפת כיתה מסביב לבר תל אביבי.

ערב בלי אג'נדה. על נוסטלגיה לא דיברנו - מי באמת זוכר מה קרה לפני חמישים שנה? על פוליטיקה ויתרנו מראש. מה נשאר? המלצות על יעדים לתיירים עם שלפוחית רגיזה, עם חרדה קבועה לדרכון שנשכח בכספת שנזכרים בו אחרי חצי שעה מעזיבת המלון והמשקל העודף של המתנות לנכדים במזוודה.

הגענו ל"אסיפת הכיתה" שאירגנתי מכל קצוות הארץ. אם תסתכלו בצילום המצורף, תראו שלא השתננו כלל מאז סוף י"ב, כשהתגייסנו למלחמת יום כיפור. אנחנו דור הסג"מים של המלחמה ההיא. אירוע מכונן שחשבנו שיישאר הכי כואב, עד שהגיע ה-7 באוקטובר.

אראלה וחזי שתו נגרוני, הקוקטייל המנצח. רותי, ששומרת על בהירות מחשבה, הזמינה אספרסו קצר - זכר לימיה כסטודנטית תפרנית באיטליה. מוטי, שעוד מציל נפשות בחדר מיון בבוקר ורושם זריקות הרזיה לחברים השמנמנים שלי אחר הצהריים, לגם וויסקי 12 שנה. אם שותים מעט, שיהיה איכותי.

ישבנו שם, חבורת אזרחים ותיקים שפלשה לבר של צעירים. הם הביטו בנו במבט של "מה אלה עושים בבר שלנו?", ולא הבינו.

זהו. חזרנו. אל בורות הוויסקי, ברזי הבירה, אל מחוזות ילדותנו, אל הדירות שירשנו מההורים או אל המגדלים ברוטשילד שנמצאים במרחק הליכון מכל מקום - ובטווח דקות פינוי אל המרפאה הסמוכה. שיהיה, ליתר ביטחון.

 אגב, מישהו יודע איפה הדפיברילטור הכי קרוב?

דלת דיגיטאלית

אנחנו גרים בבית משותף תל אביבי קלאסי. לא מגדל יוקרה מהעשור האחרון  עם לובי ממוזג מצופה שיש ושוער במדים שמברך אותך לשלום, מרחיק מעריצים מידוענים שגרים באחת מהקומות הגבוהות, ובעיקר מקבל חבילות מנציגי פדקס, צ'יטה וכל בחורינו הטובים על הקטנועים שדואגים כי הרכישה האחרונה בעלי אקספרס תגיע אלינו ישירות ובמהירות.

 אנחנו גרים בכיף בבניין בן 15 קומות, 60 משפחות, שעומד על תילו כבר 46 שנה. בניין שידע ימים יפים יותר, אבל עדיין עומד זקוף מול הלחות של מישור החוף. בית עם מזגני חלון, מהתקופה בה מיני היתה חצאית ולא מזגן. בכניסה אצלנו, כמו ברוב הבתים בעיר הזאת, עומד לו השומר האלקטרוני: האינטרקום החכם. זכר למכשיר המקורי, של שנות השבעים. שנים בהן בית ללא דלת זכוכית מוגנת במנעול מגנטי לא היה נחשב כבית משותף ראוי למגורים בטוחים.

לכאורה, זהו קו ההגנה הראשון. מערכת שאמורה לסנן את העולם שבחוץ ולהשאיר לנו את הפרטיות והביטחון בפנים. בפועל? מדובר במסננת עם חורים בגודל של שליח וולט עם קסדה.

מצעד האורחים הבלתי קרואים - בואו נודה על האמת, הדלת למטה נפתחת יותר פעמים ביום מאשר דלת של רכבת תחתית. זה מתחיל באשמורת האמצעית של הלילה. שליחים עלומים עם חבילות חשודות. מפיצות חמות, נודלס ריחניים ואריזות גראס מהטלגראם. רפואי כמובן. גל של נשנושי לילה עם שליחים לחוצים שמזמזמים על כל הכפתורים בפאנל עד שמישהו בקומה שביעית נכנע ולוחץ על הפתיחה רק כדי להפסיק את הרעש. אחריהם מגיעים אחרי הזריחה מחלקי העיתונים של הבוקר, בהמשך מתחיל זרם יומי -  מוכרי הביצים שמגיעים "מהמושב" (לך תדע איזה מושב), עודפי פירות מרמת הגולן שנקטפו היום בבוקר, מתרימים למען עמותות שמעולם לא שמעת עליהן, ונוכלים מתחילים שמנסים עלינו את מזלם.

בין לבין משתחלים פנימה כמובן גם  ספקים, מובילים, ארגזים ושליחי מרכול, שיפוצניקים מבוישים שעובדים בדירה התורנית שמשפצים אותה (תמיד יש אחת כזו) שתמיד מואשמים בלכלוך המעליות, וצבעים שמשווקים את עצמם כי "הם כבר עובדים בבניין". תוסיפו לזה את הדיירים המבוגרים ששכחו את הקוד, ואת האורחים המבוגרים עוד יותר שלהם שמנסים להבין על איזה כפתור ללחוץ ואם הסולמית היא לפני או אחרי הקוד או שניהם – וקיבלתם טיילת.

הסוד הגלוי של השכונה - והקוד? אוי, הקוד. האשליה הגדולה מכולן. האם יש מישהו בשכונה שלא יודע שהקוד הוא 1379? או אולי 0852? ובבניינים שחשבו שהם מתוחכמים, הלכו על 1414, כי הבניין הוא מספר 14 ברחוב. זו לא הצפנה צבאית, זו בדיחה עצובה. כל ילד שעובר ברחוב, כל שליח וכל מחלק פליירים יודע את הקודים האלה בעל פה. צריך רק להסתכל על פנל הלחצנים ולראות מה הלחצנים הכי משופשפים - ואז מספר הקומבינציות יורד ממיליון לבדידים. אנחנו משנים קומבינציות, ממציאים רצפים מתוחכמים, ויומיים אחר כך הקוד החדש כבר כתוב בטושים שחורים קטנים על המשקוף לטובת השליח הבא.

בשביל מה אנחנו צריכים את זה?  למה אנחנו משקיעים הון תעפות בתחזוקת מערכת עתירת חוטים שמזדחלת מהדלת הראשית ועד לפתח של כל אחת מ-60 הדירות? למה אנחנו מתקינים מערכות "חכמות" עם אפליקציות אלחוטיות שמשדרות וידאו מפוקסל של האורח לנייד שלנו כשאנחנו בכלל בעבודה? האם המערכת הזו באמת תגן עלינו? הרי המחשבה שמגנט חשמלי בדלת זכוכית יעצור איום אמיתי היא נאיבית. ב-7 באוקטובר הבא, חלילה, או "רק" מול חוסר המשילות הגובר ברחובות תל אביב, האינטרקום הזה יעיל כמו שמשייה בפני צונאמי. הוא לא יעצור מחבלים, הוא לא יעצור פורצים נחושים, והוא בקושי עוצר את החתול של השכנה.

מפתן חזק וחכם - אולי הגיע הזמן להפסיק לסמוך על ה"שומר" בכניסה ולהתמקד בקו ההגנה האמיתי: דלת הדירה. שם המשחק הוא סוג של פלדלת מרובת בריחים. שם ההשקעה משתלמת. במקום להשקיע בחוטים בקירות של הבניין, עדיף להשקיע במנעול חכם לדלת הפרטית. גאדג'ט לא זול, של כמה אלפי שקלים כולל התקנה, עם מצלמה, קודן וקורא טביעת אצבע - עוד משחק להורה לא מאותגר טכנולוגית בעידן הבית ה-AI.

מנעול ביומטרי שמזהה את טביעת האצבע שלנו (כי מי זוכר איפה המפתח), או נפתח מהאפליקציה עבור העוזרת יום לפני שאנחנו חוזרים מחו"ל, כדי שנכנס לבית נקי וריחני. זה הביטחון האמיתי, וזו הנוחות האורבנית המתאימה לנו.

ובכל זאת, עוד יתרון אחד קטן - אבל רגע לפני שאני מציע לוועד הבית לפרק את האינטרקום ולמכור אותו לברזל, בדמיוני, מקרה אחד שבו הטכנולוגיה הזו תוכיח את עצמה יום אחד. זה יקרה כשהנכד המזדמן שלי, (הבכור בן חמש הקיץ הזה) זה שעבר בשכונה עם החברה שלו וחיפש מקום שקט עם מזגן ומקרר מלא, מצלצל. אני בכלל לא בבית, אבל האפליקציה מצפצפת. הפרצוף המחייך שלו במסך, לחיצת "פתח" מרחוק, ויש להם מעון מוגן לשעתיים.

אז אולי האינטרקום הוא לא באמת כלי ביטחוני. אולי הוא בסך הכל שוער וירטואלי שמאפשר לנו להיות סבים נחמדים בשלט רחוק, ולתת לשליח של וולט להניח את האוכל ליד המעלית בלי שנצטרך לקום מהכורסא. גם זה משהו..

רוקנ'רול&אקזיט רומנטי בגיל 70

 

א. הגיע לגיל שבעים כשהוא מצויד בכל מה שגורם לחברים בני גילו להחוויר מקנאה: בלורית מפוארת על הראש, בטן שטוחה באופן חשוד, פרק ב׳ מהסרטים ואקזיט מהחלומות. אחרי שקיבלנו את ה-SAVE THE DATE לחגיגות השבעים שלו, התייצבנו עם חיוך, אבל גם עם לא מעט השתאות. זה ממש לא מובן מאליו לראות גבר בן שבעים מאוהב כמו נער, בטח אחרי רכבת ההרים הרגשית שעבר.

היו שם שנים לא פשוטות. הצלחה פיננסית מסחררת במשרד, ומנגד מחלה קשה בבית. שש שנים של מאבק וסבל שהסתיימו בפרידה כואבת מאשתו האהובה. אבל אז הוא יצא למסע חזרה לחיים - והצליח בגדול. כלומר, עם עזרה קטנה ומוערכת מהשכנה במגדלי תל אביב. אותה שכנה שהחליטה לקחת פיקוד ולסנן את התנועה הערה בקומה, עד ששידכה לאלמן הטרי את המועמדת המושלמת.

הלוקיישן שנבחר לחגיגה: מועדון "שבלול", בלב מתחם קרליבך המשתפץ לנצח. אחד המקומות הבודדים בעיר שבהם עדיין אפשר להזמין קומץ חברים לדרינק, נשנושים ולהקה חיה. הקהל? בליינים כסופי שיער עם היסטוריה משותפת, שמחליפים סיפורים על נכדים, המלצות לקיצור תורים ל-MRI ודיונים מעמיקים על אגן לא מאוזן ותוכנית להחליף את הברך המקרטעת באביב.

אחרי שכבר נגסנו ולגמנו, עברנו לחלק האומנותי-משפחתי. המצגת שהכינו הילדים (תמיד יש מצגת), האחות שבירכה בשם השבט המורחב, וחתן השמחה עצמו, שריגש את כולנו כשהקפיד להזכיר בכאב ובאהבה את אשתו המנוחה. ולהבדיל, את המיקרופון קיבלה זוגתו החדשה שהציגה את ההפתעה של הערב - להקת רוק וותיקה, "הסיקסטיס".

הלהקה זרקה אותי באחת לשלהי שנות השבעים. ימי שישי בצהריים ב"תל אביב הקטנה", המוסד המיתולוגי של האחים שאולי ברחוב הירקון פינת ירמיהו. אותם נגנים, אותם קאברים שאי אפשר לשבת מולם בשקט, רק שאז היינו צעירים ביותר משלושים שנה. לקינוח, היה עולה שם בזמנו ה"אלביס פרסלי" הישראלי - חיקוי מקומי עם פאות לחיים, בלורית עמוסת ברילנטין וניסיון חינני להיות מלך הרוק. אגב, נדמה לי שראיתי את אלביס לאחרונה על החוף בתל אביב. עדיין עם הגיטרה, עדיין עם הפאות, וכנראה שגם השיער השחור הוא כבר סוג של "תוספת". קצת כמונו, מנסים לשמר את הקצב, גם אם התפאורה משתנה.

בסוף הערב, כשהחברים נפרדו מהמארח הנרגש וחזרו לנהוג אל הפרוורים, הדעות ברכבים היו ודאי חלוקות. המפרגנים בטח אמרו "שיחק אותה, איזו זוגיות!". במכוניות אחרות, הנשמות הטובות (ותמיד יש כאלה) בטח מלמלו: "זה כבר לא לגילנו לרקוד ולהסתחרר ככה מול הילדים והנכדים, עם הסבתא החדשה שלהם". אני לא הייתי בכל המכוניות, אבל הייתי מספיק שנים בעיר הזאת כדי לדעת בדיוק מה נאמר.

הקרב על הבר

 

ערב. מורידים הילוך. מורידים דופק. מורידים פוטר חמים ממחלקת החורף בארון. אנחנו יורדים לקפה השכונתי. הערב אנחנו ביחד. אין ערב בנים. הפרלמנט של הוותיקים התפזר. חוג יוגה היה אתמול. הנכדים מחכים לנו מחר. הערב הזה הוא שלנו.

בר שכונתי. התזמון הוא קריטי: קצת אחרי ה-Happy Hour של ההייטקיסטים, ורגע לפני שהילדים בני העשרים כובשים כל פיסת נדל"ן פנויה בבר-קפה שלנו עם הלפטופים והחלומות שלהם. זה לא באמת משנה אם זה בבזל המתברגן, בירמיהו הצפוני או בלב הבום של דיזנגוף פינת נורדאו – הטקס הוא קבוע, כמו טקס הדלקת המשואות, רק עם פחות פאתוס ויותר אלכוהול. ערב זוגי צפוף ונעים.

המארחת, צעירה תל אביבית שעוד לא נולדה כאשר רון חולדאי הפיל את המיג 21 הראשון שלו, מביטה בנו במבט בוחן, כמעט אנתרופולוגי, כאילו הדודה והדוד שלה מהקיבוץ הגיעו לביקור בעיר הגדולה, ושואלת את שאלת ה-64 אלף דולר: "כמה אתם? בר או שולחן?"

על פניו, שאלה לוגיסטית פשוטה. בפועל? זהו מבחן אישיות אכזרי, סוציולוגי ואסטרטגי לבני החמישים פלוס. כמונו.

נתחיל עם השולחן. לכאורה, הבחירה הבורגנית, ה"בטוחה". בדמיון שלנו, הניזון מסרטים צרפתיים, זוגות בגילנו יושבים ליד שולחנות עגולים בפריז, מביטים עמוק אחד לשנייה בעיניים ושותים יין אדום. פרימיטיבו בבקשה, שיהיה עפיץ ובעל גוף. רומנטיקה קלאסית. אבל בתל אביב? השולחן הזוגי הוא מלכודת דבש. הוא נמוך מדי (לקום ממנו זה פרויקט הנדסי), והוא תמיד מתנדנד. זהו חוק פיזיקלי עירוני שטרם פוצח במכון ויצמן, אבל נפתר מקומית עם כמה מפיות, אילתור עם סכו"ם, או טריז עץ מאולתר. יתרה מכך, השולחן מציב אותך בקו האש של המדרכה. צפצוף הקורקינטים החשמליים הוא פסקול הבאגט המודרני, שליחי וולט מנווטים בין הרגליים שלך, ואתה יושב בתוך ענן עשן סמיך, של מי שלא מאמין לשלט "העישון אסור" או סתם מתעלם ממנו באלגנטיות. כשאתה יושב בשולחן, אתה קהל שבוי. אתה חלק מהריהוט הסטטי. כבד, נייח, ומחכה לחשבון.

מנגד, הבר. הו, הבר. המקום הטבעי של הקשיחות במערבונים, הדרינק המיידי במאורות המעושנות בסרטי הבלשים, מקור הצ'ייסר ופיינט הבירה הקרה. מוקד הפיקאפ וההכרויות. המקום בו נפגשים המיתוסים של החבר'ה המגניבים שתמיד רציתם להיות. החרמנים יפי הבלורית עם חיוך של מי ששתה כוסית אחת יותר מדי. המגניבות עם הרגליים היפות והשיער החלק. הצעירים שכבר לא נהיה כבר. ועכשיו - פנטזיה ברת מימוש לשעה קלה על הבר.

על הבר יש גם את העניין הפיזי, כמובן. לא נכחיש. הטיפוס על כיסא הבר הגבוה דורש מיומנות אקרובטית שאבדה לחלקנו אי שם אחרי הביקור האחרון באורטופדית ב', או אחרי חופשת הסקי ההיא שעלתה לנו ברצועה צולבת. הטיפוס הוא מבחן אומץ. אנחנו מתכופפים כמו מרימים משקולות אולימפיים עם דגש על מניעת פריקת דיסק, ואז נוחתים בבום קטן, אבל חגיגי, על המושב. אבל ברגע שהתמקמת? או, אז אתה בעמדת כוח.

הישיבה על הבר היא ישיבת "קוקפיט". תנוחת הטנדם הקלאסית. יושבים כתף אל כתף, לא פנים מול פנים. זה משנה את כל הדינמיקה הזוגית. אחרי שלושים שנה, אנחנו לא באמת צריכים להביט בלבן של העיניים כל הזמן. במקום לחפור אחד לשנייה על ענייני היומיום, הילדים, הנכדים שבדרך או הריביות בבנק, אנחנו הופכים לצוות פרשנים מיומן.

מגובה של מטר וחצי מעל הרצפה, הפרספקטיבה משתנה. אנחנו צופים בתיאטרון האבסורד העירוני מלמעלה: הדייט המביך של הזוג הצעיר מימין (הוא מדבר על קריפטו, היא מחפשת את היציאה), ההייטקיסט שמנסה להרשים את המשקיע משמאל על מצגת מפית. מבט אחד בינינו הספיק כדי לדעת ששנינו חשבנו על אותו הדבר: 'ככה אנחנו נראינו? תודה לאל שהכרנו לפני הקריפטו'. זו האינטימיות של הבר, לא צריך מילים.

ההייטקיסטים מדברים על מיליוני דולרים, בעוד שאנחנו רק מנסים לזכור איפה חנינו את הג'יפון האורבני ולחשב כמה יעלה ג'ין וטוניק כפול בריביות של היום. הבר הזה הוא מרכז העניינים.

בניו יורק, הבר נועד ל"מינגלינג" וציד. בתל אביב, עבור זוגות ותיקים, הבר הוא המקום שבו אנחנו מזכירים לעצמנו שאנחנו עדיין חלק מהמשחק. אנחנו לא יושבים שם כדי לצוד, אלא כדי לוודא שהספארי עדיין מתפקד ושאנחנו עדיין האריות, גם אם קצת עייפים, אבל עם המון ניסיון.

הבטנו זה בזה. היא חייכה את החיוך הממזרי שלה, זה ששמור לרגעים של שטות, וסימנה עם העיניים למעלה. טיפסנו. לא כי אנחנו צעירים וקלילים, ולא כי נוח לנו לשבת על משטח עץ קשיח ללא משענת גב שיגרום לנו לקלל מחר בבוקר. בחרנו בבר כי בשולחן אתה מזדקן בכבוד, אבל על הבר אתה נשאר רלוונטי בחוצפה. ובינינו, אחרי עשורים ביחד, לפעמים הדבר הכי רומנטי שאפשר לעשות זה לשבת צמוד, לשתות ג'ין וטוניק (כי זה טוב למפרקים), ולצחוק בשקט ובהתנשאות קלה על כל אלה שעדיין מחפשים אהבה באפליקציות, בזמן שאנחנו רק מחפשים. רק לא זוכרים מה אבד לנו.

****************************************

נוביגוד על הבר

מעולם לא הלכתי למסעדה בסילבסטר. לא התחברתי לארוחות השף. לא לכמות המנות. בטח שלא לארוחת חצות מעיקה. לשמפניה מרדימה. למחיר המופקע. לחג של עוד קדוש נוצרי שונא יהודים. להתיוונות המזויפת עם ספירה לאחור לקראת איפוס המונה לעוד שנת מס.

אז השבוע, בחדוות ה"חג" שירד על העיר, ברגע האחרון מצאתי דווקא בצהרים מקום על הבר במסעדה המומלצת צ׳אקולי מול הגלים בחוף הדולפינריום. הגענו רגע לפני שסוגרים שם את המטבח, ברבע לשלוש, התיישבנו מול רון, הברמן החביב שטיפל בנו בנאמנות לאורך כל הארוחה.

לוקוס ברוטב טעים ביותר. עיקרית שווה בהחלט.

מסעדה ספרדית חדשה במיקום מנצח על חורבות הדולפינריום, עם הרבה שבחים בתקשורת והמלצה מחבר.

על הבר קיבלנו הסבר מפורט מאוד על כל המנות. טעימה מיין לפני שבחרנו. שרות צמוד וצ׳ייסר על חשבון הבית. ממש כיף.

אוכל ספרדי. טאפאס ונגיסות קטנות עם טעמים אחרים. הרבה מטוגנים. פירות ים. דג. הלכנו על כל התפריט בעונג רב.

במחשבה שניה - אפשר היה לוותר על הלחם הטעים שהעיק לי על המצפון והבטן בהמשך. סוג של תעוקת חזה קרדיולוגית המוכרת לחלקנו מאירועים אחרים שלא הסתיימו בטוב. אפשר היה לוותר גם על המטוגנים שפעלו שעות אחר כך במעלה הגרון כצרבת ספרדית מתמשכת. טעויות של טירון. גרגרן חסר מעצורים עם עיניים גדולות.

לפתיחה הגיעו שש מנות טעימות. עסקה מיוחדת למי שלא יודע לבחור. הכי פתיחה ספרדית שיש, שהלכה נהדר עם קברנה סובניון של קלו דה גת. וזאת הייתה רק ההתחלה.

נעצור פה. אני לא מבקר מסעדות אלא מבקר במסעדות. היו לנו עוד מנות טעימות, אבל הנושא פה הוא לא קולינריה אלא לבחור האם לפתוח שולחן במסעדה או לשבת גבוה על הבר?

לטעמנו - אין ספק. על הבר.

נכון שהכל אותו הדבר, המנות אותן מנות כמו בשולחנות, המלצרים משתדלים כמיטב יכולתם - רק שלנו היה יותר טעים, אישי, ומחויך על כיסא גבוה.

החשבון הסופי היה תל אביבי. כשבע מאות ש"ח כולל שירות. והיה שירות. מחירי המסעדה בארץ הוא נושא לדיון כואב נפרד. תודה לרון הברמן. תודה למקימי המסעדה צ׳אקולי, ביס מרענן על הגלים. נשוב לשם עוד לפני האביב.

לא משנה אם אכלתם אתמול לקראת חצות במסעדה של מושיק רוט באלפיים שח לאורח, או בפלאפל ניסים לקראת שקיעה - מאחל לכם שנה אזרחית טובה ומאחל לחברים שלי שנחזור שש שנים לאחור. כשבקבוצות הוואטסאפ רבנו בחיוך על נושאים בנאלים כמו ספורט או בחירת החומוס הכי טעים בגליל, בימים שיכולנו לטוס ליוון בחמישים אירו ולעוטף עזה נסענו לראות כלניות ולא אנדרטאות.

מועדון ה-72

 

תמיד היה משהו ממגנט, כמעט מכשף, בטרגדיה של "מועדון ה-27". ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון וקורט קוביין הפכו למיתוסים של "צעירים לנצח". אגדות של כישרון אדיר שקרסו ומתו לפתע בגיל 27. המיתוס הזה, שמרוח בצבעים עזים של גרפיטי על קירות מתקלפים, מוכר לנו סיפור רומנטי ומעוות על אמנים שחיו על הקצה ועזבו בשיא, לפני שתלאות הזמן הספיקו לגעת בהם. אבל אף אחד לא הכין אותי למועדון המפוקפק, האפור והכואב באמת שאליו נשאבתי השבוע במחשבותיי בעל כורחי: "מועדון ה-72".

זה לא מועדון של הרס עצמי בחדרי מלון אפלוליים מסמים ואלכוהול. זהו המועדון של אלו שהיו בטוחים שיש להם עוד זמן. הרבה זמן. דור שלם שמשקר לעצמו ש"שבעים זה החמישים החדש" וש"אנחנו רק מתחילים". אנחנו וה-AI נכבוש את הפסגה והאימורטליות בהישג מחקר אחד קטן. כשהשבוע, בהפרש מצמרר של יממה אחת בלבד, הצטרפו לרשימה הזו אבי מלר ומוחמד בכרי - שני אנשי תקשורת ותרבות מוכרים, ילידי 1953, ממש בני המחזור שלי - הבנתי שהסטטיסטיקה הפסיקה להיות מספרים יבשים בעיתון והפכה לדפיקה אלימה, חסרת נימוס, על הדלת.

אנחנו, ילידי 1953, אנחנו סיפור מיוחד. נולדנו אל תוך שנות הצנע, אל מדינה צעירה שרק לומדת ללכת. גדלנו בלי טלוויזיה, עם נפט לחימום ועם הורים שניסו בקושי לצאת  מפוסט טראומה של מלחמות תש"ח, להשתקם מהתופת של אירופה האנטישמית או מהטרנספורט שעברו מארצות המזרח. בנינו, לחמנו, עבדנו קשה, וכל הזמן הזה החזקנו באמונה שאחרי שנעבור את הכל - את המילואים, את המשכנתא ואת גידול הילדים - יגיע הזמן שלנו לנוח. לכן, תחושת המוות הזה מרגיש כמו הפרת חוזה. המועדון הזה לא מתאים לי.

האמת היא, שכשבן מחזור שלי בתיכון, קובי ח. , הלך לעולמו בפתאומיות בגיל 72, הופתענו לגמרי. למיטב ידיעתי קובי היה בריא, נראה מצוין, וערב אחד פשוט הלך לישון ולא התעורר. שלא כמו כוכבי הרוק הפרועים ממועדון ה-27, הוא נפטר כצדיק במיטתו - והשאיר אחריו משפחה, חברים והמון תוכניות שנשארו תלויות באוויר בלי קובי.

אני מסרב להשלים עם המועדון הזה. המוות בגיל 72 הוא אנומליה, תקלה במערכת, ולא גזירת גורל טבעית. נראה כי מישהו פשוט גנב להם מהכיס עשור וחצי של עתיד. זה מספיק זמן כדי לראות נכד עולה לתורה ואז מתגייס, לכתוב עוד כמה ספרים, לנסוע לעוד כמה יעדים אקזוטיים או פשוט לחיות את השנים שבהן התגבשנו למי שאנחנו. לטוב ולפחות מזה גם. כי זה מה שיש ועם זה ננצח ונגיע לקו הסיום אי שם עוד הרבה שנים.

הסטטיסטיקאים של הלמ"ס יגידו לכם שגבר ישראלי שהגיע לקו הגיל הזה, כבר צלח את כל המכשולים האפשריים: את מחלות הילדות של שנות החמישים, את הצבא והמלחמות, את הטיול הגדול שאחרי הצבא, מגיפות עולמיות, אינפלציות דוהרות, הקטל בכבישים והמחלות של גיל העמידה. לפי לוחות התמותה היבשים, הוא אמור היה למשוך עוד כמעט 14 שנה, לפחות עד גיל 86.

בעוד שהעולם חקר אם גיל 27 הוא קללה או צירוף מקרים, אנחנו שכחנו שהבונוס הסטטיסטי שקיבלנו על כך ששרדנו את שנות ה-20 וה-30 הסוערות שלנו הוא לא צ'ק פתוח לנצח. מועדון ה-27 הוא מיתוס שבנינו כדי להאדיר את הנעורים; מועדון ה-72 הוא המציאות הקרה והנושכת. בגילנו, כל פרידה כזו היא תזכורת לכך שאנחנו כבר לא נלחמים במוסכמות או בממסד כמו הנדריקס או מוריסון, אלא נלחמים על עוד  רגע של "זמן פציעות" שהחיים הקציבו לנו.

חבר, נסה לחשוב על זה כמו על ספר עב-כרס ומרתק שצלחנו את כל פרקיו המורכבים והסוערים, וכשכבר הגענו לאפילוג המרגיע, לחלק שבו הכול אמור להתחבר לכדי משמעות ושלווה - מישהו פשוט תלש באכזריות את הדפים האחרונים מהכריכה והשאיר אותנו עם סיפור לא גמור.

כמו שאמר גרושו מארקס, למועדון הזה אני לא מוכן להתקבל. מועדון ה-72 יצטרך להסתדר בלעדי. 

די!

 

עליה לרגל לירושלים? בשמחה, אבל רק ברכבת. אין סיכוי שאכנס עם רכב פרטי לעיר הכי קדושה, קסומה ופקוקה בעולם. נראה שמישהו לקח את התעלות התל־אביביות - עם הדחפורים הצהובים, הקונוסים המהבהבים, המומחיות בהפעלת פועלים שאין להם אלוהים ובראשם מהנדסי עירייה חסרי רחמים- ופשוט שיסף את עורקי התנועה של עיר אבותינו.

בחנוכה נקלענו לעיר הבלתי אפשרית הזאת. נתונים לחסדי התחב״צ, עם היכרות מינימלית עם הטופוגרפיה ההררית, מחזיקים ביד את הנייד ומנסים להבין מהאפליקציה איך לעזאזל יוצאים מכאן ומגיעים לתחנת הרכבת בהקדם - כי הרכבת, בניגוד לפקק, לא מחכה.

בגדול  אין לי מה לחפש בירושלים. האדמו"ר שלי שותה אספרסו קצר בחוף הצוק, ולמשרדי הממשלה לא אגיע עד אחרי הבחירות (בתקווה לשינוי). מוזיאון ישראל הוא מבחינתי אקס־טריטוריה עם גישה ישירה בכביש 16, כזו שעוקפת את הפגנת הפלג התורן המתוסכל של אותו יום. ובכל זאת, יש לי סיבה אחת מצוינת לעלות לירושלים: לחבק ולהיפרד לשבוע נוסף מסטודנטית יפת עיניים — בדיוק כמו האימא שלה, שהיא במקרה הזה גם אשתי. בתי.

על הדרך, ניסינו את שוק מחנה יהודה. הוא הפך למלכודת תיירים חסרת אותנטיות, רועשת ומעיקה. תפגשו שם הכול חוץ מירושלמים: תיירים מבולבלים, תל־אביבים מרוגזים, בעלי דוכנים שהם יותר יזמי נדל"ן המוכרים ערמות ממתקים זרחניים במחיר מופקע, וסבתות עם סלים - כי מישהו בסוף צריך לבשל את ארוחת שישי. חנוכה בשוק היה אירוע מתמשך של שמונה ימים ופקק אחד ארוך.

בזמן שבתל אביב ראש העיר מתעקש להפחית את המהירות המרבית ל־30 קמ״ש, בירושלים רק מייחלים ליום שבו יוכלו לנהוג במהירות כלשהי. שם, 30 קמ"ש זה חלום רחוק שאפשרי רק בסופ"ש או בעת "צבע אדום". כל הפגנה, כל מרתון, כל יידוי אבנים וכל משחק של בית"ר הם סיבה מספקת לתקוע את האורח לרגע נצחי בכביש, והלכה לה עוד רכבת.

רק אחרי נר שלישי בירושלים הבנתי כמה טוב לנו בתל אביב, אבל גם כמה המצב שביר. אם לא נזעזע את אנשי משרד התחבורה בדרישה למינימום חופש תנועה — הגורל הירושלמי יגיע אלינו. התייאשתי מציפייה לחניה; אני כבר מכור ל־WAZE כי אין לדעת איזה נתיב ייחסם הבוקר לטובת "הקו הסגול", "האדום" או סתם משאית "פינוי בינוי".

אי אפשר להתיר את הפלונטר הזה במהלך חיי, אז בבקשה-תפסיקו להציף את הכבישים במכוניות חדשות נוספות. תתחילו לגרוט מכוניות, תאחסנו כל רכב שני בנגב עד יעבור זעם והתחתית תתחיל לעבוד. ובינתיים? רק תנו לי אפשרות לעלות על אוטובוס ולברוח לאן שהוא מחוץ לערים החנוקות, לפני שכולנו נחטוף התקף זעם בלתי נשלט. די!

סיפור מתח ואהבה מקומי

 

 

הקמנ"ק, החיילת והנס של הרשת במלאבס: כך מצאנו אהבה חדשה במקום האהבה האבודה; האם המקומון יכול לשדך צעירים בני 80?

לפיני, קצין בקרה מהיב"א (יחידת בקרה אווירית) הדרומית במצפה רמון של שנות השישים, הייתה יד חזקה. לא בפוקר, אלא בהורדת ידיים מול חיילים משועממים בשק"ם. הוא היה בחור מוצק, מפתח תקווה, עם לב זהב וציניות נעורים. כשנתיים לפני מלחמת ששת הימים, כשרחל'ה הצעירה הגיעה כחיילת ליחידה, תוך ימים ספורים היה ברור לכולם: היא בת הזוג של הקמנ"ק, קצין מערכות הנשק ביב"א - האחראי על הגנת שמי המדינה 24/7, והדמות המבצעית הכי בכירה והנערצת ביחידה.

"לפיניל'ה, יקירי האהוב מכולם, שמור נא תמונה זאת על לבך ממני רחל'ה האוהבת אותך לעולמים אהבה עז", כתבה רחל ביום פתיחת המלחמה ביוני 67', על תמונתה שהפקידה בידיו. זו הייתה הבטחת נעורים חרוטה בדיו, אך שנתיים לאחר מכן, הדרכים נפרדו. משפחתה של רחל עודדה אותה לחפש פוטנציאל אקדמי גבוה יותר מאשר שירות צבאי.

עברו שישים שנה. פיני הקים משפחה, מצא אושר, חי באושר כזוג נשוי במשך 55 שנים, והתמונה הישנה עם ההקדשה הרומנטית נותרה שמורה במגירתו הפרטית, בין צילומי נכדים. עד לפני מספר חודשים, אשתו של פיני נפטרה לאחר מחלה קשה. והוא, אלמן טרי בן שמונים, החליט לצאת למסע חיפוש מותח ודחוף: לאתר את רחל, אהבת נעוריו האבודה. רגע לפני שבריאותו תיפגע, הוא קיווה לנס, למועד ב' של החיים. לחזור לעבר. לאהבת נעוריו. לרחל שפירא שנעלמה לו ואחרי למעלה מ-55 שנים ועכשיו נזכר שאף פעם לא מאוחר לומר דברי אהבה, או לפחות להיזכר ביחד כמה היינו צעירים וטיפשים.

פיני, מבוגר ממני בכמעט עשור, פנה אליי, חבר ותיק וקצין זוטר שלו לשעבר, כדי שאסייע לו בעולם המסתורי של הרשתות החברתיות. יצאנו לדרך עם מעט רמזים: השם רחל, העיר פתח תקווה, שנת לידה 1947, מזל עקרב, והעובדה שסבה היה זקן השומרים אברהם שפירא. אלמנטרי, לא?

הפאזל התחיל להצטמצם. פרסמתי פניות בקבוצות פייסבוק של וותיקי מלאבס ותל אביב, אך ללא הצלחה. אפילו ראש עיריית פתח תקווה התלהב לעזור, אך השם הנפוץ, רחל שפירא (שכנראה שינתה שם משפחה לאחר נישואין), לא קידם אותנו. המסע הפך לאתגר. יקי אופיר, חוקר פרטי מנוסה ששיתפתי בסיפור, התלהב והצטרף פרו-בונו אלינו למסע. צוות מחזירי האהבה הישנה מהיב"א הדרומית לפתח תקווה של המאה ה-21 החל לעבוד.

החיפוש דרך מאגרי המידע העלה מספר מועמדות. כולן נשאלו אם היו ביחידה בשנת 67', אך כולן השיבו בשלילה. לא ויתרנו. נזכרתי בחבר היסטוריון, פרופ' אודי מנור, שהצליח לאתר את הסופר אהוד בן עזר, שכתב על אברהם שפירא. מהר מאוד קבלתי מבן עזר את פרטי הקשר של האח החורג של אותה רחל שפירא, החיילת מהיב"א. הגענו אליה. כמעט.

סוף מפתיע - לצערנו הרב רחל נפטרה שנתיים קודם לכן. הכול עניין של טיימינג. היה יכול להיות לסיפור סוף רומנטי ודביק, אך סוף פרק החיפושים ומסע הגעגועים של פיני היה עצוב. כתבתי אז בטור: "חברים, תהנו מהאהבות הקיימות. 'החזרת אהבות ישנות' מקומם באלבומים ובאגדות". בפברואר השנה סיכמתי את הטור שלי בדכדוך, אך הוספתי פנייה אישית לקוראות הוותיקות שלי מפתח תקווה: "אם את קוראת את הסיפור המקומי ורוצה להכיר את החבר שלי, אשמח לעודד אהבות חדשות...".

 

האהבה מנצחת: גן עדן בפתח תקווה. מותחן הגעגועים שהסתיים באהבה בזכות המקומון. הטור פורסם פה במקומון, ומכאן אשתף אתכם במה שקרה כתוצאה מכך. עוד באותו סוף שבוע, נפל הפור. זוג חברים טובים שלי קראו את הטור שפורסם במקומון של ידיעות תקשורת בפתח תקווה ומיד המליצו לי על דודה שרה. אלמנה, נמרצת, בריאה, נאה, צעירה מפיני בשנה, וחשוב מכל, גם היא מפתח תקווה. תוך שבוע מפרסום הטור, נפגש הזוג לראשונה בבית קפה. השיחה קלחה ארבע שעות והתברר: בינגו אמיתי.

פיני הגיע אל שרה כ"אלמן חדש מהמדף", בן זוג שלא נשחק באפליקציות ההיכרויות ששרה כבר הספיקה לטעום מהן. לאחרונה נפגשתי איתם לאחר שחזרו מטיול משותף בקנדה. התאמה מדויקת: שניהם בני מזל קשת, שניהם אוהבים ללמוד בכיתות גמלאים במתנ"סים. מדהים - אפילו בשמות הבנים שלהם יש דמיון: רון, גיל, זיו אצל שרה; שרון, גלעד, זיו אצל פיני.

"אני אישה עסוקה עד היום, מתנדבת בהפקת ימי הולדת למי שאין לו יכולת, עוזרת למבוגרים עם צרכים מיוחדים, פעילה בפרויקט אוריינות לילדי עולים חדשים בהכנה לכיתה א' , בעיקר לילדי העולים מאתיופיה. לפני שנתיים קיבלתי תואר יקירת העיר פתח תקווה", אומרת שרה. פיני, שבעברו היה מנהל מפעל גדול ליצור נעלים, "אני מבלה הזמן בן הנכדים בארץ ובקנדה", הוא אומר, "מלווה כמנטור אישי מנהל מפעל תקשורת גדול שבעבר היה חייל אצלי ביחידה, וממשיך להיפגש באדיקות עם החברים מעולם הבקרה הצבאית משם פרשתי בדרגת סגן אלוף".

שרה ופיני ממשיכים היום כל אחד בעיסוקיו, אך עם "משמרת משותפת על הזוגיות". כלומר, כל אחד שומר על מעונו - מה שמאפשר להם להיפגש לעיתים קרובות לארוחות משפחתיות. פיני מכין מרקים מעולים וחמין מהביל בסופ"שי החורף, ושרה מארחת את נכדי שני הצדדים על הדשא הירוק בבית צמוד הקרקע בו נולדה.

הסיפורים הקטנים של החיים, והשדכנות המפתיעה של המקומון.

 בזכות העיתון המקומי: מ"רחל האבודה" לשרה המלכה. הזוגיות פורחת בגיל 80. נכון שאת רחל האובדת לא איתרנו, אבל מצאנו את ה"מלוכה" - את שרה. בת זוג שהגיעה אל פיני במקרה, בזכות טור קטן שפורסם במקומון המקומי של ידיעות תקשורת בפתח תקווה. זהו כוחה של התקשורת המקומית, שמשמשת רשת ביטחון קהילתית בין התושבים בשיתוף הסיפורים הקטנים של החיים.

הטור הקטן ששידך אלמן ואלמנה והוכיח שהתקשורת המקומית חיה. אישית הבנתי כי מקומי בגן עדן מובטח. כפי שלימדו אותי, כל הזוכה לערוך שידוך מוצלח, מקומו בגן עדן שמור ומובטח. לי, וכמובן לעורכת שלי סיגל בר קובץ, נשמה טובה וסופרת רומנים מוכשרת בעצמה - שפה המקום להודות לה על הצלחת הסיפור הזה ובכלל על מסענו המשותף בשנים האחרונות במוסף המקומי הזה. 

בצילום - סיגל בר קובץ

אם יש גן עדן, הוא כאן, בפתח תקווה, מאחורי החיוך המאושר של שרה ופיני. בזכות המקומון וסיגל, על שהצלחנו לשמח אלמנה ואלמן בני שמונים ואת בני משפחתם. 

האהבה ניצחה.

מחפשים את רחל'ה. משמאל לימין - פיני, יקי אופיר ואני.

 

צילומים - מאלבום פרטי של דון ג'ואן פתח תקוואי בדימוס.

תמונה מחוץ לשעות העבודה, במסיבת יומולדת של חבר משותף של סיגל בר קובץ ושלי, הכותב המסטול חלקית.

פרידה תל אביבית, דמעה בצד עם חצי חיוך

 

הכינו את הממחטות. וותרו רגע על הציניות.

זה לא מקובל לכתוב מראש טור אחרון בעיתון. בדרך כלל מודיעים לך בדיעבד כי זהו. הגזמת בפעם האחרונה. יותר מדי תגובות כועסות בקרב הקוראים. זהו. אין לנו צורך בטור שלך מסיבות ברורות - אתה לא מספיק טוב. 

השבוע זה אחרת. זהו טור פרידה. טור מסכם. טור שאחריו כבר לא יהיה עוד טור. כי העיתון הזה נסגר. גיליון אחרון. אסטה לה וויסטה בייבי. להתראות במדיה אחרת, כי המקומונים - יוק!

זה לא שפיטרו אותי, או שלא היו מרוצים מהטור. בעל הבית פשוט החליט שזה נגמר. העסק כבר לא מרוויח כמו פעם. הקורונה. המלחמה. תיק 2000. ההפסדים המצטברים מהשנים האחרונות. הצעירים  לא ממש קוראים עיתונים. טיקטוק יותר מעניין. זה באמת כבר לא חשוב. סוגרים ודי.

כשהודיעו לי כי זהו, לא הופתעתי. מה שמנחם אותי כי פרשתי אחרי שמימשתי פנטזיה אישית לטור אישי בו יכולתי לכתוב על כל דבר.

בשנות השלושים, אלתרמן, המשורר התל אביבי, פרסם בעיתון דבר טור שבועי . שם הטור היה ״סקיצות תל אביביות״. הוא בטח היה יושב בקפה "כסית" עם החברה וחצ'קל איש כסית וכותב את הטור שפורסם תחת שם אחר. אלוף נון. אחרי שלושה וחצי חודשים ו-26 שירים ,  הטור נדם. הפסיקו לאלתרמן הגדול את הטור.

אני שרדתי עם הטור שלי כמעט שלוש שנים. בלי אף חרוז, נמנע מפוליטיקה, ורחוק מאחורי כישרונו המופלא של המשורר. ישבתי בקפה השכונתי שלי, "נונו", וניסיתי לשחק אותה אלתרמן.... כתבתי בחצי חיוך סיפורים תל אביביים בניחוח ויסקי סינגל מאלט עכשווי ולא קוניאק של שנות השלושים בתל אביב הקטנה ששתו ב"כסית". וכמובן, בצניעות המתבקשת, אני רק סקיצה ראשונית מול הטור של אלתרמן. אמן המילים האוהבות של תל אביב והחברים.

מצרף לעיונכם את הטור מהגיליון האחרון בו גם סיכמנו עלילה רומנטית שנרקמה על דפי המקומון שנדם. אגב, יש לזה "סוף שמח" - העיתון כבר לא ימשיך, אבל האהבה ניצחה, והרומנטיקה ממשיכה לחמם לבבות הזוג שהפגשנו.

מילה אחרונה - תודה רבה לעורכת ולשותפה שלי לטור, סיגל בר קובץ, שבלעדיה הפנטזיה לא הייתה ממומשת בצורה כל כך מושלמת. תודה סיגל.

מצרף לינק לאתר שלי בו אמשיך לשתף אתכם בסקיצות חיי. אתם מוזמנים להיכנס ולהירשם כמנויים. חינמי כמובן. עלי. 

avidar.org

וידוי אישי על פנטזיה שהתגשמה

וידוי אישי- בשלוש השנים האחרונות הגשמתי איתכם פנטזיה פרטית: טור שבועי במקומון של העיר שאני הכי מחובר אליה, ואל הסובבים אותי בה כבר שבעים שנה.

אתם, התל אביבים, במרקם האנושי והקסום של העיר הזו, הייתם שותפיי. אתם, שאני פוגש במרכול השכונתי, בקפה בנווה אביבים, על חוף הצוק, בין דוכני שוק בצלאל, בכניסה לסינמטק, ובשוק התקווה; הפקידים בבנק בו אני לקוח עשרות שנים, חובבי הקוקטיילים שמגיעים לבר הקבוע שלי במרכז ברודצקי, הסועדים  המפונקים ב"מקום של בשר" בנווה צדק, שחקני המטקות מחוף גורדון, והצועדים הקבועים בשבילי פארק הירקון. יחד, אתם ואני, רשמנו את הטור "תל אביבי" במקומון העיתון אשר יורד מהבמה השבוע.

 

שלוש שנים במרקם הקסום

שלוש שנים של שיתוף פעולה הדוק ומרתק. תקופה סוערת בה עברנו ביחד הפיכה, מלחמה, תבוסה וניצחון, חרדות ואזעקות, פינוי ובינוי, תקומה ואכזבה. חווינו טילים שהתפוצצו בשכונה והרבה שעות המתנה על הקו למוקד שיטפל בתיקון החלונות שהתנפצו בסלון מהדף הפיצוץ האיראני.

אין עוד מדינה שכזאת. ואין עוד עיר בעולם כמו תל אביב- עיר שבה שכונה אחת מפזזת ותושביה יושבים שאננים בבתי קפה, ובשכונה אחרת, באותה העיר, תושביה יושבים רכונים במרחב המוגן, כי "צבע אדום" עדיין לא הוכרז בכל חלקי העיר. זהו הפסיפס המורכב והבלתי אפשרי של חיינו כאן.

כאן המקום להודות מקרב לב לחברתי סיגל בר קובץ, העורכת הקסומה של המוסף הזה. בזכותה, הצלחנו ביחד כל שבוע להאיר עוד פינה או נושא חשוב בעיר ללא הפסקה. תודה גם על התגובות שלכם, קבוצת הקוראים הנאמנה - המשובים והגילויים שלכם , רק תרמו לעדכניות הטור וחיבורו למציאות העירונית.

מעיפרון מחודד לגרפיקה AI

עם המציאות קשה להתווכח- עולם התקשורת משתנה, והמדיה האלקטרונית מועדפת. נראה שהעיתון הקלאסי לא ישרוד את עולם המסכים, וטורים אישיים כנראה שלא ישרוד את עידן ה- AI. אבל, אישית, אני לא לוקח קשה את סגירת המדור שלי. 

את הטור הראשון שלי, בגיל עשר, פרסמתי ב"דבר לילדים", ואותו עוד כתבתי עם עפרון מחודד היטב. את הטור האחרון אני כותב עכשיו בבית קפה על טלפון סלולרי ונעזר בגרפיקה ממוחשבת ברוח ה-AI העכשווית. מה שנראה כסוף פרק בעיתונות מקומית - יכול להיות עבורי התחלה של משהו אחר, במדיה אחרת.

אני שמח שחווינו ביחד למעלה ממאה טורים אישיים, אשכרה תל אביביים, שניסחו בחצי חיוך את החוויה האורבנית המאתגרת בשנות שלטון חולדאי בעיר הכי מצולקת במזרח התיכון, למעט עזה כמובן.

וזכרו: זאת אינה פרידה, ואפילו לא זמנית. מי שהתחבר לסגנון כתיבתי - מוזמן בכיף להצטרף לאתר החינמי שלי במרשתת, שם כמובן אמשיך לכתוב ולשתף אתכם בנפלאות תל אביב ובכיף הציוני כפי אני רואה, שומע וטועם אותו.

אז כמו ששרו להקת "כוורת" במופע הפרידה שלהם - תודה, היה נחמד.

 התראות - www.avidar.org.