יום חמישי, 17 ביוני 2021

הישראלים

כמקובל – אזהרת מסע. טקסט פוליטי. אישי. לא קשור לכלום. בלי ויסקי או סקסיזם, בלי בדיחות – רק שאלות. קשות. לא מומלץ למי שהוגדר בשנתיים האחרונות כימני, סמולני, קיצוני. בקיצור – עוד פוסט שבסופו לא מגיעים לשום מקום, אלא לעוד שאלות בלתי פתורות במציאות ההזויה הים תיכונית שלנו.

זהו. מתחילים. מה בדיוק עושה אותנו ישראליים? כלומר – את קבוצת התושבים פה שאני קורא להם אחים. מה הופך את היהודי שנחת בנתב"ג וקיבל תעודת זהות כחולה ביד ומענק קליטה בכיס, לישראלי. מה מבדיל בין ילד שנולד ב"בית חולים מאיר" להורים יהודים, לבין ילד שנולד ביקום מקביל, נאמר בברוקלין, גם הוא להורים יהודים, רק שהוא יתבגר שם והכי קרוב שיגיע למושג ישראליות יהיה בשבוע "תגלית".

אני בטוח שיש פה בשכונה הרבה אנשים שהחוק מגדיר אותם – ישראלים, אבל הם לא מה שאני מתכוון. לאום, מקום מגורים, DNA, ציונים, משלנו, מנגבי חומוס, משחקי מטקות, קולניים, שזופים מדי והקימו לפחות חברת הזנק אחת בעשור האחרון, או היה להם רעיון לאפליקציה שתשנה את העולם. חלקם לא עשו איתי מילואים, אחרים לא ממש יהודים, רבע מהם יותר מדי יהודים, קבוצה קטנה נמצאים כאן בנסיבות עבודה ואחרים באמת רוצים להיות ישראלים, אבל אנחנו לא ממש מסכימים לכך.

ציונים? לא בטוח שזאת ההבחנה הנכונה. גם במיאמי למשל יושבים אנשים נהדרים, ציונים לא פחות ממני, ואף אחד לא מתייג אותם כישראלים. יהודים? גם זאת הבחנה מכשילה, כי רוב הישראלים שאני מכיר לא היו עוברים את מבחן הגיור הכי מקל, לא מדליקים נרות בששי, נגעלים מהמונח "הפרשת חלה", ולבטח שלא הולכים לבית הכנסת בחגים או בכל מועד אחר.

איפה אנחנו מקבלים את אות הישראליות? בסוף מסלול טירונות קרבית? בבר מצווה ברחבת הכותל? ב"אני נשבע" לצה"ל? אצל הפקידה במשרד הקליטה בנתב"ג? בגיוס לסיירת הבדואים? מח"ט דרוזי הוא פחות ישראלי ממני? וכול הישראלים האלה יהיו איתי במדינה הישראלית שתוקם יום אחד לצד המדינה לעם הפלסטיני, שלפתע קם לצידנו?

בחוק השבות לא ממש הגדירו מיהו הזכאי לשוב לישראל כעולה. על השאלה מיהו יהודי נמשיך לריב כל עוד ימשיכו להיות רבנים. אבל, מיהו ישראלי?

התשובה על כך יותר מחשובה. אנחנו עומדים ומתלבטים בשאלה – שתי מדינות לשני עמים או מדינה אחת עם אפרטהייד ובלגן? בכל מקרה אכלנו אותה, ושווה למשוך עוד כמה שנים. עד שלמשל הדמוגרפיה תכריע, לאמריקאים ימאס מאיתנו, הרוסים יחליטו בשבילנו, נכריז דַאיֵינו מזה שקיצונים מחליטים עלינו ונחזיר את המשילות לסמטאות רהט, ירושלים, שינקין, נצרת ואום אל פחם. אם אנחנו באמת חושבים על אפשרות למדינה לישראלים בלבד – בואו נגדיר קודם מי הם אותם ישראלים?

ערביי 48, שנולדו ביפו וחיפה, נחשבים לישראלים כמו מי שנולדו באסותא או רמב"ם? אברכי חסידות גור שממש לא מכירים בציונות, כמו הפלג הצפוני המוסלמי, גם הם ישראלים? מה עם מהגרי עבודה שמגדלים כבר דור שני בשולי תל אביב או במושבים כאילו חקלאיים אצל ראיסים ישראליים שעושים את החקלאות במו ידיהם של הפועלים הזרים המיובאים, כתחליף לידינו העדינות? זה מרקם אנושי בלתי אפשרי שלא ניתן לשזור ממנו קבוצה, ביחוד כאשר גם אלוהים ושליחיו בתמונה ומצווים על כל אחד מהצדדים להכחיד את העמלק, היבוסי, האשכנזי או המזרחי – בהזדמנות הראשונה ועד אז יגור זאב עם כבש בממשל פסבדו צבאי.

נו, באמת. כישראלים אנו מתאשפזים בבית חולים שמתופעל בפועל על ידי ערבים, גרים בדירות שבונים לנו אותם מהגרי עבודה מלוכסני עיניים, הורינו המבוגרים מתקלחים, מחותלים ומואכלים בעזרת מטפלות מהמזרח הרחוק וביום שגאון תורן יכריז כי ערבים הם לא ישראלים ושילכו למדינה אלטרנטיבית, כל מגדל הקלפים השברירי שנבנה בכאילו דו-קיום המתבסס על הכרזת בלפור, החלטת סן רמו משנת 1920, החלטה 242 והבטחת אלוהים לאברהם אבינו – כאוס יהיה צעדת סיום מסדר כנפיים לעומת נהרות הדם שישפכו פה, הכול לשם שמים כמובן.

אז מי הם אותם ישראלים שיהיו ראויים לקבל דרכון במדינה הישראלית? כל מי שמניח תפילין או כל מי שמשלם מס הכנסה? כל מי שאבא שלו היה בצה"ל או אולי כל מי שיש לו מפתח של בית הוריו משנת 1948 תלוי על צווארו? ההגדרה – רק בן לאימא יהודייה לא ממש פותרת את הסוגיה הזאת, מי הם הישראליים.

לא לכל פלונטר יש פורם. לא צריך פיצוץ אטומי לזעזע אותנו ל-RESET אתני. באיחוד גרמניה אחרי נפילת החומות, המלחמה הקרה, השנאה הצרובה משני עברי החומה, הם הצליחו להגיע לדו-קיום יציב. מדינות שנלחמו, הסתכסכו במלחמות עקובות מדם, הגיעו להכרה כי שלום עדיף על הרס הדדי. יוון וטורקיה, צ'ילי וארגנטינה, סין ויפן וגם סין לצד קוריאה. כולן מדינות הנמצאות בשלום - אבל לא באהבה גדולה. אם רק רוצים שלום באמת.

פה זה קצת יותר מורכב בגלל ההתערבות האלוהית. החבר הדמיוני של חלק מאתנו, שגם לו יש מה לומר אחרי מה שהבטיח לאברהם ואחרי מה שאללה הנחה את מאמיניו. מזל שישו היה יהודי, מקומי, עם מפתח לבית בגליל, כך שהוא בטוח ישראלי. פתרונות לסכסוך בין אנשים יש. כולם רוצים לחיות בשלום, בפרנסה טובה וחינוך איכותי לילדיהם – הבעיה מה עושים עם המֵימד הדתי, שם ההיגיון עוד לא גובש סופית ומחכים לעזרת השם.

עד כאן. מבולבלים? מאוכזבים? מתפלאים מה פתאום פתחתי הנושא הזה אחרי ים של פוסטים מתוקים על הסבא שלי, חנות המעילים של אבא שלי, זיכרונותיי מעולם התעופה, ופנטזיות מגוחכות על פנסיונר שרוכב על אופנוע BMW בנפח 1200 סמ"ק על כביש 12 המאתגר ב-ברייס קניון שבמערב ארה"ב. אז ככה – בעוונותיי, הצטרפתי השנה למסע ציוני מאתגר עם קבוצת אנשים איכותית, "לשתף עצמנו". הורים לילדים שכבר עברו את שלב המכינה הקדם צבאית שאחריה שבו הביתה עם ים של ערכים מחודשים, ידע מדהים בציונות, מוסר, יהדות, והבנה – מה אנחנו עושים פה ולא באוגנדה למשל...

כהורים הרגשנו שחוויה לימודית שכזאת, תאפשר לנו לשתף עצמנו ולתרום בשיפור החברה הישראלית. "נדרנו נדר לשתף עצמנו בבניין העם וארץ-ישראל" זאת לא עוד סיסמה שהייתה על גג מפעל בכביש גהה – הסדנה המתמשכת הזאת היא הזדמנות עבורנו להיפגש עם אנשים מקהילות מגוונות והמציאות הישראלית, לעומקה ולרוחבה. מסגרת ידידותית שתומכת ביוזמות לפעילות מבורכת שתתרום לשיפור החברה והמדינה.

איך זה קשור להגדרת מיהו ישראלי? כי לדעתי, לפני שאנחנו מתחילים לפעול לשיפור החברה הישראלית – לא צריך להגדיר לעצמנו מה הם גבולות החברה הישראלית? מי הם הישראלים? למה שנפעל בטריטוריות לא ציוניות? למה שנעזור למי שלא ממש רוצה לעזור לנו? ישראלֵי עירך קודמים – רק בואו נגדיר קודם מי הוא ישראלי.

 

יום רביעי, 16 ביוני 2021

ארגזי חיים


הובלה ראשונה. כניסה לדירת סטודנטים לבדי. סולו. עצמאי. בלי שותפים, בלי טובות. רק אני והקלסר שלי. שתי מזוודות בגדים, מערכת סטריאו שקניתי במשכורת הצבאית הראשונה, ארגז ספרים, ששיית בקבוקי יין מרסלה ממנזר כרמיזן ומברשת שיניים. כל זה נכנס למושב האחורי של החיפושית שהושאלה מאבא, וזהו.

מאז אני נדהם, כמה חפצים אני צובר סביבי, ארגזי קרטון שעוברים איתי מדירה לדירה.

אם במעבר לדירת הרווקים הראשונה שלי הצלחתי לדחוס הכול לתא המטען של רכב סטיישן סאב 99 של חברי עדי שהסכים לתת כתף; במעברים הבאים זה כבר היה במשאיות שגדלו וגדלו, מעברים של עשרות ארגזים, רהיטים, חפצים, ובעיקר זיכרונות.


מעבר דירה הוא אירוע מכונן בחיינו, הזדמנות לסנן, למיין, לזרוק, למסור, למכור, להתחיל מחדש את האגירה לקראת המעבר הבא.

אני יכול לזכור כל חולצה שקניתי לעצמי, היכן נרכשה, למה היא מצאה חן בעייני, ולקראת איזה אירוע החלטתי לפרגן אותה לעצמי. לעומת זאת, אני לא מצליח לזכור מתי לאחרונה לבשתי את עשרות החולצות המושקעות, תלויות צפופות בארון, משוועות לסיבוב הופעות שיצילן מחנק, קמטים והתפאיידות ממעמד חולצה אופנתית לטקסטיל מיותר בארון.

בגדים בערך של ערות אלפי שקלים, מגוהצים, נקיים, שבמקרה הטוב התכווצו בארון, לממדים שכבר לא עולים עלי. בגדים דמיוניים שפשוט לא ברור לי מה עבר לי בראש כשהחלטתי לקנות למשל ג'קאט בצבע גזר. למה חשבתי שזה יתאים למשהו בארוני, או ללוק הזוי שאולי ארצה לדפוק - למעט מסיבת יום ההולדת של מלך תאילנד בחודש הבא .

יש חוק אצבע המציע להעביר לצד ג' כל בגד שלא נלבש בשנה האחרונה. אז אני עושה ערימה, מניח בצד, וראה זה פלא, מנהלת המותג, להלן אשתנו היקרה, מחזירה הבגדים לשנה נוספת על ספסל המחליפים. הרי לא באמת חסר לי מקום בארון.

בקרוב, ואתם הראשונים שתקראו על זה, יהיה חסר לי מקום. עוברים דירה. מהלך הזוי, לא רציונלי, שנועד בעיקר לאכסן את האגו שלנו במקום שלדעתו מגיע לו לגור. המותג של החיים היפים כבר אמרתי?

כשהמוביל העריך כי אצטרך לפחות מאה ארגזים קרטון להובלה הקרובה, השתנקתי. מאה זה פי חמישים מהמעבר הראשון. נכון שאני כבר לא לבד, אבל בכל זאת. מאה?

זה אחרי שסיננתי, זרקתי, גרסתי, חילקתי, אתר אגורה חוגג עלינו, ביד2 בטוחים שאני לפחות אח של רמי לוי שמתחזה לעוסק זעיר ומוכר עודפים בשוק השחור.

לפעמים קורים לנו אירועים מסנני תכולה. שריפה, שטפון , גניבה או חס וחלילה עזיבת הקן המשפחתי עם החוט מאריך בלבד על פי הסכם הרכוש האומלל שעליו חתמתם כשאתם חרמנים, מאוהבים ותמימים, בירח דבש עם גרושתכם לעתיד.

אז בקרוב נעבור למקום טוב יותר. בטוח שיותר גדול. דירה שייעודה העיקרי לאכסן את ארגזי חיינו, ואותנו. שמתי לב כי בפועל, אחרי שמפחיתים את אזורי האירוח, הנכדים, חדר העבודה לאנשים שמאז הקורונה לא באמת מצליחים לעבוד, שטחי בישול, כיבוס, גיהוץ, משחקי נכדים ובגדים לעונות אופנה השונות מהעונה הנוכחית - השטח האמתי בו אני אבלה את מירב זמני, יהיה בגודל השטח שאינו גדול ממה שמוקצה לאסיר חמאס בכלא מגידו. רק שלי יהיה לפעמים אינטרנט, והוא יעביר הודעות מוצפנות על נייר מגולגל בשרות שליחים ג'יהדיסטים.

במחשבה שניה, אולי לא כדאי שאתלונן בציבור, כי באמת הכול טוב. מה זה מאה ארגזים? בכלל לא אני האורז אלא להקת אורזים מקצועיים, ואם יהיה לי מזל, קיבלתי הזדמנות אחרונה בה אוכל להינות מכל התכולה הזאת – כי במעבר הבא, ליעד הבא, זה יהיה רק באוטו שחור, בשכיבה, בלי ארגזים בכלל והשיש שיחפשו לעיצוב משכני הבא לא יהיה שיש מטבחים אלא לוח אבן חברון במידות קטנות שביטוח לאומי נותן על חשבונו להנצחת הדייר החדש.

תנצב"ה.


 

רם וברור

במבט ראשון, על הבוקר, כשהעפעפיים עדיין לא החליטו אם מתעוררים או ממשיכים לנמנם עוד כמה דקות, רגע לפני שטיפת הפנים, הסקרנות גורמת לי להציץ ולראות מה כתבו לי חברים באשמורת הלילה; הודעות אישיות, הזויות, קליפ של שיר שפעם אהבנו, הגיגי בודדים, שיח אלמנים והזיות פוליטיות של מהפכנים רדומים – מנסה לקרוא, ולא מצליח. הכול דהוי, מרצד, עמום, בלתי קריא. שנאמר – אבוי. קטרקט!

לא – אני לא צריך משקפי ראיה. ממש לא. גם אם פעם ראיתם אותי עם משקפי ראיה – זה היה למרחקים וגם את זה אני כבר לא באמת צריך. מצאתי שיש גם יתרונות בתהליך ההתבגרות. העין שהתעייפה כל השנים במרוץ התזזיתי להספיק ולראות הכול, מתחילה להתחזק אחרי הפרישה, רואה בבירור את כל מה שלא הצלחנו לראות פעם. מבינים מהר, רואים מרחוק, עכשיו אנחנו יודעים שעבורנו זה כבר לא רלבנטי. אני כבר לא חושב. אני יודע שעבורי, היא כבר אבודה!

עם הניסיון באה ההבנה – מה שרואים אחרי גיל 60, אולי כי אף פעם לא הסתכלנו בכלל לכיוון הזה, מאחורי הפינה, מעבר לפרישה, לימים עמומים של יקיצה מוקדמת ליום ללא כל תכנית ברורה. עכשיו אנו רואים את המובן ומתפלאים איך לא הבנו את זה אז, פעם, כשהיו לנו כל כך הרבה ימים לבזבז בלא לעשות כלום, ועכשיו אנו בתזזית להספיק, כי כל יום שחולף, אין לו מועד ב', סופי!

אבל רציתי לשתף אתכם בתחושת העמימות. עת הדמדומים בין המובן אל הלא ברור. האותיות המרצדות על מסך הנייד שעד שאני מצליח לקרוא אותו – המסך מחשיך ושוב צריך להקליד לו קוד פתיחה. וחוזר חלילה. פאק!

בשנה הראשונה שלי באוניברסיטת תל אביב, אי שם בגיל 24 שלי, גיליתי שאני צריך להרכיב משקפיים. לא חובה, רצוי. איזה 0.75 מספר בעדשה שעשה לי את ההבדל בין חד ראיה, לחד קרן ממושקף. במשחקי הטניס, שיעור חובה בשנה א', הבנתי שאני מזהה את מסלול הכדור קצת מאוחר וההחלטה אם זה הולך להיות לצד ימין או שמאל שלי, מתקבלת באיחור משמעותי. איחור שגרם לי לפתוח את המחבט לקראת חבטה בכדור באיחור מסוים, ואז המכות שלי יצאו רופסות וחסרות עוצמה כמו שרציתי שיהיו. 0:40, גיים!


מה שהתאים לארתור אש, הטניסאי האפרו-אמריקאי הממושקף, שבגללו עברתי ממחבט עץ למחבט מגרפיט שמחירו היה בשמים, רק בזכות זה שאִמי עבדה אז בוושינגטון - הצלחתי לפרוט על רגשות האשמה שלה וקיבלתי ממנה במתנה מחבט טניס של אלופים...

בסרטים, נהיגה, קריאת ספרים או סתם התנהלות חיי היום יום, לא הרגשתי צורך במשקפיים. רק שלפעמים בגלל העייפות, אלכוהול שלא במידה, החשיכה, האופנה – הרכבתי משקפיים שחידדו לי את ההבחנות בחיים. עדשות אופטיות הצבועות בצבעי האופנה, צהבהבות עד חומות, מחליפות צבע משקוף לאפור באופן עצמוני, או משקפי טייסים קסוקרים, ריי באן אופטי לכאִלו טייסים.

משקפיים זה לחלשים. ניתוח לייזר להסרת משקפיים זה לאמיצים שגם יש להם גם ביטוח רפואי מפנק או הורים מבוססים. לפני מספר שנים הלכתי לרופא לבדיקה להסרת המשקפיים בניתוח. הוא היה מספיק הגון בכדי לומר לי כי חבל על הכסף. לדבריו, השיפור יהיה בשוליים אם בכלל. עדיף לחיות עם קצת עמימות יצירתית על כל סיכוני הניתוח והזיהומים המגיעים בכל התערבות כירורגית. בעולמי, הצר כרוחב המקלדת ורחב כעומק דמיוני הפורה ,שניזון בעיקר ממה שאני רואה וחושב שאני שומע – עמימות וגמישות מחשבתית היא המזינה את היצירתיות.

יש לנו שנים בחיים בהן הפוקוס חיוני. יעילות, מינוף המציאות, הכפלת השעות האפקטיביות שלנו, הגדלת ההכנסה ככל שניתן, שיפור היחסים ומיצוי הקשרים הבין אישיים הנוצרים חדשות לבקרים עם הסובבים אותנו. כי מי יודע, עוד כמה שנים יש לנו לרכב על הגל אותו תפסנו למזלנו בשיא כוחנו?

אם חשבתם שהראיה החדה היא העיקר, כנראה שלא נפגעתם בטִנטון מטריף באוזן, צליל קבוע שמכניס לעמימות מסוימת את כל צלילי הסביבה ומוסיף הרבה "סליחה? מה? לא הבנתי, תוכלי לחזור?" ממש מציאות ווקאלית עמומה ובלתי מובנת. כך תתקשה לזרום בשיחות עם צעירים נמרצים ויפות, שמדברים בשפת ה-Y, במונחי המילניום, באימוג'י ווקאלי לא מובן, עם מלמול צעיר חסר פשר שאינו מובן דרך מסנן הטנטון ומשאיר את המאזין בעמימות חלקית. אם אין כתוביות או מתרגם לשפת הסימנים מוסמך בסביבה – הלכה לי 80 אחוז מהתקשורת.

לשמחתי, ממלחמות ישראל, לא חזרתי עם פוסט טראומה או פציעה. רק בעיית שמיעה קלה ברמה שלא שווה בכלל לבדוק לגביה אחוזי נכות. אני לא שומע הכול, ממה שאני כן שומע, לא מבין הכול, ועם מה שאני כבר מבין – לפעמים מצטער ששמעתי את זה. יש דברים שעדיף היו לו נשארו בעמימות. רם ולא ברור.

וואוו. התחלנו בעמימות המבט והגעתי לפילוסופיית הגמלאי המשועמם. כי בין צעדת בוקר לאורך חופי תל אביב עם אחים בדם שאני מלווה אותם כמעט חמישים שנה, דרך שעות הכיף שלי מול המשחק החדש שלמדתי בשנה אחרונה – נגינה על פסנתר חשמלי סלחני המותאם לגמלאים נטולי ניסיון מוזיקאלי ובקינוח של אחר הצהרים בפרלמנט פוליטי שעדיין לא הפנים כי מפא"י חזרה לשלטון, מפתיע אותי איך יש לי זמן לפנטז בהרחבת המציאות דרך עמימות החושים של בני גילי.

אם נחזור לשלב היקיצה, החרדה הרגעית שלי ממחלת עיניים של קשישים, אפשר להירגע. קצת מים קרים, שטיפת העיין וטיפות נגד אלרגיית אביב קלה – והעולם נפלא. הכול 6/6. אין מסרונים חשובים. תמונות נכדים, הזמנה ל"זום" בצהרים, הבטחה למוצרי חצי חינם בעלי אקספרס אם רק אכניס את פרטי הקופון הנכון, והודעה כי הסיור שנרשמו אליו לנפלאות עיר דוד, נדחה בגלל מתיחות קלה במזרח ירושלים.