לא מבין את זה. המחירים פה נוסקים כאילו הם מתאמנים לאולימפיאדה, ההכנסה שלנו עומדת במקום כבר שנים - אם לא נסוגה בזהירות לאחור - ותוספת היוקר של שני האחוזים שקיבל חלק מהעם עשתה בערך מה שכוס מים עושה לשריפה בכרמל. ובכל זאת, אנשים שורדים. יותר מזה: הם חיים. יוצאים. מזמינים. טסים. קונים. נהנים. נתב״ג שוצף, המסעדות מהבילות, מסכי הטלוויזיה גדלים משנה לשנה, והשכנה שלי מחליפה טלפון בששת אלפים שקלים בלי למצמץ. בתשלומים, כמובן. כי גם הטלפון צריך זמן לעכל את זה. כרטיס טיסה לפריז, שפעם עלה בערך מאה יורו לכיוון, עולה היום אלף דולר הלוך ושוב - בלי מזוודה, בלי ארוחה, ובלי האפשרות לשאול את עצמך למה אתה נוסע. רק תעלה למטוס ותחשוב על זה אחר כך. ואני לא מבין. באמת שלא. אני אקדמאי למדעי החברה, יש לי הבנה מסוימת בכלכלה, ואפילו יצא לי פעם לפתוח אקסל בלי להזיע. אבל איבדתי קשר עם המציאות הכלכלית. לא ברור לי איך העולם של הצעירים לא מתפרק. איפה האופק שלהם, חוץ ממילואים, שכר דירה, קפה ב־18 שקלים ותקווה שסבתא תחיה עד 120 — אבל תעזור עם ההון העצמי למקדמה על דירה לעצמם עוד קודם. מי שהמציא את המשכנתא הה...

חמש עשרה קומות, שישים משפחות, מאות דיירים ואלפי אורחים, וכולם מצפים ממך להיות במיטבך עוד לפני שהקפה של הבוקר התחיל להשפיע. דלת המעלית נפתחת, אתה בדרך לשיעור יוגה, נאבק בזמן כדי לתפוס את המקום הרחוק מהמזגן, ואז מחכה לך המבחן האמיתי: זוג שכנים מבוגרים שמחייכים אליך בציפייה. בתוך שניות אתה אמור לשלוף מהארכיון את כל הרזומה שלהם, שמות, ילדים, קומה, איפה הם חונים, ואיזו בדיחה קטנה תעבוד הפעם כדי להתחמק משיחה על מזג האוויר. "כל ישראל חברים", אומרים. בבית המשותף זה מרגיש לפעמים יותר כמו רולטה רוסית של זיכרון לטווח קצר. אני תל אביבי בדם. למעט פסק זמן חלוצי קצר שבו הקמתי יישוב "חומה ומגדל ב'" על גבעות מודיעין עם יהודה המכבי, פחות או יותר, תמיד הייתי איש הבית המשותף. מעולם לא היה לי ממ"ד פרטי. תמיד חלקתי מרחב מוגן עם זרים גמורים שהפכו לרגע לשותפי גורל. פגשתי אותם במקלט השכונתי בין צמודי הקרקע, בממ"ק הקומתי שבו ניצחנו את המלחמה האחרונה בזכות שכנותיי האמיצות, וגם במקלט התת קרקעי, כשראשי נפץ כבדים מחקו בניינים ברמת אביב ואנחנו התחפרנו למטה. במקלטים הא...

גברים הם עם מוזר. אתה קובע איתם פגישה. לא עסקית, חברתית. בשעות היום. אחרי בדיקות הדם בקופת החולים ולפני תורנויות הנכדים. אתה מתכנן את היום בהתאם. ואז, בדרך כלל בשעה שבה ברור שההודעה נכתבה בשירותים או באיזה מחבוא אחר, מגיעה ההתנצלות. במקרה הטוב: "הפתיעו אותי בטיסה לרודוס." בדרך כלל זה נשמע יותר כמו: "מתנצל, חייב לדחות. אני הבוקר על תקן מלווה מלכה." כלומר, בתרגום חופשי: "מאמי ביקשה שאקפיץ אותה לשוק לוינסקי." בינינו, זה לא באמת צריך להפריע לי. כל אחד והבחירות שלו. כל אחד וה"מאמי" שבחר, ופעם נוספת, בכל בוקר מחדש, מחליט להאריך איתה את החוזה לעוד יום. לבריאות. אבל לפני שבועיים הקואליציה כמעט נפלה. אחד מחברי הפרלמנט, מומחה בעל שם עולמי להשוואת איכות הוויסקי במחלקות העסקים של חברות התעופה במרחב נסיכויות המפרץ, הודיע שהוא נאלץ להיעדר. "אני חייב לעלות לירושלים עם הגברת." "למה?" "היא חייבת לשים השבוע פתק בכותל." "מצוין," אמרנו. "אז שתיסע." "לא, היא רוצה שגם אני אבוא." "למה?...

חבר שלי מרותק לכיסא גלגלים. לתמיד.  באמצע החיים הוא נפל מהאופניים על העורף. בשנייה אחת החיים התהפכו. הוא כבר לא הולך. נכה במאה אחוז. יש תו נכה, יש רכב עם מנוף שמעלה ומוריד את כיסא הגלגלים, ויש לו אפילו מקום חניה מסומן מול הבית בשכונה בה אנשים מוכנים לתרום כליה תמורת חניה פרטית  קבועה. אבל הוא  לא מוכן להסתגר. בבקרים אני רואה אותו "טס" בגובה מאוד נמוך על שביל האופניים בדיווש אופקי באופני-יד מושקעים שהותאמו במיוחד לטעמו ומגבלותיו. בנוסף הוא יוצא, מבלה, נפגש עם חברים וממשיך לחיות את העיר. רק שיש לו בעיה אחת: למצוא חניה בתל אביב. אחרי כמעט שלוש שנות מלחמה נוספו אלפי פצועים, ורבים מהם זכאים, ובצדק, לתו נכה. במקביל הורחבו הקריטריונים לקבלת תג, האוכלוסייה הזדקנה, התאפשר לשייך תג ליותר מרכב אחד במשפחה, ויש גם זיופים וקומבינות שלא ממש מפתיעים אף אחד. ויש גם את אלה ששכחו בשביל מה נועד התו. הוא לא נועד לפתור את מצוקת החניה בדרך לים או לבית הקפה. הוא נועד לאפשר לנכה להגיע ממקום למקום. מספר מקומות החניה, לעומת זאת, כמעט שלא השתנה. בעיר שגם כך סובלת ממחסור כרוני בחניה, ו...

בוקר. אנחנו בדרך אל העיר. תור המכוניות מזדחל מכיכר אל כיכר בדרך החוצה מהשכונה. נסיעה איטית, לא לחוצה, בלי תמרוני עקיפה ובלי נהיגה במסדרון הצר שבין שני טורי המכוניות. אנחנו ממש לא ממהרים, ובאופן מפתיע גם כל השותפים שלנו לכביש התעוררו הבוקר רגועים. עד לאירוע. אני נוהג כמעט על השול. בהמשך אני מבחין בקטנטן על האספלט. הוא קפץ מהמדרכה, בלי מבוגר אחראי לצדו. מקפץ בשמחה לעבר המדרכה שממול, והמכוניות ממשיכות להזדחל, פגוש צמוד לפגוש. הנהגים כלל לא רואים אותו. רק אני. אני קופא במקומי. הראש בתוך הקסדה, ואני לא יכול לצעוק. הוא ממשיך להתקרב אל הפגוש שמולו, שמתקדם לאט, אבל באיום קטלני. אני מצפצף, אבל אף אחד לא מבין למה. אף אחד לא רואה אותו. רק אני. אני מתפלל שיקרה נס. שאולי ישנה כיוון, שיברח לאחור, או שפתאום יפרוש כנפיים ויעזוב את משטח ההריגה השחור. אני בטוח שעוד רגע הוא יחצה את הכביש בזריזות וייעלם. זה לא הגיוני שחיים יכולים להסתיים כך, מול העיניים. טאק. הצמיג פגע בו. מעך אותו. הפך אותו לעיסה של דם ונוצות. רק אז הבנתי שלא ילד נדרס מול עיניי. זה היה גוזל מיינה שחור. הנהג אפילו לא הרגיש ...

בחירות. לא הבחירות לכנסת. הבחירות שלנו. עוד הרבה לפני שלמדנו להצביע, למדנו לבחור. מהרגע שהפסקנו לזחול והתחלנו ללכת, בחרנו לאן ללכת, אחר כך עם מי ללכת, ובסוף גם איך לחיות. החיים היו פשוטים. כך או אחרת. לא רק ימין או שמאל. הבחירות היו דיכוטומיות, ברמה הכי בסיסית של החיים. חוף גורדון או מציצים, הולכים לבית הספר או מבריזים, חמוץ או מתוק, קלטות בטא או  VHS, אלביס או קליף ריצ'ארד, אייקה היפה או נתי הבלונדינית. לא היו הרבה אפשרויות, אבל הייתה לנו הזכות לבחור. הילדים בשכונה הלכו לגן עדה או לגן שולה. לא הייתה אפשרות שלישית. אחר כך בחרנו בין שבט צופי דיזנגוף לצריף של  הנוער העובד והלומד  בפינת ארבע ארצות וארלוזורוב. בתיכון כבר היינו צריכים להחליט בין שרטוט טכני לריקודי עם. גם האוכל דרש הכרעה. שניצל או קציצה, מלך מלכי הפלאפל או פלאפל שוק בצלאל, פיץ' מלבה או בננה פלמבה, סיגריות נלסון או אירופה. מי שיודע, יודע. אלה היו בחירות קשות. תל אביב לא אהבה מתלבטים. היא דרשה שתבחר צד. אנחנו, דור מגויסי קיץ 71', עוד האמנו שהעולם מסודר. שמבטיחים לנו יונה עם עלה של זית, ולא מתעוררים...

בארוחת הסופ"ש, הנושא העיקרי בכל רחבי העולם יהיה לבטח מסי מול נבחרת ספרד. אלא אם מדובר במשפחה ללא לימודי ליבה, ללא תשתית אינטרנטית, בעולם בו משחק פוטבול הוא קטטה המונית של עשרים ושנים בריונים עם קסדות ורצח בעיניים הרודפים אחרי כדור אליפטי שאסור לבעוט בו, ולא בלט מודרני של 22 וירטואוזים המכדררים בכדור עגול עם הפסקת שתיה כל רבע משחק שהומצאה בכלל לטובת עוד כמה תשדירי פרסום הנמכרים בעשרות מיליוני דולרים.  אחרי שלושה שבועות של משחקי כדורגל הזויים בין מדינות נעלמות למעצמות על, כשמדללים את כל המשתוקקים להניף את גביע העולם; בעולם בו סידרת משחקי כדורגל מניעה מעצמת-על להכריז על הפסקת נשק מול אויב עם גלביה וכפיה ומאגרי נפט אדירים עם חוצפה לחסום במוקשים ורחפני נפץ נתיבי סחר עולמיים כי לא רוצים לשלם אגרת פיראט של 20% לפני מע"מ לחפצי אנרגיה לחוצים; הגענו למשחקים האמיתיים. כדורגל של אלופים. משחק של צמרת, כשמחיר כרטיס ממוצע מגיע לכ-12 אלף דולר למשחק. משחקי הכס היקרים. ביום ראשון הכל ייגמר. ספרד תחזור למדריד עם הגביע. מסי יחזור לשחק במיאמי בליגה המקומית וחבריו יחזרו לארגנטינה עם...

המונדיאל. אירוע עולמי חוצה מדינות, חוויה מזוקקת לחובבי כדורגל, ויותר מכך - לאוהדי גיבורי-העל שהפכו את כישרון הכדרור שלהם לתעשייה של מיליארדי דולרים. השנה, המונדיאל מביא איתו שוב מפגשי יוקרה באווירה לוהטת, שעות צפייה בלתי הגיוניות, והזדמנות למתנה המושלמת לבן המתבגר. מתנה יקרה ביותר, כזו ששקולה היום למחיר של מכונית לפחות. בדיוק לפני שישים שנה, קיבלתי מתנה כזו לבר המצווה שלי. שנת 1966. קיץ של פרשת "שלח לך" בבית הכנסת ביל"ו בתל אביב, שם עליתי לתורה. כנהוג באותם ימים, האירוע הניב לי כמה מתנות כמו מיקרוסקופים, עוד כמה ספרי "אלף אישים", והרבה מאוד אלבומים ריקים לאיסוף בולים. אבל הדרמה האמיתית התרחשה מאחורי הקלעים. אבא שלי, שבדיוק סיים את משחק הגמר הפרטי שלו במשבר הזוגיות עם אהבת חייו דאז - אמי היקרה - בחר לפנק את שנינו בביקור בלונדון. חודש וחצי של משחקים באצטדיון וומבלי, כולל משחק הגמר הידוע לכל, זה שנחשב עד היום לחוויה הכי קרובה למלחמת העולם השלישית: אנגליה נגד גרמניה. אבל למה להקדים את המאוחר? כילד תל אביבי בן 13, שבקושי ביקר במגרשי כדורגל בארץ ועוד התלבט אם לאהוד א...

דיסקליימר קטן למען הסדר הטוב: מדי פעם מצטייר כאילו אני מחלק פה עצות הרות גורל על זוגיות, החיים ומה שביניהם. אז רגע לפני שאתם מיישמים - הכותב אינו רופא, לא למד פסיכולוגיה ולא מתיימר להחזיק בתעודת יועץ. הפוסט אינו מרשם רפואי ואף רוקח לא ינפק לכם עליו תרופה. הדברים שנכתבים כאן מיועדים לחברים שלי, ולאנשים שהראש שלהם דומה לשלי, ומוגשים כנקודת מבט אישית בלבד. יש מספיק מומחים ברשת למי שמחפש הדרכה מוסמכת - כאן אנחנו פשוט מדברים. פיץ' מלבה. מישהו מכיר את המנה הזאת? קינוח גלידה אמריקאי שהגיע לתל אביב הרבה לפני רשתות הגלידה מגוונות הטעמים, לפני הפיתויים רבי הקלוריות בגביע. שילוב מפנק של גלידת וניל עם חצי אפרסק משומר, ולמהדרין הוסיפו קצפת עם דובדבן. אני מכיר את זה היטב, כי כשהוריי רצו לפנק אותי - אבא היה לוקח אותי ל"ברוקלין בר" בתחילת רחוב אלנבי ליהנות מהגלידה הכי טעימה בעיר. לימים, באותו הבניין נבנה מלון אינטרנשיונל שהיה לבורדל תל אביבי, ועבר בהמשך שינוי ייעוד - לבית אבות בוטיקי שהופעל על ידי משפחת שמש, לטיפול בהורים מאותגרי שנים באהבה הכי טובה שאפשר. במקום הזה גם נפר...

בזוגיות מוצלחת, ההצלחה נמדדת בשק החוויות המשותפות שצברתם לאורך הדרך. לא בגודל טבעת היהלומים. לא בארוחה במסעדת מישלן. לא בדירה מול הים, ולא ברכב החשמלי החדש עם מסך בגודל של מחשב ופונקציות שאף אחד לא באמת מצליח להפעיל. ההון האמיתי של זוגיות נבנה מרגעים. אירוע קטן שמקפיץ את הדופק. פסטיבל שמעמיס על כל החושים. שביל תלול בדרך לפסגה. חיבוק מול שקיעה במפרץ שקט. צחוק בלתי נשלט בגלל משהו שרק שניכם מבינים. אינספור חוויות קטנות שאוספים בדרך, וככל שהשנים עוברות הן הופכות למטבע היקר ביותר שיש לזוג. קוראים לזה אהבה. השבוע הוספנו עוד מטבע כזה לאוסף. בלי נתב"ג, בלי דרכונים, בלי תכנון מסובך ובלי לעמוד בתור לבידוק הביטחוני. במרחק של שעה מהבית יצאנו למסע שורשים. בשעה שחברים שלנו נוסעים לכפרים נידחים בפולין או ברומניה בעקבות שורשי המשפחה, מחפשים מסמכים לדרכון אירופי לנכדים או את הבית שאולי היה פעם של הסבא-רבא, אנחנו נסענו לחיפה. כן, חיפה. טיול שורשים מקומי, לכבוד יום ההולדת של אשתי. חיפה. עיר עם נמל. חיפה עיר הולדתה. חיפה שבה נולדה גם אמי, כך שבנסיבות אחרות יכולתי להיות חיפאי. השבוע גיל...

בשבוע שעבר ע. נפטר ממחלה קשה. עוד חבר שמת. אחרי מסע אלונקות ארוך ומתיש במסדרונות בתי החולים, הגיע לקו הסיום. במקום לקבל כומתה, עטפו אותו בתכריכים, הספדים, דמעות וגעגוע. חבר שמבוגר ממני בשנה, שכבר לא יצחיק אותי. לא ימליץ לי על ספר טוב. לא יעטוף אותי בעשן מסיגר קובני מיוחד. לא נשמע עוד על סיפורי מסעותיו ברחבי המישלן ועל מדרונות הסקי, ואהבתו הגדולה ללחיים. סיפור עצוב מאוד. בנסיבות ממש בלתי צפויות, עם כל השכול שמקיף אותנו בשלוש השנים האחרונות, המוות שלו ממש הפתיע אותנו. במקרה זה, גם אם נגזר עליך להכיר את טובי רופאי האונקולוגיה, כולם חברים וקולגות כי ע. היה רופא בעצמו, צריך קצת מזל. מה שלא היה לחבר שלי במקרה העצוב הזה. אבחון מאוחר, למרות כל הסימנים המוקדמים; תופעות לוואי נדירות, שקורות פעם באלפי מטופלים, שקרו במאה אחוזים אצל מטופל אחד; טעות אצבע רפואית שלא הוסיפה בריאות, ובעיקר מזל נאחס. גידול במיקום בלתי נתיח בעליל. בשנה האחרונה עבר החבר שלנו את כל המסע הנורא. עם הבחילות והתשישות, עם הירידה במשקל והתרופות החדשניות, עם תקווה ואכזבה - הוא קיבל את כל התפריט האונקולוגי המגעיל, ב...

"תהיה בריא". זו כנראה הברכה הכי נפוצה במחוזותינו. המהדרין והנדיבים מוסיפים גם "בריאות ואריכות ימים", והמפליגים במחיר יאחלו "נחת ומזל טוב", שזה כבר הטופ של עולם הברכות. אני, תודה, מסתפק בבריאות. את כל השאר אפשר לקנות - למי שיש מזל, כמובן. את הבשורות הרעות, לעומת זאת, אתה תמיד מקבל בלי הכנה מוקדמת. שומה חריגה, זרימה מגומגמת, שיעול טורדני, בדיקת דם עם כוכביות, ירידה פתאומית במשקל, או כל איתות גופני אחר. מנורת אזהרה קטנה שנדלקת בלוח המחוונים הפרטי שלך ומבשרת את הבשורה: הלו, אתה חולה. גש לרופא. בהקדם. לאחרונה, בין האזעקות לממ״ד, נדלקה אצלי נורת אזהרה מפחידה במיוחד. משהו שמגיע עם הגיל, עם הבלגן הכללי, ועם הטכנולוגיה הרפואית המתקדמת - זו שמוצאת גם את מה שלא חיפשת. אחרי סבב בדיקות שגרתיות שאני עושה כדרך קבע, בעיקר כדי להרגיע את הסביבה הדואגת, קראתי את פיענוח ההדמיה. המילים על המסך היו יבשות: התגלה ממצא חשוד. כמה מילימטרים מיותרים שמתנהגים בצורה לא מובנת. זהו. מאותו הרגע - השתנו הפרופורציות. מה לי פחד מאטום איראני כשאצלי בפנים, בתוך הגוף, מתפתחת פצצה קטלנית מ...