יום ראשון, 2 באוקטובר 2022

הלב של בני

 לב זהב היה לבני. איש טוב לב אמרו עליו. לא מסרב לאף בקשה, אב מסור, אח למופת ובעל חסר מזל.

זהו סיפור על בני, איש נהדר, עם גנים קצת דפוקים. בחור עם ידיים חזקות, כשבצעירותו נודע ככדורגלן נחוש שקשה מאוד לעבור אותו במתפרצת כשהוא משחק כבלם אחורי.


זהו סיפור עם סוף טוב. אף אחד עוד לא מת מטוב לב. אולי חוץ מבני שלנו שכמעט נפטר בגלל הלב.

בני ואחותו קיבלו מאחד ההורים גן לא מוצלח שגורם ללב להישחק ולהיגמר מוקדם מהצפוי. דווקא האחות הצעירה חלתה ראשונה. הלב נחלש, נחלש ורפס עד שבסוף הרופאים המליצו על השתלת משאבה חלופית במקום הלב המקורי. כך, ליווה בני את אחותו במסדרונות בתי החולים, גורר לצידה מזוודה גדולה עם מצברים, צנרת וחיווט חיוני, לשמירה על פעולה תקינה של החלופה הזמנית ללב התקול - עד שימצאו עבורה לב מתאים להשתלה. אח מסור, איש טוב, וגם בעצמו נמצא בשלבים הראשונים של המחלה, כאשר הסוף שלו ידוע. כמו עם אחותו. ניתוח לבבי, משאבה, והשתלה.


בני, אדם רגוע, קר מזג, לא מתרגש, חי לבדו. גרוש שלא באשמתו. לא ברור איך, אבל בני כנראה מהבודדים מהחברים שלי ששמעו את הפרשנות של יועץ לעיניי משפחה אמיץ שאמר כי נישואים פעם שניה משולים להחלפת חדרים על הטיטניק. תקופה ארוכה בילה בעיקר לבדו בחדרי ההמתנה של הקרדיולוגיה, מקבל כל שנה עוד פסק זמן, עד לניתוח הצפוי, כמו לאחותו, שלשמחתו חזרה לחיים פחות או יותר רגילים, עם לב אנושי חדש, פחות או יותר שלה.

למחייתו, עבד בני כפקח טיסה אזרחי. זה מה שידע לעשות כל חייו, עוד כשהיה מפקד מגדל פיקוח בחיל האוויר, ולפני פינוי סיני הספיק להיות גם מפקד טייסת תעופה ברפידים. בתקופתו בדקרון הכרתי אותו. איש יפה עיניים ורחב חיוך.

לימים גם עבדנו באותה יחידת בקרה מרכזית, מנהלים את שמי הארץ, בפעימות לב מואצות, כאשר פעם בשנה אנחנו נדרשים לעבור בדיקה רפואית מקפת להוכחת כושרנו התעופתי לעמוד בלחצים חריגים במקרה חירום ולוודא כי לא נקרוס במקום הלא נכון באירוע ובזמן הלא מתאים לקריסה. הבדיחה אצלנו ביחידה הייתה שאין סיכוי כי לא נעבור את הבדיקה אם הרופאים שם אישרו לפקח עם לב שברירי כשל בני לעבוד אצלנו.

לימים, חלה התדרדרות בפעילות הלב של בני. כצפוי. הפתרון היה התקנת משאבה חשמלית חלופית בחזה, עם שליטה אלחוטית אינטרנטית בלב ממרכז בקרה בבית חולים במרכז הארץ. כמעט מדע בדיוני. המטופל (אני לא רוצה לכתוב חולה - כי בני הוגדר כבריא אחרי הניתוח) יכול להיות נשלט על ידי רופא או טכנאי שיושב במשרד מרוחק וקורא את קצב פעילות המשאבה, שולט עליה, ויכול גם חו"ח בטעות גם להדמים אותה בשליטה מרחוק…


אחרי מספר חודשים החלים בני מהניתוח והחל מסתובב בעיר עם אפוד, עמוס מצברים נטענים, שהזינו את המשאבה במהלך היום. בגלל מרחק השנים שעבר מאז שאחותו עברה טיפול דומה, הטכנולוגיה השתכללה וכל עגלת המצברים והכבלים המלווה שנדרשה לאחותו, הוסבה עם הזמן והטכנולוגיה לאפוד לביש שאפשרה לו ניידות מלאה. אחים לצרה אותם פגש במרפאת שיקום הלב בבית החולים סיפרו לו על טיולים שהם עושים בחו"ל עם המשאבה החדשה שלהם, אחד אפילו עשה טראק בנפאל. בקיצור - עושים חיים בהמתנה לניתוח השתלת הלב שעכשיו כבר לא נשמע כדחוף כל כך.

אז לנפאל לא טסנו ביחד, אבל לנגב חומוס עם שיפודים במרכז חדרה, העזנו לצאת. בני עם האפוד החשמלי, ואני עם חרדות מכל מקור קרינה אלקטרו מגנטית שיכול לעשות לו אתחול במשאבה החשמלית. אז בעוד אנחנו יושבים במסעדה, מנגבים בסיבוב חומוס חדרתי טחון היטב, אני שואל אותו כאילו באגביות - תגיד, הבטריות שלך, טעונות היטב? זה יהיה הכי מטומטם אם אחרי כל הניתוח המורכב הזה, המשאבה החשמלית תידום - מחוסר חשמל זמין…

בחיוך בני מרגיע אותי שאין בעיה. הבטרייה מלאה. ואם יהיה צפצוף, יש לו שלוש דקות לחבר אותה למטען חשמלי אותו מחברים לשקע הקרוב. יופי. איפה המטען? אצל בני בבית, אי שם בפאתי חדרה במרחק כעשר דקות נסיעה. ברור לכם שלא נשארנו לקינוחים ובזריזות קיפלתי את בני מהמסעדה, להיות במרחק 3 דקות מהמטען. על כל צרה שלא תבוא.

לימים, היו מספר זיהומים פנימיים שהחלישו את בני והשתלת הלב הפכה לצורך דחוף. חברת הביטוח נתנה כתף וכמיליון דולר. נמצא עבורו לב משומש בארה"ב. יד 2 מנהג צעיר מרוסק שכבר לא היה צריך אותו. את תקופת ההחלמה אחרי ההשתלה בילה בני אצל אחותו שחיה עם לבה החדש בארה"ב.

שנה מאושרת בה הגוף של בני קלט את הלב האמריקאי החדש. חופשת מחלה בתשלום, בשמש קליפורנית, ללא געגוע ורק כיף. אפילו לקח שיעורי טיסה במסוק. כשחזר ארצה, בתחילת ימי הקורונה, כבר לא חזר כפקח טיסה. הלב החדש מתפקד היטב, בקצב של גמלאי. הצטרף כחבר קבוע לפרלמנט השבועי של פקחי הטיסה, שם אנחנו משתדלים לא לרגש אותו יותר מדי, לשבש את תפקוד הלב האמריקאי שאולי לא מכיר את כל ההומור הישראלי, שאולי כבר לא מזהב, אבל מלא בהרבה טוב לב. עובדה - בני לקח על עצמו להיות אחראי על אספקת הוויסקי לפגישות החבר'ה שלנו. צריך כל שבוע לשתות לחייו המתחדשים!



צילומים -

קרדיט : מאת Madhero88 - ויקיפדיה,

צילום בפרלמנט יב"ר - הרב אשי שליט"א.

יום שבת, 1 באוקטובר 2022

ערב של שושנים


 ערבי הקורונה היו הזדמנות פז לחיזוק החברות ומערכת היחסים הבין אישית שלנו אשר נשחקה בחודשים האחרונים בהם שחקנו את שלט הטלוויזיה עד דק. בהתחלה עבדנו על חיזוק הזוגיות, אחר כך עם בני הבית, וכשגומרים לריב עם כולם – קובעים עם חברים שמזמן לא התכנסנו ביחד. 

כוס אמאק אם אני קובע שוב לבקר אותם בקן האוהבים שלהם בלב תל אביב. לילה גשום, אין שום סיכוי למצוא מקום חניה בצד המותר של הרחוב, ואם כבר יש רווח בין שתי מכוניות – אין כל סיכוי שאצליח לדחוס מכונית סבירה בלי להשאיר סימני נגיעות קלות על דופן שלוש מכוניות חונות תמימות מסביב. ואנחנו הרי שומרים נגיעה...

אבל לא זה העניין. לא נוטשים חבר שמלווה אותי כבר למעלה מארבעים שנה, בגלל כמה דקות הליכה לחה מהחניון הלא סמוך, עד לביתו בקומה השלישית.

 דירה חמודה, מעוצבת עם טאץ' אירופאי מגזיני, פרקטית אבל עם אמבט מפנק לשכשוך בסוף היום, כמה צעצועי נכדים על מדף גבוה, רהיטים שנאספו בטוב טעם עוד בימים כש"טולמנס" הייתה האופציה המועדפת למי שיכול היה להרשות לעצמו ולא מצא חניה מול "רהיטי קסטיאל" בדרום תל אביב. עיצוב מתקן ומשדרג לבית הקודם עם אסלה בצבע מוקה, להיט שנות השבעים. מקום לזוגיות נפלאה שאפשר ליצור רק בפרק ב', בתנאי ששרדתם נפשית את משבר הפרידה מהאמא של כל ילדיך, אשר עד היום לא מוכנה שהנכדים שלכם יבואו לבקר בבית שלך עם אהבת חייך, להלן המעצבת.

באנו חושך לגרש, ואחרי שני בקבוקי יין, ראינו את האור. את האהבה שלמרות הקורונה, עיצומי הילדים והנכדים, קומה שלישית עם מעלית בגודל של A4 ובעומק של שישיית מי עדן - הזוגיות שעדיין זורמת למרות שהחבר שלי חי בשנים האחרונות עם המעצבת הפרטית שלו בפרק ב' של חייו אי שם בריביירה האיטלקית. הרחק מכל ישראליות, מהקיבוץ בו צמח, מהחבר'ה של בית הספר החקלאי בפרדס חנה איתם התעצב ופרח למומחה אזורי בפיתוח גידולי שדה שיחליפו בעתיד הקרוב את הסטייקים ושאר הבשרים שמכלים את משאבי המזון של כדור הארץ.

קילו בשר או ארבעים קילו קטניות? כל סטייק בצלחת הוא עוד חור קטן באוזון שניצר מנפיחת העגל הרך והמוגז. זאת הסיסמה איתה הצליח לשכנע מיניסטרים לחקלאות בכל מדינה בה קנו ממנו חממות, מערכות השקיה ממוחשבות, חלומות לשובע עממי והקטנת החורים בשכבת האוזון. 

זה התקציר למנהלים. כך הוא מסביר את היאכטה במרינה הנפוליטנית, מכונית פורשה צבעונית דו מושבית שחונה במוסך אי שם מעבר לים, תזרים התמיכה בילדים שלו, שלה וגם הלארג'יות בה ויתר על כל מה שהיה לו כשעזב את הבית אחרי הרבה שנות נישואים לא מאושרים בכלל ועבר עם אהבתו לגור הרחק מכל הרוע, וקרוב למסי ורונלדו. 

השיר על ההוא שלקח מזוודה ועזב את הקיבוץ עם בלוריתו המתנפנפת ועשרה שקלים בארנק, היה יכול להיכתב עליו, לו רק לא היה שערו מקליש, ובעיקר בגלל שאז כבר ייעצתי לו, כשכולנו בחבורה הבנו שהוא במסלול הזדקרות, כי עדיף לשמור בצד במזומן חבילת שטרות שיממנו ויקלו עבורו את הסבל בשנת המשפטים הסוערת שהגיעה, רגע  אחרי טריקת הדלת.

שני בקבוקי יין על שני זוגות, כשבעיקר רק הגברים שותים, מעלים זיכרונות ומציפים געגוע לפעם, לימי התום, כשהבטן שלנו ידעה את מה שהראש הבין אחרי שלושים שנה. בגיל 23, חודש לפני החופה, החבר שלי ביקש מאביו שיבטל את החופה. הבין שעשה טעות ו"היא" ממש לא בשבילו. רק שהוא בחור טוב, היה לו לא נעים לאכזב את כל המשפחה שכבר תפרו שמלות וחליפות, הזמינו גם את הדודה שלא דיברו איתה חמש שנים לפני החופה, ואת מי זה באמת מעניין שהחתן לא ממש אהב את הכלה. לפחות לא כמו שהוא "מת על התחת" של המעצבת שלו עכשיו.

סליחה על הצרפתית שנכתבה פה לעיל, פשוט אני סומך עליכם ששילוב המילים הזה יבהיר עד כמה הזוגיות שלהם מושלמת.  ממש לא בגלל הכסף, ובטח לא אם אולי תחשבו שתפס פרגית צעירונת כחלופה לאשת נעוריו. 

ערב של שושנים, יפות ורעילות, חברות ארוכה שהקורונה עושה בה רק טוב, אם שומרים על דיסטנס חברתי של שני מטר בישיבה אבל קירבה בנשמה. ערב בלי מסכות. כי לכולנו יש מלחמות בלתי סגורות, נתקים משפחתיים עם בן דוד שנעלם לפני רבע עשור אחרי שהתגרש ולא קיבל ממך את הגיבוי המתאים ולך בכלל לא היה מושג מה עובר לו בראש, עד שבמקרה נפגשתם השבוע  והוא החליט לשתף אותך בסיבה לנתק; אקס שעבורו המלחמה בבית הדין הרבני רק החלה אחרי שהדיינים החליטו שאתם כבר לא; אקסית שחושבת כי למרות שהתגרשתם לפני חמש שנים, אתם עדיין שותפים בירושה שקבלת לאחרונה מהוריך אללה ירחמו על נשמתם; מלחמות מיותרות, מגעילות, שאצל מי שרק מצליח להרים הראש ממפלס החרא  - רק מקרבות ומאחדות זוגיות של פרק ב' והילך.

אולה!





קרדית לצלמת - הרבנית אשי. יועצת אירגונית, מצילה בבריכות של מלונות יוקרה,

 מאמנת אישית למנהלים בכירים וכאלה שחולמים להיות כאלו, 

 ובשאר ימות השבוע דואגת שתמיד אופיע בציבור במיטב מחלצותי ...




ריקוד השולחנות



שמתי לב שכבר לא פותחים פאבים. רק בר קוקטיילים, בר ג'ין, בר עם אלף בקבוקי ויסקי. בר עם עשרים ברזי בירה. הפאבים חזרו לבריטניה.

כשגבי ברלין, שרה'לה שרון ואני שרנו בציבור, זה היה עם בירה וציפס. מקסימום פלטת מטוגנים שהכילה מבחר נקניקיות ונתחי בשר ש"אצל עמירם" בסוף דיזינגוף למדנו להעריך. הרבה לפני שיאיר לפיד שר בגאנקי בחיבוק צמוד עם עינת שרוף. כך שבין בירה לצ'ייסר, גם מוזיקה מקפיצה שלפעמים העלתה אותנו על השולחנות. בשביל הפוזה. לא בשביל צילום יחצ"נות של סלבריטאי. וכשרוקדים על שולחן, זה כמעט וודאי שיקרה לכם מה שקרה לרבים מהחברים - אורתופדית ב'...


לרקוד על השולחנות. הוא רצה לשתות עד שלא ידע יותר. כך, להסיט בזרועו את כל הכוסות הצידה ולדלג בקלילות על השולחן הארוך, בין צלחות הצ'יפס המטוגנים, לאבד את הבושה והראש. שנים הוא קורא על פאבים, מועדונים, מסעדות ומקומות הווי משכנם של חבורות שירה בציבור משירי ארץ, בירות ומטוגנים, ולסיום איך אפשר בלי ריקוד השולחנות?

אוה-זינגרלה!

לגמור את השבוע על השולחן, לא שולחן ניתוחים חס וחלילה. לתפוס ראש טוב בערב חמישי, לקראת סוף השבוע הארוך, שיאפשר לו להתגבר על כאב הראש מעודף האלכוהול ולהשלים עם הבושה - איך בכלל העז להסיר את חולצתו ולפרוץ במחול דבקה סוער לאורך השולחן. כרסו מקפצת לפניו, זיעתו נוטפת לכל עבר, ומגרונו בוקעים גלגולי לשון וסלסולי שירה תימנית, תוך לגימות חפוזות מבקבוק הוודקה שחבר הגיש לו. יא־חלאולה!

לצאת מהשגרה, מהכבדות, מתוכנות מחשב מסודרות, תוכניות שווק מוגדרות וטורי מספרים מאוזנים. לתפוס את קופסת הפח המשמשת בימים כתיקונם לאכסון מפיות נייר, ולתופף עליה ערב שלם עם כף, כאילו הייתה תוף מרים.

לרקוד בין שתיים, אחת "מלמבדת" מכל צד, שיכורות ומשוחררות לפחות כמוהו. נצמדות אליו ומפזזות בחיוך רחב, מנסות לשכוח הערב את שעמום השבוע שחלף, והוא בכלל לא ידע שלמורה הגרה איתם בשכנות כבר שנתיים יש חום גוף שכזה.

וכשמתחילים לרקוד על שולחנות בפאב רק בגיל ארבעים, צפו להפתעות. כמו מעידה קלה מגובה השולחן שהסתיימה לבד מהבושה והרבה כוסות שבורות גם בנקע בקרסול, כאב חד ליומיים שכמעט הצליח להשכיח ממנו את הבחילה הנוראה וכאב הראש שהופיע למחרת. מיגרנת יום ששי בבוקר...

"לרקוד על השולחנות רצית. אהה?" צחקה אשתו כל הדרך כשנהגה במכוניתם הביתה, כשהוא שקוע בכאבו ובושתו, כאשר זוג השכנים מנמנמים בספסל האחורי של מכוניתם, השכנה חמת הגוף והמזג מכורבלת בזרועות בעלה, חולמת על ריקוד למבדה סוער בזרועותיו על חוף הים.


היית מת! 

תמונות מהחיים


 

הסדרה ב- HBO של חגי לוי שלנו, תמונות מחיי נישואין, על הפרדוקס של זוגיות ארוכת טווח, של שני אנשים בוגרים, יצירתיים, שואפי אושר ומימוש עצמי, אוהבי ילדים ושונאי המרוץ למיליון הראשון, סדרה שיכולה להיות בקלות עלי ועליך - טלטלה לי משהו בהרגשה שהכול בסדר.

אנחנו מוקפים בכמה זוגות של חברים. מושלמים. עם החיוכים, החזקת היד, ליטוף כתף אגבית, מאמי, זוג שתמיד מופיע לפגישות של החבר'ה עם חיוך לבן בוהק ובגדים שהותאמו על פי כל כללי מעצבי העל, עם צעיף תואם מעל לכתף וצמיד זוהר על הקרסול, במוקסינים מושלמים למכנס גברי מתנפנף, אפודה צבעונית המונחת על הכתף, הופעה שמציגה זוגיות מושלמת, של שני נוכלי זוגיות וכבר שנים לא סובלים האחד את השניה ורק מחכים לרגע המתאים.

כשעוברים לישורת האחרונה, כשהילדים כבר סיימו להתחתן, לפני שנכנסים לאירוח שדרת הנכדים המתייצבים אצל סבא וסבתא לקייטנות קצרות מועד כדי שההורים שלהם יוכלו למלא המצברים ממהומות מערכת החינוך המקרטעת, ינוחו ואולי גם ינצלו זאת להתעבר ולהביא לנו נכדים נוספים; עכשיו זה הזמן שלנו לצאת ממגירות השקרים הגדולים. אם לא טוב לנו - להכריז על זה בדקה התשעים לפני שסוגרים את השער.

אחד הסיוטים הגדולים שלי הוא שאולי אחד הזוגות המזויפים האלו הוא אנחנו, רק שעדיין לא גילו לי את זה. אני, שלא ממש הייתי העיפרון הכי מחודד בהבנת עולם הנשים, יכול להסתובב עוד הרבה שנים בתחושה שהכול בסדר, כש"להלן צד ב' בהסכם" כבר מתייעצת לה מאחורי גבי עם עורכי דין וחברות טובות איך היא מצליחה לסגור עניין במהלך בזק ומשאירה אותי בחדר המדרגות עם מזוודת טרולי ו-IPAD בלי הסיסמה של הנטפליקס…

אחת מהסכנות הכי גדולות במחלת השפעת זה הבינג'. אתה מתחיל את המחלה עם שיעול קטן. לוחץ על PLAY בסדרה מומלצת ולאט לאט המחלה מתפתחת להתקף חרדה קיומי שבסופו אתה מחוץ לבית.


מאמי, אפשר לקבל כוס תה? אני חושב שיש לי חום גבוה, אני מתחיל להזות...


קרדיט לצילום - HBO

נעלי פיל

 מי אוהב אותי יותר ממני? מי קונה לי את המתנות שאני הכי רוצה?

מי לא חוסך עלי ומביא לי מתנות לא רק ביום המשפחה, יום ההולדת וכשצריך ממני משהו, הרבה יותר גדול מעוד עניבה או ארנק או ספר שהיה במבצע בסטימצקי השבוע?

אני, אני ואני. איזה כיף ללכת איתי לחפש עבורי מתנה. כי אני ממש "צריך" עוד אוזניות אלחוטיות, כי הנרתיק לטלפון שלי לא מספיק גזעי, כי בחדר הכושר שלנו כבר מכירים את כל חליפות הספורט שלי, כי פינוק בחנות עדיף על חבילת כדורי ציפרלקס והשפעתו מיידית, כי מזמן לא הלכתי איתי לקניות עבורי, כי באמת מגיעה לי מתנה אישית שאני ממש ממש צריך. תודה לי!


זה לא שאין לי משפחה. הבנות שלי ממש מפרגנות, בייחוד כאשר אימן מזכירה להן כי "אבא ישמח", כי רשום להן ביומן הדיגיטאלי שצריך לשלוח לאבא מתנה ליומולדת, ואם אפשר - עוד בקבוק ויסקי כי זה מה שהוא בעיקר אוהב, חוץ מאשר את הנכדים ואת סבתא.

שונא מתנות יחיה אמרו החכמים, אבל מי שמקבל מתנות בכיף, חי טוב. הוא גם יהנה יותר להעניק מתנות - אבל לא זה הנושא כרגע. אני בטוח שכולנו אוהבים לקבל, להיות מופתעים, לקלף האריזה ולהיות ממש נרגשים מצעיף צבעוני חדש, כובע מצחיה שובב, הספר החדש של, גאדג'ט שטותי שבעוד כמה דקות כבר לא יעבוד, מתנה שהיא רק תזכורת - זכרנו אותך. אוהבים אותך. אנחנו חברים. ויאללה - רק אל תגיד שלא היינו צריכים ובטח לא להתחיל להיות עסוקים ב"יו, מה אני קונה לו לפגישה הבאה?"

טוב. הבנתם. אני אוהב מתנות. נהנה להעניק מתנות. ובחיי שאני לא צריך שום דבר. אז מאמי - תרגיעי. הכול היה בעצם כרקע לשאלה שמטרידה אותי כשאני הולך לעצמי, לבדי, לקנות לי מתנה. בואו ניקח כדוגמה עט נובע למרות שזה יכול להיות גם טלפון חדש, קטנוע נוצץ, קסדת סקי או נעלי ספורט שמזמן לא קניתי.

בגילנו, אחרי שלמדנו לומר פנסיה תקציבית, טופס 161ד', גמול ג' ותודה רבה לפקיד השומה שסידר לנו את הקצבה החודשית שנקבל עד לנסיעה האחרונה, בדרכנו האחרונה - מעכשיו הכול וודאי. אנחנו יודעים שאנחנו יכולים "להרשות לעצמנו" לקנות מתנות קטנות מבלי לבדוק בזהירות מה המחיר ולחפש לפחות עוד הצעה, שאולי אפשר לקנות את זה ב"סופר סופר זול בריבוע" בחצי מחיר…

אז למה שאקנה לעצמי עט נובע אמריקאי ב-250 ש"ח, כשהמונבלאן היוקרתי במדף הסמוך עולה 1250 שקלים וגם זה הדגם הלא יוקרתי. בשתי העטים ארשום את אותם החרוזים, הכתב יהיה בלתי קריא, והאהבה תהיה אין סופית. רק שבעט היקר יותר, ארגיש מיוחד ופלצן מתמיד. השאלה - כמה זה יקר ומיותר תמיד תעלה, ביחוד כשהתשובה ממש רגשית. בכמה אתה אוהב את עצמך?

כך או אחרת - הרי את ההפרש במחיר לא אני משלם אלא אותה קרן ידועה. פי"ל. פחות ירושה לילדים. בדיחה שמזמן לא מצחיקה אותי אבל חברים שלי חוגגים בזכותה בטיולי אופנועים חדשים, בארץ ובחו"ל, מעוטרים בחליפות עור קצת פאטטיות ומאחור מחובקות הבלונדינית הפרטית שלהם. סבתא שהחליטה להצטרף לסצנת "מלאכי הגיהנום" של סבא, רגע לפני שהם מגיעים לגן עדן על חשבון הירושה המידלדלת לנכדים.

ובחזרה למתנה הקטנה לעצמי ממני. אני לא פוגע באף נכד כשאני מפנק עצמנו בנעלי ספורט. בטוח. אבל מה לעשות. הרגל מגונה עוד מימים צפופים של פעם. אבל אם אני צריך לקנות משהו מתחת לבית, בבוטיקים של צפון תל אביב או בחנות היבואן אי שם במזרח גוש דן - אין ספק. כמו הרבה מכם. זמני בידי. אז קופצים לבני ברק, משלמים שליש פחות וחוזרים עם חיוך. תתחדש - לסבא יש זוג נעלים חדש. בהפרש שחסכנו קונים עוד זוג לנכדה שנרשמה לחוג התעמלות קרקע.

לזכר חנות נעלי פיל מרחוב אלנבי פינת נחלת בנימין. שם היו רוכשים בשנות הששים נעלים לילדי תל אביב שלא על חשבון הירושה...


מאיר בר-אל 1952-1973

 



49 שנים עברו ואצלי זה עדיין  צרוב בנשמה. חיים שלמים התבזבזו להם, עוד מעט הכול מאחורינו, ואני תקוע בזיכרון ההוא. במלחמת 73' הארורה. בזיכרון של מאיר, חברי הטוב, שגם מסמל עבורי את כל אלפי ההרוגים שנפלו במלחמה ההיא.

לזכור ולהודות, להתגעגע ולהוקיר, להתאבל ולהבין, כי כדי שכולנו נוכל לחיות פה - אלפי חיילים כמו מאיר, נפלו ולצערי עוד ימסרו נפשם, עבורנו. כל מאיר שכזה הוא עולם ומלואו. מאיר היה חברי לכיתה, שותף לבילויים, דמות משמעותית בזיכרונות ההתבגרות שלי, התגייס איתי לקורס טייס ובהמשך התעקש להיות מפקד טנק.  

בערב יום כיפור נפגשתי עם מאיר אצל אורון בדירת הוריו בשדרות דוד המלך שבתל אביב שם שמענו את התקליטים החדשים של הרוק הכבד שאהבנו. למחרת,  מאיר הוזעק לבסיס ג'וליס לעלות על טנ"ק, ואני הוזעקתי ליחידה שלי בבוקר של יום כיפור ועברתי את כל המלחמה עם שני סטים של בגדי דקרון. למאיר כנראה הספיקה חליפת דגמ"ח אחת. אחרי יומיים ספג הטנק שלו פגיעה ישירה מטיל סאגר מצרי וזהו. 

מאז, מדי שנה אני מגיע לקריית שאול, מוזג לי כוסית ויסקי ושופך קצת גם על הקבר עבור מאיר, ומזיל דמעה. על מאיר, על כל הגיבורים הקבורים בחלקות מסביב, על המשפחות הדומעות, לתפארת המדינה שלצערי עוד לא הצלחנו להגיע אל המנוחה והנחלה בה יונחו החרבות והאיומים וכולנו נתעורר כל בוקר לצרות הרגילות של השווייצרים.

גם השנה אגיע למאיר. ממש לא HAPPY HOUR. בשלוש בערב יום כיפור. רגע לפני הארוחה המפסקת. (תתפלאו. אני צם. גם לזכר מאיר) ואתגעגע. 


מי מבני המחזור שלנו בעירוני א' תל אביב שקורא זאת - מוזמן להצטרף אלי. אני בטוח כי מאיר ישמח לכל אורח.